 |
01-05-2006, 18:48
|
 |
|
|
חבר מתאריך: 30.05.02
הודעות: 8,838
|
|
בתגובה להודעה מספר 1 שנכתבה על ידי juda שמתחילה ב "יזכור עם ישראל את זכר 22,123 חללים ונפגעי פעולות האיבה"
את האשכול הבא כתבתי ביום הזכרון הקודם בפורום צבא וביטחון, אני מבקש את סליחתכם מראש אם הדברים קצת מבולבלים או אם המילים קצת חוזרות על עצמם, שכתבתי את זה הראש שלי היה במקום אחר, למרות שאני משכתב את הדברים מחדש עדיין עלולות להיות טעויות, למרות שחלק מהאירועים היו לפני 3 שנים הזיכרון לא נחלש אפילו מעט, אני עדיין זוכר את הפרצוף של כל אחד מהם כאילו פגשתי אותו רק אתמול ואני עדיין מרגיש את הטיפת הרוק המרה שרגשתי בגרון ביום ששמעתי שהם נהרגו, את ההלוויות, הכל עדיין טרי בראש:
נירצי לנדסמן, היינו ביחד בטירונות, הזיכרון הכי חזק שלי ממנו הוא השמירה שעשינו ביחד - זה היה בחלק הראשון של הטירונות, המפקדים ביקשו מתנדבים, לקחו כמה אנשים, אז עוד לא ממש הכרתי אותו, קראתי לו ניר וידעתי שהחבר'ה באוהל קוראים לו נירצי, זה כל מה שידעתי עליו וזה נשמע לי קצת טיפשי השם הזה - נירצי. שמו אותו איתי ברשימת שמירה, הסבירו לנו מה זה שמירה בסיסית (זאת הייתה פעם ראשונה שמישהו מהפלוגה עלה לשמור בסיסית) והעלו אותנו לאחת העמדות, 3 שעות עברו במהירות, החלפנו חוויות מהאזרחות, צחקנו, שרנו , מאז הבנתי למה קוראים לו נירצי, זה היה האופי שלו, קשה להסביר את זה למי שלא מכיר אותו, אבל כבר לא יכלתי לקרוא לו ניר, אפילו המפקדים בטירונות התחילו לקרוא לו נירצי בשלב מסויים, נהיינו חברים טובים בטירונות, לצערי הקשר נותק בגלל שהוא עבר לגדוד אחר, מידיי פעם היינו נפגשים, תמיד שמחתי לפגוש אותו בכל מיניי ארועים חיליים, אבל הדבר הכי בולט היה שלכל מקום חדש שהגעתי תמיד היה שם מישהו שמכיר את נירצי, וכולם תמיד אהבו אותו.
נירצי נהרג בתאונת דרכים, הוא ישב מאחורה, לא חגור,הם נכנסו במכונית אחרת חזיתית, שתי האנשים שהיו מקדימה נפצעו, נירצי עף החוצה, הוא נהרג מייד.
הדף שלו מיזכור:
-בן טליה וצבי. נולד ביום י"ט באייר תשמ"ד (12.5.84) בבית
החולים "רמב"ם" בחיפה. תינוק יפה תואר, בן שלישי מבין
ארבעת ילדי משפחת לנדסמן, אח צעיר לרועי ולזאב ולימים אח
בוגר להדס.
את שנות ילדותו הרכות בילה בגני ילדים בשכונת אחוזה וכבר אז
החל לרקום את קשריו החברתיים ומיקם עצמו במרכז החיים
החברתיים. מכיתה א' למד ניר בבית-הספר הריאלי, סניף אחוזה,
וגם שם המשיך למקד את מאמציו ועתותיו בחברים וחברות.
הנתינה היתה אחת ממעלותיו העיקריות והוא מימש אותה בכל
דרך אפשרית, בכל תחומי חייו, ובכל היחסים החברתיים שהמשיך
לרקום.
