|
אינני מסוגלת להיות אימא כי אני חירשת?
אינני מסוגלת להיות אימא כי אני חירשת?
נציגה של עמותה המתמחה באימוץ בינארצי הגיעה אלינו הביתה וכשראתה אותי, חירשת, מתניידת בכיסא גלגלים, חצי מפניי משותקות, נכנסה לסוג של הלם. מנהל עמותה אחרת אמר לבעלי "חבל לכם על הזמן" ולא יסף. שירה חורש, הלוקה במחלה גנטית נדירה, ובנזוגה, מנסים לאמץ ילד
כשהתחתנו לא חשבנו על העתיד, לפחות לא מבחינת ילדים. הרי בכל מקרה נתחתן, חשבנו לעצמנו, אז למה לשבור את הראש כבר עכשיו? יחד עם זאת, אמרתי לו שאיני בטוחה שאוכל ללדת כיוון שאני חולה במחלה גנטית נדירה, שאני בכלל לא יודעת אם אני מעונינת להיכנס להיריון. בתגובה הוא אמר שנעבור את הגשר כשנגיע אליו.
לפני חצי שנה בקירוב הרגשנו שזהו, הגענו לגשר. נפגשנו עם כמה מומחים ידועי שם אשר המליצו לי, כולם כאחד, לא להיכנס להיריון מטעמי סיכון אפשרי
לעובר ולי. ידעתי את זה כל השנים, אבל עדיין היה קשה לשמוע את המילים האלו, כל-כך מוחלטות וסופיות.
לאחר דיונים רבים קיבלנו החלטה מושכלת ומשותפת לתור אחר אופציות אחרות. הייתי גאה בנו על שלא מיהרנו להשליך הכל מנגד ופשוט להיכנס להיריון. לא היה קל להחליט כך. הרבה יותר פשוט היה אם היו אומרים לנו שאין לי סיכוי להיכנס להיריון, ולא משאירים את ההחלטה הסופית בידינו.
כשהתקבלה ההחלטה והשלמנו איתה, פחות או יותר, התחלנו עם הבירורים. כולם אמרו לנו שהסיכוי שנקבל ילד נמוך מאוד בגלל מצבי הבריאותי. המחלה אמנם אינה סופנית, חלילה, אך אי אפשר לנבא את העתיד. אני לא רגילה שמרפים את ידיי כבר בהתחלה ובכיתי המון אחרי כל פגישה שכזו, בה נאמר לי שזה המצב.
בעצה אחת עם הרופאים וזו עם זה, החלטנו להתאמץ בשתי החזיתות: אימוץ בינארצי ואימוץ בארץ. האימוץ הבינארצי כשמו כן הוא - אימוץ בחו"ל. התנאים והמדינות בהן אפשר לאמץ משתנים כל הזמן, והתהליך עולה לפחות 20 אלף דולר, לא כולל הוצאות הטיסה והשהייה במקום היעד. על-פי חוק, גילינו, האימוץ חייב להתבצע דרך עמותות מורשות. ההמתנה, נכון להיום, אורכת כשנה.
האימוץ בארץ אמנם לא כרוך בעלויות כספיות, אך ההמתנה אורכת כארבע עד שש שנים, אלא אם כן מבקשים לאמץ ילד או ילדה בעל/ת צרכים מיוחדים (בקטגוריה זו נכללים כל הילדים מעל גיל שנתיים המועמדים לאימוץ, וכן תינוקות מתחת לגיל שנתיים בעלי מאפיינים ייחודיים, כמו מחלות, רקע גנטי קשה ועוד). כמובן שהתהליך כולל המון מפגשים, הערכות וסדנאות. יש לציין שקיימת הגבלת גיל לאימוץ, ולכן אם רוצים לאמץ יותר מילד אחד צריך לעשות חישובים.
כצעד ראשון, ביקשנו וקיבלנו מכתבי המלצה מהגינקולוג שלי, שהוא גם גנטיקאי, ומהרופאים המטפלים. במקביל, יצרנו קשר עם אחת העמותות המתמחות באימוץ בינארצי. נציגת העמותה הגיעה אלינו הביתה וכשהיא ראתה אותי, חירשת, מתניידת בכיסא גלגלים, חצי מפניי משותקות, היא נכנסה לסוג של הלם.
