אמל זיאדה התרשמה מהתחקיר שביצעה התקשורת במשפחת חביבי. כמה קל לחפש את התמונה המלאה כשמדובר במפגע יהודי.

אין על התקשרות העברית, פשוט אין. כשהיא רוצה לתחקר אירוע עד לעומקו, היא תחקור וגם תנבור בארכיון שלה ואיך לא, היא תגלה מידע שיכול להפוך את הקערה על פיה, ומה שניראה לנו בחמש הדקות הראשונות כדבר אחד, יהפוך בין-רגע לדבר אחר לחלוטין. כך היה בשישי בפיגוע בכנסית הבשורה בנצרת. לא, לא פיגוע, "נסיון פיגוע" - כי אף אחד הרי לא מת. ולא רק זה, חצי שעה אחרי תחילת האירוע זה הפך ל"תקיפה", ובסוף חיפשו ומצאו שבסך הכל מדובר היה ב"פרובוקציה". מי היה מאמין, כל הקהל, או ליתר דיוק "ההמון", שהתאסף לו בחוץ בנצרת, המון ערבי כמובן, עשה את כל ההמולה הזאת רק בגלל פרובוקציה.

אז מהם הקריטריונים שמזכים אדם בסיקור מקצועי כל-כך, שמובילים את כתבי המערכת להתגייס למבצע תיחקור מעמיק ומרשים, כזה שבסופו מתוקנת התמונה המעוותת הראשונית שדווחנו עליה אנו, צרכני התקשורת. ראשית, המחבל (נו טוב, זה מונח שנעשה בו שימוש רק לצורך הדיון) צריך להיות יהודי. כי נו מה, לא כל יום רואים כזה דבר. שיהודי יבצע פיגוע? מה פתאום! זה דורש בדיקה. צריך להבין למה הוא התכוון, מה בדיוק הוא רצה להגיד במעשהו. ראינו את זה אצל אלירן גולן, שעמד בראש "מחתרת יהודית", כזאת שפעלה נגד הבריטים, ורצה לנקום את דמם של הרוגים יהודים - וראה לך מעשה הירואי יותר מזה. נתן זאדה היה בכלל ילד ביישן ומופנם שנפל קורבן בידי מתנחלים-קיצוניים - ככה קורה כשהחברה, המשפחה, לא נותנים מענה למצוקתיהם של בני נוער, ילדים בהפרעה אבל בני טובים, שגדלים והולכים בסופו של דבר לפוצץ אוטובוס. ואצל חביבי, הו הו, כאן בכלל קיבלנו אזרח מסכן, מ-ס-כ-ן! כזה שהמדינה כל-כך התעללה בו, לקחה לו את הילדים, עד שהוא נאלץ לשפוך את חמתו על מישהו, רק שבסביבה היו כבמקרה רק הגויים. או שלא במקרה, הרי זה ערב שבת, הגוי של שבת פשוט הגיע בתזמון מצויין.

כך ייעשה למחבל, ל"פרובוקטור", שהתקשורת העברית חפצה בייקרו. למה חפצה בייקרו? כי כאן היא לא מעוניינת, כהרגלה, להטביע מונחים, כאלה שרק התקשורת העברית יודעת לעשות, ולגרום לכל עם ישראל להפנים אותם. רק חסר שילד יהודי, זה שייגדל ויילך לצבא מחר, יתחיל לחשוב שיש דבר כזה שנקרא טרוריסט יהודי. זה עוד עלול לגרום ליהודי להרים יד על יהודי. אוי ואבוי. אז למה למהר ולפרסם דברים לא מדוייקים, לפני שבודקים אותם? פשוט הולכים ובודקים, ובמקרה שלנו בנצרת, אכן נמצא בסופו של דבר שמדובר במסכן עם אישתו ובתו, שרוצה להשמיע את זעקתו. אבל המסכן, לא רק שלא הבינו אותו, פשוט קם לו המון ברברי שרצה לעשות בו שפטים.