[התמונה הבאה מגיעה מקישור שלא מתחיל ב https ולכן לא הוטמעה בדף כדי לשמור על https תקין: http://www.izkor.gov.il/korot/image/516970.jpg]
בשעות הפנאי הוא שיחק כדורגל בקבוצת הילדים של "הפועל חיפה", והערצתו לקבוצה
ליוותה אותו כל חייו. עוד בבית-הספר היסודי הצטרף ניר כחניך בתנועת הצופים, שהפכה
לציר מרכזי בחייו. בכיתה י' קודם לתפקיד מחסנאי ראשי בשבט "כרמל" וכל הפעילות
הלוגיסטית בשבט התרכזה ב"מחסן של נירצי", כפי שכונה על ידי חבריו. היה זה תמיד
נירצי שהביא, נירצי שסחב ונירצי שהסיע. הוא לא החמיץ אף לא טיול אחד ולו גם במחיר
קיצור נסיעה לחו"ל.
גם המעבר ל"בית בירם" וללימודים במסגרת החטיבה העליונה לא גרמו לו לוותר על סדר
העדיפויות שלו. הלימודים היו בשבילו מין הכרח שיש לסבול על-מנת להכשיר את המשך
הדרך לשגשוג חייו החברתיים העשירים. עם הלימודים הוא התמודד בדרכו שלו והיטיב
לתאר זאת מרכז השכבה והמחנך שליווה אותו לאורך כל לימודיו, שעיה בר-חמא: "אלפי
תלמידים עברו תחת ידי, ואני זוכר רק את אלה שהיה בהם משהו מיוחד, תכונה מיוחדת.
לניר היו שתיים כאלו: האחת כנות ויושר והאחרת חברות אמת. בספר שמות כתוב "מדבר
שקר תרחק". כנותו של ניר שבתה את ליבי... ניר לא תרץ תירוצי סרק, לא "סיבן" ולא
"תיחמן", לעולם לא שיקר. ניר גם קיים הלכה למעשה את מאמר רבי עקיבא "ואהבת
לרעך כמוך". החברות שלו היתה כולה חברות אמת, ישירה, כנה ובלי "פוזות". ניר ידע
לתת מעצמו ואת עצמו למען חבריו. תמיד מוכן לעזור לסייע, לתת כתף ולהטות שכם.
ראשון לפני כולם."
יחס מיוחד היה לניר לנושא השואה. סבו, חיים מלך יבל"א, הוא ניצול שואה ודרכו נוצר
בליבו של ניר קשר אמיץ לנושא, שהביאו להשתתף בצעדת החיים בפולין, מסע שניר ראה
בו שליחות חשובה מאוד.
באוגוסט 2002 התגייס ניר לצה"ל לחיל-התותחנים. היו לו רגשות מעורבים ערב גיוסו אך
לבסוף בשלה בליבו ההחלטה להתגייס לחיל קרבי. מרגע זה ואילך קיבל ניר על עצמו את
מלוא האחריות והרצינות כמתחייב מהתפקידים שהוטלו עליו. מהר מאוד הצליח לכבוש
את דרכו אל ליבם של חבריו לשירות, חיילים ומפקדים כאחד. וכך כתבה טליה, הקצינה
שהיתה ממונה עליו במהלך הטירונות: "שאלתי אותו אם הוא מרוצה שהגיע לפלוגת מ.ט.,
שהרי זה נחשב לתפקיד יוקרתי ורק 41 מתוך 800 החיילים שהתגייסו ביום שניר התגייס
הגיעו אלי למחלקה ואני זוכרת איך ניר חייך אלי באותו חיוך ממיס שקשה לעמוד בפניו
ואמר לי:"הקשב המ"מ, אני חושב שנפלה טעות במבחנים שלכם, אני בכלל לא חכם, אני
לא אוהב ללמוד..." הבנתי שיש מולי בן אדם בוגר, שיתרום מה שהוא יכול, אבל לא
מתלהב מהדברים השוליים. היה לי ברור שכל דבר שניר יצטרך לעשות הוא יעשה על הצד
הטוב ביותר ובאמת כך היה, הוא עשה הכל בשקט ובצניעות. זה מה שאהבתי אצל ניר, הוא
היה אמיתי ולא שיחק משחקים. כזה הוא היה, ילד חכם, מבריק שיודע ליהנות מהחיים.
ראו שהוא יודע לנצל את הסוף-שבוע יותר טוב מכל חייל אחר בבית, ידע לעשות חיים
ולתת לאחרים מאותה שמחה שהיתה לו".
דובי, מסגל הפיקוד בטירונות, כותב: "כבר בימים הראשונים של הטירונות קלטתי את ניר.
