איפה ומתי נבנתה "רכבת הפרברים" הראשונה בארץ.

זהירות: אינך יכול ללמוד דבר משאלתי...

ב-1918 בנה צבאו של אלנבי קו רכבת בין ירושלים ואל-בירה כדי לעמוד במטלות הלוגיסטיות של חיל הכיבוש. כדי שהבניה תהיה קלה וזולה, הייתה המסילה ברוחב 60 ס"מ בלבד. מסיבה זאת מעולם לא חוברה לרכבת לוד ירושלים (התואי המוכר של הרכבת לירושלים).


תחנת המוצא הייתה כ-600 מטרים דרומית מערבית לתחנת הרכבת המוכרת, במקום שהיום הוא מגרש ריק מאחורי חומת בית ההארחה הקתולי, קרלו בורומיאו, שבמושבה הגרמנית. מי שיודע מה לחפש, יכול לזהות שרידי מסילה ומבנה.

את נתיב המסילה ניתן לזהות לוודאות בוודאות די טובה על פי תצ"א של הגרמנים. (פלוגת התעוםה הבאווארית המלכותית, שהעשירה אותנו בתצ"א רבים של ארץ ישראל)

קו שפעל על מסילה צרה ושהנסיעה האחרונה עליו הייתה ב1921 לטובת סיור מקדים של מתישבי ר"ג הראשונים?

חמוד ומענין - רק חבל שלא פעיל מי יודע מה.

אם יש לך רעיונות לשיקום הפורום, אני בטוח שאורי ישמח לשמוע
(וגם יש לי הרגשה שיסלחו לך על ההקפצה)

שבוע טוב

WW2 חידות סקירות וכיוצא בזה
מורשת קרב
"רבותי ההיסטוריה חוזרת" הצגה של מקריםהיסטורים והמקבילות שלהם היום (לא חסר כאלה)
זה מה שעולה לראש עכשיו, אולי יהיו כאלה שיגידו ששני הנושאים הראשונים שייכים לצו"ב אבל זה היסטוריה...

"זכותנו (על ארץ ישראל) היא נצח, והיא שלמות, ואין עליה ויתור, ואין קיצור דרך לציון, וציון היא כולה שלנו!". (זאב ז'בוטינסקי)

'דרך ארוכה עשה בעקבות סוסתו - וכראשון לשומרים מצא תהילתו'
מי האיש?

"זכותנו (על ארץ ישראל) היא נצח, והיא שלמות, ואין עליה ויתור, ואין קיצור דרך לציון, וציון היא כולה שלנו!". (זאב ז'בוטינסקי)

אכן סוסתו המיתולוגית של זייד 'דומיה' עשתה עימו דרך ארוכה - אך השומר אליו אני מתכוון קדם לזייד וגם הדרך שעשה עם ובעקבות סוסתו היתה ארוכה בהרבה...

נדמה לי שהוא הגיע לכאן בעקבות סוסתו, שנגנה, ואז שמע שיש יהודים בסביבה, והוא נדהם לראות
שאותם יהודים הם "פרנג'י" (כשהוא עצמו כלל לא ידע שיש יהודים שאינם בדוים...).

דאוד [דויד] אבו יוסף היה בן לשבט יהודי שחי בעירק. במרדף אחר סוסתו שנגנבה הגיע עד לפאתי דמשק ושם השיב לעצמו את הגזילה.
מאחר וכבר היה 'בסביבה' החליט 'לקפוץ' לירושליים ובדרך סיפר לו מוכתר הכפר פג'ה על יהודים היושבים בסביבת אומלאבס. אבו יוסף התחבר עם יהודה ראב, מחלוציה המיתולוגיים של פ"ת עוד בנסיון ההתישבות הראשון ב1879. הוא נרתם לשמירת המושבה, לימד את השומרים הצעירים [בעיקר את סנדר חדאד] את חוכמת השמירה וכללי החיים במזרח, הוביל את המאבק בשבטי בדואים שפלשו לקרקעות המושבה ויצר את הקשרים הידידותיים הראשוניים עם בני שבט אבו-קישק אשר העניקו לפ"ת יציבות בחזית זו למשך 30 שנים.
כעבור כשנה, עזב דאוד אבו יוסף את פ"ת אך דמותו המרשימה נחקקה בלב חלוצי המושבה.
דמותו תוארה בספר היובל לאברהם שפירא, יהודה ראב צייר בשנת 1944 את דיוקנו של השומר הנשכח ואברהם שפירא עצמו שהיה נער צעיר בימי אבו יוסף - הקפיד למלא את הכלל הבדואי האומר - הלום ביריב אך אל תהרגהו. כך ילמד את כוחך ואתה לא תסתבך בנקמת דם. [אברהם שפירא צוטט כמי שאמר 'אף פעם לא הרגתי ולא נהרגתי'].

http://www.youtube.com/watch?v=RTf09_AuwrE&noembed

השליט בדמשק והשיעים בדרום לבנון היו אויביו המרים. האיטלקים קצת עזרו, הצרפתים והרוסים בחשו - אבל הוא בתבונתו דהר קדימה!
מי האיש?

