אחת הטענות והדרישות המקובלות בישראל משחר ההיסטוריה הישראלית, היא סוגיית ההכרה במדינה ובקיומה. בעוד אלו המצדדים בהמשך ההידברות עם הפלשתינים מחזיקים בדעה שעצם קיום ההידברות הוא הכרה מספקת, טוענים מתנגדיהם כי הכרה פומבית וחד-משמעית של הפלשתינים בישראל היא תנאי בל-יעבור על מנת להבטיח את יציבותו של כל הסכם עתידי.

מדינות ערב והפלשתינים לא הכירו בהחלטת האו"ם מה-29.11.47 שהכריזה על הקמת המדינה, ובוודאי שלא בהכרזת העצמאות של ראש הממשלה הראשון של מדינת ישראל, דוד בן-גוריון, ב-14 במאי 1948. בשל כך, פרצה מלחמה בין ישראל לבין מדינות ערב והפלשתינים שזכתה לשם "מלחמת העצמאות" בקרב הישראלים, ולכינוי "נכבה" (שמשמעותו אסון), בקרב הפלשתינים.

לאחר מלחמת ששת הימים, באוגוסט 1967, התכנסו נציגי מדינות ערב בעיר חרטום שבסודן על מנת לקבל סדרה של החלטות שזכו לכינוי "שלושת הלאווים"- לא למו"מ עם ישראל, לא להכרה בישראל ולא לשלום עם ישראל. רק בשיחות השלום עם מצרים בשנים 1979-1977 ועם ירדן ב-1994, הכירו מדינות אלו בקיומה של ישראל, עיקרון שהיווה תנאי בהסכם, מה גם שההיגיון שמאחוריו דרש הכרה מסוג זה.

מעל לכל, בולטת חוסר הבהירות בעצם ההכרה הפלשתינית בישראל, מאחר והפלשתינים סירבו לשנות את האמנה הפלשתינית, שבסעיפיה גלום רעיון השמדת ישראל כגוף מדיני וגירוש אזרחיה של ישראל שהגיעו לאחר תום התקופה העותומאנית, קרי- החל מ-1918.

אולם, מאחר והפלשתינים קיימו משא ומתן עם ממשלה ישראלית נבחרת ומאחר ודרישותיהם בהסכם היו ממדינת ישראל ולא מ"ישות" כלשהי, הרי שנוצר כשל לוגי בהתנהלות הפוליטית הפלשתינית: כיצד ניתן לקיים משא ומתן עם גוף שאינו קיים? כיצד ניתן לדרוש משהו או לתת משהו לגוף שאתה לא מכיר בו? לכן, תומכי ההסכם שיווקו את עצם קיומו כהכרה פלשתינית בקיומה של ישראל. מי שהתעקש לעמוד על כך שהפלשתינים יכירו בצורה משפטית בקיומה של ישראל, נענה בכך שמדובר בעניין שולי וכי התעקשות מסוג זה היא מיותרת.

להמשך-

http://www.sikurmemukad.com/sikurim.../recognize.html