חייל גבוה וממושקף, שלא מפסיק לחייך ומיד היתה בינינו איזו כימיה. ידעתי שיהיה חייל
טוב ובטוח שהוא בן אדם טוב ולכן תמיד סמכתי עליו בכל משימה. לימים גיליתי שהוא
חשב ש"סינג'רו" אותו, אבל באמת הוא היה בן אדם רציני שאפשר לסמוך עליו... ניר הוא
בוודאות החייל שהכי נקשרתי אליו מכל עשרות החיילים שפיקדתי עליהם וששמרתי
איתם על קשר גם מעבר למסיבת סוף המחזור. כששמעתי שניר עומד להגיע לעוצבת
"גולן", החלטתי שאני אתן לו את התג שלי. הוא מאוד שמח ואני מקווה שתשמרו על
התג... בעקבות מה שקרה לניר החלטתי להקים פינת זיכרון צנועה במשרד הפלוגה שלנו
ומהיום אני מבטיח שנשים דגש גם על נושא הזהירות בדרכים."
כשסיים ניר את הטירונות שובץ לתפקיד יוקרתי בחמ"ל המבצעים של גדוד "שפיפון",
שישב כ-8 חודשים בקלקיליה. וכך ראה את תקופת שירותו ביחידה המג"ד שלו, סא"ל
אבי:
"ניר שובץ לתפקיד סמל מבצעים, שהינו נחלת החיילים הוותיקים. כבר בתחילת דרכו
ביחידה ניכרו בו המקצועיות, האחריות וקור הרוח הנדרשים בתפקיד זה. ניר, או כפי
שחבריו כינוהו נירצי, היה אדם יחיד במינו, אשר הנתינה וטובת האחר היו בראש מעיניו.
מפקדיו מעולם לא ראו בו פקוד, כי אם חבר. הכריזמה, רוחב הלב, החיוך הכובש, חוש
ההומור, הפתיחות והכבוד שהעניק לסביבה, הם שעשוהו דמות נערצת על חבריו ועל
מפקדיו. אולי בצבא עם מדים היית רב-טוראי, אבל בחיים האזרחיים היית רב-אלוף
אמיתי."
וכך, במקביל לשירותו הצבאי, לא זנח ניר את הקריירה העיקרית שלו: את חיי החברה.
בזמנו הפנוי עסק ביח"צנות למסיבות הכי לוהטות בעיר ובכך הרחיב עוד יותר את רשת
קשריו החברתיים בחיפה ומחוצה לה.
בלילה הנורא ההוא, הלילה שבין חמישי לשישי, בילה ניר כהרגלו במסיבה במועדון
"אולטרא סאונד" שביגור. הוא יצא משם בצעד קל ובחיוך. שמח ומאושר נכנס אל
המכונית, ויחד עם חבריו הקרובים החלו בנסיעה הביתה. לאחר מספר דקות, רכב שבא
ממול סטה ממסלולו ונכנס לתוך נתיב הנסיעה של ניר, שלא היה מודע כלל לסכנה הקרבה,
ביושבו במושב האחורי, שמח וטוב לבב.
ניר הלך לעולמו בו במקום בשעה 2:24 לפנות בוקר, ביום י"ב בחשוון תשס"ד (7.11.2004) והוא בן תשע-עשרה. הוא נטמן בבית-העלמין הצבאי בחיפה. הותיר אחריו הורים, שני
אחים ואחות.
ניר גמע את החיים בתאווה, מיצה כל רגע שניתן לו בשמחה - עד השנייה האחרונה. הוא
בילה עם משפחתו בכל הזדמנות ואפילו את נסיעתו לחו"ל ערב גיוסו העדיף לעשות עם בני
משפחתו.
בהלווייתו נכחו בני נוער רבים, שבאו לבכות את אובדנם של החיים הצעירים ועד היום
מתקשים לעכל את רוע הגזירה שנגזרה. ספדו לו חבריו: "בן אדם כל-כך מיוחד. בלתי
אפשרי לתאר ולו במעט איזה אדם מדהים היית. כל מעלותיך ותכונותיך הנפלאות, היד
והנפש הנדיבה ביותר שאנו מכירים כל-כך טוב. רצונך העז לתת ולתרום מעצמך. כל חייך
השקעת בלרצות את האחר ולשים את עצמך אחרון בסדר החשיבות, היית שמחת החיים
שלנו, תמיד שמח ומצחיק, אפילו כל הצחוקים שלנו והכינויים של החבר'ה באו ממך,
דברים שתמיד ננצרים בליבנו. תמיד נמשיך לחייך וכל חיוך יזכיר לנו אותך."