? רק חסרה לי האקטואליה...

.

אקטואליה... שיעים+דרום לבנון+סורים+קדימה... נו, נגיד שזה אקטואלי.
שנה טובה!

עפ"י התפיסה הזו (המאופיינת כמובן בהמון-המון אלמנטים פוסט-מודרניים, מעריצי-אדאורד-סעידיים...),
ט'אהר אל-עמר היה אמור להיות מראשוני הגיבורים הלאומיים הפלסטיניים:
1. הוא ערבי עפ"י כל הגדרה לאומית מאוחרת יותר, שעיקר פעילותו הייתה בתחומי פלסטין.
2. הוא מפקד צבאי מצליח שהחזיק מעמד במשך כחצי יובל.
3. הוא מגדולי בוני פלסטין (טבריה, עכו, חיפה, נצרת, דיר חנא ועוד ועוד).

השאלה שלהם היא "למה הוא ל-א הפך לגיבור לאומי פלסטיני", וחובה לציין שאכן מגדירים אלה, יכלו
בהחלט להפוך אותו לגיבור פלסטיני (ללא קשר לסוגייה האם היה קיים אז עם פלסטיני - שהרי
השיח' הסורי עז אל-דין אל-קסאם הצליח בקלות להפוך לגיבור לאומי פלסטיני...).

ד'הר/ט'הר היה בדואי במוצאו והלאומיות הערבית בא"י שהתגבשה במאה העשרים עשתה זאת בעיקר בין הכפריים יריביהם של הבדואים. ד'הר היה אויבם של תושבי הר שכם. הוא האיש שהכניע אותם והפסיק את עושק תושבי עמק יזרעאל על ידם ועל כך מן הסתם לא רכשו לו חמולות ההר חיבה.
למרות היותו איש קרבות ממולח - עסק ט'הר גם בבנייה של הגליל ובביצורו [כלומר שליטה מרחבית וצמצום שוד הדרכים הפופולרי?]. הוא פיתח את טבריה ועכו ונעזר לשם כך בר' חיים אבולעפיה. [מתוך ראיית פתוחו הכלכלי של הגליל כגורם מייצב?] הוא תמך בשרידי הישוב היהודי בגליל ואף עודד הגירה של יהודים לגליל.

לעניות דעתי - אילו היה עוסק בעריפת ראשים של נוצרים ויהודים, שורף כפרים וערים, משתמש בחילו בכדי למסד את שוד הדרכים ולא בכדי להגן על הגליל מפני אויביו שמן החוץ ומשמר את שלטון המס והשוחד של האימפריה - יתכן והיה זוכה בכ"ז להכנס לפנתאון 'הגבורים'.

יריבותו עם הטוקאנים לא הייתה אמורה להפריע לו להיחשב כאיש העם (שכן הוא פעל כנגדם למען
"פלסטינים-לעתיד" אחרים...).

אני חושב שהסיבה לכך שלא נכנס לפנתיאון הלאומי, היא אכן ידידותו עם ה"זרים" (הסוחרים מחו"ל,
והנוצרים והיהודים פה) - אבל בזה כמובן לא יודה איש ממייסדי הפנתיאון הנ"ל (שחלקם עדיין חיים...).

אוסף של תושבים על בסיס שטח גאוגרפי מוגדר ומיתוס של "נשדדים" יכול להפיק גיבורים מקרב בני אותו הדור, וגם זה בערבון מוגבל (כמה ערבים מכירים את "גיבורי" המרד הערבי או מלחמת 1948? פעם בביקור בשרידי דיר יאסין ראיתי חבורת פועלי בניין ערבים עושים חפלה של ארוחת צהריים ממש על גדר בית החולים, משתינים על הגדר ושומעים מוסיקה בקולי קולות. אין לי ספק שהחברה האלה בכלל לא ידעו ולא התעניינו באיפה הם נמצאים), אבל לא יכול להמציא מסורת שאינה קיימת ול"פלסטן" שייחים מן המאה ה-18 שהיו כמותם בכל רחבי הלבנט ולא היו להם שאיפות לאומיות, אלא רק שאיפות לעצמה פוליטית על חשבון התורכים. אנשים כמו אחמד אל ג'זאר לא היו שונים בהרבה, אלא יותר קוסמופוליטיים משום שלא היו להם שורשים אתניים.

