8.5.1972- חטיפת מטוס "סבנה"

ב-8.5.1972 המריא מטוס בואינג 707 של חברת "סבנה" הבלגית מבריסל לכיוון ת"א. המטוס נחטף על-ידי מחבלים מארגון "ספטמבר השחור" .

החוטפים דרשו לשחרר מאות מחבלים הכלואים בישראל, ואיימו לפוצץ את המטוס על נוסעיו. שר הביטחון, משה דיין, ניהל משא ומתן עם המחבלים, ובמקביל נעשו הכנות למבצע חילוץ.

בשעה 17:30 השתלטו על המטוס מחבלים ערבים,ושידרו למגדל הפיקוח בניקוסיה הודעה לנחות בלוד .
מטוסי קרב של חיל האוויר הישראלי הוקפצו ונצמדו אל המטוס החטוף. בישיבת ממשלה הותר למטוס החטוף להכנס לתחום האווירי של מדינת ישראל.
בינתיים התמקמו במגדל הפיקוח בכירים במערכת הביטחון ביניהם:רא"ל דוד אלעזר, שר הביטחון משה דיין, וכמובן צוות המו"מ.

במקביל הוזעקו לוחמי סיירת מטכ"ל,בראשות אהוד ברק.

בשעה 19:45 נחת המטוס החטוף על מסלול 16 ,עפ"י הוראת החוטפים המטוס חנה על מסלול אחר מערבית לטרמינל, כ-2 ק"מ מבית הנתיבות.

בינתיים בשעה שתיים עשרה בלילה ניתקו טכנאי "אל על" ולוחמי צה"ל את המטוס ממכשיריו כדי שזה לא יוכל להמריא )מצערות, גלגלים, שמן וכו').
הלילה עבר ,המו"מ נמשך מבלי שהמחבלים יידעו שהמטוס החטוף לא כשיר להמראה .
למחרת שחרר צה"ל את החטופים במבצע זריז שכונה בשם הקוד "איזוטופ".

ב-9 במאי 1972 בשעה 16:00 התקרב למטוס צוות של 16 מלוחמי סיירת מטכ"ל, בפיקודו של סא"ל אהוד ברק. הלוחמים עטו תחפושות של טכנאים שכביכול באו לטפל במטוס ולצורך כך לבשו סרבלים לבנים.

בין הלוחמים בצוות היה גם בנימין נתניהו שאף נפצע בפעולה מפליטת כדור של חברו ליחידה. תוך עשר דקות השתלט הצוות על המטוס, הרג שניים מהחוטפים ולכד את שתי המחבלות הנותרות. שלושה מהנוסעים נפצעו במהלך ההשתלטות, ואחת מהפצועות מתה מפצעיה.

שתי המחבלות שנלכדו נדונו למאסר עולם, אך שוחררו במסגרת עסקת חילופי שבויים בעקבות מלחמת לבנון. המטוס החטוף עצמו המשיך לשרת את חברת סבנה עוד כ-5 שנים אך לאחר מכן הוא נקנה על ידי התעשיה האווירית ונמכר על ידה לחיל האוויר שם הוא שירת כמטוס ביון במשך שנים רבות והשתתף ברוב המבצעים ארוכי הטווח של החיל.





"רק אני רציתי לפוצץ את מטוס סבנה"



תרז הלסה היתה רק בת 18 כשעזבה את הבית בעכו והצטרפה לפעולה של הפת"ח – חטיפת מטוס נוסעים שעשה את דרכו לישראל. בגיל 52 היא לא מתחרטת



קטעים מתוך ראיון ל"סופשבוע", מעריב, עם תרז הלסה.



הלסה, 52, הכירה על בשרה את הדינמיקה הזו, ההופכת ילד תמים שבגופו ניטעה צלקת למנהיג ולפעמים לפצצה מהלכת. לפני 34 שנה היא ראתה איך חיילי צה"ל בג' נין משפילים אזרחים פלשתינים. היא חזרה זועמת הביתה והחליטה לא להבליג. בתום כמה ימים יצאה ללבנון והצטרפה לפת"ח. חצי שנה אחר כך חזרה לארץ כחלק מהחוליה שחטפה ב-72' את הבואינג של חברת התעופה הבלגית "סבנה" והנחיתה אותו בלוד. במבצע החילוץ של צה"ל שוחררו כל הנוסעים ואנשי הצוות, למעט הנוסעת מרי הולצברג ז"ל, בת 22 מקיבוץ לוחמי הגטאות. תיאורים של החילוץ, שפורסמו אצלנו במשך השנים, היללו את המבצע והציגו את האירוע כניצחון צה"ל. לפלשתינים יש גרסה משלהם. גם הם אומרים שניצחו. "המשימה הושלמה", אומרת הלסה ממרחק השנים, "מאותו רגע כל העולם החל להבין סוף סוף מה זה אש"ף".

הלסה , שגדלה בעכו כישראלית, היא היחידה מבין ארבעת חברי החוליה שעדיין בחיים.



בראיון מיוחד ל"סופשבוע" בביתה בעמאן משחזרת הלסה בעברית קולחת ובפירוט מרתק את סיפור החטיפה מנקודת מבטה. את בריחתה ללבנון ללא ידיעת משפחתה, את הצטרפותה לארגון ואת השתלשלות העניינים מרגע ההשתלטות על המטוס, שבשיאם נבלמה בכדורי המחלצים, בעודה שועטת להפעיל את מטען החבלה. היא אינה מצטערת על הפעולה, רק על שלושת ההרוגים, שני חבריה והנוסעת הישראלית. חוץ מזה, חייה אינם מתנהלים עם רגליים על השולחן, כמו היתה פנסיונרית של הפת"ח. מבחינתה, פרשת החטיפה מתה, אבל המציאות מחיה אותה בכל פעם.



למעשה תרז הלסה מעולם לא גויסה לפת"ח בצורה מסודרת. מפעיליה לא תיכננו את הפעולה בצורה מדוקדקת מדי. היא יצאה למבצע אחרי אימון בן שבועיים בלבד בהפעלת נשק וחומרי נפץ ובלא היכרות ממשית עם חבריה למשימה.

ב-22 בנובמבר 71', כמה ימים אחרי המפגש האומלל בג'נין, יצאה הצעירה בת ה-18 ללימודיה בבית החולים האנגלי לאחיות בנצרת ולא חזרה הביתה. לא נפרדה מהוריה ולא מאף חבר קרוב. לא היתה לה תוכנית מסודרת, רק רצון לעשות משהו וגיבוי מחברתה ללימודים, מיילדת בבית החולים האנגלי. החברה, תושבת כפר מוקייבלה ליד עפולה, הביאה איתה צעיר נוסף בן הכפר. השלושה יצאו חדורי כוונות לכיוון מטולה וחצו בקלות את הגבול, שהיה מסומן בגדר תיל פשוטה. על ההורים, היא אומרת, לא חשבה באותו רגע.

אמרו בזמנו שהלכת בעקבות אהבה לצעיר מוסלמי שאביך התנגד לו.

"מי חשב על אהבה בכלל. מי הסתכל על גבר באותה תקופה. לבנות אז היה שכל של ילדות. נערות בגילי שהתחתנו לא חשבו בכלל מה מחכה להן מחר".

הלסה וחבריה נכנסו לשטח לבנון וחיפשו את הדרך לאנשי הפת"ח. שלושה ימים הלכו בקור, עד שמצאו קבוצה של אנשי הארגון שחלפו במכונית נוסעת. "אמרנו להם,'באנו מישראל, אנחנו פדאינים'. הם אמרו,'תעלו למכונית', וכיוונו אלינו נשק. אמרתי להם,' כאן נשק ושם נשק?'. ענו לי:' כן,נשק בכל מקום'".

השלושה נלקחו לביירות ושם נפגשו עם קצין בארגון שכינויו "אבו מוחמד". עד היום לא יודעת הלסה מי היה אותו אדם וגם לאחר ששוחררה מהכלא לא הצליחה להתחקות אחר עקבותיו. אנשיו של אבו מוחמד חקרו את השלושה לעומק מחשש שהם סוכנים כפולים. אחר כך הם הופרדו ולא נפגשו עוד.



לעשות פעולה ולחזור



"אמרתי לאבו מוחמד מה אני רוצה. לעשות פעולה ולחזור. לא באתי להתארח ולטייל. רציתי משהו נגד חיילים. כעסתי מאוד עליהם. הוא אמר לי, 'את קטנה, אולי נחכה קצת?'. אמרתי לו: 'אם הייתי רוצה לחכות הייתי מחכה שם'".

הלסה נשלחה למחנה אימונים ליד ביירות. במשך שבועיים למדה ירי והפעלה של אקדח, שימוש ברימון יד חי והפעלה של מנגנוני נפץ. בתום התקופה העבירו אותה לדירה בביירות וביקשו שלא תצא ממנה. אחרי שבוע הגיע אליה אבו מוחמד ואמר:'את ועוד שלושה תצאו יחד לחטוף מטוס של חברת סבנה'".

יום לפני היציאה לפעולה הכירה הלסה את חבריה לחוליה. מפקדם היה עלי טהא אבו סניינה, 45, במקור מירושלים. היה זה מבצע החטיפה השלישי שלו. ארבע שנים לפני כן פיקד על מבצע חטיפתו של מטוס אל על לאלג'יר, שהסתיים בשחרור אסירי פת"ח על ידי ישראל. שלושה חודשים קודם השתתף בחטיפת מטוס של לופטהנזה לתימן, מבצע שבאמצעותו סחט הפת"ח חמישה מיליון דולרים ממערב גרמניה.

סגנו של טהא היה עבד אל-עזיז אטרש, בן 33 מבית סאחור, שכונה "זכריא". אליהם צורפה רימה טאנוס, 25, נוצרייה תושבת העיירה הירדנית מידבא, במקורה מבית לחם. הארבעה היו אמורים להתנהל כשני זוגות אוהבים שאינם יודעים זה את זה. "בקושי הכרתי את עבד אל-עזיז. לא דיברנו כמעט. רק שלום שלום. בכלל, לא הייתי דברנית גדולה".

הארבעה יצאו בדרכונים לבנוניים מזויפים לרומא, שם השיג טהא דרכונים איטלקיים מזויפים. שלושה ימים אחרי שהגיעו לרומא המשיכו לפרנקפורט וממנה לבריסל,שם קיבלו דרכונים ישראליים מזויפים. לתרז ניתן שם הכיסוי "מרים חסון". "עלי אמר לי: 'הסיפור שלך הוא שיש לך אבא מאוד עשיר בישראל, סוחר יהלומים'. לפני שיצאנו אבו מוחמד אמר לנו: 'אתם הולכים ולא חוזרים. יש לכם 70 אחוז סיכויים למות ו-30 אחוז להיעצר. תחשבו כמה ימים'. חשבתי על זה ואמרתי, 'אני מוכנה'".

למה ?

"כי רציתי לעשות פעולה".

אבל את הולכת למות.

"היו רבים כמוני שמתו על כלום, בגלל חייל שירה. אמרתי לעצמי, 'אמות, אבל לפחות אעשה משהו'".



במאי 72' היה ארגון השחרור הפלשתיני באחד מרגעי השפל שלו. פחות משנתיים קודם טיהר חוסיין מלך ירדן את מדינתו ממפקדות אש"ף בטבח אכזרי שביצע בכוחותיו של יאסר ערפאת, שכונה לימים "ספטמבר השחור". באש "ף ניכרה ראשיתם של פיצולים והנהגת הארגון מצאה עצמה בתחרות עם הפלגים החמושים שיצאו ממנה. ערפאת ואנשיו נדרשו לשקם מחדש את גאוותו האבודה של הפת"ח וללכד את השורות, וכך יצאו לסדרה של פעולות יחסי ציבור. ארבעה חודשים אחרי חטיפת סבנה נרצחו 11 הספורטאים הישראלים באולימפיאדת מינכן.

אבו מוחמד הורה לארבעת חוטפי סבנה להציב דרישה אחת: שחרור 200 אסירים פלשתינים שכלואים בישראל. "הוא אמר, 'אם לא ייתנו לכם מה שאתם דורשים, אתם יכולים לפוצץ את המטוס'. אני לא האמנתי שישראל תשחרר אסירים, אבל זו לא היתה המטרה העיקרית. בעולם טענו שאנחנו ארגון טרור. רצינו להראות שאנחנו לא כאלה. שכולם יידעו על הבעיה שלנו".

חטיפה של מטוס היא לא פעולת טרור?

"כן, אבל לא אנחנו המצאנו את הטרור. הכיבוש המציא אותו. גם כיבוש הוא טרור".

ככה רציתם אהדה בינלאומית? העולם לא אוהב מעשים כאלה, כמו שהוא לא אוהב פיצוץ אוטובוסים.

"העולם לא תפש את זה כך. לא ראו בזה פעולת טרור. שאלו מיד ,'מי אלה, למה הם חטפו את המטוס'. זו היתה החטיפה היחידה שהצליחה להנחית מטוס בישראל, אצלם בתוך השטח, עם כל הביטחון שלהם".

למה לפגוע באזרחים? אם הבעיה שלכם היא הכיבוש יכולתם לפגוע בחיילים.

"היו חיילים על המטוס. חוץ מזה, בישראל, כל גבר היה אז חייל".

אז רציתם לקדם זכויות לאזרחים הפלשתינים באמצעות פגיעה באזרחים אחרים?

"יש כיבוש. ישראל הורגת משמאל, מימין ומקדימה. כל מה שנמצא תחת הידיים שלה. לכם כואב כשישראלי נהרג ולנו לא כואב כשאזרחים שלנו נהרגים? אני לא תומכת ברצח, אבל אם אני רואה חייל שרוצח אזרח, אני מוכנה לרצוח את החייל. אתה שואל על פיצוץ אוטובוס. זה שעשה את הפיצוץ, אחרי שראה את אבא שלו מת לידו והבית שלו נהרס והאח שלו בבית הסוהר, מה נשאר לו? למה היהודים לא חושבים כמה רע הם עושים לפלשתינים? למה אתם חושבים רק על עצמכם?".



תירגעו, לא יקרה לכם כלום



טיסה 571 של חברת התעופה הבלגית המריאה מבריסל ביום שני, 8 במאי .'72 בבואינג 707 ישבו שני זוגות החוטפים, רחוקים זה מזה. המטוס נחת בווינה, העלה נוסעים והוריד אחרים, תידלק והמריא לשדה התעופה לוד, אז עוד לא על שם בןגוריון. היו עליו 99 נוסעים, רובם יהודים וישראלים, ועוד עשרה אנשי צוות. החוטפים נשאו שני אקדחים, שני רימונים ושתי חגורות נפץ במשקל שני קילו וחצי כל אחת, שהוסתרו על גופן של הנשים.

"הסימן היה קימה של עלי לשירותים," נזכרת הלסה. "ברגע שהוא קם, אני צריכה ללכת לשירותי הנשים, אחרי זכריא צריך ללכת לשירותי הגברים ואחריו רימה. שם היינו אמורים להוציא את הנשק ולצאת למטוס. כל אחד מוציא מה שיש לו. לי היה אקדח תופי וחגורת נפץ."

רציתם לפוצץ את המטוס?

הלסה מחייכת במבוכה ולוקחת שאיפה מהסיגריה. "אני רציתי. השאר לא. רציתי שהפעולה תצליח במאה אחוז, שהעצורים ייצאו מהכלא. אבל ידעתי יותר מכולם שישראל לא תעשה את זה. אמרתי לעצמי, 'איך נכריח את הממשלה לעשות מה שאנחנו רוצים? נפוצץ פעם אחת וכולם ילמדו.' הודיתי בזה אפילו בבית המשפט."

היום את מצטערת שהמטוס לא התפוצץ?

"לא. אולי זה לטובה."

מפקד החוליה, עלי טהא, התרומם מכיסאו, נכנס לתאו של הקברניט רג'ינאלד לוי והודיע לו כי המטוס חטוף על ידי אש"ף. אחר כך נטל את הרמקול והודיע קצרות לנוסעים באנגלית. "הוא קרא לי אליו ואמר: 'דברי עם הנוסעים ועם מגדל הפיקוח בישראל. תגידי להם שאנחנו אש"ף ושחטפנו את המטוס."
הלסה לקחה את המיקרופון והודיעה לנוסעים בעברית על החטיפה. "אמרתי להם, 'תירגעו, לא יקרה לכם שום דבר. אנחנו אש"ף, חטפנו את המטוס כדי שכל העולם ישמע את צעקת העם הפלשתיני, שישראל כבשה לו את האדמה ולקחה לו את הזהות. לעם הזה יש זכות, כמו כל אחד, לחיות על האדמה בכבוד. אנחנו רוצים לשחרר את האחים שלנו בבית הסוהר, שרבים מהם מתו בכלא, והחוקרים שלכם מתנהגים כלפיהם באלימות.' בסוף אמרתי, 'אני מקווה שהכל יהיה בסדר, ותודה."

איך הגיבו?

"פחדו. התחילו צעקות. כולם צעקו. הנוסעים והחוטפים. אתה לא יודע מה לעשות, אז גם אתה מתחיל לצעוק. אמרתי לזכריא, 'קח ממני מה שיש לי, אני עם הנוסעים.' נתתי לו את האקדח והלכתי להרגיע את הנוסעים."

לא פחדת שישתלטו עלייך?

"לא. וגם הם לא פחדו ממני."

