עכשיו תורי... : ) חידה אווירית.

איילת גונדר

http://www.iaf.org.il/Templates/Jou...643&docID=20071

הוא נולד ברוסיה, אך גדל בפולין ובצרפת. כשסיים את קורס-הטיס היה היחיד מבין 300 שלא קיבל דרגת קצין בשל יהדותו. עם תבוסת צרפת במלחמת-העולם השנייה, נמלט לבריטניה והועבר לאפריקה שבה ניצל מכמה התרסקויות (אחת מהן אחרי התנגשות בפיל!) וממחלת הטיפוס. בהמשך, רדף אחרי צוללות מול חופי ישראל, חזר לצרפת ונלחם בגרמנים עד שקיבל את האותות הגבוהים ביותר מידי דה-גול. זהו סיפור חייו של הסופר המפורסם רומן גארי, שפירסם כמה רומנים תחת הזהות הבדויה אמיל אז'אר. אחרי שזכה להצלחה ולפרסום בכל תחום שעסק בו, התאבד

קשה להתחקות אחר מסלול חייו של הטייס, הסופר והדיפלומט היהודי צרפתי רומן גארי. זכרונותיו הכתובים של רומן גארי, המהווים בסיס לכל הביוגרפיות שנכתבו עליו, שרויים באותו "ערפול אמנותי" שסופרים מיטיבים כל-כך להשתמש בו. וכך, בעוד ביוגרפיות של אישים אחרים ממלחמת-העולם השנייה כבולות למציאות, הביוגרפיה של גארי משתעשעת בה. הוא טען, למשל, שאביו היה שחקן רוסי מפורסם וסיפר שהוא עצמו שימש כניצב באחד מסרטיו. לא ברור האם הדברים הם אמת, או התקוממות צבעונית נגד העובדות היבשות. 22 שנים לאחר התאבדותו של גארי, קשה מאוד לדעת מה המלאכותי ומהי האמת. ובעצם, כלל לא בטוח שצריך.

