אמא חורגת


מאיה רוקר* האמינה שהחיים שלה יכולים להיות מלאים ומספקים גם בלי ילדים. היום, אחרי שניים, ברור לה שהיא צדקה
מאיה רוקר*


המיילדת חתכה בזריזות את חבל הטבור, עטפה את היצור הוורדרד, המקומט, מלא הדם והריר בסדין ירוק, ואמרה: "עכשיו אתם יכולים לנוח קצת יחד". "לא", עניתי. המיילדת נתקעה במקום כשהיא מחזיקה בתינוק, ונעצה בי מבט נוקב. למרות שהייתי גמורה מכאבים הרגשתי כמו ילדה נזופה וסתמתי מיד - מה שעודד אותה לחזור ולצעוד לכיוון שלי. בסוף, בתנועה מהוססת, היא הניחה לי את התינוק על הבטן.


"קחי אותו מכאן", אמרתי לה. "אני לא רוצה לראות אותו עכשיו".


שתיקה מעיקה השתררה בחדר הלידה. המיילדת הסתכלה עלי בפרצוף לא מאמין, ואני, ילדה בת 23, הרגשתי מחויבת להתנצל. "קחו אותו, תנקו אותו, תעשו שיהיה לו נעים", אמרתי בחיוך מאומץ. "יהיה לנו מספיק זמן לבלות ביחד, אל תדאגו". התינוק הבוכה הוצא מהחדר. התינוק שלי. לא הרגשתי אליו כלום. לא האמנתי שלפני רגע הוא יצא לי מהבטן. לא הבנתי איך אני יכולה להתבונן בפרצוף הזר הזה ולהחליט שאני אוהבת אותו.

24 שעות אחרי, עדיין לא עצמתי עין. כמויות מסחריות של אדרנלין הציפו אותי, וכל מה שרץ לי בראש היה "יש לי תינוק. יש לי תינוק. יש לי תינוק". כן, יש לי תינוק. איש קטן וחסר אונים שתלוי בי כרגע בכל צרכיו. שיתלה בי יום אחד עיניים גדולות ויצפה שאהיה בשבילו מודל לחיים טובים. מעכשיו אני אחראית לשלומו, לרווחתו, לבריאותו, לאושרו ולחינוכו. למה הייתי צריכה את זה? מה היה לי כל כך רע בלי?



פגוש את ההורים



בתור ילדה שגדלה במשפחה חמה ואוהבת היה לי ברור שיום אחד גם אני אהיה אמא. אלא שככל שבגרתי, התחלתי להיות ספקנית לגבי העניין הזה. רציתי להיות אשת קריירה, ובתמיכה מלאה של ההורים התקבלתי לעתודה במסלול סופר-מכובד במוסד עוד יותר מכובד. העתיד המקצועי שלי היה סגור, ולכולם היה ברור שאין מצב שארשה לחיים האישיים להיכנס לי באמצע. בטח לא לפני גיל 30. למרות זאת הייתי בין הראשונות שהחליטו להתחתן, ואני מניחה שזאת היתה הסטייה הראשונה מהמסלול שתכננתי לעצמי. בכל מקרה המשכתי לשנן שזה שמצאתי חבר לחיים לא אומר שהעתיד שלי צופן הריונות וטריינינגים.





היה מצחיק לגלות שהחתונה שדרגה את הסטטוס החברתי שלי. מה שלא ידעתי הוא שכל זה היה רק סיפתח למה שעמד להיות דילמה אמיתית: ילדים. מהפידבקים שקיבלתי מהסביבה קלטתי די מהר שזה מה שמצפים ממני, ורצוי אוטוטו. החברים שלנו התחתנו במרץ, התחילו לעשות רונדלים בחנויות הילדים ולא הפסיקו לדבר על התינוקות שבדרך. אני לא יכולה להגיד שהמתקפה החברתית הזאת לא דיגדגה לי או לא גרמה לי לבחון שוב ושוב את ההחלטות שלי.



