מתוך האנציקלופדיה של YNET -

http://www.ynet.co.il/home/0,7340,L-1361,00.html

הקרב על גבעת התחמושת (6 ביוני 1967), קרב שהתנהל בירושלים בין כוחות הצבא הירדני לבין כוחות ישראליים במהלך מלחמת ששת הימים . נחשב לאחד מן הקרבות הקשים והעקובים מדם בתולדות צה"ל, ולסמל המערכה על העיר העתיקה.


גבעת התחמושת נמצאת בצפון ירושלים, בין שכונת שייח' ג'ראח בעיר המזרחית לבין שכונת רמות אשכול שקמה אחרי המלחמה, בסמוך לקו הגבול שהפריד בשעתו בין העיר המזרחית והמערבית. כינוייה ניתן לה משום שבתקופת המנדט הבריטי שימשה כמקום אחסנת התחמושת של ביה"ס המנדטורי לשוטרים, הסמוך אליה.




[התמונה הבאה מגיעה מקישור שלא מתחיל ב https ולכן לא הוטמעה בדף כדי לשמור על https תקין: http://www.ynet.co.il/PicServer2/20122005/742789/g_wa.jpg]


גבעת התחמושת, 1968 (צילום: משה מילנר, לע"מ)



במאי 1948, במהלך מלחמת העצמאות , נכבשה הגבעה מידי כוחות האצ"ל , שהחזיקו בה ע"י כוחות הלגיון הירדני. לאחר כיבוש הגבעה החלו הירדנים לבצר את הגבעה בבונקרים, תעלות ועמדות רבות, והמשיכו בפעילותם זו עד שנת 1967.

ב- 5 ביוני 1967 פרצה מלחמת ששת הימים, ומיד נפתחו קרבות בחזית ירדן. בבוקר אותו יום חצה הצבא הירדני את הגבול בירושלים, כבש את מתחם ארמון הנציב והקיף למעשה את הר הצופים , שנותר כמובלעת ישראלית בשטח הירדני לאחר מלחמת העצמאות.

עם פרוץ הקרבות בחזית זו הוזעקה לאיזור חטיבת צנחני המילואים 55, בפיקודו של מרדכי (מוטה) גור . כוחות החטיבה לחמו בירושלים לצד חטיבת ירושלים וחטיבת השריון "הראל", ומשימתם הייתה הבקעת הקו הירדני בצפון העיר וחבירה להר הצופים, על מנת למנוע את כיבושו על ידי הירדנים. גדודי החטיבה חולקו למשימותיהם, ועל גדוד 66 הוטלה משימת כיבוש מתחם גבעת התחמושת וביה"ס לשוטרים, ובהמשך, כיבוש שכונת שייח' ג'ראח הסמוכה.

ההבקעה אל מתחם גבעת התחמושת וביה"ס לשוטרים החלה בשעה 02:30, אור ל-6 ביוני, כאשר שתיים מפלוגות הגדוד פרצו את הגדרות המובילות אל היעד, טיהרו את מתחם ביה"ס לשוטרים והמשיכו בהתקדמות לשייח' ג'ראח, ואילו שתי הפלוגות הנותרות לחמו בגבעת התחמושת עצמה.

עם פריצת הגדרות המובילות אל היעד, התקדמה פלוגה ב' בתעלה המצויה למרגלות ביה"ס לשוטרים, וטיהרה אותה עד הגעתה אל שיפוליה הדרומיים של גבעת התחמושת. בשלב זה ספג הכוח אבדות כבדות, ולפיכך הוחלט כי פלוגה ג' תחדור לגבעה עצמה ותכבוש אותה מידי הירדנים.

פלוגה ג' התקדמה אל גבעת התחמושת תוך סיוע ארטילרי, ונתקלה בהתנגדות ירדנית עזה שגרמה לנפגעים רבים, ובהם מרבית מפקדי הכוחות, ולעיכוב תנופת הלחימה על היעד. בניסיון לחדש את המתקפה הוזעקה פלוגה ב', ששימשה עתודה בשלב זה ונעצרה כאמור במבואות גבעת התחמושת.