הזר

רומן גארי נולד ב-1914 במוסקבה, בן לאם יהודייה ולאב שזהותו השתנתה על-פי מצב הרוח. בגיל שלוש עבר עם אמו לפולין, מעבר שלא השפיע על חיי היום-יום שלו, מאחר וגם שם מיעט במגע עם סביבתו. הוא לא הלך לגן ולאחר-מכן אף לא לבית-הספר, שבו נערכה הפרדה בין יהודים לפולנים. אמו העדיפה לימודים עיוניים בבית על פני הלימודים המעשיים באנטישמיות שהתקיימו בחוץ.
כשהיה בן 13 עברו לצרפת. היה זה חלומה של אמו, שקראה בספרי ההיסטוריה ובעיתונים על ארץ זכויות האדם והאזרח, אבל לא על משפט דרייפוס. עוד ברוסיה לימדה אותו צרפתית והבהירה שרק שם יוכל בן לעם רדוף למצוא שקט. בפועל מצא את עצמו גארי כרוסי בצרפת, יהודי בקרב הרוסים ואתאיסט בקרב היהודים. הפנייה לצבא, "כור ההיתוך" הצרפתי, הייתה רק עניין של זמן. לשאיפת ההשתלבות של גארי היתוסף גורם נוסף, חשוב לא פחות - האמא היהודייה. כבר בגיל צעיר הובהר לכל מי שרק הסכים לשמוע ש"הילד יהיה גיבור, סופר ושגריר". לא ברור האם התכוונה לקיום שלוש הדרישות על-פי הסדר בו הוצגו, אך בסופו של דבר התמלאו שלושתן.
הוא עבר בהצטיינות את ההכשרה הצבאית העליונה הצרפתית, מעין עתודה לקראת קורס-טיס, אך היה עליו לחכות ששה שבועות בטרם הודיעו לו שהתקבל. רק כשסיים את הקורס התגלתה הסיבה לעיכוב, כאשר היה החייל היחיד מבין 300 מסיימי הקורס בשנת 1939 שלא זכה לדרגת קצין. ציוניו הצדיקו קבלת דרגה ולא נרשמה לגנותו אף הערה משמעתית. לגארי הייתה בעיה אחרת, שאינה קשורה כלל לרמת טיסה - הוא היה יהודי. אחד מהפקידים במיפקדת הבסיס אמר לו, אחרי טקס קבלת הדרגות, שהקצינים המפקדים עדיין אינם מוכנים לראות יהודי ממוצא רוסי כטייס בחיל-האוויר הצרפתי. אף-על-פי שבחוק האוסר על קבלת טייסים שאינם אזרחי הארץ למעלה מעשר שנים אין מתחשבים עוד באופן רשמי, הגזענות הסמויה עדיין קיימת. גארי, שקיבל את אזרחותו הצרפתית רק בשנת 1935, נאלץ לסיים את הקורס בדרגת טוראי.
"עוד נראה להם", אמר הפקיד לגארי הזועם. היתה זו הפעם הראשונה שבה שמע משפט מסוג זה יוצא מפי חייל צרפתי ביחס לצבא הצרפתי. תמיד חשב כי הוא מתייחס לגרמנים בלבד.
מוזר, אבל גארי לא רק שלא ויתר על חלום הטיס בעקבות הפרשה, הוא גם לא כעס על אלו שמנעו אותו ממנו: "הכסילות האנושית יכולה להבכות מלאכים, מדיו של קצין צרפתי יכולים לשמש חממה לקטנות מוחין ודיעה קדומה, ידי אדם - יהיו אלה צרפתיות, גרמניות, רוסיות או אמריקאיות - יכולות להזדהם - אך נדמה לי תמיד כי הסיבה לאי-הצדק אינה בבני האדם וגם הם אינם אלא קרבנות של עילה נסתרת זו ולא מכשירים בידיה... אינני יכול להבין כיצד אפשר לכנות ניצחון - מה שנלקח בכוח מאדם אחר, הדומה לי כל כך", כתב.
ב-1940 העולם הישן החל להתמוטט וגארי גויס לסאלון-אן-פרובאנס, בסיסם של מטוסי מלחמת-העולם הראשונה פוטז-25 ולאו-20. תפקידו היה הדרכת חיילים חדשים במקצועות הניווט, המקלענות והטלת הפצצות. מעמדו כמדריך כמעט ונהרס כשאמו הגיעה בהפתעה לביקור בבסיס. לאחר שנישקה ובירכה אותו ברוסית אל מול כל החניכים חזתה לו, בצרפתית, עתיד צבאי מזהיר. מיותר לציין שכל החטיבה מחאה כפיים. גארי לא ויתר על קור רוחו ובתירוץ של סקירת המטוסים בבסיס הבריח אותה מהמקום. כשהסתיימה הסקירה עשה טעות גורלית והציג לה, מרחוק, את הקצין הממונה עליו. אמו לא איבדה רגע, מיהרה אל הקצין וכיבדה אותו בנקניקים. גארי האדים, הקצין הצדיע והאמא היהודייה עזבה בגאווה את הבסיס.
לא ברור אם הדבר קשור לאותו ביקור משפחתי, אך גארי הועבר לבסיס אחר, בורדו-מריניאק, שבו למד לטוס על מטוסי פוטז 540 ובילה כמה שעות ביום באוויר. בגלל שליטתו בפולנית, הועסק כמתורגמן בטיסות אימונים לטייסים פולנים שהתגייסו לצבא הצרפתי. שיתוף הפעולה הבינלאומי הזה הוכיח את עצמו מהר מאוד, כאשר טייס פולני התרסק אל העצים שבקצה מסלול הטיסה. גארי, ששהה כמתורגמן על המטוס, ניסה לתרגם את התנצלותו של הטייס למדריך הטיסה הצרפתי שבמטוס, אך זה התעלף באמצע המשפט. לאחר שסיים את חובת התרגום הצטרף אליו גם גארי. כשהתעורר גילה כי שבר את אפו וכי הוא סובל מכאבי ראש עזים. את כאבי הראש הקפיד להסוות לכל אורך שירותו, מחשש שיוכרז כבלתי כשיר לטיסה.
בנוסף לשהותו באוויר כמדריך ניווט, ירי והפצצה, איפשרו לו חבריו הטייסים לצבור שעות טיסה מאולתרות. הוא היה משוכנע שאחרי הקורבנות הראשונים של המלחמה לא יקפידו הצרפתים על התקנות בשל הצורך הדחוף בטייסים, כל שעות הטיסה הגנובות שלו יאושרו והוא ייעשה לטייס קרב.