החוטפים הניחו את שתי חגורות הנפץ על רצפת המטוס, מקדימה ומאחור. ארבעת הנפצים להפעלת החגורות נשמרו בחזייה של הלסה. שניים מהם היא נתנה לשותפתה רימה טאנוס. רימה החזיקה בידה גם רימון. מפקד החוליה היה חמוש באקדחו. זכריא היה חמוש ברימון השני ובאקדח של תרז.

כשלוש שעות אחרי החטיפה נחת המטוס בלוד. "במגדל הפיקוח אמרו לנו, 'חכו קצת באוויר עד שניתן לכם אישור לרדת.' אמרנו להם, 'אנחנו לא מקבלים מכם הוראות,' ונחתנו מיד," נזכרת הלסה.

מרגע הנחיתה, בשעת לילה של ה8- במאי, ועד שהנוסעים חולצו במבצע של סיירת מטכ"ל, חלפו 27 שעות. כל הזמן הזה נוהל משא ומתן בין מפקד החוליה, עלי טהא, לצוות המשא ומתן של צה"ל ושל משרד הביטחון. זכריא מונה לתצפת החוצה ולבחון תנועות חשודות.הלסה הפכה עד מהרה למש"קית הת"ש של הנוסעים. היחסים המוזרים הללו עלו גם במשפט וניכרו היטב בכיסוי העיתונאי מהתקופה. היא זוכרת שניהלה שיחות עם רבים מהחטופים, שבהן סיפרה להם את סיפורה המלא ומהיכן באה. בזיכרונה המעומעם היו גם כמה רגעים של הומור וצחוק.

"אמרתי להם, 'אני לא אבגוד באף אחד מכם. אם נמות, נמות כולנו. לא יקרה מצב שאחד בלבד יילך.' זקנה אחת אמרה לי, 'אם יבוא הזמן ואתם תפוצצו את המטוס, תגידי לנו לפני כן.'? התקרבתי אליה ואמרתי, 'אני אגיד לך משהו, אבל אל תגלי. אני לא הולכת לפוצץ פה אף אחד."'

למה אמרת לה את זה?

"כדי שתירגע. רוב הנוסעים ששאלו אותי אחר כך אם נפוצץ את המטוס, אמרתי להם שלא. אחרי שאמרתי ראיתי שהם מצליחים להירדם. אני זוכרת שניים שעמדתי לידם והם רצו מאוד לישון. כל פעם שהתרחקתי קצת הם הזדקפו. אמרתי להם, 'אל תדאגו, תישנו.' הם ביקשו שאשאר לידם. נשארתי עד שהייתי בטוחה שהם נרדמו. אמרתי לעצמי, 'תראי איך הבנאדם רוצה שהחוטף שלו יהיה צמוד אליו."'



נחמדה נחמדה, אבל מחבלת



כלפי נוסעת אחת בלבד פיתחה הלסה אנטגוניזם. "היא היתה בלתי נסבלת. כל הזמן החזיקה ביד ראי וסידרה את השיער שלה. לידה ישבה אישה זקנה. אמרתי לה, 'במקום שתחזיקי את הראי ותסתכלי על עצמך שימי לב לזקנה שלידך.' היא לא התייחסה אליה בכלל."

אה, ממש נזיפה של אמא.

"אמא טובה ורעה. לא רק אני הערתי לה, גם נוסעים. במשפט שלי אחד הנוסעים אמר שהייתי מאוד נחמדה. הבאתי להם שמיכות, הצעתי להם לישון. התובע קם ואמר: 'נחמדה נחמדה, אבל מחבלת. ריבונו של עולם, על מה אתם מדברים.'? העד הסתכל עליו ואמר, 'אבל היא היתה נחמדה.' אחד העדים אמר שהייתי אטרקטיבית.

"הייתי מאוד טובה עם הנוסעים, אבל גם נאמנה למה שאני חושבת. היה במטוס נוסע חולה סוכרת. הוא ביקש ממני זריקה. אמרתי לעלי, 'צריך לבקש זריקה לחולה.' הוא ענה, 'אם הוא ימות, ימות.' אמרתי לו, 'הוא חולה, אנחנו צריכים זריקה, תבקש זריקה עכשיו.'! הוא ענה לי, 'אבל את רוצה לפוצץ את המטוס.' אמרתי, 'לפוצץ זה דבר אחד ולטפל בחולה זה דבר שני.' עלי ביקש את הזריקה והצלב האדום הביא אותה. החולה אמר לי, 'את הצלת את החיים שלי, עכשיו אתם הולכים לפוצץ את המטוס.'? אמרתי לו, 'הם לא רוצים לפוצץ. זו אני שרוצה לפוצץ.' הוא שאל אותי',אז למה הצלת אותי.'?אמרתי לו',אנושיות ונאמנות לדעה שלך זה שני דברים שונים. אם נמות, אז כולנו נמות יחד, אבל אני לא מוכנה שאחד ימות לבד.' הוא אמר לי, 'תוכך טוב, אבל מי הרעיל אותך.'? אמרתי לו, 'החיילים."


כל שעות המשא ומתן המשיך מנוע המטוס לפעול, לכאורה כדי לאפשר הזרמת אוויר צונן לתוכו. בפועל, בדרך זו נשרפו שאריות הדלק האחרונות. "לא ידענו שאפשר להפעיל את המיזוג גם בלי המנוע," היא אומרת. הכנף הימנית נחרכה ומערכות הפיקוד הטמונות בה ניזוקו. בכך הושבת המטוס ונמנעה המראתו. במהלך המשא ומתן התערבו בפרשה ממשלות בלגיה וצרפת, שהפעילו לחץ כבד על הנהגת אש"ף. הלסה נזכרת במעומעם כי טהא עמד בקשר עם מפקדת אש"ף בקהיר וזו הורתה לו שלא לפוצץ את המטוס. שתי עובדות אלה, בנוסף להתקרבות שחלה בין החוטפים לקורבנותיהם, העלו את הסיכויים שהמבצע יסתיים בשלום.



לא נכנעת בקלות



במקביל, תכננה סיירת מטכ"ל את מבצע הפריצה למטוס ואף פעלה בסביבותיו בשטחים מתים שמהם לא ניתן לראות את המתרחש. נציג הצלב האדום נכנס למטוס כמה פעמים במהלך המשא ומתן. "הוא החל להסתכל איפה כל אחד מאיתנו עומד, מה יש לו ביד, כמה אנחנו, איזה חומר נפץ יש לנו, כמה אקדחים וכמה רימונים. אמרתי לו, 'תגיד לי, מה העבודה שלך פה? התפקיד שלך רק להסתכל על האנשים. מה זה השאלות האלה.'? הוא ענה, 'אני עם הישראלים כמו שאיתכם, אני יושב על הגדר.' אמרתי לו, 'אתה לא איתנו, אתה בוגד בנו.' מי הוא בכלל, משה דיין."?

למחרת החטיפה, בצהרי ה9- במאי, החליט עלי כי הוא רוצה לטוס למצרים. הוא הודיע לצלב האדום למלא את מכלי הדלק ודרש אספקה חדשה של מזון לנוסעים. צוות המשא ומתן הישראלי החליט למנוע מהחוטפים לצאת משטח מדינת ישראל והאיץ את תוכנית ההשתלטות.

"אחרי שעתיים-שלוש הודיע נציג הצלב האדום שהכל מוכן וביקש מאיתנו אישור להתקדם," משחזרת הלסה. "שאלנו אותו, 'כל מי שאיתך הם אנשי הצלב האדום.'? הוא אמר שכן. אמרתי לעלי, 'אני בטוחה שהוא לקח איתו חיילים.' הם התקרבו למטוס לאט עם מכוניות (קרוניות המשמשות את טכנאי אל על - ג.ח.( בין הקברניט לתאי הנוסעים יש פתח קטן שממנו הם רצו להכניס את האוכל. נציג הצלב האדום ביקש מעלי לפתוח אותו. עלי פתח ובום, כדור בראש. באותו רגע הטכנאים של הצלב האדום, שהיו בעצם חיילים, כבר היו על הכנף. הם באו בשתי מכוניות. האחת של דלק, השנייה של אוכל. לא היה בהן לא דלק ולא אוכל. הן היו מלאות חיילים.

"אחרי שירו על עלי הם נכנסו למטוס מהפתח ליד הכנף וירו בזכריא. אני עמדתי בין תא הקפטן לאמצע המטוס. רצתי לעלי, שכבר היה מת. לקחתי את האקדח שלו והתחלתי לרוץ לעבר חגורת הנפץ שהיתה בסוף המטוס. רציתי להגיע לחומר נפץ ולהפעיל אותו."

איך עושים את זה?

"פשוט יורים על זה כדור."

תרז נזכרת כי בתוך שניות הוצף המטוס עשרות חיילים "שירו כמו משוגעים." הם ירו לכל מקום וכל הזמן, "כמו במלחמה," היא אומרת ומדמה בידיה ירי רחב מסלול. "איך הם ירו! טו טו טו טו טו. למעלה, למטה, על הכיסאות."

כל הזמן הזה החיילים רדפו אחרייך?

"אף אחד לא רדף אחרי אף אחד. הם עצמם לא ידעו על מי הם ירו. הם לא רדפו אחרי, רק ירו בלי הבחנה. לקח להם זמן להבין שאני החוטפת, והנוסעים בשלב הזה לא אמרו להם, כי הם היו עם הראש למטה. אני היחידה שזזה במטוס. רק כשהם ראו את האקדח ביד שלי הם ידעו שאני מהחוטפים ואז התחילו לירות עלי. ככה התקדמתי לאט לסוף המטוס. גם אני יריתי, אבל לא חושבת שפגעתי במישהו. קיבלתי כדור ביד ימין, העברתי את האקדח ליד השנייה ואז קיבלתי עוד כדור ששרט לי את הלחי השמאלית. אחרי שנייה הגיע כדור שלישי ונכנס לי לכתף השמאלית. ירו עלי יותר מעשרה כדורים, אבל רק שלושה פגעו."

הלסה אומרת שהיא היתה יכולה לעשות את זה אחרת. אולי לא באמת רצתה לפוצץ את המנגנון. "לו הייתי רוצה יכולתי להצליח בזה. הייתי לוקחת נוסע שיהיה מגן אנושי ומתקדמת איתו." לאחר שנפצעה החלה לאבד דם ולהיטשטש. "אני לא נכנעת בקלות, אבל ידעתי שהם ישתלטו עלי. רצתי החוצה לעבר הכנף. שם אחד מהם תפס אותי."

הרגע הזה, שהונצח על ידי צלם של דובר צה"ל, הוא התמונה המפורסמת ביותר של שחרור מטוס סבנה. תרז הלסה, שותתת דם,רצה על הכנף ואחד מחיילי הכוח המחלץ שרדף אחריה לוכד אותה בידה. "ברגע הזה בדיוק תפסו אותי. שמו אותי על אלונקה, הייתי פצועה והדם זרם מהכתף. בא לשם חייל, עמד מעלי ונתן חזק את הכידון שלו בכתף שלי. כל הזמן הזה הנפצים היו אצלי בתוך החזייה.רק באמבולנס הרופא שטיפל בי ראה אותם."

תרז מציצה בתמונה ואומרת: "בוא, אני אראה לך משהו. אצלכם כתבו שנתניהו תפס אותי במטוס ושהייתי עם פאה. איזה שטויות. תסתכל על התמונה. זה נתניהו? יש לי פאה? בעצם מהכדורים שלנו לא מת אף אחד. מרי נהרגה מהכדורים של החיילים. ראיתי הרבה אנשים שוכבים והיה הרבה דם. אני חושבת שנהרגו יותר מכפי שדיווחו. ראיתי חיילים שירד להם דם מהאוזניים, מהפה ומהאף. אני חושבת שלא סיפרו באמת כמה אנשים נהרגו שם. תמונות שהוציאו בעיתונים מאז לא מראות כלום מתוך המטוס."



220 שנה? איזה מטומטמים



הלסה אושפזה בבית החולים שיבא, החלימה והמתינה למשפט. מיטתה הפכה מקור עלייה לרגל לבכירי הגנרלים של ממשלת גולדה מאיר. שר הביטחון משה דיין, אלוף פיקוד המרכז רחבעם זאבי ויושב ראש תנועת חירות דאז, עזר ויצמן, הגיעו וניהלו איתה שיחה קצרה. "גנדי היה מאוד רע איתי," היא נזכרת, "הוא אמר לי, 'למה חטפת את המטוס, את רוצה לשחרר את פלשתין.'? אמרתי, 'כן.' הוא ענה: 'את ופלשתין בתחת שלי.' אמרתי לו, 'אתה בצה"ל.'? הוא ענה שכן. אמרתי לו, 'בגלל זה אתה מדבר מלוכלך.' הוא הרים את היד והתכוון להרביץ לי. בדיוק נכנס הרופא, אמר לו, 'קח אותה החוצה, תרביץ לה ותחזיר אותה. אל תרביץ לה לידנו."


מי שדיבר איתה "בעדינות ובאמת במילים יפות" היה משה דיין. הוא אמר לי, 'מה שעשית אנחנו לא מסכימים לו, ומה שאנחנו עושים את לא מסכימה לו. אבל אם משהו יפריע לך תרימי לי טלפון.' אמרתי לו, 'החוקרים מרביצים לי'. הוא ענה, 'לא, עם זה אני לא יכול לעשות כלום.' אמרתי, 'הם פותחים לי את הפצעים.' הוא ענה, 'אני לא יכול לעשות שום דבר.' אמרתי לו, 'בגלל שאתה מסכים עם מה שהם עושים אתה לא יכול להגיד להם כלום."

לאחר מעצרה הורשתה הלסה להיפגש לראשונה עם בני משפחתה, שאותם לא ראתה מאז נעלמה מהבית חצי שנה לפני כן. לאביה חיכה מכתב פיטורים מבית הספר שבו עבד. שלוש שנים אחר כך נמנעה מאחותה ראודה קבלת קביעות במשרת הוראה במשרד החינוך. המפקח המחוזי זימן אותה אליו ואמר לה מפורשות כי סיבת הסירוב היא חלקה של אחותה בפרשת סבנה. "עבורנו זה היה כאב, פצע," מספרת ראודה, "כאילו מישהו לקח מאיתנו את הבת שלנו. אחרי שהיא נכלאה, החיים כבר לא היו יפים. בכינו הרבה, במיוחד בחגים. היה עצוב בבית. היה קשה בלעדיה."

תרז הלסה וחברתה רימה טאנוס נידונו ל220- שנות מאסר כל אחת. העיתונים דיווחו כי הלסה שמעה את גזר הדין וחייכה. "אמרתי לעצמי, 'איזה מטומטמים. כמו ילדים. מה אני אעשה עם 220 שנה.'? מילא היו אומרים 40 שנה, ."60



אמא סלבריטי



טאנוס שוחררה לאחר שבע שנים בעסקת שבויים שבמסגרתה שוחרר חייל צה"ל, אברהם עמרם. הלסה ריצתה עוד ארבע שנים בנווה תרצה ושוחררה ב23- בנובמבר '83 במסגרת עסקה לשחרור שישה משבויי צה"ל ממלחמת לבנון. טאנוס חזרה לירדן, הקימה משפחה ומתה ממחלה לפני כשלוש שנים. גם הלסה השתקעה בירדן, ארץ מוצאו של אביה. שנתיים וחצי אחרי שחרורה מהכלא, בגיל ,32 נישאה לבן דודה, המהנדס חלמי הלסה. אביה מת בישראל שנה אחרי נישואיה. היא לא הורשתה להגיע ללווייתו. תרז ובעלה נהנים גם מקצבה צנועה של הפת"ח, גמול על חלקה במאמץ המלחמתי. באחרונה החלה להשתעשע ברעיון הקמתה של עמותה שתדאג לפצועי אינתיפאדה המגיעים לטיפול בירדן. עם בעלה היא מגדלת את שלושת ילדיהם: סלמאן ,(18) הקרוי על שם סבה, אסחאק (17) שנקרא על שם אביה, ונדיה (14) הקרויה על שם אמה בת ה72- המתגוררת בחיפה. שלושת הילדים מכירים היטב את אירוע החטיפה ומודעים לכך שהם גדלים בצלה של אמא סלבריטי.

"אני לא הולכת בכל מקום ואומרת, 'אמא שלי חטפה מטוס,' אבל אני גאה בה, ומי ששואל אני מספרת לו," אומרת נדיה. "התחושות שלי בנוגע לפעולה הן שמחה ועצב. אני עצובה על הילדים של עלי שהיו קטנים ולא הכירו אותו. אני שמחה כי הם תיכננו פעולה והמטרה הושגה. השם של אש"ף יצא החוצה."

סלמאן, הבן הבכור, שברצותו להקניט את אמו הוא קורא לה "מחבלת," מתחיל לגלות סימנים של מעורבות פוליטית ואף רוצה לבקר בישראל. אמו מספרת כי הוא שאל אותה פעם היכן הישראלים התומכים בהחזרת הזכויות לפלשתינים ומדוע אינם נשמעים. "אני לא רוצה לגור בישראל, אני ירדני ורוצה להישאר כזה. אבל מעניין אותי לראות מה יש באדמה ההיא שכל כך הרבה דם נשפך עליה ואנשים הורגים בשבילה," הוא אומר. "אין לי בעיה עם יהודים. גם לא עם חלק מהישראלים. אני לא אוהב את הרעיון הציוני. הציונות הרגה ערבים והיא רואה בבניה אנשים עליונים יותר מן הערבים."