כותבות החברות: "תמונתך חקוקה בזיכרוננו, הכי יפה בעולם, זקוף ומחויך, עם הלחיים
הכל-כך סמוקות שלך, תישאר איתנו לעד. כולם מדברים על מספר הלבבות ששבית בכל
רחבי העיר, מנסים לספור ולא מצליחים, אולי כי שוכחים ששבית את ליבו של כל אדם
שזכה להכירך, בעזרת החיוך הביישני, החום והאהבה שהרעפת בכמויות אדירות על כל
הסובב אותך, שמחת החיים שהיתה רק לך, הצורך לבלות ולשמוח בכל הזדמנות. מיהרת
לטעום מהכל, חגגת כאילו "אין מחר"... ומי חשב שלא יהיה... היה בלתי אפשרי לפספס
אותך וגם אלוהים לא פיספס."
דורין פישר, ידידה, ספדה לו: "במשך שבוע שלם ישבנו בביתך, חיכינו שתיכנס בדלת
ותאמר 'חבר'ה, כולכם פה בשבילי, בואו נצא לחגוג'. ניר, הדבר שהכי יחסר לכולנו הוא
האור והחן שהיית מכניס לכל חדר שבו נכנסת, אולי בגלל זה ידך נגעה והגיעה לכל מקום,
וזו הסיבה שהשבוע כל חיפה כאבה והזדהתה עימנו. אין ספק שכעת אנו יודעים אף יותר
שהיית דמות מרכזית בחיי העיר. אנו בטוחים ששובל האור שהשארת אחריך יישאר לעד."
טלי, אמו של ניר, כתבה ב"שלושים": "ניר, אנחנו נמשיך להיות משפחה גדולה ונפלאה כמו
שאתה הכרת. בזה כוחנו. ואתה, תמשיך לחיות בתוכנו בכל הזדמנות כמו שאבא אומר:
נמשיך לשתות יין בכל ארוחה ונשתה כוסית גם בשבילך, נמשיך לנסוע ביחד לחו"ל ואתה
תהיה איתנו, נמשיך לארח את החברים שלך, של רועי ושל זאביק ואת החברות של הדס,
כפי שתמיד היה בבית מלא החיים שלנו. ואתה ניר, תהיה איתנו, וגם נבכה בכל רגע
שנחפוץ. אני שואבת כעת את כוחותי ממך ניר. את אותם כוחות שנתתי לך במשך 19
שנותיך ואתה לקחת ובנית את אישיותך הנפלאה והפכת למלך העולם."
יורם רענן, דודו של ניר, כותב: "ניר שלנו, ילד מקסים, ידעת למצות את החיים. הלימודים
היו עניין שולי ביותר, הצופים, כדורגל ה'פועל' חיפה, הבילויים היו עיקר העיקרים. היו מי
שהקדישו מרץ וזמן והישגים ב - 5 יחידות אנגלית ומתמטיקה, ואתה ניר שלנו בלי
להתאמץ, אבל בכל המרץ והכיף, עשית 5 יחידות בקפטריה. ניר, כמה אהבת לטייל
וליהנות, לחרוש את הארץ בטיולים, ובחו"ל עם ההורים והאחים, איזה אושר היה
במשפחה השלמה... נירקוש, האם היתה מסיבה שבה לא השתתפת? האם היתה בעיה
שאותה לא פתרת? תמיד ידעת להסתדר ולהתארגן. ניר, היית חבר של חברים, שלא איכזב
אי פעם. תמיד ידעת לעודד בשעת צרה, ולשמוח איתנו בכל שמחה. עלם חמודות שלנו,
מנומס, מחבק, מנשק, אהוב ואוהב."
