בג"ץ הכריע בברור: נוחיותם, כבודם ולעיתים סיכונם של אזרחים פלסטינים חפים מפשע עדיפים על חיי חיילנו המחרפים נפשם בשביל להגן על כל אחד מאיתנו.
מעניין אם גם בנו של השופט שפסק בנושא משרת עמוק בשטח האויב, מעניין כיצד הוא היה מרגיש אילו הוא היה מסכן ביודעין את בנו בסכנת מוות בגלל "ערכים הומניים".

"אין טעם שהכבשים יקבלו החלטה בזכות הצמחונות, כל עוד הזאבים אינם שותפים להשקפה זו."
ויליאם ראלף אינג'

לו היו מנדבים את אימו לדפוק על דלתו של השכן שזה עתה חזר ממילואים עם ה M-16 שלו, גילה את אשתו עם המאהב שלה והוא עכשיו מאיים לרצוח את כל מי שבסביבתו. אמא של תום מרילין הרי מכירה את השכן, הוא אפילו עזר לה פעם לסחוב את הקניות במעלה המדרגות, הוא בטח לא יהרוג אותה, היא הרי נורא נחמדה והשוטרים נורא בקשו שתעזור להם, הם אפילו סייעו לה לטפס במדרגות בסדרה של חבטות קלות עם קתות הרובים שלהם. מה הטעם לסכן חיי שוטרים אם אמא של תום מרילין יכולה לסיים את העסק מהר וללא נפגעים.

לא בא לי לנסות להסביר את זה אם בעומק ליבך אתה מבין מה העניין, אבל סתם רוצה לשחק.

ברור שההקשר של הסיטואציות שונה בתכלית, אבל כשאתה מתבונן על המקרים מנקודת המבט האנושית מול השכן התמים אתה מגיע לאותה מציאות - אדם ש"נודב" למשימה שאין לו כלים להתמודד איתה, תוך סיכון גדול של חייו ועל מנת להגן על אנשים ששם בתפקיד שמעצם הגדרתו כרוך בסיכונים.

עכשיו, ברצינות רבה, תסביר לי מה ההבדל.

ורק כדי שלא יהיה ספק וכדי שהדיון לא גלוש לעניינים אחרים - אני לא תומך בהחלטת בג"ץ מפני שהיא כובלת את ידי צה"ל הצבא הכובש והאכזרי, אלא להפך, משום שזאת הזדמנות לחדול מנוהל פסול ולהחליפו במדיניות אגרסיבית יותר שלדעתי הבלתי מקצועית קל יותר יהיה להגן עליה מבחינה חוקית.

ההבדל הוא שבמקרה של "נוהל שכן" מדובר באוכלוסיה שלמה שמיצבה עצמה
כאוייב שלנו. מדובר בסכסוך לאומי, ולכן כל בני הלאום של "ההם" הם אוייבים.
זו הכללה, זה לא הוגן, אנשים שלא קשורים לכלום יידפקו, אבל זו המשמעות של
השתייכות לקבוצה.

במקרה של אמו של תום אין שום דבר כזה. אמא של תום לא קשורה בשום אופן
לשכן, מלבד זה שהיא גרה לידו. ואם תרצה לאמר שכל ישראל ערבים זה לזה - אז
השוטרים ערבים באותה מידה, אבל זו העבודה שלהם...


ורק כדי שלא יהיה ספק - גם אני בעד, וגם אני בעד שימוש ב"אמצעים אגרסיביים
יותר". כתבתי על זה באשכול המקביל בסקופים.




ונחזור למה שכתבת לתום. בהבדל טיפלנו. עכשיו לדמגוגיה:

אם היית הופך את הצדדים, בין היהודים לערבים, ניחא(וזאת בהנחה, שהיהודים היו
המחבלים, והערבים היו אלה שרוצחים בהם אליאהוד הרשעים במשך כמעט 100
שנה). זה לא הספיק לך. הלכת על קטע "אישי" - "ומה אם זאת הייתה אמא שלך".
לא רציני...

כך או כך, זה בעסה רצח. וכשחייל מת לא עצוב? או שבגלל ש"התפקיד שלהם כרוך
בסיכונים" כשהם נהרגים זה לא נורא? אולי זה בגלל שחיילים אינם "מנודבים"? פספסתי
את השלב שבו בוטל חוק גיוס חובה...