הכוחות התקדמו תוך לחימה קשה בתעלות, שאילצה רבים מן הלוחמים לחשוף את עצמם לירי החיילים הירדנים, על מנת לאפשר את המשך הלחימה. עם איגוף הגבעה הגיעו כוחות פלוגה ג' ופלוגה ב' אל "הבונקר הגדול" - עמדה שקירותיה עשויים בטון בעובי 40 ס"מ, ובה שני חדרים. עם פיצוץ "הבונקר הגדול" וסיום איגוף הגבעה ע"י הכוחות השונים שפעלו בה, תם קרב גבעת התחמושת (לאחר כשש שעות לחימה).

במהלך הקרב נהרגו 24 מלוחמי צה"ל ועשרות נפצעו. 15 מן הלוחמים זכו בעיטורי גבורה על חלקם בקרב. 70 לוחמים ירדנים נהרגו בקרב. עם תום הקרב חברו כוחות חטיבת הצנחנים אל מובלעת הר הצופים ולאחר מכן השלימו את כיבוש העיר העתיקה.

בעיני היסטוריונים צבאיים רבים נחשב הקרב על גבעת התחמושת כאחד המהלכים המכריעים בכיבוש העיר המזרחית, ואילו מהלכי הקרב (ובעיקר מעשי גבורה והקרבה עצמית של רבים מן הלוחמים) הפכו לחלק מרכזי במורשת הקרב הצה"לית ובאתוס הגבורה של מדינת ישראל ככלל. יחד עם זאת קיימות סברות שונות הגורסות כי האופן שבו נכבש מוצב גבעת התחמושת היה שגוי, וכי ניתן היה להתגבר על יעד מבוצר זה בדרכים אחרות.


בשנת 1975 הוקם בגבעת התחמושת אתר הנצחה ממלכתי לנופלים בקרבות ירושלים במלחמת ששת הימים. ומדי שנה מתקיים בו טקס יום ירושלים .


----------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------

הקרב על החווה הסינית (16 - 18 באוקטובר 1973), קרב שהתנהל בין כוחות מצריים לכוחות צה"ל במהלך מלחמת יום הכיפורים . נחשב לאחד מהקרבות הקשים והעקובים מדם בהיסטוריה של מדינת ישראל.




[התמונה הבאה מגיעה מקישור שלא מתחיל ב https ולכן לא הוטמעה בדף כדי לשמור על https תקין: http://www.ynet.co.il/PicServer2/20122005/716694/1_new_408.jpg]


להגדלה - לחצו על המפה



"החווה הסינית" היה כינוי שניתן לחווה חקלאית מצרית בקרבת תעלת סואץ , בגזרה המרכזית בחצי האי סיני . החווה זכתה לכינוי זה בשל כתובות בשפה היפנית (שפורשו בטעות כסינית) שנמצאו על ציוד ההשקיה שלה, לאחר כיבוש האיזור במלחמת ששת הימים .

בעקבות הדיפתה של התקפת השריון המצרית הנרחבת ב-14 באוקטובר, החליט הפיקוד העליון של צה"ל לעבור להתקפת נגד במטרה לצלוח את התעלה, לבסס ראש גשר בצדה המערבי ולכתר את שתי הארמיות המצריות (2 בצפון ו-3 בדרום), על מנת להחזיר לשליטה ישראלית את השטחים שתפסו המצרים בתחומי סיני, ולאיים על קהיר בירת מצרים. משימת הצליחה הוטלה על אוגדת צה"ל 143 בפיקודו של אלוף אריאל שרון . השם שניתן למבצע הצליחה היה "אבירי לב". שרון בחר לתקוף ב"קו התפר" בין שתי הארמיות המצריות, בהנחה (שהוצדקה בדיעבד) כי רמת התיאום ושיתוף הפעולה ביניהן תהיה נמוכה מזו שבתוך כל ארמיה בפני עצמה. אמצעי ההנדסה שהוקצו לצליחה כללו אסדות "תמסח" שכל אחת מהן מסוגלת לשאת טנק; דוברות שניתן לחברן זו לזו; וגשר נייד עשוי גלילי מתכת גדולים וחלולים, שניתן להסיעו לנקודת הצליחה ולאחר מכן להורידו למים, למשוך אותו לגדה שממול ולנוע עליו חופשית.