זה אותו המון שבדרך-כלל מתנגש עם השוטרים. אז בחדשות ערוץ 2 דאג אהרון ברנע לעקוב אחר ההתפתחויות ולדווח ש"בינתיים הם לא התנגשו עם השוטרים, לא בשלב זה". מהצד השני, בערוץ 10 מיקי חיימוביץ דוחקת בצלם של הערוץ שנמצא שם לנסות ולספר להמון הזה שזה לא פיגוע, זה מישהו מסכן, שלא בא למטרות מלחמה. את קריאותיה שמע השר לבטחון פנים, המוכתאר גדעון עזרא, שהבהיר סופית שהמסכן הזה, אישתו היא נוצריה, אז שאף אחד לא יהפוך את זה למלחמת דתות. מה, שאנחנו היהודים נפתח במלחמת דתות? וכדי להיות יותר יעיל, אז ככה ממש בשידור חי הוא מתעקש למסור לה את מספרו של הארכיבישוף, תשאלו אותו הוא יגיד לכם שאנחנו בסדר.

לאחר שהדרמה הגיעה כמעט לסיומה, וכוחותינו הצליחו לחלץ את אנשינו מהתופת שחיכתה להם, הגיע תורם של מי? של אלה שהתקשורת לא חפצה בייקרם. כן, כן, המנהיגים הערבים. המתלהמים האלה, הקיצוניים האלה, מעיזים להלהיט את הרוחות ולהגיד שזה היה פיגוע. מחרחרי המלחמה האלה רוצים לנצל את תקופת הבחירות ולנסות לעשות שטיפת מוח לציבור הערבי. אבל לא. לא ולא. לא בבית ספרנו. התקשורת העברית לא תיתן במה לפרובוקטורים, התוקפניים האלה, שבדבריהם מסיתים לטרור ובכלל הם טרוריסטים בעצמם.

רק תבינו, אלה לא מונחים אמיתיים, רק כאלה שנוח לעשות בהם שימוש, רק לצורך הדיון. אלה מונחים שכולם מבינים אותם, אז אין צורך שניכנס לקטנות.

כן, המונחים האלה הם רק לצורך הדיון, כך שיהיה יותר נוח לשוחח ולהבין למה התכוונו. רק שהשיח הזה, הוא שיח גזעני. על זה אין ויכוח. לשיח הזה תורמת התקשרות העברית, שבמקום לנהוג במקצועיות ולעשות שימוש במושגים עינייניים, נוהגת כחלק מהעם, ורק משרישה מונחים שהוא, העם, עושה בהם שימוש תדיר. אז תקשורת עויינת? מה פתאום! זאת תקשורת מתוך הקהילה ואליה.

http://www.nrg.co.il/online/5/ART1/056/027.html

----------

מה שצורם לי הוא שכותבת המאמר (שאני לא יודע אם היא מוסלמית או נוצריה) לא מצאה טעם לפגם שאותם ח"כים ואנשי ציבור ערביים (מוסלמים בין השאר), שמיהרו לגזור קופון פוליטי מהמקרה המטומטם הזה, הם אותם המנהיגים של ציבור שלא היסס גם להשתמש באלימות כלפי אותם נוצרים בדיוק במהלך הסיכסוך על מסגד "המריבה".

עוד פרט שחמק מעינייה הבוחנות הוא שלאותו "מפגע" יהודי הצטרפו שתי נשים נוצריות למהדרין. ברור שדבר זה לא מפחית מחומרת המעשים, אבל הוא דוגמה טובה לצביעות של הכותבת, ולניסיון של הציבור הערבי ליגזור קופון מהמקרה. לצערנו הרב כבר הי מיקרים של מפגעים יהודים, אם אלו אנשי המחתרת היהודית, גולדשטיין, או זאדה אבל המקרה הנ"ל הוא לא פיגוע או ניסיון פיגוע.

שונרא מאי 1992-מרץ 2006.
R . I . P