 |
30-09-2013, 12:19
|
 |
|
|
חבר מתאריך: 06.02.07
הודעות: 2,326
|
|
יכול להיות שלא נחזור, אבל לפחות נעשה את זה כמו גברים\ מאת פנחס וולף
"לא פעם הרגיש חבר הכנסת בהווה, וראש השב"כ ומפקד חיל הים בעבר, האלוף (מיל') עמי אילון, שעל כתפיו מוטלת אחריות כבדה, שדורשת ממנו לבחור בדרך חדשה. הקונפליקט המפורסם שלו היה הכניסה לעולם הפוליטי: כשפרש בשנת 2000 מתפקיד ראש השב"כ, הוא כמעט נשבע שלפוליטיקה הוא לא יילך, אבל בסוף הוא הלך, ואפילו התמודד לאחרונה על ראשות מפלגת העבודה. את השינוי הסביר אילון בכך שהגיע למסקנה, שרק מהכנסת ניתן להשפיע. זו לא הייתה הפעם הראשונה שאילון שינה את תוכניותיו עקב הרצון להשפיע על תהליכים קריטיים. כשהיה עוד נגד זוטר בקומנדו הימי (שייטת 13), הדבר האחרון שהתכוון לעשות היה לצאת לקורס קצינים. באה מלחמת ששת הימים, ואיתה הכישלון הצורב של הקומנדו וחיל הים במערכה, ושינתה את החלטתו. 'חשבתי שאנשים שהולכים לקצונה זה רק אלה שאין להם מה לעשות בחיים,' הוא אומר היום. 'החלטתי להישאר בצבא בעיקר על רקע העובדה שפתאום הייתה לי ולעוד עשרים- שלושים לוחמים- שזה היה כל השייטת- תחושה שכל הביטחון של מדינת ישראל על הכתפיים שלנו, שבלעדינו אין תקומה מבצעית־ אופרטיבית למדינת ישראל.' אילון יצא לקצונה ובפשיטה על האי גרין, שנתיים לאחר מכן, הוא השתתף כקצין בדרגת סגן. לא מעט תובנות שמלוות אותו עד היום הן תוצאה של המבצע וההתנהלות סביבו. האלוף (מיל') אילון נולד בקיבוץ מעגן בשנת 45'. כדי להגיע לשייטת היה עליו לרכך את התנגדותה של אמו, שחתימתה נדרשה לשם כך בגלל היותו בן יחיד. את עיטור הגבורה הוא קיבל על פעילותו באי גרין כסגן מפקד חוליה בכוח המאחז. בשעת הפריצה לאי, השליך רימון לעמדת המכ"ם ותוך כדי החדירה למבצר, הוא חיפה באש על מעבר יתר הלוחמים. כשטיפס על הגג נפגע במצחו, כתוצאה מאש שנפתחה ברחבת הגג הצפונית. הוא הטיל לעמדה זו רימון, שלא התפוצץ, הסתער על העמדה וחיסל בה שני חיילים מצרים. סגן אילון התקדם עם לוחמים נוספים וטיהר עמדות נוספות. בהמשך ההסתערות הושלך לעברו רימון שפצע אותו ברגל. הוא המשיך לירות לעמדה שממנה נזרק הרימון ואז הושלך לעברו רימון נוסף, שפצעו ביד ובצוואר. אילון הודיע על פציעתו רק לאחר שתקף אותו מחנק.
התדריך והסיגר.