בני משפחתה בארץ נוהגים לבקר אותה לעתים והיא שומרת על קשר טלפוני. היא עוקבת היטב אחר המתרחש אצלנו. בבית היא קולטת ערוץ 2 ו10- ומעדיפה את .2 "אין מה להתחרט על מעשים כאלה. אם תתחרט תהיה חולה מייסורי מצפון," היא מסכמת שיחה בת שבע שעות. "צר לי שמרי מתה ושעלי עזב את משפחתו והשאיר ארבע בנות ושעבד אל-עזיז (זכריא) עזב את הכלה שלו."

את גאה?

"אני גאה בעצמי, כן. על כל דבר שעשיתי בחיים. אני לא חיה בהרגשה שעשיתי טעות."

שנות חיים רבות הלכו לך לאיבוד.

"לא חושבים על זה. אפשר להגיד שגם לך הלכו שנים לאיבוד, כי אולי אתה לא עובד במקום המתאים לך ואולי לא התחלת ללמוד בזמן. השנים הלכו, אבל אני חיה ויש לי ילדים ובעל טוב ואני שמחה".

למה את מתגעגעת בארץ?

"לכל דבר. לבית שלנו בעכו. לים. גרנו ליד אבו כריסטו. אני מאוד מתגעגעת לדגים במסעדה, בבית. פעם אחי הביא לי דגים מעכו, אמרתי לילדים: 'הדג של עכו זה לא כמו כאן. אם אני אראה שהשארתם ממנו משהו אני זורקת אתכם מהחלון. אתם חייבים לאכול אותו ולחלום."'






מתוך "חדשות אצבעוני", 1972

1)המטוס נחת במסלול מרוחק לפי הוראת דיין כך שיהיה רחוק ממסוף הנוסעים במקרה ויתרחש פיצוץ(המטוס נחת ב- 7:33).

2)כמו כן במו"מ לקחו ראש אג"מ אלוף אהרון יריב וראש אגף החקירות בשב"כ ויקטור כהן.

3) הוצאת החלקים:המכונאי בנימין טולדו בהוראת דיין נא בעלטה כבדה לעבר המטוס,והוציא את השסתום המפקח על המערכות ההידראוליות של גלגלי המטוס,ואח"כ לאחר הבאת החלק לדיין הוא חזר למטוס(שוב בהוראת דיין),יחד עם מכונאי בשם אריאלי וביחד הוציאו את האוויר הדחוס מגלגלי המטוס.
בעזרת זה הם הצליחו לקבל דחיה לאולטימטום עד "הבאת" מומחה מת"א.

4) ללוחמים נוספו מכונאים אמיתים(על מנת שלא יהיה חשד במכונאים הצעירים).

אם אני לא טועה מ"עובדה" של אילנה דיין. בראיון באה לידי ביטוי טוב יותר העובדה העצובה שלא לכל מי שהתפרסם לרגע, יש גם מה להגיד. ממקום שיבתה הנוכחי, קל לגברת לדמות את עצמה על איזה אולימפוס דמיוני שממנו היא מחלקת ציונים.

ממש נכמרו רחמי על המיסכנונת שצריך היה את מיטב הלוחמים בכדי להכניע. באמת חבל של הביאו פסיכולוג ילדים כדי לטפל בה. כדאי אולי להזכיר לה שמחוץ להקשר הפוליטי, היו זמנים שבהם פיראטים יכלו לצפות ללא פחות מאשר תליה איטית וללא חנינות. אותם איש לא שאל לפשר הסיבות שהובילו אותם למעשה.

השחצנות הזאת מזכירה לי ראיון עם הגברת עשראווי שהתגאתה פעם בימי לימודיה בלבנון כאשר סטודנט מסויים "חטף מטוס בבוקר והגיע להרצאה אחר הצהריים".

אני במקום הכתב הייתי שואל אותה האם היא אי פעם הרגישה שחבריה לוחמי החופש מפשיטים אותה בדמיונם... זו תהיה עיתונות חוקרת במיטבה לא פחות מאשר ציטוט של הפמפלט הפוליטי הזה.

.

http://www.nrg.co.il/online/1/ART/992/978.html

ממליץ לקרוא את סיפורו של המטוס באתר מרחב אווירי - שם מוסיף אבינעם מיאסניקוב את הפרטים הבאים:

כעבור מספר שנים נרכש המטוס מסבנה ע"י התעשייה האווירית שהתכוונה לשפצו ולמוכרו ללקוח מזדמן.

המטוס נרכש לבסוף ע"י חיל האוויר הישראלי וקיבל את מספר הזנב 137.

בחיל האוויר הוסב המטוס לתצורה אלקטרונית והיה למעשה המטוס השני שהוסב לתצורת "ראם עם לחיים" (יש למטוס כזה גם כינוי - אבל הוא עודו חסוי).

המטוס הוצע לאחרונה למכירה ע"י סיב"ט במסגרת מכרז למכירת 3 מטוסי ראם שאינם במצב טיסה.

פעולה מהירה של אבינעם ושלי הבטיחה שהמטוס יגיע אל מוזיאון ח"א בחצרים במקום למפעל למחזור מתכות.

המוזיאון מתכוון לייעד את המטוס להצגת תערוכה בנושא טרור אווירי, כשחציו צבוע כמטוס סבנה וחציו נותר בצבעי ח"א ותצורת ה"ראם עם לחיים".

קישור ישיר אל הקובץ

ילדים: קל לייצר - קשה לתחזק

[התמונה הבאה מגיעה מקישור שלא מתחיל ב https ולכן לא הוטמעה בדף כדי לשמור על https תקין: http://www.nrg.co.il/images/nrg/gifs/t.gif]

תרז הלסה

[התמונה הבאה מגיעה מקישור שלא מתחיל ב https ולכן לא הוטמעה בדף כדי לשמור על https תקין: http://www.nrg.co.il/images/archive/408x153/373/226.jpg]

[התמונה הבאה מגיעה מקישור שלא מתחיל ב https ולכן לא הוטמעה בדף כדי לשמור על https תקין: http://www.nrg.co.il/images/nrg/gifs/channels/channel_corners/channel_news/f8ecd6_ul.gif]

[התמונה הבאה מגיעה מקישור שלא מתחיל ב https ולכן לא הוטמעה בדף כדי לשמור על https תקין: http://www.nrg.co.il/images/nrg/gifs/t.gif]

[התמונה הבאה מגיעה מקישור שלא מתחיל ב https ולכן לא הוטמעה בדף כדי לשמור על https תקין: http://www.nrg.co.il/images/nrg/gifs/channels/channel_corners/channel_news/f8ecd6_ur.gif]


"רק אני רציתי לפוצץ את מטוס סבנה"תרז הלסה היתה רק בת 18 כשעזבה את הבית בעכו והצטרפה לפעולה של הפת"ח – חטיפת מטוס נוסעים שעשה את דרכו לישראל. בגיל 52 היא לא מתחרטת
ג'קי חוגי, עמאן
8/10/2005 8:00

[התמונה הבאה מגיעה מקישור שלא מתחיל ב https ולכן לא הוטמעה בדף כדי לשמור על https תקין: http://www.nrg.co.il/images/nrg/gifs/t.gif]
החיילים שלכם טיפשים", מסננת תרז הלסה, מנצלת רגע אחד שאיש בבית החולים הירדני לא ישמע אותה מדברת עברית, "הם עושים מכל אחד מאלה מנהיג". הלסה ניצבת מעל מיטתו של ילד בן 15 ממחנה הפליטים בלאטה בשכם, שחטף ארבעה כדורים ברגל. במיטה סמוכה יושב חבר בן גילו, תושב טול כרם, וחושף בטן מרוטשת מפגיעת קליע אחד. הוא מספר שיצא מקפה אינטרנט ופתאום נשמעו יריות ברחוב. הוא החל לברוח וקיבל כדור בבטן. במיטה שלישית שוכב נער בן 17 וחצי מטול כרם, שספג רסיסים של טיל ממסוק בעת שהלך להביא לחבריו פלאפל. ארבעה מהם נהרגו לידו. ע', בן 20, שחיילים השליכו אותו למרתף עם כלבים זועמים, נמצא בניתוח. כשהוא שומע נביחה הוא בורח אל מאחורי ארון.

הלסה, 52, הכירה על בשרה את הדינמיקה הזו, ההופכת ילד תמים שבגופו ניטעה צלקת למנהיג ולפעמים לפצצה מהלכת. לפני 34 שנה היא ראתה איך חיילי צה"ל בג' נין משפילים אזרחים פלשתינים. היא חזרה זועמת הביתה והחליטה לא להבליג. בתום כמה ימים יצאה ללבנון והצטרפה לפת"ח. חצי שנה אחר כך חזרה לארץ כחלק מהחוליה שחטפה ב-72' את הבואינג של חברת התעופה הבלגית "סבנה" והנחיתה אותו בלוד. במבצע החילוץ של צה"ל שוחררו כל הנוסעים ואנשי הצוות, למעט הנוסעת מרי הולצברג ז"ל, בת 22 מקיבוץ לוחמי הגטאות. תיאורים של החילוץ, שפורסמו אצלנו במשך השנים, היללו את המבצע והציגו את האירוע כניצחון צה"ל. לפלשתינים יש גרסה משלהם. גם הם אומרים שניצחו. "המשימה הושלמה", אומרת הלסה ממרחק השנים, "מאותו רגע כל העולם החל להבין סוף סוף מה זה אש"ף".





הלסה , שגדלה בעכו כישראלית, היא היחידה מבין ארבעת חברי החוליה שעדיין בחיים. היא מתגוררת בעמאן, מגדלת את שלושת ילדיה ומאמצת נערים פצועי אינתיפאדה. היא

נשבעת שאיש מקבוצת הנערים שראינו, שנשלחו לטיפול בעמאן מטעם הרשות הפלשתינית, לא השתתף בפעילות נגד צה"ל. והם מזכירים לה אותה בימים ההם. בראיון מיוחד ל"סופשבוע" בביתה בעמאן משחזרת הלסה בעברית קולחת ובפירוט מרתק את סיפור החטיפה מנקודת מבטה. את בריחתה ללבנון ללא ידיעת משפחתה, את הצטרפותה לארגון ואת השתלשלות העניינים מרגע ההשתלטות על המטוס, שבשיאם נבלמה בכדורי המחלצים, בעודה שועטת להפעיל את מטען החבלה. היא אינה מצטערת על הפעולה, רק על שלושת ההרוגים, שני חבריה והנוסעת הישראלית. חוץ מזה, חייה אינם מתנהלים עם רגליים על השולחן, כמו היתה פנסיונרית של הפת"ח. מבחינתה, פרשת החטיפה מתה, אבל המציאות מחיה אותה בכל פעם.

"כשתיגמר המלחמה, מה תעשו עם החיילים האלה?", היא שואלת בקול צרוד מסיגריות, "הם חולים. חולי נפש. הילדים והנכדים שלכם לא יסלחו להם. אתה רוצה להגיד לי שחייל כזה שיורה בילדים ברחוב ופוצע אותם ככה יכול לישון בלילה? אני בטוחה שיש לו סיוטים".

את יודעת שגם כל הקצינים שהשתתפו בפעולת החילוץ הפכו למנהיגים? נתניהו, ברק, דני יתום, עוזי דיין.

"אני יודעת, והם עשו מעצמם גיבורים. אבל הם לא כאלה באמת. אנחנו, בטעויות שלנו, עשינו אותם גדולים כאלה. אין חכם אלא במקום שבו יש טיפש".

[התמונה הבאה מגיעה מקישור שלא מתחיל ב https ולכן לא הוטמעה בדף כדי לשמור על https תקין: http://www.nrg.co.il/images/nrg/gifs/t.gif]

[התמונה הבאה מגיעה מקישור שלא מתחיל ב https ולכן לא הוטמעה בדף כדי לשמור על https תקין: http://www.nrg.co.il/images/nrg/gifs/t.gif]

[התמונה הבאה מגיעה מקישור שלא מתחיל ב https ולכן לא הוטמעה בדף כדי לשמור על https תקין: http://www.nrg.co.il/images/nrg/gifs/t.gif]

[התמונה הבאה מגיעה מקישור שלא מתחיל ב https ולכן לא הוטמעה בדף כדי לשמור על https תקין: http://www.nrg.co.il/images/nrg/gifs/t.gif]
פתאום "ערבי מלוכלך"

[התמונה הבאה מגיעה מקישור שלא מתחיל ב https ולכן לא הוטמעה בדף כדי לשמור על https תקין: http://www.nrg.co.il/images/nrg/gifs/t.gif]



[התמונה הבאה מגיעה מקישור שלא מתחיל ב https ולכן לא הוטמעה בדף כדי לשמור על https תקין: http://www.nrg.co.il/images/nrg/gifs/t.gif]

[התמונה הבאה מגיעה מקישור שלא מתחיל ב https ולכן לא הוטמעה בדף כדי לשמור על https תקין: http://www.nrg.co.il/images/nrg/gifs/t.gif]
תרז הלסה היתה בנערותה אנטיתזה ללוחמת פלשתינית. היא גדלה לחוף הים של עכו לצדם של יהודים, בת למשפחה נוצרית מכובדת. אביה אסחאק היה מורה מהעיר כרך (קיר מואב) שבירדן, שהגיע ב-46' לפלשתינה בחיפושיו אחר עבודה. כאן מצא את נדיה חנא מנצרת, בתו של מנהל בית הספר בכפר ראמה, ונשא אותה לאישה. לשניים נולדו ארבע בנות ושלושה בנים. השלישית בילדים היתה תרז. היא זוכרת ילדות מאושרת. "חיינו מאוד קרוב ליהודים. היו לי חברות יהודיות. זה היה בית חם מאוד, בלי אווירה לאומנית בכלל".

כשהיתה ילדה קטנה עקרה משפחתה לעיר החדשה של עכו וניסתה להתאקלם ברחוב לוחמי הגטאות. הניסיון נכשל ואחרי שלוש שנים הם חזרו לביתם בעיר העתיקה. נקודת השבר מבחינתה היתה מלחמת ששת הימים. "מאז החלו היהודים לדבר אלינו לא יפה", היא נזכרת. "עד אז חיינו ביחד איתם. בשבת הם ביקשו שניכנס ונדליק את הגז והחשמל בבית שלהם. נכנסנו ויצאנו כמו משפחה. פתאום התחלנו לשמוע 'ערבי מלוכלך', ' יאללה הערבים האלה', ' לא רוצה לשמוע ערבים'. זה היה מאוד קשה".

חלפו כמה שנים, ובבית החולים האנגלי בנצרת פגשה הלסה מטופלים מג'נין ומטול כרם. "הם סיפרו לי חוויות קשות על החיים שם. איך החיילים מתנהגים אליהם כמו חיות. החלטתי ללכת לראות בעצמי. שם ראיתי בפעם הראשונה את החיילים האלה וראיתי חיים שלא חלמתי שקיימים. חיילים הרביצו לאנשים סתם ברחוב. לקחו בחור בן 17, אדם שרואה את עצמו גבר צעיר, ונתנו לו סטירות ליד כולם. לקחו אבא ליד אשתו וילדיו, השכיבו אותו על האדמה ודרכו לו על הפנים. ירו לעבר אנשים רק כדי לראות אותם מתכופפים מפחד ולצחוק צחוק מתגלגל".

מה הרגשת?

"השפלה. מה שאותו גבר הרגיש. לא הבנתי למה הם עשו את זה. הרי יש לכם שונאים בכל העולם, למה אתם רוצים עוד להשניא את עצמכם?".

הלסה ביקרה גם ברמאללה ובשכם וחזרה עם חוויות מטלטלות. "אמרתי לעצמי,'אוי ואבוי, אם ככה הם עושים היום, מה יעשו מחר?'. יום אחד הלכתי לג' נין, ראיתי שני צעירים עם הפנים שלהם לקיר, הידיים למעלה, והחיילים אומרים להם להרים רגל. החייל ראה אותי ואמר:'לא להתקרב!'. שאלתי בעברית:'למה?'. הוא שאל מאיפה אני ואם אני ערבייה. אמרתי לו שאני מחיפה, שאני לא מבינה את השאלה, ושאלתי אותו למה הוא עושה להם ככה. הוא ענה:'כדי להשפיל אותם'. אמרתי לו:'כן, אני ערבייה'. ומאותו רגע החלטתי שאני חייבת לעשות משהו".

למעשה תרז הלסה מעולם לא גויסה לפת"ח בצורה מסודרת. מפעיליה לא תיכננו את הפעולה בצורה מדוקדקת מדי. היא יצאה למבצע אחרי אימון בן שבועיים בלבד בהפעלת נשק וחומרי נפץ ובלא היכרות ממשית עם חבריה למשימה.

ב-22 בנובמבר 71', כמה ימים אחרי המפגש האומלל בג'נין, יצאה הצעירה בת ה-18 ללימודיה בבית החולים האנגלי לאחיות בנצרת ולא חזרה הביתה. לא נפרדה מהוריה ולא מאף חבר קרוב. לא היתה לה תוכנית מסודרת, רק רצון לעשות משהו וגיבוי מחברתה ללימודים, מיילדת בבית החולים האנגלי. החברה, תושבת כפר מוקייבלה ליד עפולה, הביאה איתה צעיר נוסף בן הכפר. השלושה יצאו חדורי כוונות לכיוון מטולה וחצו בקלות את הגבול, שהיה מסומן בגדר תיל פשוטה. על ההורים, היא אומרת, לא חשבה באותו רגע.

אמרו בזמנו שהלכת בעקבות אהבה לצעיר מוסלמי שאביך התנגד לו.

"מי חשב על אהבה בכלל. מי הסתכל על גבר באותה תקופה. לבנות אז היה שכל של ילדות. נערות בגילי שהתחתנו לא חשבו בכלל מה מחכה להן מחר".