בשלב הצליחה הראשוני פעלו שתי חטיבות צה"ליות: חט' צנחנים (מילואים) 247 וחט' שריון (סדירה) 14. הצנחנים היו אמורים לצלוח את התעלה בחיפוי השריונאים, מלבד טנקים אחדים שיועברו בתמסחים כדי לסייע לצנחנים מעבר לתעלה. בה בעת היו כוחותיה של אוגדה 162, בפיקודו של אלוף אברהם אדן ("ברן"), אמורים לקדם את גשר הגלילים אל התעלה, להניחו ולחצות את התעלה בעקבות כוחותיו של שרון.

בלילה שבין ה-15 ל-16 באוקטובר נעה חטיבה 14 על ציר "עכביש" אל ציר "לקסיקון" המקביל לתעלה, עלתה צפונה והגיעה לנקודה שנקבעה לצליחה. שם נתקלה בכוחות הארמיה ה-2 המצרית שהיו ערוכים סביב החווה הסינית, והתפתח קרב עז ביותר, שבו נפגעו טנקים רבים של החטיבה ונגרמו לה אבדות קשות. צוותי טילי סאגר מצריים שהתחפרו בראש הסוללות שממערב לתעלה השתתפו בקרב, ופגעו בטנקים ישראליים רבים. אך תוך כדי כך, מדרום לאיזור הלחימה, צלחה חט' 247 את התעלה, ביססה את ראש הגשר ותוגברה ב-17 טנקים.

עם עלות הבוקר ב-16 באוקטובר היה אמור להגיע לנקודת הצליחה גשר הגלילים, ולאפשר הזרמת כוחות נוספים מערבה. אך כאן התגלעה בעיה חמורה: הניסיונות לפתוח את ציר "טרטור" המוליך במישרין לנקודת הצליחה נכשלו, ואילו ציר "עכביש" היה פקוק כולו בכלי רכב פגועים, ולא היה אפשר להניע עליו את גשר הגלילים. זאת ועוד, אירעו תקלות גם לגשר עצמו, מחמת קשיי התנועה. כיוון שכך הורה הפיקוד העליון להפסיק את הזרמת הכוחות הלא-משוריינים אל מעבר לתעלה, עד שיתאפשר תגבורם בשריון ובארטילריה. עתה הוטל על אוגדה 162, שנועדה כאמור לחצות את התעלה בעקבות אוגדה 143, לפעול להרחבתו של "צוואר הבקבוק" של ציר "עכביש", ובראש ובראשונה - לפתוח את ציר "טרטור", שעליו עדיין נלחמה חט' 14, ממערב (צומת "לקסיקון"-"טרטור") למזרח. כוח מאולתר של צנחני מילואים ("כוח שונרי") ניסה לפתוח את ציר "טרטור" ממזרח למערב, אך נסוג לאחר שאיבד 24 מאנשיו.

לרשותו של אדן הועמד גדוד הצנחנים 890, שנמצא אז בראס סודר שבדרום סיני. הגדוד, בפיקודו של סא"ל יצחק מרדכי ובתוספת תגבורות שונות (ביניהן מפקדת חטיבה 35 שאליה השתייך, עם המח"ט אל"ם עוזי יאירי וסגנו סא"ל אמנון ליפקין-שחק ), הוטס בבהילות צפונה ועבר נוהל קרב חפוז, שבו הוטלה על הצנחנים המשימה, לפתוח את ציר "טרטור" לתנועת כוחות צה"ל, ובעיקר גשר הגלילים. לדברי הצנחנים לאחר מעשה, נאמר להם כי באיזור החווה הסינית נמצאות "כמה חוליות של ציידי טנקים" מצוידות בטילי נ"ט סאגר. בפועל נמצא בשטח כוח מצרי גדול מאוד - חטיבה ממוכנת מדיוויזיה 16 של ארמייה 2, שהיתה מצוידת בנשק קל, בטילי נ"ט, בטנקים ובארטילריה ומחופרת היטב. כוח הצנחנים, שהיה מצויד בנשק קל בלבד, החל לנוע רגלי אחרי חצות, אור ל-17 באוקטובר. כאשר הגיעו הצנחנים לקרבת המתחם המצרי נפתחה לעברם אש כבדה.