צרפת מובסת, גארי מסרב לוותר

הקורבנות הראשונים אכן מיהרו להגיע וכך גם התבוסה הצרפתית. הטייסים הצרפתים שבו מטיסותיהם במטוסי ה'מוראן' וה'דוואטין' כשכנפי המטוסים מחוררות כדורים. שדה-התעופה הצרפתי שיקף את מצב האומה הצרפתית: כאוס מוחלט.
הבסיס המה אזרחים שנמלטו מידי הצבא הגרמני. טייס קרב יצא מתוך המטוס כאשר הוא מחזיק ילדה קטנה בזרועותיו, טייס אחר הוריד ממטוס ה'גואלן' שלו חמישה קשישים חביבים מבית-אבות באחת מערי השדה. אבירי לגיון הכבוד ממלחמת-העולם הראשונה התווכחו עם טייסים צעירים על מחיר הטיסה שתבריח אותם ואת משפחותיהם לספרד. אך בצל ההתפוררות הזו זוכר גארי גם את הטייסים הצעירים שהטיסו ללא פקודה מטוסי בלוך 151: "ממריאים אל-על בלי תחמושת, כשהתקווה היחידה שנותרה בלבם היא להתרסק בתוך מפציצי האויב, שהאזעקות החוזרות ונשנות התריעו מפניהם מבלי שהופיעו אף פעם".
המהגר שרק חמש שנים קודם-לכן קיבל את אזרחותו מתקשה להשלים עם העובדה ששוב יוגדר כזר וכזר שיש לחסלו. בספרו האוטוביוגרפי "הבטחה עם שחר", אין הוא מזכיר את החשש שבעצם הישארותו כיהודי תחת שלטון פרו-נאצי. הוא מסרב לוותר על אותם ערכי אהבת האדם שעליהם חונך ושצרפת, למרות הכל, המשיכה לייצג.
בין ה-15 ל-17 ביוני, 1940, ניסה גארי לתפוס טרמפ אווירי לבריטניה, כדי להמשיך משם את המאבק. מהר מאוד התברר לו שלא רק הגרמנים אינם אוהדים טייסים יהודים, אלא גם הצרפתים. כאשר ניסה לשכנע שלושה טייסי מטוס פוטז-63 לטוס עימו לבריטניה החלו אלו להכותו. הם קראו לו עריק ויהודי מלוכלך.
לבסוף הצליח לעלות על מטוס פוטז-63 אחר, שעשה את דרכו לצפון אפריקה. נחיתת ביניים של המטוס במרוקו התגלתה כטעות חמורה, כאשר באותה שעה בדיוק הכריז המושל הכללי על קבלת הסכם שביתת הנשק. גם מרוקו נכנעה וכל המטוסים קורקעו.
גארי, שלא ויתר על השאיפה להגיע לבריטניה, עלה כנוסע סמוי על ספינת משא בריטית בנמל קזבלנקה. לאחר שהתרחקו ממרוקו גילה את עצמו בפני המלחים הבריטים ואלו קידמו את פניו בשמחה. בעת ההפלגה פגשה הספינה בצי הבריטי, ששב מהטבעת אחת מהשייטות הצרפתיות. לאחר שחזה בתבוסת צרפת על-ידי גרמניה, היה עליו לחזות בתבוסה המונחלת לה על-ידי בעלת-בריתה לשעבר, בריטניה. גארי לא ידע כבר לאיזו צרפת הוא משתייך והאם צרפת שהוא נלחם עליה אכן קיימת.
הוא הגיע לבריטניה, טייס צרפתי החובר לצבא המפציץ את ארצו. מיד עם הגיעו פנה למשרדי "צרפת החופשית" וחתם על גיוס מרצון עד תום מעשי האיבה. חיל-האוויר הבריטי הכשיר את הטייסים הצרפתים להטסת מטוסיו וגארי עבר הסבה למטוס הבלנהיים, מפציץ קל דו-מנועי שהוכנס לשירות ב-1937.
היה עליו לחכות זמן רב מרגע ההסמכה המבצעית ועד להשתתפות פעילה בקרב ובדיוק כמו הטייסים של היום - הוא לא בדיוק נהנה מזה. לזכותו ייאמר שהוא מצא דרכים מעניינות לנצל את זמנו, ביניהן גם דו-קרב אקדחים עם צעיר פולני. הקרב התנהל בחדר במלון 'ריג'ינט פארק' בלונדון וניצחונו של גארי עלה לו בכמה שעות מעצר בסקוטלנד יארד. הבריטים לא אוהבים שמלכלכים בדם את השטיחים במלונות שלהם וגארי ננזף על-ידי הרשויות הצרפתיות בבירה.
שאיפתו של גארי לפעילות מבצעית אמורה היתה להתממש כאשר הועבר לאפריקה בנובמבר 1940. בפועל הוא מצא את עצמו מתבשל בחום האפריקאי ללא תקווה להזנקה. המפלט היחיד היה הכתיבה. כשבחוץ הטמפרטורה מגיעה ליותר מ-40 מעלות שקד גארי על תיאורי החורף ברוסיה, הרקע לספרו הראשון "חינוך אירופי". במקביל, היה עליו לשקוד על תחומים אחרים, חשובים לא פחות. כנווט הטס תדירות מעל שטחה החולי של אפריקה, היה על גארי לאמוד היטב את המרחק מן הקרקע, ללא כל נקודת-ציון להיאחז בה. מאחר ולא כל הצוקים האפריקאיים מסומנים במפות, למד גארי שלא לבטוח בשרטטים. כמה פעמים שבהן מטוסו כמעט התרסק על צוק בלתי-מוכר סייעו לו לפתח קור-רוח ואמונה באינטואיציה.
האינטואיציה של גארי אמנם לא עזרה לו כאשר מטוס הבלנהיים שבו טס התרסק בלב הערבה, אך קור-הרוח בהחלט סייע לו לשרוד. 36 שעות שהה במדבר ליד גופות שני אנשי הצוות הנוספים ואת חלקן בילה באימוני ג'גלינג עם תפוזים שהיו במטוס. כשחולץ נמצא מיובש לחלוטין בתוך גוף הבלנהיים, לתוכו נמלט מן הזבובים הרבים.
זו לא היתה התאונה האחרונה של גארי וגם לא התאונה המשונה ביותר. כמה חודשים אחר-כך, כשדלק עם חברו למטוס אחר עדר פילים, התנגש המטוס באחד הפילים והתרסק. הטייס והפיל נהרגו בתאונה. הוא עצמו כמעט ונהרג מידיו של שומר יערות שהגיע למקום והלם בו בקת של רובה. גארי, כדרכו, זוכר פחות את המכה ויותר את צעקת השומר: "איש אינו יכול להתייחס כך לבעלי-חיים".