הלסה וחבריה נכנסו לשטח לבנון וחיפשו את הדרך לאנשי הפת"ח. שלושה ימים הלכו בקור, עד שמצאו קבוצה של אנשי הארגון שחלפו במכונית נוסעת. "אמרנו להם,'באנו מישראל, אנחנו פדאינים'. הם אמרו,'תעלו למכונית', וכיוונו אלינו נשק. אמרתי להם,' כאן נשק ושם נשק?'. ענו לי:' כן,נשק בכל מקום'".

השלושה נלקחו לביירות ושם נפגשו עם קצין בארגון שכינויו "אבו מוחמד". עד היום לא יודעת הלסה מי היה אותו אדם וגם לאחר ששוחררה מהכלא לא הצליחה להתחקות אחר עקבותיו. אנשיו של אבו מוחמד חקרו את השלושה לעומק מחשש שהם סוכנים כפולים. אחר כך הם הופרדו ולא נפגשו עוד.

[התמונה הבאה מגיעה מקישור שלא מתחיל ב https ולכן לא הוטמעה בדף כדי לשמור על https תקין: http://www.nrg.co.il/images/nrg/gifs/t.gif]

[התמונה הבאה מגיעה מקישור שלא מתחיל ב https ולכן לא הוטמעה בדף כדי לשמור על https תקין: http://www.nrg.co.il/images/nrg/gifs/t.gif]

[התמונה הבאה מגיעה מקישור שלא מתחיל ב https ולכן לא הוטמעה בדף כדי לשמור על https תקין: http://www.nrg.co.il/images/nrg/gifs/t.gif]

[התמונה הבאה מגיעה מקישור שלא מתחיל ב https ולכן לא הוטמעה בדף כדי לשמור על https תקין: http://www.nrg.co.il/images/nrg/gifs/t.gif]
לעשות פעולה ולחזור

[התמונה הבאה מגיעה מקישור שלא מתחיל ב https ולכן לא הוטמעה בדף כדי לשמור על https תקין: http://www.nrg.co.il/images/nrg/gifs/t.gif]



[התמונה הבאה מגיעה מקישור שלא מתחיל ב https ולכן לא הוטמעה בדף כדי לשמור על https תקין: http://www.nrg.co.il/images/nrg/gifs/t.gif]

[התמונה הבאה מגיעה מקישור שלא מתחיל ב https ולכן לא הוטמעה בדף כדי לשמור על https תקין: http://www.nrg.co.il/images/nrg/gifs/t.gif]
"אמרתי לאבו מוחמד מה אני רוצה. לעשות פעולה ולחזור. לא באתי להתארח ולטייל. רציתי משהו נגד חיילים. כעסתי מאוד עליהם. הוא אמר לי, 'את קטנה, אולי נחכה קצת?'. אמרתי לו: 'אם הייתי רוצה לחכות הייתי מחכה שם'".

הלסה נשלחה למחנה אימונים ליד ביירות. במשך שבועיים למדה ירי והפעלה של אקדח, שימוש ברימון יד חי והפעלה של מנגנוני נפץ. בתום התקופה העבירו אותה לדירה בביירות וביקשו שלא תצא ממנה. אחרי שבוע הגיע אליה אבו מוחמד ואמר:'את ועוד שלושה תצאו יחד לחטוף מטוס של חברת סבנה'".

יום לפני היציאה לפעולה הכירה הלסה את חבריה לחוליה. מפקדם היה עלי טהא אבו סניינה, 45, במקור מירושלים. היה זה מבצע החטיפה השלישי שלו. ארבע שנים לפני כן פיקד על מבצע חטיפתו של מטוס אל על לאלג'יר, שהסתיים בשחרור אסירי פת"ח על ידי ישראל. שלושה חודשים קודם השתתף בחטיפת מטוס של לופטהנזה לתימן, מבצע שבאמצעותו סחט הפת"ח חמישה מיליון דולרים ממערב גרמניה.

סגנו של טהא היה עבד אל-עזיז אטרש, בן 33 מבית סאחור, שכונה "זכריא". אליהם צורפה רימה טאנוס, 25, נוצרייה תושבת העיירה הירדנית מידבא, במקורה מבית לחם. הארבעה היו אמורים להתנהל כשני זוגות אוהבים שאינם יודעים זה את זה. "בקושי הכרתי את עבד אל-עזיז. לא דיברנו כמעט. רק שלום שלום. בכלל, לא הייתי דברנית גדולה".

הארבעה יצאו בדרכונים לבנוניים מזויפים לרומא, שם השיג טהא דרכונים איטלקיים מזויפים. שלושה ימים אחרי שהגיעו לרומא המשיכו לפרנקפורט וממנה לבריסל,שם קיבלו דרכונים ישראליים מזויפים. לתרז ניתן שם הכיסוי "מרים חסון". "עלי אמר לי: 'הסיפור שלך הוא שיש לך אבא מאוד עשיר בישראל, סוחר יהלומים'. לפני שיצאנו אבו מוחמד אמר לנו: 'אתם הולכים ולא חוזרים. יש לכם 70 אחוז סיכויים למות ו-30 אחוז להיעצר. תחשבו כמה ימים'. חשבתי על זה ואמרתי, 'אני מוכנה'".

למה ?

"כי רציתי לעשות פעולה".

אבל את הולכת למות.

"היו רבים כמוני שמתו על כלום, בגלל חייל שירה. אמרתי לעצמי, 'אמות, אבל לפחות אעשה משהו'".

[התמונה הבאה מגיעה מקישור שלא מתחיל ב https ולכן לא הוטמעה בדף כדי לשמור על https תקין: http://www.nrg.co.il/images/nrg/gifs/t.gif]

[התמונה הבאה מגיעה מקישור שלא מתחיל ב https ולכן לא הוטמעה בדף כדי לשמור על https תקין: http://www.nrg.co.il/images/nrg/gifs/t.gif]

[התמונה הבאה מגיעה מקישור שלא מתחיל ב https ולכן לא הוטמעה בדף כדי לשמור על https תקין: http://www.nrg.co.il/images/nrg/gifs/t.gif]
חושבים רק על עצמכם

[התמונה הבאה מגיעה מקישור שלא מתחיל ב https ולכן לא הוטמעה בדף כדי לשמור על https תקין: http://www.nrg.co.il/images/nrg/gifs/t.gif]



[התמונה הבאה מגיעה מקישור שלא מתחיל ב https ולכן לא הוטמעה בדף כדי לשמור על https תקין: http://www.nrg.co.il/images/nrg/gifs/t.gif]

[התמונה הבאה מגיעה מקישור שלא מתחיל ב https ולכן לא הוטמעה בדף כדי לשמור על https תקין: http://www.nrg.co.il/images/nrg/gifs/t.gif]
בינתיים בבית המשפחה בעכו לא ידעו דבר. "רק ביום שהמטוס נחת בלוד באו ואמרו לנו. זו היתה הפתעה ענקית. קיבלנו שוק", סיפרה השבוע ראודה, אחותה של תרז. "כל הזמן הזה שהיא נעלמה חשבנו שמישהו חטף אותה, שעשו לה משהו. אני זוכרת שפחדתי ללכת ברחוב, אולי מישהו זומם לקחת אותי כמו שלקח את אחותי. דאגנו, האם היא רעבה, מענים אותה, אם קר לה. הגשנו תלונה במשטרה, אבל שום דבר לא יצא מזה".

במאי 72' היה ארגון השחרור הפלשתיני באחד מרגעי השפל שלו. פחות משנתיים קודם טיהר חוסיין מלך ירדן את מדינתו ממפקדות אש"ף בטבח אכזרי שביצע בכוחותיו של יאסר ערפאת, שכונה לימים "ספטמבר השחור". באש "ף ניכרה ראשיתם של פיצולים והנהגת הארגון מצאה עצמה בתחרות עם הפלגים החמושים שיצאו ממנה. ערפאת ואנשיו נדרשו לשקם מחדש את גאוותו האבודה של הפת"ח וללכד את השורות, וכך יצאו לסדרה של פעולות יחסי ציבור. ארבעה חודשים אחרי חטיפת סבנה נרצחו 11 הספורטאים הישראלים באולימפיאדת מינכן.

אבו מוחמד הורה לארבעת חוטפי סבנה להציב דרישה אחת: שחרור 200 אסירים פלשתינים שכלואים בישראל. "הוא אמר, 'אם לא ייתנו לכם מה שאתם דורשים, אתם יכולים לפוצץ את המטוס'. אני לא האמנתי שישראל תשחרר אסירים, אבל זו לא היתה המטרה העיקרית. בעולם טענו שאנחנו ארגון טרור. רצינו להראות שאנחנו לא כאלה. שכולם יידעו על הבעיה שלנו".

חטיפה של מטוס היא לא פעולת טרור?

"כן, אבל לא אנחנו המצאנו את הטרור. הכיבוש המציא אותו. גם כיבוש הוא טרור".

ככה רציתם אהדה בינלאומית? העולם לא אוהב מעשים כאלה, כמו שהוא לא אוהב פיצוץ אוטובוסים.

"העולם לא תפש את זה כך. לא ראו בזה פעולת טרור. שאלו מיד ,'מי אלה, למה הם חטפו את המטוס'. זו היתה החטיפה היחידה שהצליחה להנחית מטוס בישראל, אצלם בתוך השטח, עם כל הביטחון שלהם".

למה לפגוע באזרחים? אם הבעיה שלכם היא הכיבוש יכולתם לפגוע בחיילים.

"היו חיילים על המטוס. חוץ מזה, בישראל, כל גבר היה אז חייל".

אז רציתם לקדם זכויות לאזרחים הפלשתינים באמצעות פגיעה באזרחים אחרים?

"יש כיבוש. ישראל הורגת משמאל, מימין ומקדימה. כל מה שנמצא תחת הידיים שלה. לכם כואב כשישראלי נהרג ולנו לא כואב כשאזרחים שלנו נהרגים? אני לא תומכת ברצח, אבל אם אני רואה חייל שרוצח אזרח, אני מוכנה לרצוח את החייל. אתה שואל על פיצוץ אוטובוס. זה שעשה את הפיצוץ, אחרי שראה את אבא שלו מת לידו והבית שלו נהרס והאח שלו בבית הסוהר, מה נשאר לו? למה היהודים לא חושבים כמה רע הם עושים לפלשתינים? למה אתם חושבים רק על עצמכם?".

[התמונה הבאה מגיעה מקישור שלא מתחיל ב https ולכן לא הוטמעה בדף כדי לשמור על https תקין: http://www.nrg.co.il/images/nrg/gifs/t.gif]

[התמונה הבאה מגיעה מקישור שלא מתחיל ב https ולכן לא הוטמעה בדף כדי לשמור על https תקין: http://www.nrg.co.il/images/nrg/gifs/t.gif]

[התמונה הבאה מגיעה מקישור שלא מתחיל ב https ולכן לא הוטמעה בדף כדי לשמור על https תקין: http://www.nrg.co.il/images/nrg/gifs/t.gif]

[התמונה הבאה מגיעה מקישור שלא מתחיל ב https ולכן לא הוטמעה בדף כדי לשמור על https תקין: http://www.nrg.co.il/images/nrg/gifs/t.gif]
תירגעו, לא יקרה לכם כלום

[התמונה הבאה מגיעה מקישור שלא מתחיל ב https ולכן לא הוטמעה בדף כדי לשמור על https תקין: http://www.nrg.co.il/images/nrg/gifs/t.gif]



[התמונה הבאה מגיעה מקישור שלא מתחיל ב https ולכן לא הוטמעה בדף כדי לשמור על https תקין: http://www.nrg.co.il/images/nrg/gifs/t.gif]

[התמונה הבאה מגיעה מקישור שלא מתחיל ב https ולכן לא הוטמעה בדף כדי לשמור על https תקין: http://www.nrg.co.il/images/nrg/gifs/t.gif]
טיסה 571 של חברת התעופה הבלגית המריאה מבריסל ביום שני, 8 במאי ‭.'72‬ בבואינג 707 ישבו שני זוגות החוטפים, רחוקים זה מזה. המטוס נחת בווינה, העלה נוסעים והוריד אחרים, תידלק והמריא לשדה התעופה לוד, אז עוד לא על שם בןגוריון. היו עליו 99 נוסעים, רובם יהודים וישראלים, ועוד עשרה אנשי צוות. החוטפים נשאו שני אקדחים, שני רימונים ושתי חגורות נפץ במשקל שני קילו וחצי כל אחת, שהוסתרו על גופן של הנשים.

"הסימן היה קימה של עלי לשירותים‭,"‬ נזכרת הלסה. "ברגע שהוא קם, אני צריכה ללכת לשירותי הנשים, אחרי זכריא צריך ללכת לשירותי הגברים ואחריו רימה. שם היינו אמורים להוציא את הנשק ולצאת למטוס. כל אחד מוציא מה שיש לו. לי היה אקדח תופי וחגורת נפץ‭."‬

רציתם לפוצץ את המטוס?

הלסה מחייכת במבוכה ולוקחת שאיפה מהסיגריה. "אני רציתי. השאר לא. רציתי שהפעולה תצליח במאה אחוז, שהעצורים ייצאו מהכלא. אבל ידעתי יותר מכולם שישראל לא תעשה את זה. אמרתי לעצמי, 'איך נכריח את הממשלה לעשות מה שאנחנו רוצים? נפוצץ פעם אחת וכולם ילמדו‭.'‬ הודיתי בזה אפילו בבית המשפט‭."‬

היום את מצטערת שהמטוס לא התפוצץ?

"לא. אולי זה לטובה‭."‬

מפקד החוליה, עלי טהא, התרומם מכיסאו, נכנס לתאו של הקברניט רג'ינאלד לוי והודיע לו כי המטוס חטוף על ידי אש"ף. אחר כך נטל את הרמקול והודיע קצרות לנוסעים באנגלית. "הוא קרא לי אליו ואמר: 'דברי עם הנוסעים ועם מגדל הפיקוח בישראל. תגידי להם שאנחנו אש"ף ושחטפנו את המטוס‭."'‬

הלסה לקחה את המיקרופון והודיעה לנוסעים בעברית על החטיפה. "אמרתי להם, 'תירגעו, לא יקרה לכם שום דבר. אנחנו אש"ף, חטפנו את המטוס כדי שכל העולם ישמע את צעקת העם הפלשתיני, שישראל כבשה לו את האדמה ולקחה לו את הזהות. לעם הזה יש זכות, כמו כל אחד, לחיות על האדמה בכבוד. אנחנו רוצים לשחרר את האחים שלנו בבית הסוהר, שרבים מהם מתו בכלא, והחוקרים שלכם מתנהגים כלפיהם באלימות‭.'‬ בסוף אמרתי, 'אני מקווה שהכל יהיה בסדר, ותודה‭."'‬

איך הגיבו?

"פחדו. התחילו צעקות. כולם צעקו. הנוסעים והחוטפים. אתה לא יודע מה לעשות, אז גם אתה מתחיל לצעוק. אמרתי לזכריא, 'קח ממני מה שיש לי, אני עם הנוסעים‭.'‬ נתתי לו את האקדח והלכתי להרגיע את הנוסעים‭."‬

לא פחדת שישתלטו עלייך?

"לא. וגם הם לא פחדו ממני‭."‬

החוטפים הניחו את שתי חגורות הנפץ על רצפת המטוס, מקדימה ומאחור. ארבעת הנפצים להפעלת החגורות נשמרו בחזייה של הלסה. שניים מהם היא נתנה לשותפתה רימה טאנוס. רימה החזיקה בידה גם רימון. מפקד החוליה היה חמוש באקדחו. זכריא היה חמוש ברימון השני ובאקדח של תרז.

כשלוש שעות אחרי החטיפה נחת המטוס בלוד. "במגדל הפיקוח אמרו לנו, 'חכו קצת באוויר עד שניתן לכם אישור לרדת‭.'‬ אמרנו להם, 'אנחנו לא מקבלים מכם הוראות‭,'‬ ונחתנו מיד‭,"‬ נזכרת הלסה.

מרגע הנחיתה, בשעת לילה של ה‭8-‬ במאי, ועד שהנוסעים חולצו במבצע של סיירת מטכ"ל, חלפו 27 שעות. כל הזמן הזה נוהל משא ומתן בין מפקד החוליה, עלי טהא, לצוות המשא ומתן של צה"ל ושל משרד הביטחון. זכריא מונה לתצפת החוצה ולבחון תנועות חשודות.הלסה הפכה עד מהרה למש"קית הת"ש של הנוסעים. היחסים המוזרים הללו עלו גם במשפט וניכרו היטב בכיסוי העיתונאי מהתקופה. היא זוכרת שניהלה שיחות עם רבים מהחטופים, שבהן סיפרה להם את סיפורה המלא ומהיכן באה. בזיכרונה המעומעם היו גם כמה רגעים של הומור וצחוק.

"אמרתי להם, 'אני לא אבגוד באף אחד מכם. אם נמות, נמות כולנו. לא יקרה מצב שאחד בלבד יילך‭.'‬ זקנה אחת אמרה לי, 'אם יבוא הזמן ואתם תפוצצו את המטוס, תגידי לנו לפני כן‭.'?‬ התקרבתי אליה ואמרתי, 'אני אגיד לך משהו, אבל אל תגלי. אני לא הולכת לפוצץ פה אף אחד‭."'‬

למה אמרת לה את זה?