'הפשיטה על האי גרין הייתה מבצע שמלכתחילה יש בו הרבה תעוזה. אתה מגיע בהפתעה ואין לך דרך חזרה. אתה לא יכול לסגת אם אתה לא כובש את האי, וגם למצרים אין דרך נסיגה. היה ברור שהולכים לקרב שבו אתה סוגר קבוצה של כמעט מאתיים איש- מאה עשרים מצרים ועוד שישים ישראלים. זה לא צבא מול צבא. זה הרבה מעבר לזה. בקרבות של פעם, היו פעמים שצבא יכול היה לברוח. פה אתה שם אותם בתוך חלל סגור ומנתק את כל דרכי הנסיגה גם לנו וגם להם. זה כמו גלדיאטורים שסגורים בתוך זירה. אין הרבה פעמים שאתה חווה את האמירה 'יוצאים למערכה ואו שחוזרים או שלא'. בשבילי האי גרין היה אחת הפעמים שאומרים 'נעשה את זה כמו גברים'. כלומר, יכול להיות שלא נחזור, אבל אם לא נחזור, לפחות נעשה את זה כמו גברים.' אחד הזיכרונות מכיבוש האי שנחקקו בתודעתו של אילון היה התנהגות הרמטכ"ל, חיים בר לב, שהעידה לדבריו על חוסר הבנתו את הפעולה. 'בתדריך האחרון, הרמטכ"ל הגיע לראס סודר, שמשם יצאנו, עם מדים מגוהצים וסיגר', הוא נזכר. 'זה נראה לי הזוי לחלוטין. עד היום כל מי שמעשן סיגר הוא בעבורי אדם מנוכר ומנותק. אנחנו יוצאים לקרב ההתאבדות של חיינו, לקרב הגלדיאטורים שלנו, והבן- אדם מעשן סיגר'. אבל הבעיה האמיתית בכך הייתה, לטענת אילון, בשילוב בין המראה המהודר לבין ההוראות האחרונות שנתן בר לב: לא לבצע את המבצע בכל מחיר, ובמידה שיש אבידות, על הלוחמים לנתק מגע ולסגת. 'אני אומר לעצמי: 'רגע, הוא רמטכ"ל, הוא בא לתדריך אחרון והוא אישר את המבצע', אומר אילון ומעלה את התהייה, ' מישהו הסביר לו מה אנחנו הולכים לעשות? כלוחם צעיר, זו אחת החוויות הקשות שעברתי. כאלוף החלטתי שלא אשלח אנשים לקרב מבלי שאדע בדיוק לאיזו רמת סיכון הם הולכים. הלוחמים צריכים לדעת שאני מבין מה אני מאשר. משה דיין, לעומת זאת, שהיה שר הביטחון, ואחד האנשים המבריקים שפגשתי בימי חיי, שאל רק שאלה אחת שהבהירה לי עד כמה הוא מבין מה הוא הולך לאשר. 'כמה זמן בדקות ובשניות לוקח לכם מהרגע שבנאדם מוציא את הראש מהמים ופורק את ציוד הצלילה שלו, עד שהוא מתחיל לייצר אש כלוחם חי"ר?' ובאמת, זו בדיוק הנקודה הקריטית. הבנו שאנחנו מדברים עם בן־אדם שמבין הכול.'