טיפוס וציד צוללות

לאחר ששרד את הפיל ואת המדבר, כמעט ונכנע גארי למחלת הטיפוס, שתקפה אותו בספטמבר 1941, בעת ששהה בדמשק. 11 חודשים לאחר-מכן, אחרי ששילם לנהג מונית קהירי כדי שייגש במקומו לוועדה הרפואית, נמצא כשיר לשוב ולהצטרף לטייסת במצרים. כששב לחיל גילה שהוא קטן בהרבה מבעבר - במהלך שלושה חודשי לחימה בלוב נגד כוחותיו של המרשאל רומל, איבד הלהק אליו השתייך גארי כמחצית מאנשיו.
מיד לאחר שהוצב בטייסת "נאנסי" יצא לרדוף אחר צוללות ליד חופי ארץ-ישראל. היה עליו להתחקות אחר עקבותיה של צוללת במשך יותר משבוע עד שהצליח סוף סוף לאתרה. המטוס צלל, אך באמצע הדרך התחוור לגארי כי שכח לנטרל את ניצרת הביטחון ולכן לא יוכל להטיל את הפצצה. חוסר תשומת-הלב שלו גרם לצוות המטוס להחטיא מטרה נוחה וקלה ולהסתכן ביירוט על-ידי הצוללת: ברגע בו מתחיל המטוס בצלילה אין הוא יכול להתגונן בפני המקלע והתותחים היורים אליו מן המים. הצוללת לא פתחה באש וחיי הצוות ניצלו בנס.
לא ידוע כיצד חש גארי באותו יום בו שב הבלנהיים לבסיס מלווה בכשלון גדול כל כך. מספר שנים לאחר-מכן, ב"הבטחה עם שחר", הוא בוחר זווית התייחסות שונה מאוד מזו של הנווט אכול החרטה: "לא עלה בידי לשלוח צוות של 20 איש אל מצולות ים. קשה להתעלם מהמסקנה האכזרית המתבקשת מכאן, שרגשי החרטה והאשם שלי מקורם בכך שלא עלה בידי לבצע רצח".
ב-1942 שב גארי לאנגליה ועבר הסבה למטוס הבוסטון, מטוס הפצצה אמריקאי. באוקטובר 1943 קיבל סוף סוף את הפעילות המבצעית בה רצה כל-כך, כאשר הלהק נקרא להפציץ את ביצורי הגרמנים לאורך חופי צרפת, כדי להכין את פלישת בעלות-הברית לנורמנדי. גארי מצא את עצמו מפציץ את חופי ארצו ושואף להצלחת המשימה על אף ההרג הכרוך בה. במקביל, ניסה להמשיך ולכתוב. בתוך כל האינטנסיביות והקשיחות שכפתה עליו המלחמה, קשה היה לפנות את הזמן למלים הכתובות. לדבריו, השלב היחידי בו מצא את השקט הדרוש לו לכתיבתו היה לאחר שהטייסים שעימם חלק את חדרו הופלו מעל צרפת.
במהלך אחת משישים הגיחות הקרביות בהן השתתף היה גארי קרוב להצטרפות לחבריו לחדר. המטוס בו טס נפגע מירי נ"מ גרמני בטרם הספיק להגיע למטרה. הטייס, שנפגע מרסיסי חופת המטוס, התעוור. גארי עצמו נפצע קשה בבטנו וניצל בזכות אבזם המצנח, שמיתן את ההדף. קסדת הטייס, שהטייסים האנגלים נהגו להניח על הראש, היתה מונחת בין רגליו, "על מנת לשמור על החלק שאותו החשבתי ביותר". לאחר שווידא שגם החלק הזה שלם, שמע את הטייס צורח בקשר כי אינו רואה דבר.
גארי וחבריו לצוות לא ויתרו. מטרת הגיחה הייתה הפצצת מיתקן שיגור של טילי V-1 גרמניים, שהסבו אבידות רבות לבעלות-הברית. הוא החליט להנחות את הטייס, באמצעות קולו בלבד, כיצד להטיס את המטוס עד למטרה ולפגוע בה. רק כששבו אל חופי אנגליה הבינו גארי והמקלען שלא יוכלו להיחלץ מהמטוס בצניחה, היות והטייס היה מרותק למושבו וגגו הפגוע של המטוס לא יכול היה להיפתח. היה עליהם לבחור בין נטישת המטוס וחברם העיוור בתוכו ובין נחיתה "עיוורת" בשדה-התעופה. הם בחרו באפשרות השנייה.
המקלען שבירכתיים שמר על כיוון הטיסה באמצעות ההגה המשני שבמטוס, רשת הקשר הבריטית הינחתה את הטייס וגארי דיווח לו על הגובה והכיוון הרצוי לנחיתה. פעמיים החטיאו את המסלול בשדה-התעופה ובפעם השלישית הצליחו. חודשיים אחר-כך, בינואר 1944, קיבל גארי את עיטור צלב השחרור מטעם הגנרל שארל דה גול, על "מופת של דבקות במשימה, של הקרבה עצמית ושל תודעה מיקצועית". בחמישי ביוני, 1944, פלשו בעלות-הברית לצרפת דרך חופי נורמנדי. צרפת שוחררה והטייס היהודי שב אליה. כבר לא כזר, אלא כגיבור לאומי.