"כדי שתירגע. רוב הנוסעים ששאלו אותי אחר כך אם נפוצץ את המטוס, אמרתי להם שלא. אחרי שאמרתי ראיתי שהם מצליחים להירדם. אני זוכרת שניים שעמדתי לידם והם רצו מאוד לישון. כל פעם שהתרחקתי קצת הם הזדקפו. אמרתי להם, 'אל תדאגו, תישנו‭.'‬ הם ביקשו שאשאר לידם. נשארתי עד שהייתי בטוחה שהם נרדמו. אמרתי לעצמי, 'תראי איך הבנאדם רוצה שהחוטף שלו יהיה צמוד אליו‭."'‬

[התמונה הבאה מגיעה מקישור שלא מתחיל ב https ולכן לא הוטמעה בדף כדי לשמור על https תקין: http://www.nrg.co.il/images/nrg/gifs/t.gif]

[התמונה הבאה מגיעה מקישור שלא מתחיל ב https ולכן לא הוטמעה בדף כדי לשמור על https תקין: http://www.nrg.co.il/images/nrg/gifs/t.gif]

[התמונה הבאה מגיעה מקישור שלא מתחיל ב https ולכן לא הוטמעה בדף כדי לשמור על https תקין: http://www.nrg.co.il/images/nrg/gifs/t.gif]

[התמונה הבאה מגיעה מקישור שלא מתחיל ב https ולכן לא הוטמעה בדף כדי לשמור על https תקין: http://www.nrg.co.il/images/nrg/gifs/t.gif]
נחמדה נחמדה, אבל מחבלת

[התמונה הבאה מגיעה מקישור שלא מתחיל ב https ולכן לא הוטמעה בדף כדי לשמור על https תקין: http://www.nrg.co.il/images/nrg/gifs/t.gif]



[התמונה הבאה מגיעה מקישור שלא מתחיל ב https ולכן לא הוטמעה בדף כדי לשמור על https תקין: http://www.nrg.co.il/images/nrg/gifs/t.gif]

[התמונה הבאה מגיעה מקישור שלא מתחיל ב https ולכן לא הוטמעה בדף כדי לשמור על https תקין: http://www.nrg.co.il/images/nrg/gifs/t.gif]
כלפי נוסעת אחת בלבד פיתחה הלסה אנטגוניזם. "היא היתה בלתי נסבלת. כל הזמן החזיקה ביד ראי וסידרה את השיער שלה. לידה ישבה אישה זקנה. אמרתי לה, 'במקום שתחזיקי את הראי ותסתכלי על עצמך שימי לב לזקנה שלידך‭.'‬ היא לא התייחסה אליה בכלל‭."‬

אה, ממש נזיפה של אמא.

"אמא טובה ורעה. לא רק אני הערתי לה, גם נוסעים. במשפט שלי אחד הנוסעים אמר שהייתי מאוד נחמדה. הבאתי להם שמיכות, הצעתי להם לישון. התובע קם ואמר: 'נחמדה נחמדה, אבל מחבלת. ריבונו של עולם, על מה אתם מדברים‭.'?‬ העד הסתכל עליו ואמר, 'אבל היא היתה נחמדה‭.'‬ אחד העדים אמר שהייתי אטרקטיבית.

"הייתי מאוד טובה עם הנוסעים, אבל גם נאמנה למה שאני חושבת. היה במטוס נוסע חולה סוכרת. הוא ביקש ממני זריקה. אמרתי לעלי, 'צריך לבקש זריקה לחולה‭.'‬ הוא ענה, 'אם הוא ימות, ימות‭.'‬ אמרתי לו, 'הוא חולה, אנחנו צריכים זריקה, תבקש זריקה עכשיו‭.'!‬ הוא ענה לי, 'אבל את רוצה לפוצץ את המטוס‭.'‬ אמרתי, 'לפוצץ זה דבר אחד ולטפל בחולה זה דבר שני‭.'‬ עלי ביקש את הזריקה והצלב האדום הביא אותה. החולה אמר לי, 'את הצלת את החיים שלי, עכשיו אתם הולכים לפוצץ את המטוס‭.'?‬ אמרתי לו, 'הם לא רוצים לפוצץ. זו אני שרוצה לפוצץ‭.'‬ הוא שאל אותי‭',‬אז למה הצלת אותי‭.'?‬אמרתי לו‭',‬אנושיות ונאמנות לדעה שלך זה שני דברים שונים. אם נמות, אז כולנו נמות יחד, אבל אני לא מוכנה שאחד ימות לבד‭.'‬ הוא אמר לי, 'תוכך טוב, אבל מי הרעיל אותך‭.'?‬ אמרתי לו, 'החיילים‭."'‬

כל שעות המשא ומתן המשיך מנוע המטוס לפעול, לכאורה כדי לאפשר הזרמת אוויר צונן לתוכו. בפועל, בדרך זו נשרפו שאריות הדלק האחרונות. "לא ידענו שאפשר להפעיל את המיזוג גם בלי המנוע‭,"‬ היא אומרת. הכנף הימנית נחרכה ומערכות הפיקוד הטמונות בה ניזוקו. בכך הושבת המטוס ונמנעה המראתו. במהלך המשא ומתן התערבו בפרשה ממשלות בלגיה וצרפת, שהפעילו לחץ כבד על הנהגת אש"ף. הלסה נזכרת במעומעם כי טהא עמד בקשר עם מפקדת אש"ף בקהיר וזו הורתה לו שלא לפוצץ את המטוס. שתי עובדות אלה, בנוסף להתקרבות שחלה בין החוטפים לקורבנותיהם, העלו את הסיכויים שהמבצע יסתיים בשלום.

[התמונה הבאה מגיעה מקישור שלא מתחיל ב https ולכן לא הוטמעה בדף כדי לשמור על https תקין: http://www.nrg.co.il/images/nrg/gifs/t.gif]

[התמונה הבאה מגיעה מקישור שלא מתחיל ב https ולכן לא הוטמעה בדף כדי לשמור על https תקין: http://www.nrg.co.il/images/nrg/gifs/t.gif]

[התמונה הבאה מגיעה מקישור שלא מתחיל ב https ולכן לא הוטמעה בדף כדי לשמור על https תקין: http://www.nrg.co.il/images/nrg/gifs/t.gif]
לא נכנעת בקלות

[התמונה הבאה מגיעה מקישור שלא מתחיל ב https ולכן לא הוטמעה בדף כדי לשמור על https תקין: http://www.nrg.co.il/images/nrg/gifs/t.gif]



[התמונה הבאה מגיעה מקישור שלא מתחיל ב https ולכן לא הוטמעה בדף כדי לשמור על https תקין: http://www.nrg.co.il/images/nrg/gifs/t.gif]

[התמונה הבאה מגיעה מקישור שלא מתחיל ב https ולכן לא הוטמעה בדף כדי לשמור על https תקין: http://www.nrg.co.il/images/nrg/gifs/t.gif]
במקביל, תכננה סיירת מטכ"ל את מבצע הפריצה למטוס ואף פעלה בסביבותיו בשטחים מתים שמהם לא ניתן לראות את המתרחש. נציג הצלב האדום נכנס למטוס כמה פעמים במהלך המשא ומתן. "הוא החל להסתכל איפה כל אחד מאיתנו עומד, מה יש לו ביד, כמה אנחנו, איזה חומר נפץ יש לנו, כמה אקדחים וכמה רימונים. אמרתי לו, 'תגיד לי, מה העבודה שלך פה? התפקיד שלך רק להסתכל על האנשים. מה זה השאלות האלה‭.'?‬ הוא ענה, 'אני עם הישראלים כמו שאיתכם, אני יושב על הגדר‭.'‬ אמרתי לו, 'אתה לא איתנו, אתה בוגד בנו‭.'‬ מי הוא בכלל, משה דיין‭."?‬

למחרת החטיפה, בצהרי ה‭9-‬ במאי, החליט עלי כי הוא רוצה לטוס למצרים. הוא הודיע לצלב האדום למלא את מכלי הדלק ודרש אספקה חדשה של מזון לנוסעים. צוות המשא ומתן הישראלי החליט למנוע מהחוטפים לצאת משטח מדינת ישראל והאיץ את תוכנית ההשתלטות.

"אחרי שעתיים-שלוש הודיע נציג הצלב האדום שהכל מוכן וביקש מאיתנו אישור להתקדם‭,"‬ משחזרת הלסה. "שאלנו אותו, 'כל מי שאיתך הם אנשי הצלב האדום‭.'?‬ הוא אמר שכן. אמרתי לעלי, 'אני בטוחה שהוא לקח איתו חיילים‭.'‬ הם התקרבו למטוס לאט עם מכוניות (קרוניות המשמשות את טכנאי אל על - ג.ח‭.(‬ בין הקברניט לתאי הנוסעים יש פתח קטן שממנו הם רצו להכניס את האוכל. נציג הצלב האדום ביקש מעלי לפתוח אותו. עלי פתח ובום, כדור בראש. באותו רגע הטכנאים של הצלב האדום, שהיו בעצם חיילים, כבר היו על הכנף. הם באו בשתי מכוניות. האחת של דלק, השנייה של אוכל. לא היה בהן לא דלק ולא אוכל. הן היו מלאות חיילים.

"אחרי שירו על עלי הם נכנסו למטוס מהפתח ליד הכנף וירו בזכריא. אני עמדתי בין תא הקפטן לאמצע המטוס. רצתי לעלי, שכבר היה מת. לקחתי את האקדח שלו והתחלתי לרוץ לעבר חגורת הנפץ שהיתה בסוף המטוס. רציתי להגיע לחומר נפץ ולהפעיל אותו‭."‬

איך עושים את זה?

"פשוט יורים על זה כדור‭."‬

תרז נזכרת כי בתוך שניות הוצף המטוס עשרות חיילים "שירו כמו משוגעים‭."‬ הם ירו לכל מקום וכל הזמן, "כמו במלחמה‭,"‬ היא אומרת ומדמה בידיה ירי רחב מסלול. "איך הם ירו! טו טו טו טו טו. למעלה, למטה, על הכיסאות‭."‬

כל הזמן הזה החיילים רדפו אחרייך?

"אף אחד לא רדף אחרי אף אחד. הם עצמם לא ידעו על מי הם ירו. הם לא רדפו אחרי, רק ירו בלי הבחנה. לקח להם זמן להבין שאני החוטפת, והנוסעים בשלב הזה לא אמרו להם, כי הם היו עם הראש למטה. אני היחידה שזזה במטוס. רק כשהם ראו את האקדח ביד שלי הם ידעו שאני מהחוטפים ואז התחילו לירות עלי. ככה התקדמתי לאט לסוף המטוס. גם אני יריתי, אבל לא חושבת שפגעתי במישהו. קיבלתי כדור ביד ימין, העברתי את האקדח ליד השנייה ואז קיבלתי עוד כדור ששרט לי את הלחי השמאלית. אחרי שנייה הגיע כדור שלישי ונכנס לי לכתף השמאלית. ירו עלי יותר מעשרה כדורים, אבל רק שלושה פגעו‭."‬

הלסה אומרת שהיא היתה יכולה לעשות את זה אחרת. אולי לא באמת רצתה לפוצץ את המנגנון. "לו הייתי רוצה יכולתי להצליח בזה. הייתי לוקחת נוסע שיהיה מגן אנושי ומתקדמת איתו‭."‬ לאחר שנפצעה החלה לאבד דם ולהיטשטש. "אני לא נכנעת בקלות, אבל ידעתי שהם ישתלטו עלי. רצתי החוצה לעבר הכנף. שם אחד מהם תפס אותי‭."‬

הרגע הזה, שהונצח על ידי צלם של דובר צה"ל, הוא התמונה המפורסמת ביותר של שחרור מטוס סבנה. תרז הלסה, שותתת דם,רצה על הכנף ואחד מחיילי הכוח המחלץ שרדף אחריה לוכד אותה בידה. "ברגע הזה בדיוק תפסו אותי. שמו אותי על אלונקה, הייתי פצועה והדם זרם מהכתף. בא לשם חייל, עמד מעלי ונתן חזק את הכידון שלו בכתף שלי. כל הזמן הזה הנפצים היו אצלי בתוך החזייה.רק באמבולנס הרופא שטיפל בי ראה אותם‭."‬

תרז מציצה בתמונה ואומרת: "בוא, אני אראה לך משהו. אצלכם כתבו שנתניהו תפס אותי במטוס ושהייתי עם פאה. איזה שטויות. תסתכל על התמונה. זה נתניהו? יש לי פאה? בעצם מהכדורים שלנו לא מת אף אחד. מרי נהרגה מהכדורים של החיילים. ראיתי הרבה אנשים שוכבים והיה הרבה דם. אני חושבת שנהרגו יותר מכפי שדיווחו. ראיתי חיילים שירד להם דם מהאוזניים, מהפה ומהאף. אני חושבת שלא סיפרו באמת כמה אנשים נהרגו שם. תמונות שהוציאו בעיתונים מאז לא מראות כלום מתוך המטוס‭."‬

[התמונה הבאה מגיעה מקישור שלא מתחיל ב https ולכן לא הוטמעה בדף כדי לשמור על https תקין: http://www.nrg.co.il/images/nrg/gifs/t.gif]

[התמונה הבאה מגיעה מקישור שלא מתחיל ב https ולכן לא הוטמעה בדף כדי לשמור על https תקין: http://www.nrg.co.il/images/nrg/gifs/t.gif]

[התמונה הבאה מגיעה מקישור שלא מתחיל ב https ולכן לא הוטמעה בדף כדי לשמור על https תקין: http://www.nrg.co.il/images/nrg/gifs/t.gif]

[התמונה הבאה מגיעה מקישור שלא מתחיל ב https ולכן לא הוטמעה בדף כדי לשמור על https תקין: http://www.nrg.co.il/images/nrg/gifs/t.gif]
220 שנה? איזה מטומטמים

[התמונה הבאה מגיעה מקישור שלא מתחיל ב https ולכן לא הוטמעה בדף כדי לשמור על https תקין: http://www.nrg.co.il/images/nrg/gifs/t.gif]



[התמונה הבאה מגיעה מקישור שלא מתחיל ב https ולכן לא הוטמעה בדף כדי לשמור על https תקין: http://www.nrg.co.il/images/nrg/gifs/t.gif]

[התמונה הבאה מגיעה מקישור שלא מתחיל ב https ולכן לא הוטמעה בדף כדי לשמור על https תקין: http://www.nrg.co.il/images/nrg/gifs/t.gif]
הלסה אושפזה בבית החולים שיבא, החלימה והמתינה למשפט. מיטתה הפכה מקור עלייה לרגל לבכירי הגנרלים של ממשלת גולדה מאיר. שר הביטחון משה דיין, אלוף פיקוד המרכז רחבעם זאבי ויושב ראש תנועת חירות דאז, עזר ויצמן, הגיעו וניהלו איתה שיחה קצרה. "גנדי היה מאוד רע איתי‭,"‬ היא נזכרת, "הוא אמר לי, 'למה חטפת את המטוס, את רוצה לשחרר את פלשתין‭.'?‬ אמרתי, 'כן‭.'‬ הוא ענה: 'את ופלשתין בתחת שלי‭.'‬ אמרתי לו, 'אתה בצה"ל‭.'?‬ הוא ענה שכן. אמרתי לו, 'בגלל זה אתה מדבר מלוכלך‭.'‬ הוא הרים את היד והתכוון להרביץ לי. בדיוק נכנס הרופא, אמר לו, 'קח אותה החוצה, תרביץ לה ותחזיר אותה. אל תרביץ לה לידנו‭."'‬

מי שדיבר איתה "בעדינות ובאמת במילים יפות" היה משה דיין. הוא אמר לי, 'מה שעשית אנחנו לא מסכימים לו, ומה שאנחנו עושים את לא מסכימה לו. אבל אם משהו יפריע לך תרימי לי טלפון‭.'‬ אמרתי לו, 'החוקרים מרביצים לי‭'.‬ הוא ענה, 'לא, עם זה אני לא יכול לעשות כלום‭.'‬ אמרתי, 'הם פותחים לי את הפצעים‭.'‬ הוא ענה, 'אני לא יכול לעשות שום דבר‭.'‬ אמרתי לו, 'בגלל שאתה מסכים עם מה שהם עושים אתה לא יכול להגיד להם כלום‭."'‬

לאחר מעצרה הורשתה הלסה להיפגש לראשונה עם בני משפחתה, שאותם לא ראתה מאז נעלמה מהבית חצי שנה לפני כן. לאביה חיכה מכתב פיטורים מבית הספר שבו עבד. שלוש שנים אחר כך נמנעה מאחותה ראודה קבלת קביעות במשרת הוראה במשרד החינוך. המפקח המחוזי זימן אותה אליו ואמר לה מפורשות כי סיבת הסירוב היא חלקה של אחותה בפרשת סבנה. "עבורנו זה היה כאב, פצע‭,"‬ מספרת ראודה, "כאילו מישהו לקח מאיתנו את הבת שלנו. אחרי שהיא נכלאה, החיים כבר לא היו יפים. בכינו הרבה, במיוחד בחגים. היה עצוב בבית. היה קשה בלעדיה‭."‬

תרז הלסה וחברתה רימה טאנוס נידונו ל‭220-‬ שנות מאסר כל אחת. העיתונים דיווחו כי הלסה שמעה את גזר הדין וחייכה. "אמרתי לעצמי, 'איזה מטומטמים. כמו ילדים. מה אני אעשה עם 220 שנה‭.'?‬ מילא היו אומרים 40 שנה, ‭."60‬

[התמונה הבאה מגיעה מקישור שלא מתחיל ב https ולכן לא הוטמעה בדף כדי לשמור על https תקין: http://www.nrg.co.il/images/nrg/gifs/t.gif]

[התמונה הבאה מגיעה מקישור שלא מתחיל ב https ולכן לא הוטמעה בדף כדי לשמור על https תקין: http://www.nrg.co.il/images/nrg/gifs/t.gif]
אמא סלבריטי

[התמונה הבאה מגיעה מקישור שלא מתחיל ב https ולכן לא הוטמעה בדף כדי לשמור על https תקין: http://www.nrg.co.il/images/nrg/gifs/t.gif]



[התמונה הבאה מגיעה מקישור שלא מתחיל ב https ולכן לא הוטמעה בדף כדי לשמור על https תקין: http://www.nrg.co.il/images/nrg/gifs/t.gif]

[התמונה הבאה מגיעה מקישור שלא מתחיל ב https ולכן לא הוטמעה בדף כדי לשמור על https תקין: http://www.nrg.co.il/images/nrg/gifs/t.gif]
טאנוס שוחררה לאחר שבע שנים בעסקת שבויים שבמסגרתה שוחרר חייל צה"ל, אברהם עמרם. הלסה ריצתה עוד ארבע שנים בנווה תרצה ושוחררה ב‭23-‬ בנובמבר ‭'83‬ במסגרת עסקה לשחרור שישה משבויי צה"ל ממלחמת לבנון. טאנוס חזרה לירדן, הקימה משפחה ומתה ממחלה לפני כשלוש שנים. גם הלסה השתקעה בירדן, ארץ מוצאו של אביה. שנתיים וחצי אחרי שחרורה מהכלא, בגיל ‭,32‬ נישאה לבן דודה, המהנדס חלמי הלסה. אביה מת בישראל שנה אחרי נישואיה. היא לא הורשתה להגיע ללווייתו. תרז ובעלה נהנים גם מקצבה צנועה של הפת"ח, גמול על חלקה במאמץ המלחמתי. באחרונה החלה להשתעשע ברעיון הקמתה של עמותה שתדאג לפצועי אינתיפאדה המגיעים לטיפול בירדן. עם בעלה היא מגדלת את שלושת ילדיהם: סלמאן ‭,(18)‬ הקרוי על שם סבה, אסחאק ‭(17)‬ שנקרא על שם אביה, ונדיה ‭(14)‬ הקרויה על שם אמה בת ה‭72-‬ המתגוררת בחיפה. שלושת הילדים מכירים היטב את אירוע החטיפה ומודעים לכך שהם גדלים בצלה של אמא סלבריטי.