אני מוצא הבדל בין פגיעה בשוגג באוכלוסיה אזרחית במהלך לחימה (כמו במקרה הסיכולים הממוקדים), בין פגיעה קולקטיבית באוכלוסיה מתוך צורכי בטחון (סגרים, פעולות חישוף וכו'), לבין המקרה של נוהל שכן. בעיני מדובר בשימוש באזרחים כמגן אנושי וזה דוחה בעיני. אני מסכים איתך שהסכסוך הוא לאומי ולכן יש בו מן ההכללה שנגזרותיה בהחלט לא סימפטיות ולא הוגנות תמיד, אבל נוהל שכן לוקח את זה רחוק מדי. מעבר לזה, מה שאני מציע דווקא אינו מנסה לחסוך בחיי אדם בצד האוייב, אלא מנסה להעביר את האחריות על חיי אזרחי האוייב לאוייב. נוהל שכן היה נח לצבא ובעקיפין לדרג המדיני כי הם אימצו דוקטרינה מתגוננת שבה ההצלחה נמדדת אך ורק במיעוט קרבנות בטווח הקצר והיעדים האחרים סמויים מן העין אם הם קיימים כלל.

עכשיו לגבי טיעוניך הסגנוניים. אני לא מנסה לטעון שהדוגמא שנתתי חפה מדמגוגיה, אלא שהמטרה המרכזית שלי היתה דווקא להאניש את הסיטואציה. קל מאד להתעלם מהאספקט האנושי כשמדברים על יהודים וערבים, אבל להבין את הנוהל לעומקו צריך להסתכל על אינדיבידואלים, ולכן השתמשתי באמא של תום מרילין. (מיותר לציין שלא היתה כל כוונה לפגוע אישית באף אחד). החלפת תפקידים ערבים-יהודים לא היתה משרתת את המטרה הזאת.

במישור האישי זה עצוב מאד שחייל מת ואני גם מכיר את זה מקרוב. הכאב האישי של המשפחה והחברים אינו תלוי במדים, בתג הזיהוי או בנשק שלפתה יד ההרוג. אבל במישור העקרוני יש הבדל גדול בין מותו של חייל או שוטר בעת מילוי תפקידו לבין מותו של אזרח תמים. ויש גם הבדל בין גיוס החובה בישראל לבין גיוס בכפיה של שכן של טרוריסט.

"לא הוגן" זה מינוח קשה מדי. הוא דורש ממני להכנס לכל מיני ויכוחים פילוסופיים,
שאין לי כח אליהם כרגע, ואני לא מתאר לעצמי שיהיה לי כח אליהם אי-פעם. יעילות,
מנגד, היא דבר שהרבה יותר קל למדוד, ולעסוק בו.

פגיעה באזרחים זה בהחלט "לא נחמד", אבל אם בפגיעה מכוונת מצדינו באזרחים
"שלהם" נציל מישהו(אזרח, חייל, שוטר, חיית מחמד או השד יודע מה) מ"שלנו" - זה
שווה את זה מבחינתי.

מי שבחר במלחמה טוטאלית, מלחמה בלי חזית ובלי עורף, מלחמה בלי מוסר ובלי
חוקים. שהוא יתמודד עם התוצאות.


הבעיה עם הדוגמה הייתה שהתשובה הברורה(שניסית להגיע אליה) היא "מה פתאום?
למה שיעשו ככה? מה אמא שלי אשמה?", וזה אפילו נכון. ומצידם של הפלסטינים אני
בהחלט מצפה לראות תגובה כזאת. העניין הוא שזה הצד שלהם, ובמלחמה מהסוג
הזה שהם פתחו, הצד שלהם לא ממש מעניין אותי...

זה לא שלא אכפת לי מהרג סתמי של "ההם", אבל במלחמה שבה צד אחד בוחר
למחוק את ההבדל בין החזית לעורף ופוגע באזרחים במקום בלוחמים החוקים משתנים:
עכשיו "מחיר" חיי האדם לא שם את האזרחים למעלה ואת החיילים למטה, אלא אותנו
למעלה ואותם למטה. בעיה שלהם.

ולכן, אני רוצה לתת לצה"ל כלים מתאימים להתמודד עם סיטואציות כאלה בלי צורך להתחבא מאחורי גבו של השכן. האלטרנטיבה לשכן אינה הסתערות חשופה אלא שימוש מושכל בנשק כבד ובחומר נפץ. אם המחבל מתחבא מאחורי גבם של אזרחים אזי האחריות היא עליו.

העניין הוא שהשימוש בנוהל שכן שגוי בדיוק מהסיבה הזו - טקטית, הוא מיותר, כי חלופה הרבה יותר טובה. לא כי הוא בלתי מוסרי, או בגלל אמא של תום מרילין(או סבתא של טומי לפיד)...