"כאדם הכלוא בתוך עורו שלו"

ב-14 ביולי 1945, תחת שער הניצחון בפריס, קיבל רומן גארי את אות לגיון הכבוד מידיו של הגנרל דה-גול. כמה חודשים אחר-כך זכה ספרו הראשון, "חינוך אירופי", לפרס המבקרים הצרפתי. הוא המשיך בכתיבה והיה לסופר מפורסם ולדיפלומט מטעם משרד החוץ הצרפתי. כאשר חש כ"אדם הכלוא בתוך עורו שלו" המציא את הסופר אמיל אז'אר. גארי פירסם בשם אז'אר שורת רומנים, שהמהולל שבהם הוא "כל החיים לפניו". האדם שכל חייו רצה להתקבל לחברה הצרפתית מאס בקבלה הזו. אחרי שהיה, כפי שרצתה אמו, גיבור, סופר ודיפלומט, הוא רצה להיות אחר.
במשך כמה שנים חיו במקביל, רומן גארי ואמיל אז'אר. גארי אף ביקש מאחיינו שיתחזה לאמיל, על מנת להפוך את הסיפור לאמין יותר. ב-2 בדצמבר 1980 התאבד גארי ביריית אקדח. שנה אחר-כך חשף אחיינו את הפרשה, וספרון הסברה שכתב הסופר לפני מותו יצא לאור והבהיר את התרמית. סיום הספרון משקף יותר מכל את השקפתו של גארי על כפל הזהויות שבפרשת אמיל אז'אר ואולי גם על כפלי הזהויות האחרים בחייו: "השתעשעתי כהוגן", כתב, "תודה ולהתראות".

כלי אשכול	חפש באשכול זה
הצג גירסת הדפסה שלח דף זה ב E-Mail	חפש באשכול זה: חיפוש מתקדם
מצבי תצוגה	דרג אשכול זה
עבור למצב לינארי מצב כלאיים עבור למצב משורשר	דרג אשכול זה:

הדף נוצר ב 0.07 שניות עם 10 שאילתות
צור קשר - Fresh - למעלה