על פני השטח, החיים של ההורים המיועדים נראו יותר מלאים ומספקים משלי. היתה להם מטרה, אידיאולוגיה. הם יצרו יש מאין. היה נדמה שהאושר שלהם מוחלט ולא משאיר מקום לאפשרויות אחרות. ואני לא קלטתי איך יכול להיות שהם שכחו שיש לנו זכות בחירה. שילדים זה לא חלק מהמסלול המחייב כמו בית ספר, צבא והטיול שאחרי. כי מה אם אני לא רוצה? לא "לא יכולה" - לא רוצה?



באופן טבעי הרגשתי אאוטסיידרית, והתחלתי להתעסק עם השונות הזאת שלי. בסוף הבנתי: זה לא שמשהו דפוק אצלי. זה שלמרות כל הדיווחים האופטימיים, האמת היא שלאף אחד מחברי הדווקא-די-מלומדים לא היה מושג איך נראים החיים פלוס ילדים. ולא תפסתי איך אנשים הגיוניים, קרי מזג, שמתלבטים שעה לפני שהם בוחרים מלפפונים חמוצים, יכולים להגיע להחלטה כל כך גורלית ובלתי הפיכה רק בגלל שהם מרגישים שזה זה.



אז יכול להיות שהם באמת הרגישו משהו שאני לא; אני מצידי הייתי מסוגלת לחשוב על דברים שהם לא, ולהרגיש מספיק נוח איתם. לא הייתי בטוחה שאני מסוגלת להתחייב להיות אחראית לאדם אחר לכל החיים, או אם אני בכלל מוכשרת להיות הורה, או אם הרעיון של להביא ילד לעולם הוא באמת צורך פרטי או סוג של שת"פ עם המוסכמות החברתיות.



אחרי שהפכתי הרבה בעניין הבנתי שאני יכולה לבנות לעצמי חיים מספקים גם בלי ילדים. בפנטזיה שלי ראיתי קריירה משגשגת, כמה תחביבים ובן זוג אוהב. מי בכלל צריך יותר. חוצפה שדווקא אני איחשב לאישה אנוכית, כשהרי ברור שכל הרעיון הזה של להביא ילד לעולם הוא אנוכי בפני עצמו, מעשה שכל כולו מכוון לזה שהגנים המוצלחים שלך, החינוך שלך ואפילו העתיד שלך יהיו מוגנים ושמורים.



אבל בארוחת ערב אחת אצל אבא ואמא, כל הפילוסופיה הקרה ונטולת הסדקים הזאת ירדה לטמיון. זרקתי כלאחר יד את התיאוריה שלי על השולחן בין העיקרית לקינוח; מבט אחד בעיניים הדומעות של ההורים המבוגרים שלי ריסק לחלוטין את הפורמט שפיתחתי. מבחינתם זה לא היה עוד עניין של כן או לא, ולא היה טעם להיכנס לדיונים עם אנשים שאיבדו כמעט את כל משפחתם בשואה, השתתפו בלוויות של חברים רבים מדי במלחמות ישראל ושכלו בן. כן, לרגע אחד יותר מדי שכחתי שאני בת יחידה, ולכן מחויבת לשאת לבד בעול השושלת. וזאת נראתה לי סיבה מספיק טובה.



אחרי שהוחלט מה שהוחלט, התחילה לקנן בי איזו תקווה סרקאסטית שאולי משהו בגוף שלי דפוק. משהו שיאפשר לי להגיד זה לא אני, זה הוא. אבל צחוק הגורל, מרגע שהחלטתי להתעבר ועד לרגע שזה באמת קרה חלף בערך לילה אחד. בעלי אפילו קיטר שלא מספיק שהוא התחתן עם פולנייה, אז הוא עוד מצא את היחידה שנכנסת להריון רק מלהסתכל על מגבת.