דני אורלי, חבר המשפחה, כתב שיר בשם האם: "כבר מההתחלה/ הלך לך הכל קשה/ אך
בסוף לי הבאת זר/ ואת סיכת הזוכה.// לגובה צמחת/ וגדלת אל על/ וצחוקך, ויופייך,/
כבשו כל נפש חי.// ועוד בקושי עברת ח"י,/ ועתה, אתה לי מת./ אני לא מאמינה, ומבינה,/
כי עדיין לא הגיעה העת.// היחידי שהלכת/ ביום כיפור לתפילה,/ וזה שם למעלה/ לא הבין,
או לא שמע.// תשכב ילדי, במנוחה/ שם עמוק בארון,/ ואצלי יש מחנק/ שחונק לי את
הגרון.// ושני העצים/ שמעליך מתנשאים,/ יביאו אליך/ את רחש הרוח והגלים."
דודו של ניר, אלי מלך, כותב: "לניר/ תשע-עשרה שנים במחיצתך,/ לידך ובקרבתך/ רימו
את הסובבים אותך לחשוב/ להשתכנע ולהאמין/ כי נער מופלא זה-/ בכל אשר יפנה תמיד
החיים לצידו./ בשעות הקטנות של הלילה/ בין חמישי לשישי/ בעוד כולנו ישנים, פג הקסם
באחת/ המלאך השומר נרדם על משמרתו/ אולי לא עמד עוד/ בקצב המסחרר שכפית עליו./
אשמורת הבוקר/ פקדה עלינו מציאות קודרת/ והרגשת ודאות מצמררת/ מה שהיה -
שהיינו/ לעולם לא נהיה אחרים./ והלוואי שנהיה אחרים, טובים יותר/ ובכך ראויים יותר
לכבד את זיכרך./ ואתם נערות ונערים נפלאים/ שמזה שבוע הבית מלא אתכם/ זיכרו,
בבואכם גם הוא כמו בא אתכם שוב/ ובלכתכם מסך אפור יורד/ של שקט וחסר ועצב./
הביאו עוד ועוד אור/ וקולות צוחקים וחיים ליקירנו."
אתי, מעובדי המשרד, כותבת בסיום "השבעה": "קשה להאמין אבל עבר כבר שבוע ימים
בלעדיך. ללא הפנים היפהפיים והאודם בלחיים, ללא המבט הנבון, ללא דמותך האצילה
העוברת פה בינינו במשרד - מגניבה חיוך מקסים, ביישן ושובה לב לצדדים, משדרת צניעות
וחביבות. תדע ניר, שתמיד נזכור אותך גבוה ויפה תואר, טוב לב ואהוב, ילדון שרק התחיל
להפוך לגבר מדהים, מוקף בחברים וחברות והמון המון חום. ובכל פעם שנסתכל לשמים
נדע שעכשיו הם הרבה יותר יפים כי אתה שם."
אורי גרינברג, חבר של אחיו, כותב: "אני רוצה לספר לכם על האח הקטן של החבר'ה, על
'טרף'. אני רוצה לספר לכם על ילד מקסים שחיוך אחד שהוא מחייך אליך גורם לך
להתאהב בו לתמיד. חברים, כפי שבוודאי אתם יודעים, לא חסרו לו, אך אף פעם גם לא
היה לו מהם מספיק, ולכן חוץ מהחבר'ה בני גילו, היו לו גם את החברים של האחים
הגדולים שלו, שראו בו אח קטן."
תום יונאי, חברו, כותב ביום "השלושים": תמיד המשפחה שלך אמרה לנו "נירצי והחברים
שלו חיים בסרט...". מיום שישי בבוקר אני מחכה להתעורר מהסרט הזה. לא נתפס ולא
מסוגל לעכל את המציאות הכואבת: שלא נצחק על כל העולם ביחד/ שלא נעשה שטויות
ביחד/ שלא נראה את החיוך הביישני שלך/ שלא נשמע את כל החארטות והקומבינות שלך/
שלא נראה אותך! העוצמה שהשארת אחריך לאחר 19 שנה בלבד כה גדולה ורחבה שלא
היתה מביישת אף אמן גדול. 19 שנה שבהן הספקת לעשות דברים שאנשים לא מספיקים
לעשות כל חייהם - חיים שרק בסרטים ובחלומות נראים. כנראה שהמשפט "אלוהים לוקח
את הטובים ביותר" הוא באמת נכון. ניר זה: נ-ערץ על ידי כל מכיריו. נאמן למשפחתו
וחבריו. נאמן לעקרונותיו./ י-דיד אמת. יפה תואר./ ר-גיש. ראוי לכל."