"אני לא הולכת בכל מקום ואומרת, 'אמא שלי חטפה מטוס‭,'‬ אבל אני גאה בה, ומי ששואל אני מספרת לו‭,"‬ אומרת נדיה. "התחושות שלי בנוגע לפעולה הן שמחה ועצב. אני עצובה על הילדים של עלי שהיו קטנים ולא הכירו אותו. אני שמחה כי הם תיכננו פעולה והמטרה הושגה. השם של אש"ף יצא החוצה‭."‬

סלמאן, הבן הבכור, שברצותו להקניט את אמו הוא קורא לה "מחבלת‭,"‬ מתחיל לגלות סימנים של מעורבות פוליטית ואף רוצה לבקר בישראל. אמו מספרת כי הוא שאל אותה פעם היכן הישראלים התומכים בהחזרת הזכויות לפלשתינים ומדוע אינם נשמעים. "אני לא רוצה לגור בישראל, אני ירדני ורוצה להישאר כזה. אבל מעניין אותי לראות מה יש באדמה ההיא שכל כך הרבה דם נשפך עליה ואנשים הורגים בשבילה‭,"‬ הוא אומר. "אין לי בעיה עם יהודים. גם לא עם חלק מהישראלים. אני לא אוהב את הרעיון הציוני. הציונות הרגה ערבים והיא רואה בבניה אנשים עליונים יותר מן הערבים‭."‬

בני משפחתה בארץ נוהגים לבקר אותה לעתים והיא שומרת על קשר טלפוני. היא עוקבת היטב אחר המתרחש אצלנו. בבית היא קולטת ערוץ 2 ו‭10-‬ ומעדיפה את ‭.2‬ "אין מה להתחרט על מעשים כאלה. אם תתחרט תהיה חולה מייסורי מצפון‭,"‬ היא מסכמת שיחה בת שבע שעות. "צר לי שמרי מתה ושעלי עזב את משפחתו והשאיר ארבע בנות ושעבד אל-עזיז (זכריא) עזב את הכלה שלו‭."‬

את גאה?

"אני גאה בעצמי, כן. על כל דבר שעשיתי בחיים. אני לא חיה בהרגשה שעשיתי טעות‭."‬

שנות חיים רבות הלכו לך לאיבוד.

"לא חושבים על זה. אפשר להגיד שגם לך הלכו שנים לאיבוד, כי אולי אתה לא עובד במקום המתאים לך ואולי לא התחלת ללמוד בזמן. השנים הלכו, אבל אני חיה ויש לי ילדים ובעל טוב ואני שמחה".

למה את מתגעגעת בארץ?

"לכל דבר. לבית שלנו בעכו. לים. גרנו ליד אבו כריסטו. אני מאוד מתגעגעת לדגים במסעדה, בבית. פעם אחי הביא לי דגים מעכו, אמרתי לילדים: 'הדג של עכו זה לא כמו כאן. אם אני אראה שהשארתם ממנו משהו אני זורקת אתכם מהחלון. אתם חייבים לאכול אותו ולחלום‭."'‬

http://www.iafe.net/ma/pdf/sabena.pdf
נמחק בטעות - מתנצל

גם כשלא היה הרבה, היה לנו הכל

קישור





חיילים וברקע מטוס "סבנה" בעברו המרוחק של שדה התעופה




שתי המחבלות שנתפסו בהשתלטות על המטוס



שר הבטחון משה דיין וקפטן רג'ינלד לוי בקבלת הפנים במלון דן, תל אביב



דוד אלעזר וקפטן המטוס, רג'ינלד לוי, עם מרדכי הוד.

ישנה תוכנית בת 5 פרקים "100 שנות טרור" בהגשת יעל דן
בפרק השלישי הפרק שבו מדבר על עידן חטיפות המטוסים ישנו ראיון מלא איתה בשפה העברית

האם זו סדרת תכניות רדיו או תכניות מצולמות?

כולה מצוייה ברשותי על קלטת וידאו

מה שכן ..
התוכנית צולמה ובויימה ע"י דני סיטון ובסיוע BBC
מדברת על
הטרור בשנות ה 20 ברוסייה הארגון בזמנו היה נקרא "רצון העם"
דרך "המאו - מאו" באפריקה , הטרור באלגיר
הברגידות האדומות
הצבא האירי הרפובלקני , { ישנו ראיון שם עם אחד מהטרוריסטים שהחליט להחשף ולדבר - נרצח בסופו של דבר בגלל זה }
חטיפה ורציחה של אלדו מורו - כולל שיחזור מלא
עוד ארגון {שאנני זוכר את שמו } אחראי על חטיפה ורציחה של כלכלן גרמני ידוע
שת"פ בין הטרור הערבי בזמנו { בעיקר אש"פ } לבין IAR , בריגדות , אליץ רמירז { קרלוס } וסיפו תפיסתו
המצאת המכוניות תופת
ספטמבר השחור
אש"ף כולל ראיון עם המלך חוסיין שגרש אותם משם בגלל אירועי חטיפות המטוסים "בזרקה"
קיים ראיו טלויזיוני מאותה תקופה על אירוע זה
חיזבאללה - מלחמת לבנון
ההתקפות על גבול הצפון כולל האסונות הידועים מאז , מעלות , ק"ש , כפר יובל וכ"ו
רצח ספורטאי מינכן
אצל , לח"י , כולל אירוע במלך דוד בי"ם
כולל ראינות עם שמיר וסקירת פעולתו וקו"ח של מנחם בגין
ולבסוף נגיעה גם בחמא"ס , גיאהד ,
אין נגיעה - בטרור העולמי
מדברים בקצרה שם על האחים המוסלמים

אהבתי את התמונה של פרס עכשיו סוף סוף רואים את ההקשר לקרמר מסינפלד

מופיע פרס ברקע התמונה.

ציטוט:

במקור נכתב על ידי itai25.

ציטוט:

"מה הוא הסביר לך?" שאלתי. "שני דברים עיקריים", השיב אבי: "הראשון, שכל פרט ופרט במציאות, כל שערה בזקן שלי, קשורים זה בזה ודבר אינו מקרי; והשני, שיש טוב ורע בעולם, ויש לבחור בטוב ולדחות את הרע". מונחי הטוב והרע שאליהם התוודע בחלום, היה ברור, שונים מאוד מאלה שבהם הורגל. הוא לא שכח את החלום הזה, וכששאלתי אותו עליו זמן מה אחר כך, הוא זכר אותו בבירור.

עדכון יבוא בהמשך.

(וסליחה על ההקפצה)

ציטוט:

במקור נכתב על ידי itai25.

לי הוא מזכיר יותר את חבר הכנסת גד יעקובי.
http://he.wikipedia.org/wiki/%D7%92...%A7%D7%91%D7%99

http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-3930482,00.html

ציטוט:

"מה הוא הסביר לך?" שאלתי. "שני דברים עיקריים", השיב אבי: "הראשון, שכל פרט ופרט במציאות, כל שערה בזקן שלי, קשורים זה בזה ודבר אינו מקרי; והשני, שיש טוב ורע בעולם, ויש לבחור בטוב ולדחות את הרע". מונחי הטוב והרע שאליהם התוודע בחלום, היה ברור, שונים מאוד מאלה שבהם הורגל. הוא לא שכח את החלום הזה, וכששאלתי אותו עליו זמן מה אחר כך, הוא זכר אותו בבירור.