ובשבילך חלב



החודשים חלפו, הילדים של החברים התחילו להפציץ בהמונים - ואיך לומר, זה לא היה כזה תענוג. חרדות, חיכוכים וחוסר שינה הטריפו גם את הזוגות המושלמים ביותר. בכל פעם אחרי שבעלי ואני ביקרנו אצל איזה זוג כזה היינו נשבעים שלנו זה לא יקרה. איזה באסה, חשבתי, שאי אפשר למדוד את ההריון ורק אז להחליט אם זה יושב עלייך בול. אבל עכשיו כבר לא היתה דרך חזרה, וכל מה שיכולתי לעשות היה לנסות להחכים מניסיונם של אחרים ולקוות שעשיתי את הבחירה הנכונה.





אחרי תשעה חודשי הריון, חמש שעות לידה וארבעה ימים בבית החולים, חזרתי הביתה להתחיל בחיים חדשים. הנחתי את העריסה הכבדה בכניסה ושאלתי את בעלי: "אוקיי, מה עושים איתו עכשיו?". וזה קצת מצחיק, כי מה עושים איתו דווקא למדתי מהר מאוד. הבעיה, התברר, היא מה עושים איתי.



כמה ימים אחרי הלידה עמדתי במטבח והכנתי ארוחת צהריים, כשפתאום נדמה לי שאני שומעת יבבה חלושה מכיוון חדר הילדים. המשכתי להתעסק עם האוכל עוד כמה דקות, עד ששמתי לב ששני עיגולים סימטריים של חלב מסתמנים על החולצה שלי. "רפלקס הנקה", כתוב בספרים, אינסטינקט אימהי שגורם לחזה להיות בהיכון כשעולה החשד שהילד רעב. באותו רגע הרגשתי איך כל השנים של הלימודים והתכנונים והברבורים קורסות מול הכוחות שפועלים אצלי בגוף: אני בורג קטנטן בתוכנית האב של הטבע, ואסור לי לשכוח את מקומי.



הרגשתי מושפלת. כל יום שעבר הבהיר לי עד כמה פולשני השינוי שקרה בחיי. מוקדם בבוקר הייתי מתעוררת לקול צווחות של יצור ששקל פחות משקית תפוזים. הפוכה לגמרי, אחרי שלוש שעות שינה, הייתי פונה להאכיל, ולחבק, ולחתל, ולעשות כל מה שדרש ממני הג'וב החדש. בכל יום הזאטוט הבהיר לי מחדש שכרגע הוא המלך: ציוץ טרוניה ידחה שגרה, מעלת חום אחת תעכב מבחנים ועבודות ולפעמים גם ארוחת ערב או סתם מקלחת. הוא ולא אחר ואין בלתו. קיוויתי שאולי הוא יירגע ויאפשר לי לתכנן בנחת את היום, לחשוב מה אלבש, מה אנעל. דברים ברומו. אבל מדי שחר נזכרתי שאני לא הולכת לשום מקום פרט למטבח או לחדר הילדים. באירועים מיוחדים גם למרפסת.



לא ידעתי מה אני אמורה לעשות עם המצוקה. עם הגודש הנורא בחזה. עם הדימום מהלידה. עם הזרועות הכואבות. ועם הנשמה, שחיפשה קצת שקט והיגיון בכל הכאוס הזה. בין לבין ספרתי את הדקות שנגזלו מהלימודים ומהמחקר לטובת הטיטולים וההפרשות.



יותר מדי צבעים



בסופו של דבר פסקו הדמעות. התאפסתי על עצמי ועל המציאות המרה-מתוקה, למדתי לחיות עם הקקי הבלתי פוסק וגם עם חיוכי התינוק הממיסים, עם השיניים שצמחו רק בלילה וגם עם הזרועות שהושטו רק אלי שאחבק וארים ואוהב. והחלטתי לשים סוף לרחמים העצמיים. להפנים את הרעיון שהילד שלי ראוי לטיפול והשקעה מקסימליים, שאין שום סיבה שהוא יסבול מהבעיות שלי. ושינסתי את מה שנותר מגופי, והצלחתי למצוא פשרה בין הרצונות הפרטיים שלי לבין אלה של בני הבכור. אחרי כמה שנים, התפשרתי גם על אלה של בני הצעיר.