איילת מלך, בת-דודתו, כותבת לו: "אני לא יודעת אם ידעת, אם יכולת לתאר בכמה לבבות
אתה נגעת, ואין לנו אחר, שימלא את מקומך. האל, אומרים, לוקח את הטובים ביותר.
ובגלל זה בחר בך, ולמראה תמונתך, מאות היום בוכים ונוצרים את זכרך. טוב לב היית,
צנוע וישר ומצמרר עליך לדבר בזמן עבר. וקשה להאמין שאתה כאן למטה ואולי אתה
למעלה? לא קיבלנו אינפורמציה, דבר אחד בטוח, מלבד הכאב לנצח תישאר, איתי ועם
כולנו בלב."
מדי שנה ב- 21 במאי, יום הולדתו של ניר, מתקיים לזיכרו טורניר כדורגל ה"טורנירצי",
בסניף "בית בירם" של בית-הספר הריאלי שבו למד ניר. בטורניר משתתפות שש קבוצות
שמייצגות תחנות בחייו: תנועת הצופים - "שבט כרמל", שמיניסטים מהריאלי, חברים של
ניר, חברים של אחיו - רועי וזאב, וקבוצת הנוער של "הפועל חיפה", שניר אהד אותה.
הגביע הנודד מוענק מדי שנה לקבוצה המנצחת.
ממעמקי הכאב והצער על גדיעת חיים בשיא פריחתם, מהיות ניר קורבן-שווא נוסף
במלחמה היומיומית בכבישי הארץ ומתוך אמונה במימוש צוואתו הרוחנית של ניר - אהבת
החיים ונטילת אחריות עליהם, גמלה בלב הוריו ההחלטה לעשות מעשה - ממשי, עקבי
ומתמשך- במטרה ברורה: להציג בפני בני נוער וצעירים ברחבי הארץ, בדרך מוחשית
ואותנטית, המבוססת על התנסות אישית וכואבת, את גודל השבר העומד לפתחו של כל
אחד מהם בקרות הנורא מכל, במטרה לקדם את המודעות ונטילת האחריות של בני הנוער
והחיילים, והכל בשירותה של מטרה נעלה אחת: להביא למפנה ולירידה משמעותית
במספר הקורבנות בקרב הצעירים בכלל וחיילי צה"ל בפרט, במלחמה הבלתי מרוסנת
המתנהלת בכבישים. על-מנת לממש תוכנית זו הוקמה עמותת "צעיר לנצח", שחרטה על
דגלה את סיסמת הפנייה הישירה בבתי-הספר, במחנות צה"ל, במועדונים, והבאת מסר
"קדושת החיים" לתודעתם. אירוע השקת העמותה, שהתקיים ביום השנה למותו של ניר
סחף אליו 2,200 משתתפים, צעירים ומבוגרים כאחד, וכן אישי ציבור רבים, מפקדי צה"ל,
אנשי חינוך ורבים אחרים. וכדרכו של ניר, הערב הסתיים בהופעה של רמי קליינשטיין,
הופעה שסימלה את שמחת החיים שכל צעיר ראוי שידבק בה. בערב זה הוצגה תערוכה
שעוצבה על-ידי האמן רמי גואז בנושא הקטל בדרכים, והמחישה באמצעות צילומים,
מיצבים וקטעי עיתונות את התוצאה הנוראה מכל. התערוכה, הנודדת בין בתי-ספר
תיכוניים, מהווה אחד הפרוייקטים של העמותה, וצפו בה אלפי תלמידים. בעתיד תיתרם
התערוכה לצה"ל ותוצב דרך קבע בבסיס טירונים.