לאורך השיחה כולה היא לא הפסיקה לומר איזה מזל יש לי שמצאתי את בעלי, ותהתה בקול רם מה אמא שלו אמרה כשהוא סיפר לה עליי. על פניה ראיתי שהיא חושבת לעצמה: "היא זכתה בכל הקופה, מצאה בעל שהוא גם שומע וגם הולך על שתיים ובריא כשור. אבל מה לעזאזל יש לו לחפש איתה?!".
עוגמת הנפש הזו, כמו גם הספקות הרבים ששוב הובעו בפנינו באשר להצלחת התהליך, הביאה אותנו לפנות לעמותה נוספת. מנהל העמותה אמנם קצת נבהל כשהוא ראה אותי, אך לאחר שהסברנו לו שכיסא הגלגלים זמני בלבד (ואכן, נפטרתי ממנו זה מכבר), הוא אמר שאם נמציא מכתב רפואי תומך לא תהיה בעיה בכלל. הרופא שלי כתב מכתב כזה, אך סירב לייפות את המציאות.
עבר זמן רב והתקשרנו לשאול מה קורה ומה פשר העיכוב. "חבל לכם על הזמן", הוא אמר לבעלי. אמר ולא יסף. כתבנו מכתב למפקחת האימוץ הבינארצי ובו ביקשנו הבהרה. לאחר חודש וחצי קיבלנו הסבר לפיו מנהל העמותה התרשם שהנכות שלי קשה ושהמסוגלות ההורית שלי אינה מספקת.
מדוע מגיע לנו יחס מזלזל כל-כך, תקשורת מאוד לא כנה, כאשר אנו בסך הכל רוצים לבצע מעשה שבא ממקום טוב? ולמה, למה ההתעלמות הבוטה מבעלי ומהמסוגלות ההורית שלו? איך ייתכן שלבודדים בישראל מאפשרים לאמץ - אך לזוג לא?
ומהי ההתעלמות הזו מכל דבר אחר שקשור אליי ואינו מצבי הבריאותי. מה בדבר השכלתי? תעסוקתי? מצבי הכלכלי? הפעילות החברתית שלי? מדוע המסוגלות ההורית שלי אינה מספקת רק משום שאני לא שומעת, או משום שאי אפשר להיות בטוחים במאה אחוז מה יקרה איתי בעתיד?
המצב הזה כל-כך מתסכל. אני יכולה להבין את האנשים שהמליצו לנו לא לאמץ ילד בחו"ל, כי הם חוששים שנאבד זמן וכסף. אבל הם יכלו לבשר לנו זאת בצורה יפה יותר, להגיש עזרה ולהראות רצון טוב. אנחנו מרגישים שהנכונות שלנו לאמץ היא בעצם פסולה. וזה קשה. אז עכשיו נפנה לערוץ השני, אימוץ בישראל. והאמת? אני לא מצפה לכלום.
כשאני מספרת, כבדרך-אגב, שאני לא יכולה להיכנס להיריון, האנשים סביבי נותרים חסרי מילים. אני חשה שהם מרחמים עליי, שאולי הם סבורים שבגלל שאיני מסוגלת ללדת אני לא מגשימה את נשיותי, או משהו מופרך שכזה. לא חסרים אנשים שלא מבינים מדוע החלטנו לא להסתכן ולא להיכנס להריון. הרי אף-אחד לא אמר לנו בוודאות שלי, או לעובר, יאונה רע.
אני מודעת לעובדה שמדובר בנושא רגיש מאין כמוהו, אבל תגובות כאלו הן מה שגורם לנשים רבות להסתיר את העובדה שהן לא יכולות להיכנס להריון, לדבר על זה ולבכות בחדרי חדרים. זה מה שגורם לנשים אחרות, שלא רוצות ילדים, להסתתר תחת שמות בדויים בפורומים באינטרנט ובכתבות בעיתון.
גם כיום, הלידה וההיריון קדושים כל-כך לחברה הישראלית. אולי אם היינו מתייחסים אחרת לכל הנושא, חלק מהנשים לא היו הורסות את גופן במשך שנים של טיפולי פוריות, עד שכבר מאוחר מדי לאמץ. אולי אם היינו מתייחסים אחרת לכל הנושא, הרשויות היו מאמצות מדיניות נאורה יותר.
- שירה חורש, 28, היא עורכת חדשות באתר גלובס אונליין ופעילה חברתית
_____________________________________
נערך לאחרונה ע"י minimax בתאריך 21-02-2006 בשעה 19:33.
|
ראשי
צ'אט
21-02-2006, 19:13
מצב כלאיים