רזי ברקאי מראיין את שר הביטחון אהוד ברק על מבצע ההשתלטות על מטוס סבנה החטוף

אנחנו חוזרים לתשעה במאי, 1972, היום לפני ארבעים שנה. מטוס סבנה נחטף מדרכו מבריסל. ארבעה מחבלים של ארגון ספטמבר השחור מנחיתים אותו בשדה התעופה בלוד, זה היה עוד לפני נתב"ג. הם דורשים שחרור אסירים, אחרת יפוצצו את המטוס על נוסעיו. סיירת מטכ"ל בפיקודו של סגן אלוף צעיר, אהוד ברק שמו, נכנסת לפעולה. כך תיאר באוזנינו אהוד ברק את היערכות והמבצע, בשיחה שעשינו איתו כאן ב'מה בוער' לפני שנתיים:
הדברים הראשונים שעשינו מיד בערב כשהוא נחת. אותי הזעיק מנו שקד שהיה רח"ט מבצעים, רמ"ח מבצעים אז. אני עברתי דרך היחידה, לקחתי עוד ארבעה חיילים, עברתי דרך מגדל הפיקוח היה שמה דיין ו...
מה זאת אומרת עברתי דרך היחידה, לקחתי ארבעה חיילים, כאילו אספת ושלפת מהשטח? לא היתה הכנה מוקדמת?
לא היה שום דבר. קיבלתי טלפון בבית. 'נחת עכשיו מטוס עם חטופים בלוד. בוא מהר ללוד (קראו אז לשדה תעופה) ותראה מה אפשר לעשות. ואנחנו מגיעים לשם במקביל'. פשוט נסעתי במהירות ליחידה לקחתי משם קצין צעיר בשם שי אגמון ועוד ארבעה חיילים. השארתי הוראה- 'כל צוות שמצליחים לאסוף אותו ליחידה להזניק אותו לשדה התעופה, ושמה נתארגן כבר'. ובאתי למגדל פיקוח. מצאתי שם את משה דיין.
רגע שנייה, עשיתם תרגול על מודל לפני זה, או באמת זאת היתה חלטורה אחת גדולה?
לא חלטורה. זה דבר שצריך לעשות אותו, עכשיו יש שאלה איך עושים אותו? אז עושים אותו הכי טוב שאפשר בתוך מסגרת הזמן שניתנת. הגענו לשמה ב... ממש בריצה, וקודם כל עמדנו לנטרל את המטוס כדי שבאמת נוכל לשחרר את החטופים. היה חשש שהוא ימריא וינחת באיזה בירה ערבית. כמו שהיה לנו כמה שנים קודם עם מעוז פורז, אבא של ניר פורז, שנהרג אחר כך בניסיון לשחרר את וקסמן, ומעוז עצמו נהרג אחר כך ביום כיפור. אבל חטפו אותו לאלג'יר ואז מצאנו את עצמנו באמת משותקים, ולא יכולנו לעשות כלום, נאלצנו לנהל משא ומתן.
ואז המשימה הראשונה, אהוד ברק, זה לרוקן את המטוס ממכלי הדלק שלו, נכון?
לא. לא. זה קודם כל לגרום לזה שהוא לא יכול... לא יוכל להמריא. אני עם שי ועוד שני טכנאים מאל-על באנו מאחורי המטוס. הוא עמד חשוך, מנועים עוד עובדים. וזחלנו מאחוריו, נכנסו מתחת למטוס, והטכנאים הוציאו איזה פין של ההיגוי מהגלגל הקדמי, שמתחת ל... מתחת לקוקפיט, מתחת לטייסים. וחזרנו חזרה ודיווחנו שהמטוס לא יכול להמריא. ואז ישבה שם מועצת חכמים ואמרה 'אתם טועים הוא יכול להמריא בכל זאת. חייבים להוריד את כל השמן מהמערכת ההידראולית של הגלגלים, ולהוציא את האוויר...'
עכשיו שניה אחת, רגע במאמר מוסגר, כל אותו זמן הקברניט, שלימים זכה להמון שבחים אצלנו, יושב בקוקפיט, או שהוא כבר היה במשא ומתן איתכם?
לא. לא. הוא ישב בקוקפיט וניסו לנהל איתו משא ומתן, כשעל הראש שלו יושבים עם אקדח לרקה המחבלים. ואנחנו קודם כל עסקנו במשך השעתיים הראשונות של הערב בלוודא שהמטוס הזה לא יוכל להמריא בחזרה. והגענו אליו פעמים מתחת למטוס, פעם ועוד פעם כשהמנועים עובדים, וניטרלנו אותו מאפשרות ההמראה. בינתיים הגיעו עוד איזה שני צוותים מהיחידה, וארגנו את הפעולה שאתה קורא לה חלטורה, אבל שלא היתה ברירה אלא להכין אותה. כי הרי יכול להיות שיתחילו לירות שם בחטופים...
בוא נזכיר...
עשינו תרגיל מודל ושמה יורים בחטופים - זה דבר שאי אפשר להרשות אותו.
בוא נזכיר, חלק מהאנשים. היו בסופו של דבר שישה עשר אנשי יחידה שפעלו אז נכון? ביניהם אתה ועוזי דיין ודני יתום ובנימין נתניהו?
כן. ודני ארדיטי, שלא מזמן השתחרר מתפקידו כמתאם הלחימה בטרור.
אוקיי.
ועוד... היו ארבע עשרה חיילים אני חושב. ארבע עשרה חיילים וקצינים. אבל קודם כל התארגנו עם יותר חיילים. גם בתצפית, גם בעמדה של צלפים על המחבלים, שלפעמים עמדו בפתח של המטוס גם בלילה.
של מי היה הרעיון לעטות עליכם סרבלים לבנים?
זה רק למחרת בבוקר. זה היה רעיון לפי דעתי של גנדי. אנחנו.. אנחנו בכלל רצינו לפעול בלילה. אני הייתי אז סגן אלוף צעיר בן שלושים, מפקד סיירת מטכ"ל, ומאז גיל שבע עשרה לא זכרתי שעשינו שום דבר בעל ערך ביום. התיכנונים הם בלילה, האימונים הם בלילה, הפעולות הן בלילה.
אלא ש...?
ואנחנו רצינו לפעול בכלל בלילה. והכנו סולמות ותיכננו, היינו פרושים כל הלילה בשני טורים מאחורי המטוס במרחק של כמה עשרות מטרים, עם תוכנית שתרגלנו אותה פעם אחת במהירות על מטוס באחד האנגרים, לטפס במהירות על הכנפיים להיכנס דרך הדלתות מילוט.
איך להיכנס, הקטע הזה של טיפוס על המטוס, אוקיי זה אפשר לתרגל, אבל איך נכנסים דרך דלת שנעולה מבפנים?
אתה... אתה יכול מבחוץ לפתוח את הדלת חירום הזאת על ידי מכה חזקה על ה...יש מקום מסוים שמסומן על החלק העליון של הדלת, כשאתה נותן עליו מכה חזקה הדלת נופלת פנימה.
מר ברק איך ידעת על זה?
אני לקחתי טכנאים של אל-על, העמדנו, אמרנו להם בזמן שהצוותות נסעו מהיחידה אמרתי להם תעמידו מטוס שם עם מישהו שמכיר את המטוס כדי שיסבירו לנו אנחנו לא מכירים את המטוס.
השנייה הזו שעוברת בין המכה על דלת המילוט לבין הפתיחה פנימה, היא שנייה שבה המחבלים, צריך להזכיר, שתי מחבלות ושני מחבלים חמושים עם אקדחים ועם מטעני נפץ?
לא יש להם יותר זמן. תן לי לספר לך זה יהיה יותר קצר.
טוב.
אנחנו תיכננו בקיצור להסתער עליהם בלילה. והגיע בארבע וחצי לפנות בוקר משה דיין, אל השטח, אל ה... אל מפקד היחידה, אליי כשאני שם מאחורי המטוס. והוא בא. הוא רוצה להשתכנע במבט מקרוב. בתוך החיילים ששוכבים שמה שוכב גם קצין צעיר שהוא בן אחיו. והוא אומר לי מה בדיוק אתם מתכוונים לעשות.
ששמו? רגע, שנייה, ששמו עוזי.
עוזי דיין.
כן.
בן אחיו שנהרג. ואני... ואני מתאר לו- 'אנחנו, אתה רואה פה את המטוס? הם לא מסוגלים לראות אותנו מהזוית הזאת שאנחנו מגיעים בדיוק מאחורה. אנחנו נרוץ בשני טורים. נניח את הסולמות. נטפס במהירות על הכנפיים. ניכנס מהם פנימה ונירה בהם. הם כבר שש עשרה שעות מאז שהם המריאו. והם די עצבניים ומתוחים בלי ספק'.
ידעתם איפה, רגע, שנייה, ידעתם איפה הם ממוקמים. אתה אומר ששניים היו בקוקפיט ו...?
לא. לא ידענו. אנחנו ראינו מפעם לפעם אחד שנמצא בקוקפיט, וגם הבנו מתוך השיחות עם הקברניט שיש אחד שם. הקברניט, באמת, היה... התנהג מאוד מאוד בקור רוח ואחריות. בחור יהודי בשם לוי. בקיצור משה דיין לא אישר את הפעולה בלילה. וככה נוצר המרווח הנוסף של היום. ואז כשעלה אור יום השארנו כוח חירום להסתערות אם יתחיל שם יריות, תתחלנה יריות בתוך המטוס, והלכנו בחזרה אל תוך ההאנגר להתאמן על המטוס. ואז גנדי העלה את הרעיון- 'בוא נגיד להם שאנחנו מנהלים משא ומתן. נתחיל לנהל איתם משא ומתן'. הוא הביא את ויקטור כהן מהשב"כ.
כן.
במקביל להם הוא הכין מבסיסים של פיקוד מרכז חיילים שילבישו אותם כאסירים פלשתינאים. כי הם באו בעצם לשחרר אסירים. ונכין להם איזה מאה חמישים אסירים כאלה, מחופשים טוב עם אוטובוסים. ונגיד להם- 'בסדר. קחו את האסירים תורידו את הנוסעים. רק אנחנו באים לתקן לכם את המטוס כדי שתוכל להמריא אחר כך'.
אוקיי, לתקן את המטוס.
ובחסות התיקון של המטוס נשתלט עליו. זה היה רעיון של גנדי. וקראו לי למגדל פיקוח. שאלו אותי מה דעתי על הרעיון הזה. אמרתי להם- 'נראה לי מצוין. אתם תכינו את כל מה שקשור לבני ערובה...
למחופשים.
למחבלים שאתם משחררים, ואנחנו נטפל במחבלים שבמטוס'. הקפטן הוציא משם, את ה... הוא הסביר שיש שם פרוס במטוס חומר נפץ עם אפשרות להפעיל אותו.
רגע, שנייה, את כל הזמן מזכיר אותו, את לוי, איך היה לכם קשר דיבור איתו?
יש קשר... יש קשר בין הקוקפיט לבין המגדל פיקוח. ישבנו במגדל פיקוח של שדה תעופה. בכל שדה תעופה אתה יכול לדבר עם ה...
ואף אחד מהמחבלים לא הבין שהוא בעצם נותן לכם הוראות הפעלה?
הוא לא נתן שום הוראות הפעלה. הוא דיבר בדיוק מה שהמחבלים. הוא ניסה בשכל להעביר רמזים. הוא לא... אי אפשר היה לדחוף כלום...
אהה. אוקיי.
הוא דיבר תמים תמים לגמרי. בשלב מסוים הוא ביקש בשבילם אוכל ולצאת. אז הוא הוציא, אני חושב מישהו מהצוות, עם דוגמאות של החומר נפץ, כי אנחנו לא האמנו שיש שם באמת חומר נפץ. ומסתבר שבאמת יש חומר נפץ פרוס בקבינה עם מטענים ועם אפשרות הפעלה.
אממ...
זה הציב דילמה לא פשוטה, שחידדה באמת את מה שרמזת עליו קודם - את הצורך להפתיע. אז יחד עם החזרת הסנדוויצ'ים, והצלב האדום הבאנו אותו כדי שיתאם את קבלת האסירים המשוחררים וההכנות להמראה. והצלב האדום היה משוטה חלקית. הם לא בדיוק הבינו מה קורה.
אה לשם שינוי זה היו אנשי צלב אדום אמיתיים?
אמיתיים.
כן.
ושלחנו אותם להגיד לו שאנחנו הולכים לאפשר למטוס להמריא. 'הנה אנחנו מביאים את האוטובוסים עם החטופים, עם האסירים המשוחררים, ואנחנו באים כדי לתקן את המטוס כדי... כדי שיוכל להמריא'.
מכמה פתחים נכנסתם?
אנחנו באנו, אנחנו נכנסנו מכל הפתחים של המטוס. עוזי נכנס מאחורה ואנחנו.. אני מכנף שמאל וביבי מכנף ימין ודני יתום דרך הגלגל של החרטום.
והצעקות הראשונות הן בעברית לכל הנוסעים להשתטח כדי שתוכלו לזהות?
לא. הדבר הנחמד שהיה שם... נחמד קצת קרה רגע מותח אז. כשהגענו עם הקרוניות לשם אנשי הצלב האדום אומרים לנו שהמחבלים החליטו לבדוק אחד אחד שאנחנו לא... שאנחנו באמת טכנאים. ביקשו שנתפשט מהאוברולים ונראה את עצמינו. אני מיד העברתי דרך הקרוניות- 'להחביא את האקדחים'. היו לנו אקדחי טו-טו קטנים וצירפנו כמה חבר'ה שהיו מאבטחים באל-על שלנו חיילי... שהגיעו עם טיסות של אל-על במשך הלילה. צירפנו אותם לתוך הכוח שיהיו כאלה שרגילים לירות באקדחים בתוך מטוס.
אהה.
ואז, אחד אחד, נאלצנו לעמוד אחד אחד מול המחבלים שיושבים בתוך הקוקפיט, נשק שלוף החוצה, ומבקשים שנתפשט ונסתובב. והצלחנו להחביא בחלק האחורי של החגורה את האקדחים.
אוקיי. תגיד כמה זמן?
ואז כשהיינו פרושים, עוד אחד החבר'ה ביקש לשלשל. עצרנו את הכל. ואז פעל, שריקה, תוך תשעים שניות...
סליחה, תוך כדי ההסתערות...
הרגנו שניים והוצאנו את...
תוך כדי ההסתערות היתה למישהו יציאה בתי מתוכננת?
חוץ ממרי. היה אחד החיילים שהגיע מטיסה, הוא היה מאבטח באל-על אני חושב, הגיע מטיסה שעה קודם. ועם שלשול בפנים הוא אומר. תשלשל. עצרנו את כל הפעולה. מחכים. ממשיכים למזמז את המטוס מבחוץ. והוא מתחת למטוס מוריד את האוברול...
תגיד...
עושה את צרכיו, מתלבש, ורק אז נתתי את השריקה להתחיל את הפעולה.
כמה זמן נמשכה הפעולה מהרגע שאתם עולים על ה.. נכנסים לפתחים עד שהיא מסתיימת?
תשעים שניות.
תשעים שניות?
כן.
שניים נהרגו? שני מחבלים?
שניים נהרגו. אני חושב שמרדכי רחמים שהיה לו כבר ניסיון קודם. הוא הרג את המחבל על המסלול בציריך. ישב כמה חודשים. הוא אחד המאבטחים שלקחנו פנימה. הוא הרג את אחד מהם. עוד אחד נהרג. נהרגה נוסעת אחת, הולצברג, ונפצע נוסע אחד שהתפרץ על עוזי מהדלת האחורית.
כן, מה זה האדרנלין שלך, כאילו אתה אומר לי- 'יאללה, מחר בבוקר אני חוזר לשם'?
הלב ריאה של בני שישים לא מתאים לפעולות מהסוג הזה. הטמפרמנט יכול להתאים אבל זה לא עוזר, זה לא מתאפשר.
זה לא אהוד ברק הפוליטיקאי. זה אהוד ברק שמת לחזור להיות חייל.
בני השלושים... בני השלושים של היום עושים את הדברים האלה עוד יותר טוב מאיתנו.
שר הביטחון אהוד ברק בשיחה עם 'מה בוער' לפני שנתיים. כאמור, היום אנחנו מציינים ארבעים שנה למבצע הזה. מבצע איזוטופ' - זאת היתה הכותרת שלו. לסיכום המבצע כל הנוסעים שוחררו, למעט נוסעת אחת, שמה מרי הולצברג אנדרסון. חברת קיבוץ לוחמי הגטאות ששבה לביקור מולדת, והיא נהרגה במהלך פעולת החילוץ. שני לוחמים נפצעו קל, אחד מהם בנימין נתניהו, שנפגע מכדור בזרועו, ושמעתם תוך תשעים שניות העסק היה מאחורינו." (מתוך תוכנית הרדיו "מה בוער", "גלי צה"ל", 09.05.2012)


הראיון מופיע ברצועת השמעה של התוכנית של ה05\09 מ - 01:32:14 ועד - 01:45:28.
http://www.glz.co.il/NewsArticle.aspx?newsid=56757

"לא חוזרים עד שמבצעים"(המוטו של גדוד 890 של הצנחנים, כפי שניסח אותו מפקדו אריק שרון)
"איפה האופניים שלך עכשיו? תאר לעצמך, שאתה יורד עכשיו למטה, למקום הרגיל, אבל האופניים לא שם. עצור את עצמך ברגע הזה, בשנייה שאתה מגלה שהאופניים לא שם, ותכפיל את הרגע הזה פי אלף. זאת המלחמה." (מתוך הספר "גוף שני", מאת עפר שלח, "זמורה ביתן", 1989, עמוד 92)
"סבלנות התמדה ולעיתים כדור בין העיניים" (סיסמת המארינס לללוחמה בטרור, אותה אימץ בשעתו מפקד גדוד 890 של הצנחנים, אמיר ברעם, כמוטו גדודי)
"המבחן שלנו כצבא הוא מבחן היכולת ולא מבחן הכוונה." (מתוך ההרצאה שנשא האלוף גדי איזנקוט "מאפייניו של עימות אפשרי בזירה הצפונית ובעורף" בסמינר לזכר חללי מלחמת לבנון השנייה שנערך באוניברסיטת חיפה ב־30 בנובמבר 2010)
"אני חושב שצנחנים מחזיקים מעצמם כמחויבים למשהו שכולם מחויבים אליו, אבל הם רוצים קצת יותר. זה לא שאנחנו פועלים מאחורי קווי האויב - אנחנו לכאורה כמו כולם. אז מה בעצם ההבדל? זה שצנחן עושה הכול וקצת יותר. זה מחייב אותך ביוזמה, בהובלה, בדוגמה אישית בקרב - וגם בקימה בפני שיבה באוטובוס." (הרמטכ"ל בני גנץ על השירות בצנחנים. מתוך הכתבה "מסיבת גנץ" מאת יוני שנפלד ונועה הורוויץ, "במחנה", 6 בינואר 2011)

מיוחד: שר הביטחון אהוד ברק מספר על מבצע "סבנה"\ מאת אמיר בוחבוט

http://news.walla.co.il/?w=%2F9%2F2532078
ארבעים שנה אחרי שפיקד על מבצע הבזק לשחרור בני הערובה בנמל התעופה בלוד, חוזר ברק לרגעי ההכרעה. 'הנחנו שהמחבלים לא יתאבדו. היום היו אומרים שזו הנחה סהרורית'
"בשמונה במאי 1972 צלצל הטלפון בביתו של מפקד סיירת מטכ"ל, סגן-אלוף אהוד ברק. על הקו היה ראש אגף המבצעים, אלוף ישראל (טליק) טל. 'אהוד, חטפו מטוס', אמר טליק. 'הוא בדרך ללוד, תבוא מהר ונראה מה לעשות שם, אני גם כן בדרך לשם'. כך החל המבצע שהעלה את סיירת מטכ"ל לכותרות ברחבי העולם - המבצע שזכה לשם הקוד הצבאי 'איזוטופ' וכונה לימים מבצע 'סבנה'. בראיון בלעדי לוואלה! שחזר שר הביטחון אהוד ברק את הרגעים הבולטים במבצע. במקביל, חשף צה"ל את תיק המבצע, שעיקריו מובאים בהמשך. מוקדם יותר באותו היום, בשעה 13:34, המריא מטוס בואינג 707 של חברת התעופה הבלגית 'סבנה' מבריסל ללוד, דרך וינה. על המטוס היו 99 נוסעים, כמחציתם ישראלים, ועשרה אנשי צוות. ארבעה מהנוסעים החזיקו בדרכונים ישראליים מזויפים. כשהמטוס היה מעל יוגוסלביה, הם השתלטו עליו ואיימו לפוצצו, אלא אם ישוחררו אסירים פלסטינים הכלואים בישראל. בשעה 19:05 נחת המטוס בנמל התעופה בלוד ומבצע "איזוטופ" נכנס לפעולה. האחריות לביצוע התוכנית לשחרור החטופים הונחה על כתפיו של ברק. מהר מאוד הבין ברק שנדרשת פעולה מבצעית להשתלטות על המטוס. הכוח חולק לחוליות, כשהגדולות שבהן התרכזו על הכנפיים בשני צדי המטוס, מתוצרת בואינג. הרעיון המבצעי לפרוץ למטוס משישה פתחים שונים קיבל אישור הדרגים הבכירים, ולוחמי סיירת מטכ"ל ובהם האלוף (מיל') עוזי דיין, ראש המטה ללוחמה בטרור לשעבר דני ארדיטי, האלוף (מיל') דני יתום וראש הממשלה בנימין נתניהו, החלו להתאמן על מטוס דומה של חברת אל על באחד ההאנגרים. כדי להערים על המחבלים החמושים שחיכו לכוח במטוס, הוחלט שהלוחמים ילבשו סרבלים לבנים של טכנאים וכשכולם יהיו מוכנים, אהוד ברק ישרוק וכל החוליות יפרצו פנימה בו-זמנית. המחבלים ביקשו מהלוחמים לפתוח את הסרבלים כדי להראות שהם אינם חמושים. אחד מאנשי הצלב האדום ראה שיש ללוחמים אקדחים וכנראה דיווח לאנשיו אך ברק אמר להם: 'זה רק להגנה עצמית, לא ישתמשו בהם'.
מה היה הרגע הקריטי במבצע?
'הרגע הקריטי זה כשמסתערים. אתה לא יודע מה יקרה. מדובר במחבלים. מעל מאה בני ערובה. יש שם חומרי נפץ. חשש מהפעלת רימונים שלטענת הקברניט היו ללא נצרות. כל המבצע לקח בסך הכול 90 שניות והשניות הראשונות הן החשובות ביותר. הן קובעות אם תהיה זו הצלחה או כישלון כואב מאוד. גורם ההפתעה היה רכיב מרכזי. העובדה שהגענו מחופשים לטכנאים שמכינים אתה מטוס להמראה סייעה לנו מאוד. בקצה המסלול הם ראו את המחבלים לכאורה שאנחנו היינו אמורים לשחרר במסגרת עסקה מדומה, כשבפועל מדובר היה בחיילי צה"ל מחופשים. המרחק היה גדול כך שהם לא יכלו לראות אפילו את הפרצופים'.
מה הכריע את המבצע. המיומנות? קור הרוח?
'אי אפשר לומר שהיינו מקצועיים באותם ימים בלחימה בתוך מטוסים. מדובר בשימוש באקדחים במקום מאוד צר וצפוף. התאמנו על זה בחיפזון בשמונה עשרה שעות שקדמו למבצע, תוך כדי שאנחנו מגלגלים כמה תוכניות מבצעיות ושאנחנו מנסים להרוויח זמן כשכאילו אנו מכינים את המטוס להמראה'.
היו רגעים יוצאי דופן במהלך במבצע מעבר לרגע ההסתערות?
'היה גם רגע מצחיק. מאחר שלא היינו מאומנים בלחימה מהסוג הזה, חילקנו את הכוחות לחוליות ובכל פעם שהגיע מטוס 'אל על' בדקנו מי מהמאבטחים היה בעבר ביחידה, כדי שיצטרף למשימה. כל פעם החלפנו את אחד החיילים במאבטח, תוך כדי שאנחנו מסבירים למאבטים את תוכנית המבצע. שתי דקות לפני הפריצה, כשעמדתי לשרוק את השריקה המוסכמת לפריצה פנימה משתי הכנפיים, אחד הלוחמים - מאבטח ב'אל על' שהגיע מחו"ל שעות ספורות קודם לכן - הודיע לנו שהוא לא מרגיש טוב וחייב לשלשל. הלוחם קיבל אישור לרדת מהמטוס וככה בעודנו דרוכים, גם אצלנו מתחת לכנפיים ומעל הכנפיים וגם במגדל הפיקוח ובחפ"ק, נאלצנו לעמוד ולהתבונן באדם שפותח את הסרבל כדי לעשות את צרכיו רגע לפני פעולה. ברגע שסיים את מלאכתו ורכס את הסרבל מחדש, הגיעה השריקה והסתערנו'.
היה לוחם מסוים שבלט במבצע?
'בסך הכל היינו ארבע עשר בחורים שאת מרביתם הציבור מכיר. כל אחד תפס את מקומו על פי התוכנית. אחד מהבחורים היה מרדכי רחמים מגיבורי האירוע בציריך במהלכו ניסו מחבלים להרוג אזרחים ישראל והוא הכריע את האירוע. גם במבצע הזה הוא הצטיין'.
מדוע בחרתם בדרך המבצעית הזו שנראית כסיכון משמעותי לנוסעים?
'אי אפשר להתעלם מההשתנות של הנסיבות. הקפטן חזר למגדל הפיקוח עם דוגמות מחומרי הנפץ כדי לשכנע אותנו שהמחבלים מחזיקים ביד אחת רימון ללא נצרה וביד השנייה נשק. למרות זאת, הערכנו שהאנשים הללו לא באו להתאבד אלא לקחת בני ערובה. המצב היה שברירי. בסופו של דבר יש כאן סיכון של הנוסעים, לא רק של הלוחמים. הסבירות שהם באמת יתאבדו היא קטע מאוד קריטי. טענו אז שלא סביר להניח שהם רוצים להתאבד. לכן הערכנו שאם נפעל תוך שניות ונפגע בהם בצורה מהירה ומדויקת זה לא יגמר בפיצוץ. בדיעבד צדקנו. עם התרבות העכשווית כשהעולם מלא במחבלי התאבדות, אם היה מישהו מנסה להניח הנחה כזו היום היו אומרים עליו שהוא סהרורי. אי אפשר היום להניח הנחה שהמחבל לא יתאבד בשנייה הראשונה שנירה עליו. הרבה דברים השתנו ושום דבר לא חוזר עצמו. הלקח המרכזי הוא שאסור להיכנע לטרור. צריך לבצע פעולה ולא להירתע מפעולות מורכבות. נכון שגם אם מדובר במערכת שקולה יחד עם היחידות הכי מתאימות צריך גם לדעת איך לבצע'.