בדיוק כפי שבנימין ד'יזראלי אינו גיבור ישראלי, כך טאהר אל עומאר אינו גיבור פלצטיני.

ואגב: יש בהחלט נסיון לשמר את המורשת של טאהר, אבל רק בהקשר של מסורת שתהווה אלטרנטיבה להיסטוריה הרישמית ה"ישראלית". לא ראיתי שום ערבי בשפרעם, דיר חנא, ראמה או עיאבלין שהתרגש מהשרידים הגשמיים של מפעל טאהר כמוני, אבל ישנם סיפורי אגדות על האיש, כמו גם כמה ערבים שמתהדרים במעמד אצולה ע"ס קשרי דם לטאהר. ערבי אחד שנשוי ליהודיה שהיא ביתו של הח"כ לשעבר בר-און, קשור קשר דם לטאהר והוא אף סיפר על כך בסרט תעודה.

מעמדו של טאהר לכן תמיד יהיה תלוי בשירות שהוא נותן לממציאי הלאומיות הפלצטינית כנגד הישראלים - אם לא ניתן יהיה להפיק שירות כזה הוא לא יהיה גיבור.

.

ווילהלם טל (שהיה או לא היה) הוא גיבור לאומי שוויצרי, למרות ששוויץ קמה בפועל הרבה הרבה אחרי
מותו (שהיה או לא היה...).
קיומו של העם הפלסטיני הוא עובדה יבשה, למרבה הצער. עשרות שנות אינדוקטרינציה יצרה שם
זהות לאומית, וכשנוצרת זהות כזו - נוצרים בתוכה גיבורים לאומיים (אמיתיים ודמיוניים) שרובם הם
בני תקופה שקדמה בהרבה לקיומה של זהות כלשהי. ישנו מחקר הבודק את הניסיון הסלובקי
המודרני ליצור לאומיות סלובקית קדומה, והוא מראה כיצד ה-ו-מ-צ-א-ו מלכים סלובקיים, שבעצם היו
העתקים של בני תקופתם הצ'כיים. גם אצל הפלסטינים הדבר קיים (וכבר נתתי את דוגמת הגיבור
הלאומי אל-קסאם, שהיה בכלל סורי - ובכלל ראה עצמו כלוחם למען הדת, ללא כל זיהוי לאומי משל
עצמו - דבר שגרם לו להיות מעורב, במרידה באלג'יריה בטרם הגיע הנה...).
ההשוואה בין בנג'מין ד'יזרעאלי לבין ט'אהר אינה רלוונטית: דיזאעלי לא חי פה, ויותר קשה לחבר
אותו עם בניית הנראטיב הישראלי (לא היהודי - כפי שמעידה העובדה שבכל הספרים הישנים חוזר על
עצמו סיפורו של הויכוח הדמיוני בפרלמנט, בו אמר לגוי הרשע ש"בשעה שאבותיי היו כהנים בי-ם,
אבותיך רעו חזירים בביצות"...), אבל ט'אהר עונה על כל הגדרה של ערבי שחי פה (וזה מה שמקובל
כהגדרה של פלסטיני...).

האתוס הלאומי הפלסטיני נבנה בהדרגה ובדיעבד, ובימים אלה, בהם מנסים להקדים יותר ויותר
את "ייסוד העם הפלסטיני" (תפיסת קימרלינג ושות' כבר הגיעה ל1834 ומרד הפלאחים, כתאריך
ייסוד העם - ואין ספק שבקרוב יגיע הסטוריון חדש, וימצא אירוע מכונן מוקדם יותר...), ללא קשר
לעובדה שבטרם קמה ישראל, רק אליטה מצומצמת הכירה בזהות לאומית ערבית נפרדת,
לערבים שחיו בא"י - ניתן להבין מדוע גם ט'אהר יכול להיכלל בהגדרה זו. אתוס נבנה ע"י אנשים
ובאופן איטי - ולדעתי זה שט'אהר לא נכלל באתוס הפלסטיני, היא פשוט בגלל ש"עוד לא הגיעו
אליו", וזה דבר שבהחלט יכול להשתנות בעתיד - שכן אין סיבה הגיונית להגדיר את אלפרד הגדול
כגיבור לאומי אנגלי (כשבפועל היה מלך מקומי מתוך הרבה מלכים באנגליה באותה עת), ולא
לעשות כן לשליט מקומי נוסח ט'אהר...