נלחמים בזרם
'היה דבר אחד שלא עשינו נכון: לא ידענו להעריך נכון את עוצמת הזרם של הים. האימונים שעשינו היו בים התיכון, אבל הם התבררו כחסרי משמעות. בצפון מפרץ סואץ יש זרם שלפעמים חזק יותר ממהירות הצלילה. מצאנו את עצמנו שוחים בכל המהירות קדימה, אבל בעצם אנחנו בתנועה אחורה. זה יצר בעיה של שעה אחרונה, שבה היינו צריכים להגיע ליעד- ואם לא מגיעים אז אין ביצוע, והיה ברור שכנראה לא נגיע- על מנת להספיק לסגת בחושך, משום שהאי גרין הוא בטווח של כינון ישיר מאזור התותחים של פורט סעיד ושל צפון פורט תאופיק. דב בר, מפקד הכוח, קיבל את ההחלטה להמשיך הלאה. אנחנו רצינו שהמים יהיו גבוהים ככל האפשר, ואז נגיע ומיד נתחיל לטפס. אבל הסכנה היא שנעבור את השעה האחרונה. היה הבדל מאוד דק ומקצועי, אם אתה מגיע בשעה הנכונה על מנת להילחם שעתיים ולסגת בחושך, אז מגיעים כשרמת הגאות של הים לא בשיא ואתה מתגלה לפני שאתה נוגע בקיר של המבצר. אני שמחתי שעברנו את השעה האחרונה כי זה איפשר לנו להגיע בצלילה. פחות דאגתי מהתמשכות הלחימה או מהנסיגה ביום. היה חשוב לי יותר לגרום להפתעה מוחלטת בכניסה. כשצוללים, צריכים להיות 'אפס' במים, כלומר לא להוסיף על המשקל, כי אז עלולים לשקוע. אם אתה צריך לצלול בעומק חמישה מטר, אז עליך להשקיע את האנרגיה בלהתקדם ולא בלהישאר בעומק המים. כל אחד מאיתנו הוסיף הרבה מאוד מחסניות על מנת לבצע מהלך תקיפה ארוך יותר. כתוצאה מזה היינו כבדים והצלילה של רובנו הייתה איומה. בשלב הזה דב בר הוציא את כולנו, קילל אותנו באבי אבינו ואמר: 'אם יש פה מישהו שנתלה על החבלים ולא נותן לנו להתקדם וחושב שלא נגיע לאי- שישכח מזה. אנחנו נגיע לאי אפילו בשתיים עשרה בצהריים.'
ממשיכים את הקו
'אחרי שנפתחה האש טיפסתי על גבו של חיים שטורמן, שהיה פקוד שלי בקורס ונהרג באי. זו הייתה הפעם האחרונה שראיתי אותו. אמרתי לו 'נתראה בארוחת הערב שאתה עוד חייב לי'. לפני מספר שבועות הייתי בעין חרוד בשביל הקמפיין הפוליטי שלי. אמו של חיים, ראומה, נמצאת בבית האבות בקיבוץ. סבו הנוטר נפטר בתקופת 'השומר'. אביו, משה, נהרג במלחמת העצמאות. משפחת שטורמן היא אחת המשפחות מסמלי הגבורה של מדינת ישראל. בקרב נפצעתי פעמיים: בפעם הראשונה, כשטיפסתי על גבו של חיים, נפצעתי קל, אחר- כך נפצעתי באורח קשה יותר. אילו היינו פועלים בדיוק לפי ההנחיות- המבצע היה נכשל, משום שהסירות לא הצליחו להגיע. אמנם כבשנו את הקו הראשון, אבל לוחמי סיירת מטכ"ל לא הגיעו, והמשכנו את הקו. הייתי אומר שההחלטות היו כמעט פרטיות של הלוחמים, גם של גדי קרול, גם שלי וגם של גיל לביא. עוטרנו בגלל שהסיפור האישי שלנו הוא זה שקבע את מעטפת הקרב. בשלב מסויים, כשנפצעתי, פוניתי בסירת גומי עם עוד שניים- שלושה הרוגים. הזרקתי לעצמי מורפיום והייתי בהיי. הרופא שהיה בסירה כל הזמן טיפל בי כי יש כניסה ואני חרחרתי והוא חשש שאולי יש שטף דם. הוא נראה מאוד מודאג, ואני שהייתי על מורפיום, שכבתי על גוויות. אמרתי לו: 'דוקטור, מה אתה מבזבז עליי