למן תחילת המו"מ הקואליציוני התחוור כי מטרתו המרכזית של עמיר פרץ היא להגיע לכסא רוה"מ במהירות האפשרית - הניסיון להקים ממשלת חירום חברתית והדרישה לתיקים בכירים מהווים שני סימנים ראשונים לתוכניתו. בעוד שהמטרה הובררה, עדיין קיים סימן שאלה מהי הדרך הנכונה. </B>מפלגת העבודה בראשותו של עמיר פרץ זכתה בבחירות האחרונות ב-19 מנדטים, המהווים ירידה מ-22 המנדטים שהיו למפלגת העבודה ולמפלגת עם אחד בכנסת היוצאת, אך בטרם נודע לאנשי העבודה כי מפלגתם תאכלס 19 מושבים במקום 20 (את המנדט ה-20 איבדה מפלגת העבודה למפלגת רע"ם-תע"ל), גלגלו הללו את רעיון ממשלת החירום החברתית, שבראשה יועד לעמוד עמיר פרץ.

בין אם היה זה תרגיל במשא ומתן, ובין אם היה זה מהלך אידיאולוגי-פוליטי להעלות על סדר היום הציבורי נושא אזרחי כמו ענייני כלכלה וחברה, ניכר היה מן המהלך כי יו"ר העבודה מעוניין לקבע את מעמדו בציבור כמועמד לגיטימי וראוי לתפקיד הנכסף לראשות הממשלה.

במשא ומתן המחודש עם מפלגת קדימה, עמד פרץ על כך שיקבל אחד משני התיקים הבכירים - אוצר וביטחון (על החוץ הוא לא רצה לשמוע), מתוך תפיסה כי אלה התיקים החשובים ביותר, תיקים אשר ימצבו אותו כאחד מהפוליטיקאים הבכירים במדינת ישראל, ויספקו לו עמדה טובה יותר בבחירות הבאות בהתמודדות על ראשות הממשלה.

האם תיקים אלו הם אכן מקפצה פוליטית?

בכדי לענות על השאלה הזו, כדאי לבחון כיצד זכו ראשי הממשלה ב-30 השנה האחרונות בתפקיד וכיצד נראתה הקריירה הפוליטית שלהם בשנים שלפני:

יצחק רבין נבחר לתפקיד יו"ר המערך בשנת 1974, תפקיד שבאופן אוטומטי שם אותו ראשון בין המועמדים השונים לראשות הממשלה. רבין, רמטכ"ל ושגריר ישראל בוושינגטון לשעבר, הספיק למלא תפקיד של שר העבודה במשך תקופה קצרה בטרם היה לראש הממשלה, ונבחר לתפקיד בשל סיבות פוליטיות פנימיות במפלגה כגון חילופי דורות, השבר אחרי מלחמת יום כיפור ועוד.

אחריו נכנס לתפקיד הרם מנהיג האופוזיציה הנצחי, מנחם בגין, איש שלמעט תפקיד של שר ללא תיק בממשלת החירום בששת הימים לא היה חבר בממשלה. יצחק שמיר כיהן כשר החוץ בממשלתו של בגין בטרם החליפו בתפקיד. לזכותו עמדה יותר העובדה כי השתייך ל"משפחה הלוחמת" בתפקידו כאחד מראשי הלח"י.

שמעון פרס היה שר הביטחון בממשלתו הראשונה של רבין, אך זאת לאחר קריירה פוליטית ארוכה, גם במושגים עולמיים- פעילותו הפרלמנטארית ביום כניסתו לפתקיד נפרסה החל מהכנסת הרביעית בסוף שנות ה-50, כמעט לאורך יובל, באופן רצוף. בניגוד גמור לפרס, בנימין נתניהו היה לראש ממשלה לאחר שכיהן כח"כ 4 שנים בלבד, מהם 3 שנים כיו"ר הליכוד באופוזיציה. אהוד ברק כיהן כשר פחות משנה, בתחילה כשר הפנים ואח"כ כשר החוץ (לאחר רצח רבין), בטרם נהיה ראש ממשלה.

אריאל שרון, הגם שהיה שר ביטחון דומיננטי, יכול לזקוף את העובדה כי לא היה מועמד לתפקיד ראש הממשלה במשך שנים כה רבות בשל תקופת שירותו כשר הביטחון (ועדת כהאן אסרה עליו להמשיך ולהיות שר הביטחון לנוכח אירועי סברה ושתילה ומעמדו הפוליטי נפגע למשך 20 השנים שחלפו לאחר מכן).

ואהוד אולמרט? למעט 4 חודשים כשר האוצר בתוך מערכת הבחירות האחרונה, לאחר התפטרותו של נתניהו מהתפקיד, לא נשא מעולם באף אחד משלושת התיקים הבכירים והוא חב את מיקומו הנוכחי, בראש ובראשונה, לקרבתו המיוחדת לקודמו בתפקיד.

אין ספק כי בשנותיה הראשונות של המדינה, לאחר פרישתו של בן גוריון, נודעה חשיבות לתפקידים אלה בדרך לראשות הממשלה- משה שרת כשר החוץ, לוי אשכול כשר האוצר וגולדה מאיר כשרת החוץ, כיהנו בתפקיד במספר ממשלות בטרם הגיעו לראש הפירמידה.

אם כן, מעניין לגלות כי דווקא תיק החוץ היה למקפצה הטובה ביותר - 4 ראשי ממשלה כיהנו בתפקיד שר החוץ לפני כן, בניגוד גמור למיתוס שתפקיד שר הביטחון הוא שעושה את העבודה.
http://www.sikurmemukad.com/sikurim...06/peretz3.html

מייצג את מפלגת העבודה.
פתאום אנחנו רואים שכל מפלגה הצטיידה עם עורך דין שייצג את האינטרסים של המפלגה.
לשמחתי ליבאי היה מרענן וחזק. מה קורה פה? איזה דילים עושים? כמה זמן אחרי הבחירות העם צריך לחכות שהממשלה תתחיל לתפקד, החגים אחרי הבחירות והשיפוצים בכנסת , למה מתכוננים לפתיחה חגיגית? למשרדים חדשים? לפלצנים שיבואו לשבת על הכסאות המרופדים להראות לנו את הקרקס בכנסת?
מה קרה? מה השתנה?