טלי, אמו של ניר, פנתה לצעירים בערב השקת העמותה: "דמותו וחיוניותו של ניר והשפעתו
בקרב אלפי החברים שהכירו אותו, עוצמתו כפי שהתגלתה לאחר מותו, גרמו לי לבחור
בחיים ולחפש משמעות עבורם, הבנתי שניר השאיר לי צוואה רוחנית, מסר חשוב להעביר
לכל הצעירים שהכירו את ניר ולכל מי שאוכל להגיע אליו והוא מסר 'אהבת החיים' ובשמו
אני פונה אליכם: הידבקו באהבת החיים שהיתה לניר, קדשו את חייכם, תחשבו על
האהבה שמחכה לכם מעבר לפינה, על הטיול הגדול לאחר השחרור... בכל רגע נמצא הכוח
בידכם לא לוותר על חייכם ולא להיות הגורם למישהו אחר לאבד את חייו. זיכרו כשאתם
נכנסים לרכב, כל אחד ואחת מכם יכול להיות ניר, או תום או חרוש ויכול להיות גם הנהג
שהרג את ניר. האחריות מוטלת עליכם לחזור הביתה בשלום למשפחות שלכם. זיכרו! כל
מחול החיים המרתק של ניר נקטע ברגע אחד, רגע של חוסר מחשבה, קלות דעת, רגע
שמשאיר משפחות מדממות, שחייהן לעולם לא יהיו אותם חיים."
מאז שהוקמה העמותה מקדישה טלי, אמו של ניר, חלק ניכר מזמנה להופעות בפני חיילים
וקצינים ותלמידי תיכון בכל הארץ, בהעבירה את המסר בשיחה ובסרט דוקומנטרי על חייו
של ניר, משמעות האובדן וסיפור התאונה כפי שהוא מוצג על-ידי חברו הטוב יוני )חרוש(
רצ'קובסקי, שנפצע בתאונה. העמותה מפיצה אלפי סטיקרים לרכב, נושאי מסר הרתעה
ואזהרה. העמותה פועלת להעלאת מחזה מקורי על חיי בני הנוער ושאננותם בדרכם
לקראת מותם בתאונת-דרכים, מחזה עשיר בתכנים מקוריים וקטעים מוזיקליים וקטעי
סרטים, שנועדו לרתק את הצופים הצעירים לעלילה.
לזיכרו של ניר הוקם אתר אינטרנט שכתובתו: .http://www.nirlandsman.co.il
גיא גמליאלי - גיא היה חבר טוב מאוד שלי ביסודי, הוא עבר בכיתה ו' ליישוב צור יגאל ומאז הקשר נותק.
מותו של גיא השפיע עליי מאוד בעיצוב דמות המפקד שבחרתי, גיא נהרג כי הוא קיבל פקודה לעבור את נהר הירדן עם אפוד ונשק, הוא נסחף בזרם כמו אבן, לא היה לו סיכוי להיחלץ.
הבנתי כמה כוח יכול להיות למפקד, שמאחורי כל פקודה עומד חייל שצריך לבצע אותה, ותסלחו לי אם זה לא מה שמלמדים אותנו בצבא - אבל החיילים זה לפניי הכל, המשימה לא מצדיקה פגיעה בחיי החיילים, חיי וכבוד החיילים שלי חשוב לי יותר מכל דבר אחר, בגלל גיא, לעולם לא נכשלתי במשימה, או בצעתי משימה בצורה לא טובה, אבל תמיד השיכול העליון שלי היה החיילים.
רותם וינברגר - רותם הייתה איתי ביסודי ובחטיבה, היא נהרגה בפיגוע בצומת גהה, מכל הזיכרונות שיש לי ממנה היא תמיד מחייכת, מהיום הראשון שאני מכיר אותה היא תמיד חייכה, היא הייתה ילדה יפה, להלוויה שלה הגיעו אנשים שלא פגשו אותה עשר שנים, אנשים שלא פגשתי המון זמן, כולם רצו לחלוק לה כבוד אחרון, אף אחד לא תיאר לעצמו שמישהו מסוגל לפגוע בה, היא הייתה בן אדם טוב, היה לה לב זהב וכל שיחה איתה הייתה מעלה בך חיוך גדול (היא תמיד הייתה מחייכת ראשונה).
עדי אוסמן - עדי למדה איתי בחטיבה, היא נרצחה על ידי מחבל שחדר למוצב שלה בעזה, היא לא הייתה עם נשק והמחבל ירה בא מטווח אפס, ולה לא היתה שום דרך להתגונן.
עדי הייתה מוכרת בכל כפר סבא, לא נראה לי שראיתי הלוויה עם כל כך הרבה אנשים כמו ההלוויה של עדי - היא פשוט אהבה לבלות, ולהיות חברה של כולם.
ייהי זיכרם ברוך |
|
ראשי
צ'אט
מצב כלאיים