וזה על הודעה יחסית מפורטת ומנומקת, אין שום מקום להמשך דיון מלומד בפורום כזה - לי נראה שיש כאלה שלא מעוניינים בשום החייאה שלו.

וחוצמזה - תספר לי לאיזה לאום וילהלם טל ומרטין לותר עשויים להשתייך מלבד הגרמני והשוויצרי, ואני אחשוב שוב פעם על הלאום הפלצטיני. אילו שיקולים של כמה קצינים צרפתיים ובריטיים היו מעט אחרים, דיר חנא ועכו יכלו להיות היום עיירות מעבר לגבול ישראל-לבנון, בדיוק כפי שחאסבאייה וצור יכלו להיות בתוך תחום ישראל. האם טאהר היה גיבור לבנוני אז? אתה משווה לאומים אירופים, למזה"ת ומכסה על חולשת טיעונים בעוד מחקר מאותה אירופה. מה שהמציאו הסלובקים לא רלוונטי משום שבמקרה שלנו מדובר על דמות היסטורית ואפילו לא מאוד אגדתית ואפילו לא למחצה. מי שסובר שהפלצטינים "אימצו" דמויות כמו עז א דין אל קאסם, מכיר אותם יותר מדי דרך עיניים של מחקר או אהוד יערי. כמעט בכל המקרים ה"אימוץ" שלהם שווה בערכו ל"אימוץ" המאוד מלאכותי של בני נוער את דמויות לוחמי המחתרות בדמות המיתית שלהם, או ההערצה העיוורת לדמויות כמו רבין בדמותו לאחר שעברה האלהה - כסות אידאולוגית דלה מאוד שלא מחזיקה מים אפילו בדיון מול מישהו שלא יודע דבר על אותן דמויות אבל כן יודע על אידאולוגיה בגרוש, אלא שבמקרה הערבי, היה צורך לאנוס את האנשים להכיר את הדמויות.

שאלת התאריך המוקדם ביותר להתגבשות העם הפלצטיני אינה רצינית משום שכל מטרתה היא לזהות שלבים היסטוריים של מאבק קבוצה שניתן להגדירה מבחינה אתנית, וכאלה היו כאן לאורך כל ההיסטוריה. מרד כנגד גיוס ומיסים אינו סממן להתגבשות עם ואינו מסמן התחלה של התגבשות של כזה. "מרד איכרים" הוא דימוי רומנטי שחשיבותו הופרכה לחלוטין בשורת מחקרים שסתמו את הגולל על ההסבר ההיסטורי החבוט הזה לכל תקופת אי שקט. אילו לא היו זרקורים על העניין של הערבים בא"י, איש לא היה טורח לחפש אחיזות לתאוריה על התגבשות הלאום הזה.

בכל מקרה, כפי שאמרתי - הדיון הזה עקר החל מן הרגע שבו הודעות נפתחות ב"ממש לא נכון". הצעד הבא יהיה "הכל שטויות" ואת כל זה, סלח לי, יש גם בטוקבקים.

.

זהו ה"ממש לא נכון", ולא שום דבר מעבר. כשם שלא ייחסתי לך עויינות, כשביטלת קביעתי לגבי
קיום עם פלסטיני, כך אין לך מה להתרגש על כך שאני שולל את קביעתך שאין עם כזה (ואם נפגעת
מהמלים "ממש לא נכון", ראה אותן כבטלות וקבל התנצלותי).
מרטין לותר וטל אכן יכולים להיחשב כיום אך ורק כגרמני וכשוויצרי, אבל בשעתו טל היה תושב
הקנטון העצמאי למחצה אוּרי שבקיסרות הרומית הקדושה, ולותר היה אזרח הנסיכות ווירטמברג
שבקיסרות הרומית הקדושה. בדיעבד הם שוייכו ללאומים שנוצרו במקומות שבהם חיו.
רוב פעילותו של ט'אהר הייתה בתחומי א"י, והעובדה שהסתובב גם בדרום לבנון של ימינו, ובדרום
סוריה של ימינו, לא מבטלת את העובדה שהוא היה בדווי שמרכז המאסה של שלטונו, בירתו ומרכז
כוחו - היו כולם בתוך א"י, ונשענו על יסודות בדווים בתוך א"י - שהיום היו מגדירים עצמם כפלסטינים,
ומוגדרים גם ע"י רוב המשקיפים הזרים כפלסטיניים...
רוב הפלסטינים החיים כיום לא יטילו ספק קל שבקלים לגבי היותו של עז אל-דין אל-קסאם גיבור
לאומי פלסטיני, ללא קשר לזהותו האתנית האמיתית (שספק עד כמה הם בכלל מודעים לה).
דמות של גיבור לאומי נכנסת לאתוס לאומי באמצעות סוכנים שפועלים לשם כך (לוחמי המחתרות
הם גיבורים לאומיים בקרב קבוצה אחת אצלנו, וכמעט שיקוץ בקרב קבוצה אחרת...).