חילופי האש בין הכוחות נמשכו לאורך כל הלילה והביאו למותם ולפציעתם של חיילי צה"ל רבים. עם עלות השחר הגיע לאיזור גדוד שריון בפיקודו של סא"ל אהוד ברק , אך לאחר ירי מצרי כבד ופגיעה במספר טנקים נאלץ הגדוד לסגת לאחור. בהמשך, במהלך שעות הבוקר הגיעו לאזור הלחימה שתי חטיבות שריון ישראליות, אשר איפשרו את נסיגתו של כוח הצנחנים (אחרי 17 שעות לחימה רצופות, עקובות מדם). ב-18 באוקטובר השתלטו כוחות צה"ל (ובראשם גדוד 184 מחט' 14) על מתחם החווה הסינית, וציר "טרטור" נפתח.

43 מחיילי כוח הצנחנים נהרגו בקרב זה וכ- 110 חיילים נוספים נפצעו. בין הנפגעים היו מפקדים רבים. גדוד השריון של ברק ספג אף הוא אבידות קשות - כעשרה הרוגים (ביניהם כמה נעדרים) ועשרות פצועים. אבל הפגיעה בחטיבה 14 היתה הקשה מכול - 120 הרוגים, ואובדן 60 טנקים.

במשך כל אותו זמן היה ציר "עכביש" פתוח לתנועה, ונראה שהמצרים לא נתנו את דעתם למתרחש בו; למעשה, עבר זמן רב יחסית בטרם עמדו על כך שכוחות צה"ל החלו לפעול ממערב לתעלה. במהלך ה-17 באוקטובר החלה הנעת דוברות על ציר זה, שהורדו למי התעלה וחוברו כדי ליצור גשר. בהמשך צלחו את הגשר כוחות רבים, ומבצע "אבירי לב" הוכתר בהצלחה בסופו של דבר. העמדה הצה"לית הרשמית גורסת כי הודות לפעולתם של כוחות צה"ל בחווה הסינית, לא יכלו המצרים לפגוע בתנועה על ציר "עכביש", ובכך מילאו את משימתם. בהתחשב בכך שהמשימה שהוטלה על הצנחנים היתה לפתוח את ציר "טרטור", זוהי עמדה תמוהה במקצת.

דומה שקרבות החווה הסינית הם מן השנויים ביותר במחלוקת באירועי מלחמת יום הכיפורים, שכה רבים ממהלכיה עוררו ביקורת נוקבת מצד הלוחמים והציבור הרחב. את עיקר הביקורת, בפרשה זו, מתחו לוחמי גדוד 890 המתוגבר, שהתלוננו על המידע הלקוי שנמסר להם ועל הימנעות האוגדה מלתגבר אותם בנשק כבד ובשריון (בגלל ההטסה הבהולה לאיזור הקרב, השאיר הגדוד את נשקו הכבד בראס סודר). אבל הביקורת נגעה גם לתפקודם של המפקדים בשטח: הוטחו האשמות כבדות באובדן שליטה, ואף בהפקרת פצועים. זמן קצר לאחר הקרב ביקש מפקד חטיבת הצנחנים, עוזי יאירי, לשחררו מתפקידו.

----------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------


קרב סולטן יעקוב (10 - 11 יוני 1982), קרב בין כוחות צבא סוריים לכוחות ישראלים שהתחולל ביומה השישי של מלחמת לבנון . בסיום הקרב נמנו עשרים הרוגים מחיילי צה"ל, עשרות פצועים ושישה נעדרים. גורל שלושה מתוך אותם שישה נעדרים לא נודע.



נסיבות ומהלכי הקרב עמדו במוקד מחלוקת מחקרית וציבורית, ככל הנראה בשל תוצאותיו הקשות של הקרב, אי הוודאות לגבי גורל הנעדרים וטענות שונות שהופנו כלפי מפקדי הקרב (שהפכו בחלקם לאישים פוליטיים).

