שנה אחרי, מוסקבה ולונדון לא למדו דבר, ואצלנו חושבים שהפתרון הסופי של איראן הוא ספין עוקף-שכר-מינימום
גיא רונן

נוויל צ'מברליין הקריב את חבל הסודטים והביא "שלום בדורנו". כשרמס היטלר את הסכם מינכן ואת מה שנותר מצ'כוסלובקיה, המתינה לונדון שלושה ימים והגישה "מחאה רשמית". במוסקבה חתמו שרי החוץ ויאצ'סלב מולוטוב ויואכים פון ריבנטרופ על ההסכם המפורסם לאי-לוחמה וחלוקת אזורי השפעה במזרח אירופה. סטאלין קנה לעצמו שנתיים של שקט וההלם ניכר בראש ובראשונה בו אישית, עת שיחזר הצבא הגרמני את מעשה נפוליאון ויצא למבצע "ברברוסה". כמעט 70 שנה אחרי הפייסנות המחפירה, נדמה שיורשי המדינאים ההם לא למדו דבר.

אולי היה זה חום המדבר הסעודי, אולי מחירי הנפט המזנקים, שגרמו לשר החוץ הבריטי להביע עניין פומבי ב"יחסים נורמליים" עם ממשלת חמאס - זו שיום קודם לכן כינתה את הפיגוע בתל-אביב "פעולת נקם לגיטימית". מתמונותיו של ג'ק סטרו עם משפחת המלוכה המושחתת והפנאטית נעדרה רק המטריה השחורה של צ'מברליין. ומה לקח למדו הרוסים מהביזיון של מולוטוב-ריבנטרופ? "תנו לנו הוכחה קונקרטית לתוכנית צבאית גרעינית באיראן – ונוכל לדבר על סנקציות".



הקרמלין מוצף במסמכים ובעדויות על מה שמתרחש תחת האדמה האיראנית. אין זה סוד שגם ישראל לקחה חלק פעיל במלאכת האיסוף והשכנוע. אבל מי צריך ראיה מודיעינית מסווגת, כשהמנהיג הממולח מטהרן כבר מביא "בשורות טובות" על התקדמות בהעשרת אורניום ודורש קבל עם ועולם שיתייחסו לארצו כמעצמה גרעינית? לאיזו הוכחה נוספת זקוק בדיוק הצאר הרוסי החדש, וכמה חול עוד נותר לדעתו בשעון?



עכשיו מקווה מוסקבה שסיוע בהעשרה "למטרות שלום" ירחיק את הפצצה מידי האיטוללות. ובכלל - הם עוד רחוקים, מרגיעים אותנו, וגם אם יגיעו לשם - לעולם לא ילחצו על הכפתור. האם מישהו מוכן לקחת את הסיכון? האם ניתן בכלל לדמיין איך ייראו כאן החיים בצל הפצצה האיראנית, כשכל פעולה זניחה בעזה או בבקע הלבנוני - ואולי גם בצ'צ'ניה או בפרברים המוסלמיים של פריז ולונדון - גוררת איום מרומז ולא ממש קונבנציונלי?


יש משטר אחד ויחיד בעולם שעוד מדבר במונחים אפוקליפטיים על השמדת עם אחר; שמצהיר הצהרות שלא נשמעו

במחוזותינו מאז הסתלק הדיקטטור הגרמני. ודווקא לו מוכן העולם - מבייג'ינג דרך מוסקבה וסוכנות הגרעין בווינה ועד מועצת הביטחון בניו-יורק - לתת את נשק יום הדין. אם יש לקח אחד ממחנות המוות, שצריך להדהד היום יותר מתמיד בוושינגטון וגם בירושלים, זה בכל מחיר - אבל בכל מחיר - לא לקחת את הצ'אנס הזה. ערב הבחירות וגם עכשיו, הבון-טון של ה"חברתיים" ומקהלת המעודדות בתקשורת הוא לראות בנושא האיראני לא יותר מספין. ספין של מועמד שרוצה סדר יום ביטחוני, של מערכת צבאית שרוצה יותר כסף ונשק. "במקום עוד אף-16-איי תעלו את שכר המינימום", גורסת משנתו של שר הביטחון המיועד . אולי יש בזה מן האמת, אבל שלא נתבלבל: האיום הקיומי הזה אינו ספין והוא קורם עור וגידים לנגד עינינו, כאן ועכשיו. לאחמדי-נג'אד וכמה מבכירי האיטוללות, ה"פתרון הסופי" ברור. דווקא ערב יום השואה, כדאי שנתייחס אליו - וגם אל ידידינו בעולם ששוב נותנים לזה לקרות - קצת יותר ברצינות.



גיא רונן, עורך ב-ynet

http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-3242258,00.html