שאלת יצירת עם היא רלוונטית מאוד לגבי הדרך שבה הוא תופס עצמו, והעם הפלסטיני, שהומצא
ע"י כמה אינטלקטואלים במהלך המאה העשרים, והצליח לפתח תודעה לאומית בקרב ערביי א"י
במחצית השנייה של המאה העשרים - בהחלט עובר תהליך של הרחקת הווצרותו בתקווה להגיע
לתאריך קדום יותר ויותר (כשכאמור מסייעים להם בכך "חוקרים" נוסח קימרלינג, שפועלים בשם
אותה אידיאולוגיה פוליטית). כשם שהצליחו לקחת את מרד הפלאחים של 1834 (ואני מסכים שהמושג אינו נכון, אבל הוא מקובל בתור השם של אותם אירועים, של מלחמת הטוקאנים ובעלי בריתם, באבראהם פאשא, ועל כן בחרתי להשתמש בו), ולהגדירו כתאריך הווצרות הזהות
הפלסטינית, כך אין מניעה שיקום קימרלינג עתידי, ויגיד שהמכתבים העת'מאניים מסוף המאה
ה16, שמראים שיש התרופפות בבטחון הציבורי בארץ, וייחס אותה להתעוררות לאומית
פלסטינית (ולעזאזל עם ההסטוריונים האוריינטליסטיים המתנשאים שטוענים שהלאומיות היא
תנועה שמקורה באירופה, והחלה הרבה אחרי המאה ה16...)...
עפ"י עקרון זה, אין מניעה שט'אהר יוכזר פוסט מורטם כגיבור לאומי פלסטיני. זה שבפועל הוא היה
שיח' שפעל למען עצמו ולא הזיזה לו זהותם של אלה שפעל לצידם ונגדם, אינה רלוונטית, כשם
שזה שעז אל-דין אל-קסאם הוא בכלל סורי, אינה רלוונטית להיותו גיבור העל הפלסטיני הנוכח...

רוב אלה שמתקראים היום פלסטינים הגיעו לכאן הרבה אחרי 1834, רובם הכמעט מוחלט של הפלסטינים הגיעו לאזור מסוף המאה ה19 ואלך, פלאחים מצרים שאותו איברהים פשה יישב כדי ליצור לו חגורת ביטחון, עריקים מהצבא של מוחמד עלי, פלאחים מיובאים על ידי העותמאנים ממקומות מרוחקים עד צ'צניה והבלקן מאותה סיבה, אריסים לבנונים ועוד ועוד (מאיפה אתה חושב שהערבים הצליחו לשמור על יחס של 1 ל2 מול היהודים? אין שום סיכוי שזה רק מילודה), הרבה מהפלסטינים בכלל לא ממוצא ערבי (למשל עזמי בשארה שהוא טורקי), בתקופת המנדט הבריטי יובאו עוד פועלים, למשל הרבה פועלים יובאו מחוראן בשנות ה20 וה30 (מכאן הביטוי עבודה חוראנית). אם תסתכל על שמות של "פלסטינים" תמצא הרבה שמות שיעידו על המקור שלהם למשל דרוויש שזה מצרי, אל מסרי, אל כורדי, פלוג'אי, שישאן (מסבירים את עצמם) דורמוש וסרסור שאלה שמות סורים ואם תחפש תגלה מן הסתם עוד. עד סוף המאה ה19 ה"פלסטינים" חיו בכפרים מבודדים כאשר הם שומרים על השפה והתרבות שהביאו איתם ומתבודדים משאר התושבים, חוקרים שהגיעו לכאן תיעדו למעלה מ30 שפות בשימוש. רק כאשר החלה התנועה הציונית לתפוס תאוצה החלה התגבשות הנגד של תושבי האזור ומשם, אם בכלל, אפשר לקרוא להם "עם".

התגבשות העם הפלסטיני היא ללא ספק תוצר-לוואי של הציונות, אבל היא עובדה.
מרגע שנוצרה אותה זהות לאומית - רק טבעי שיבואו אנשים מתוכה וינסו למצוא לה תאריך ייסוד
פחות "משפיל" מאשר 1948/1967...