אני לא רוצה לשקר, אז לא תשמעו ממני שמעולם לא עלו בי הרהורי חרטה, שמעולם לא תהיתי אם הבחירה הזאת באמת היתה נכונה בשבילי. יש ימים שבהם אני מגיעה הביתה הרוגה מהעבודה לבעל עייף ומתחילה איתו משמרת שנייה - שיעורים, דיבורים, חוגים, חברים, אמבטיות, חביתות - ולפעמים, אחרי ערבים כאלה, כשאנחנו זוחלים על ארבע למיטה, בעלי שואל אותי בדיוק את מה שאני חושבת באותו רגע. אם יש צ'אנס שאנסה להתיישב עליהם ולהחזיר אותם בחזרה.



הורות היא עבודה מתישה וכפויית טובה שלא נגמרת לעולם. למה שהיא תתאים לכל אחד? למה שכולם ירצו בה? אולי בגלל שכל אינטראקציה עם צאצאייך מגרדת את קצות העצבים ומתחככת ברגשות העזים ביותר. וכן, האלמנט הדרמטי שהיצורים הקטנים האלה הכניסו לחיים שלי בהחלט צובע אותם בצבעים עזים. אבל אני חייבת להודות שיכולתי להסתפק גם בגוונים הקודמים.



המחשבה שיכולתי לחיות הרבה יותר טוב בלעדיהם כנראה תמיד תהיה שם. הילדים מסבים לי אושר, אבל אין ספק שהקריירה שלי והתחביבים שלי ושאר האהבות שלי ניזוקו. יכולתי להיות היום במקום אחר מבחינה מקצועית, אבל אי אפשר להיות בשני מקומות בבת אחת - ואני בחרתי להיות נוכחת בחייהם של ילדי. אז מה אם אני יודעת כבר עכשיו שהקשיים, כאב הלב והמכשולים שהם הציבו ומציבים בדרכי רבים לאין ערוך מרגעי האושר המזוככים. ממילא המחיר כבר שולם.



* את השם המצאנו, את השאר לא

הם לא משתנים בחתונה אלא רק בהולדת הילד הראשון.וכלל שיש יותר ילדים החיים יותר קשים ומסובכים ופוגעים בקרירה של שני בני הזוג וגוזלים מב ני הזוג א תהזמן של להיות ביחד ולתרום האחד לשני.
אבל אדם שאין לו המשכיות בעולם בצורה של ילדים משלו עם כל המחיר שזה עולה-זה עצוב.

כל הכבוד לך על המאמץ!

חתימתכם הוסרה כיוון שלא עמדה בחוקי האתר. לפרטים נוספים לחצו כאן. תוכלו לקבל עזרה להתאמת החתימה לחוקים בפורום חתימות וצלמיות.

חתימתכם הוסרה כיוון שלא עמדה בחוקי האתר. לפרטים נוספים לחצו כאן. תוכלו לקבל עזרה להתאמת החתימה לחוקים בפורום חתימות וצלמיות.

אם תתמוטט נפשית כתוצאה מכל העצב העצום הזה, לא יהיה מי
שיהיה עצוב בשבילי ואז אני אצטרך להיות עצוב...
ולא נראה לי שאני אצליח להתמודד עם הקושי העצום הזה

חתימתכם הוסרה כיוון שלא עמדה בחוקי האתר. לפרטים נוספים לחצו כאן. תוכלו לקבל עזרה להתאמת החתימה לחוקים בפורום חתימות וצלמיות.