ציטוט - אמיר דרורי אלוף פיקוד צפון דאז, מתוך ריאיון לעיתונות (1983)"התקרית באזור סולטן יעקוב שבה היו לצה"ל נפגעים במלחמת שלום הגליל, לא היתה חייבת להתרחש, כי לא היינו צריכים להיות מופתעים מקיומו של המערך הסורי באזור". ביום החמישי למלחמת לבנון ולפני הפסקת אש עם הצבא הסורי, קיבלו כוחות צה"ל הוראה להשתלט על צומת אסטרטגי (שכונה בקוד: משולש טובלנו)למרגלות הכפר סולטן יעקוב.

מפקד הגזרה בה התנהלה הלחימה היה אביגדור (יאנוש) בן גל מפקד הגיס בפיקוד צפון, סגנו היה אהוד ברק וראש מטה הגיס היה עמרם מצנע . ביצוע המשימה הוטל על כוח אוגדתי שכלל שלוש חטיבות שריון וחטיבת חי"ר.

בלילה בין ה-10 ל-11 ביוני 1982 החל הכוח בתנועה לעבר היעד, בלא ידיעה כי בסמוך לכפר סולטן יעקוב ממוקמים כוחות צבא סורים. משימת הפריצה ליעד הוטלה על אחד מגדודי הטנקים (גדוד מילואים). במהלך הלילה הגיע הגדוד אל משולש טובלנו והחל בתנועה לעבר הכפר סולטן יעקוב.

מן קצר לאחר מכן החל הכוח הסורי ששהה במקום בירי כבד לעבר הכוח הישראלי, שנמצא בנחיתות טופוגרפית. על פי מספר עדויות לוו מהלכי הקרב בבלבול והיעדר תיאום בין הכוחות, שהוביל בין השאר לירי בין כוחות צה"ל במהלכו נפגעו שני טנקים (ללא אבידות בנפש). הקרב עצמו נמשך כשמונה שעות עד שלבסוף נסוג הגדוד לאחור בחסות ירי ארטילרי ישראלי כבד.

ציטוט - אביגדור (יאנוש) בן-גל מפקד הגיס בפיקוד צפון דאז, מתוך ריאיון לעיתונות (2001)"הקרב בסולטן יעקוב הוא בסך הכל עוד קרב של גדוד טנקים שנקלע למארב (...) בלבנון היו קרבות נוספים שלא היו הצלחה, כמו הקרב על הבופור והקרב בעין זחלתא, שאותו משום מה לא מציינים, כנראה בגלל שלא היו שם נעדרים (...) בכל מערכה עושים גם שגיאות ומנצח מי שעושה פחות. אין מלחמה שהכול הולך בה חלק".בתום הקרב נותרו שמונה טנקים ישראלים בידי הסורים ושישה לוחמים הוכרזו כנעדרים.

גורל שלושה מהם התברר לאחר מכן: אחד מהם נהרג במהלך הקרב, נקבר בסוריה וגופתו הוחזרה לישראל בתום המלחמה. השני נפל בשבי הסורי ושוחרר כעבור שנתיים. ואילו השלישי (חזי שי) נפל בשבי ארגון הטרור של אחמד ג'יבריל, ושוחרר שלוש שנים לאחר מכן במסגרת עסקת ג'יבריל .

למרות מאמצי מערכת הביטחון, גורל שלושת הנעדרים הנוספים - יהודה כץ, צבי פלדמן וזכריה באומל - לא נודע. לאחר חתימת הסכם אוסלו העביר יאסר ערפאת לידי ישראל חצי מדסקית הזהוי של באומל. מחקר שנערך שנים לאחר מכן העלה כי בידי צה"ל היה תצלום אוויר, אשר בו נראה מיקומם של הכוחות הסורים, אך מידע זה לא הגיע לידי הכוחות הלוחמים בשטח.

ציטוט:

"מה הוא הסביר לך?" שאלתי. "שני דברים עיקריים", השיב אבי: "הראשון, שכל פרט ופרט במציאות, כל שערה בזקן שלי, קשורים זה בזה ודבר אינו מקרי; והשני, שיש טוב ורע בעולם, ויש לבחור בטוב ולדחות את הרע". מונחי הטוב והרע שאליהם התוודע בחלום, היה ברור, שונים מאוד מאלה שבהם הורגל. הוא לא שכח את החלום הזה, וכששאלתי אותו עליו זמן מה אחר כך, הוא זכר אותו בבירור.