את הזמן. להערכתי אני אחיה'. לא עשיתי את זה מתוך גבורה. הייתה לי פשוט אי- הבנה מה מצבי ומה מצבם. הם כבר לא היו בחיים, אבל הבנתי את זה מאוחר יותר. הגעתי לבית- החולים ואחרי איזה שלושה- ארבעה שבועות פינו אותי לבית קיי- בית ההבראה בנהריה לפצועי צה"ל. הבנתי שהולכת להיות פשיטה משוריינת של צה"ל. השייטת מנתה מעט מאוד לוחמים שרובם נפצעו באי, ואני הבנתי שחסרים צוללים, במיוחד צוללי חזירים, למבצע הטבעת הסט"רים. אני מעריך שזאב אלמוג, כשהיה צריך להמליץ על מקבלי הצל"שים, לקח גם את זה בחשבון'. " (ראיון עם האלוף במילואים עמי אילון, "במחנה", 20 ביולי 2007)
תיאור המעשה:
בליל ה-19-20 ביולי 1969, בקרב הפשיטה על האי-גרין, היה סגן עמיחי איילון סגן מפקד חוליה בכוח המאחז. בשעת הפריצה ליעד, השליך רימון לעמדת ה-מכ"ם ובשעת החדירה דרך הפירצה, חיפה באש על מעבר יתר הלוחמים. שעה שטיפס על הגג נפגע במצחו מנתז, כתוצאה מאש שנפתחה מעמדה ברחבת-הגג הצפונית. הוא הטיל לעמדה זו רימון שלא התפוצץ. אחר זאת טיפס, אגב זריקת רימון רסס נוסף של בן זוגו לחוליה, הסתער על העמדה וחיסל בה שני חיילי אויב. הוא המשיך להתקדם יחד עם סמ"ר זלמן רוט, תוך חילופי אש עם האויב, וחיסל עמדת מק"כ. לאחר מכן הסתער עם לוחם נוסף וטיהר שתי עמדות נוספות. בהסתערות על עמדת התותחים השלישית, הושלך לעברו רימון שפצעו ברגל. הוא המשיך לירות לעמדה שממנה נזרק הרימון ואז הושלך לעברו רימון נוסף, שפצעו ביד ובצוואר. הוא המשיך לירות לעבר האויב עד שאחזו מחנק ורק אז הודיע על פציעתו והצליח לעזוב את היעד בכוחות עצמו. (נוסח עיטור הגבורה שהוענק לעמי אילון)
_____________________________________
"לא חוזרים עד שמבצעים"(המוטו של גדוד 890 של הצנחנים, כפי שניסח אותו מפקדו אריק שרון)
"איפה האופניים שלך עכשיו? תאר לעצמך, שאתה יורד עכשיו למטה, למקום הרגיל, אבל האופניים לא שם. עצור את עצמך ברגע הזה, בשנייה שאתה מגלה שהאופניים לא שם, ותכפיל את הרגע הזה פי אלף. זאת המלחמה." (מתוך הספר "גוף שני", מאת עפר שלח, "זמורה ביתן", 1989, עמוד 92)
"סבלנות התמדה ולעיתים כדור בין העיניים" (סיסמת המארינס לללוחמה בטרור, אותה אימץ בשעתו מפקד גדוד 890 של הצנחנים, אמיר ברעם, כמוטו גדודי)
"המבחן שלנו כצבא הוא מבחן היכולת ולא מבחן הכוונה." (מתוך ההרצאה שנשא האלוף גדי איזנקוט "מאפייניו של עימות אפשרי בזירה הצפונית ובעורף" בסמינר לזכר חללי מלחמת לבנון השנייה שנערך באוניברסיטת חיפה ב־30 בנובמבר 2010)
"אני חושב שצנחנים מחזיקים מעצמם כמחויבים למשהו שכולם מחויבים אליו, אבל הם רוצים קצת יותר. זה לא שאנחנו פועלים מאחורי קווי האויב - אנחנו לכאורה כמו כולם. אז מה בעצם ההבדל? זה שצנחן עושה הכול וקצת יותר. זה מחייב אותך ביוזמה, בהובלה, בדוגמה אישית בקרב - וגם בקימה בפני שיבה באוטובוס." (הרמטכ"ל בני גנץ על השירות בצנחנים. מתוך הכתבה "מסיבת גנץ" מאת יוני שנפלד ונועה הורוויץ, "במחנה", 6 בינואר 2011)
|
|
ראשי
צ'אט
fficial
מצב כלאיים