מבצע 'איזוטופ' נחשף

תיק מבצע 'איזוטופ' נחשף כעת לראשונה, באדיבות ארכיון צה"ל ומערכת הביטחון. מהתיק עולה כי רחבעם זאבי הוא שהגה את תוכנית הפריצה המוצלחת, כי עוזי דיין לא שמע את השריקה שפתחה את המבצע אך גילה אומץ כשהשתלט על מחבלת ובידה רימון ללא נצרה, כי אחת המחבלות פעלה תחת השם "שרה ביטון" ופרטים מפתיעים נוספים. חברי החוליה שחטפה את המטוס השתייכו לארגון 'ספטמבר השחור'. החוליה כללה שני גברים ושתי נשים. המפקד היה עלי טהה אבו סנינה, שכונה אבו נדאל. סגנו היה עבד אל-עזיז אל-אטרש, שקיבל דרכון על שם זכריה גרייד. שתי הנשים היו רימה עיסא טנוס, שכונתה זכיה ואשר נשאה דרכון על שם שרה ביטון, ותרז אסחאק חלסה, שכונתה סמירה. השם שהופיע בדרכונה המזויף היה מרים חסון. המחבלים נשאו על גופם שני אקדחים, שני רימוני יד, שני מטעני חבלה במשקל שני קילוגרמים כל אחד, נפצים חשמליים ושש סוללות. שר הביטחון משה דיין, הרמטכ"ל רב-אלוף דוד אלעזר וראש אגף המבצעים בצה"ל, האלוף ישראל (טליק) טל הגיעו לנמל התעופה, הקימו חפ"ק במגדל הפיקוח ויצרו קשר עם קברניט המטוס. עם הנחיתה, שידר הקברניט את שמותיהם של 317 מחבלים הכלואים בישראל, אותם דרשו החוטפים לשחרר. שעה לאחר הנחיתה, הודיעו המחבלים כי הפעילו פצצה, שתתפוצץ בתוך שעה. הקברניט רמז בקשר כי פתח תא הטייסים פתוח, כדי לעודד יוזמה מצד צה"ל. לאחר שהתברר כי אין התקדמות במשא ומתן, הורה הרמטכ"ל להכין תוכנית פעולה והטיל את ביצועה על סיירת מטכ"ל בפיקודו של סא"ל אהוד ברק. כעבור כמה שעות יצא כוח בפיקודו של ברק לעבר המטוס, ורק אז הזמין סולמות ואקדחים. האלוף טל פנה כמה פעמים לרמטכ"ל וביקש אישור לפרוץ למטוס, מחשש שעם עלות השחר ייחשפו הלוחמים, אך הרמטכ"ל סירב. כעבור חצי שעה הוחלט להרחיק את הלוחמים מהמטוס; דיין העריך שהחוטפים לא יפוצצו את הנוסעים ושניתן להמשיך במשא ומתן. אנשי הצלב האדום צורפו למשא ומתן, ולאחר ששוחחו עם החוטפים, הם הוסיפו לרשימת האסירים תשעה שמות שהמחבלים 'שכחו' בתחילת המשא ומתן. בינתיים, ברק ולוחמיו המשיכו להתאמן לקראת הפריצה למטוס, מבלי שהיו להם נתונים מדויקים על מה שמתרחש בתוכו ומבלי שידעו כמה חוטפים יש בו. החוטפים, מצדם, שלחו למגדל הפיקוח את הקברניט, רג'ינלד לוי, עם חומרי נפץ, כדי להמחיש לישראל את רצינות כוונותיהם. הקברניט שרטט תרשים מפורט של פנים המטוס וסימן את מיקום החוטפים. הקברניט הודיע לחוטפים כי הגיע להסכם עם ישראל, לפיו ישוחררו האסירים. המידע המודיעיני שהעביר, שינה את ההיערכות של סיירת מטכ"ל. האלוף רחבעם זאבי הגה את התוכנית השלישית והאחרונה לשחרור החטופים על בסיס המידע שהעביר הקברניט: הלוחמים יסוו עצמם כמכונאים בסרבלים לבנים, וכמה חוליות יפרצו מכמה כיוונים. כוח הפעולה כלל שישה עשר לוחמים מסיירת מטכ"ל, שחלקם הוחלף לאחר מכן במאבטחי חברת 'אל על' ושני מכונאים של 'אל על'. שבעה לוחמים נוספים וצלף נערכו מסביב למטוס. חיילים מחטיבת הצנחנים וגששים מחטיבת הבקעה התחפשו לאסירים ביטחוניים כדי ליצור מצג ולפיו ישראל מקיימת את חלקה בעסקה. מטוס של חברת TWA שהיה באחת הסככות לצורך תיקון טכני, הועבר לאחד המסלולים, הוצב במרחק של קילומטר וחצי מהמטוס החטוף, כדי לקלוט את ה'אסירים'. לא הרחק משם המתינו נגמ"שים של צה"ל וכוחות חי"ר נוספים, כולל עשרות אמבולנסים וכבאיות.

רימון בלי נצרה

שריקה סימנה את תחילת הפריצה. החוליה הראשונה חדרה דרך פתח החירום השמאלי הקדמי. סגן חוליית החוטפים החל לירות על החיילים. באותו זמן פרצה פנימה חוליה נוספת, דרך הפתח הימני הקדמי והמחבל ירה גם לעברם. הלוחמים התעשתו במהירות והרגו אותו. החוליה של עוזי דיין כלל לא שמעה את השריקה ולכן לא פרצה בזמן, אלא רק לאחר שברק הפעיל אותה בנפרד. בחלק האחורי של המטוס חיפשו הלוחמים את זכיה, שעל פי החשד נשאה מטעני חבלה. עוזי דיין הבחין כי אחת הנוסעות מצביעה לעבר המחבלת, וזו התחננה באנגלית שלא ירו בה, בעודה אוחזת ברימון. דיין חטף ממנה את הרימון, והשתלט עליה. אחד הלוחמים שזחל לכיוון החלק הקדמי, חש לפתע שמישהו דורך עליו. הוא פתח באש והרג את מפקד החוטפים, שקודם לכן ירה על הלוחמים ונפצע בידו. שניות קודם לכן, אבו נדאל ניצל את העובדה שלאחד הלוחמים נגמרה התחמושת ונמלט לחלק האחורי של המטוס – עד שדרך על הלוחם שירה בו מטווח קרוב. חוליה נוספת לא הצליחה להיכנס לתוך המטוס משום שהדלת השמאלית לא נפתחה. הלוחמים ירו לעברו של מפקד החוטפים, אך לא לא הצליחו לפגוע בו כי דפנות המטוס בלמו את הקליעים. בהמשך הסריקות על המטוס, אותרה החוטפת סמירה, לאחר שאחד הנוסעים הצביע על מיקומה. אחד הלוחמים, ערך חיפושים על גופה ומצא בחזייתה סוללת טרנזיסטור להפעלת המטען. המחבלת החלה להשתולל ואחד הלוחמים סטר בפניה. לפתע, נפלט כדור מאקדח של אחד הלוחמים ופצע את הלוחם בנימין נתניהו ואת החוטפת. בסריקות אותרה גם חגורת הנפץ והיא נוטרלה במהירות. בכל אותה העת הסתובב עוזי דיין כשבידו רימון ללא נצרה, שאותו לקח מוקדם יותר מהמחבלת. ההשתלטות על המטוס ארכה תשעים שניות. סיירת מטכ"ל ירתה חמישים כדורים. המחבלים ירו יחדיו עשרה כדורים. שני מחבלים נהרגו, ושתי המחבלות נעצרו. מהירי נפצעו באורח קשה שתי נוסעות. אחת מהן, מרי הולצברג, בת עשרים ושתיים, מתה מפצעיה לאחר כעשרה ימים." (אתר "וואלה", 12.05.2012)


הנוסעים יורדים מהמטוס (צילום: באדיבות ארכיון צה"ל ומערכת הביטחון)

צילומי חגורות הנפץ וצילום הדרכון המזויף על שם מרים חסון, שנשאה אחת החוטפות. מתוך תיק מבצע "איזוטופ", (באדיבות ארכיון צה"ל ומערכת הביטחון)

חפ"ק במגדל הפיקוח. הרמטכ"ל דוד אלעזר עם לוחמי סיירת מטכ"ל (צילום: באדיבות ארכיון צה"ל ומערכת הביטחון). אהוד ברק ודני ארדיטי בטקס לציון ארבעים שנה למבצע סבנה (צילום: משרד הביטחון)

"לא חוזרים עד שמבצעים"(המוטו של גדוד 890 של הצנחנים, כפי שניסח אותו מפקדו אריק שרון)
"איפה האופניים שלך עכשיו? תאר לעצמך, שאתה יורד עכשיו למטה, למקום הרגיל, אבל האופניים לא שם. עצור את עצמך ברגע הזה, בשנייה שאתה מגלה שהאופניים לא שם, ותכפיל את הרגע הזה פי אלף. זאת המלחמה." (מתוך הספר "גוף שני", מאת עפר שלח, "זמורה ביתן", 1989, עמוד 92)
"סבלנות התמדה ולעיתים כדור בין העיניים" (סיסמת המארינס לללוחמה בטרור, אותה אימץ בשעתו מפקד גדוד 890 של הצנחנים, אמיר ברעם, כמוטו גדודי)
"המבחן שלנו כצבא הוא מבחן היכולת ולא מבחן הכוונה." (מתוך ההרצאה שנשא האלוף גדי איזנקוט "מאפייניו של עימות אפשרי בזירה הצפונית ובעורף" בסמינר לזכר חללי מלחמת לבנון השנייה שנערך באוניברסיטת חיפה ב־30 בנובמבר 2010)
"אני חושב שצנחנים מחזיקים מעצמם כמחויבים למשהו שכולם מחויבים אליו, אבל הם רוצים קצת יותר. זה לא שאנחנו פועלים מאחורי קווי האויב - אנחנו לכאורה כמו כולם. אז מה בעצם ההבדל? זה שצנחן עושה הכול וקצת יותר. זה מחייב אותך ביוזמה, בהובלה, בדוגמה אישית בקרב - וגם בקימה בפני שיבה באוטובוס." (הרמטכ"ל בני גנץ על השירות בצנחנים. מתוך הכתבה "מסיבת גנץ" מאת יוני שנפלד ונועה הורוויץ, "במחנה", 6 בינואר 2011)

"מחבלת החלה להשתולל ואחד הלוחמים סטר בפניה. לפתע, נפלט כדור מאקדח של אחד הלוחמים ופצע את הלוחם בנימין נתניהו ואת החוטפת. בסריקות אותרה גם חגורת הנפץ והיא נוטרלה במהירות."

במציאות, הלוחם חבט בה בפנים וכך נפלט הכדור.

וכך מספר ביבי:
""התנפלתי עליה, ותפסתי אותה בשיער, אבל היא הייתה עם פאה נוכרית. חייל מילואים בשם מרקו אשכנזי, שהיה אתנו בפעולה, הכה בראשה באקדח שהחזיק. בעקבות המכה נפלט כדור, ופגע לי ביד".
בצילום מפורסם שנעשה אז במהלך הפעולה נראית תרז כשהיא מובלת שותתת דם בידי לוחם של היחידה על גבי כנף המטוס, לאחר שנתניהו וחבריו השתלטו על המטוס. "

זיכרונות רה"מ נתניהו מחטיפת מטוס סבנה:
http://www.nrg.co.il/online/1/ART1/942/663.html

"ברוב לילותיה, סיירת מטכ"ל עסוקה במבצעים מודיעיניים חשאיים"\ מאת עידן סונסינו

"על אף שעברו כבר ארבעים שנה, המבצע לשחרור חטופי מטוס 'סבנה' ממשיך להדהד בקורותיה של סיירת מטכ"ל. תמונות נדירות שנחשפות כאן לראשונה, פותחות צוהר נוסף אל פעילות 'היחידה'
http://www.idf.il/1133-15925-he/Dover.aspx
'רוב לילותיה עוסקת סיירת מטכ"ל במבצעים מודיעיניים חשאיים', מסביר האלוף במילואים דני יתום, איש 'היחידה' לשעבר. השבוע לפני ארבעים שנה, עזבו לוחמי הסיירת את פעולות הצללים המרוחקות ולחמו לאור יום, בלב המדינה, במבצע שכל ישראל נשאו אליו מבט. 'פעולת "סבנה' הייתה הצלחה עצומה, ראשונה בהיסטוריה. ובכל זאת, אם יום אחד יפתח תיק המבצעים של היחידה, יהיו שם הרבה מאוד דברים שיאפילו גם עליו', אומר יתום. עד אז, שחרור טיסה 571 של חברת 'סבנה' מאנשי 'ספטמבר השחור' ממשיך להוות צוהר נדיר לפעילות של היחידה שפעם אחר פעם מעזה - ומנצחת. בשמיני במאי 1972, עמוק בנגב, מכשיר הקשר של דני יתום, סגן מפקד היחידה שבאותו זמן מפקח על סדרת אימונים, קרקש בפקודה לקחת את כל הכוחות - ולעלות אל הבסיס. בדרך הם מקבלים הוראה לשנות כיוון לעבר נמל התעופה שלימים יקרא על שם בן גוריון. 'מהרגע ששמעתי על החטיפה לא היה לי ספק שמשימת שחרור המטוס החטוף תוטל עלינו', מספר יתום. בניגוד לטענות על כך ש'מבצע סבנה' הוא זה שהוביל לייעוד הלוחמה בטרור של סיירת מטכ"ל, ראש 'המוסד למודיעין ותפקידים מיוחדים' לשעבר מדגיש כי עוד לפני 1972 הייתה הסיירת כוח שתפקידו 'מבצעים אג"מיים מאוד מורכבים'. כדוגמה שמותרת לפרסום הוא מציין את הפשיטה על שדה התעופה ביירות, בה פוצצו הלוחמים מטוסים לבנונים כשהם צועדים ברשות קצין הצנחנים הראשי, רא"ל (במיל') רפאל (רפול) איתן, לבושים במדי א' מדוגמים, 'כדי להתאים למעמד הביקור במקום המכובד'. 'כשאני מגיע לשדה התעופה בלוד אני פוגש את ברק, מפקד היחידה, וההמולה מאוד גדולה', מספר יתום, 'הגענו ממש לפני הנחיתה. אין לנו שום מושג על כמות המחבלים. הדבר היחיד שאנחנו יודעים זה שרוב הנוסעים הם יהודים או ישראלים'. עם נחיתתו נגרר המטוס, עליו המחבלים שמאיימים לפוצץ אותו על יושביו עם לא ישוחררו מאות מחבלי פת"ח, לפינה מרוחקת בשדה התעופה, מבודד לקראת אפשרות לפעולה מבצעית. 'חייבים להבין שעם כל ניסיוננו בטיפול במקרים מורכבים ומסובכים, מדובר היה בתרחיש יוצא דופן שבחיים לא התאמנו עליו. המטוס הוא זירה צרה ומסובכת מאוד. בנינו מאפס, תוך שעות, את התו"ל (תורת הלחימה- ע.ס) והתרגולת, אבל חוסר הידע לא שינה ללוחמים. אף אחד לא חשב להיכנע לדרישות המשא ומתן. אחריותנו היא להכין מבצע צבאי, לבצע אותו ולהצליח. וזה מה שעניין אותנו והדריך אותנו. ככה חונכנו', מסביר יתום. במשך כל הלילה, בהאנגר מרוחק בנמל, מתאמנים לוחמי הסיירת על מטוס מהדגם החטוף. 'תכננו לעלות למטוס בפירמידה אנושית, קומות של אנשים שעומדים אחד על השני ומושכים אל הכנפיים. בפנים תכננו להשתמש באקדחי ברטה 0.22, אקדחים עלובים, כי לא הכרנו את הסביבה בכלל ופחדנו לפוצץ את מיכלי הדלק בטעות". למרות טענות שחלק מהלוחמים העלו בעבר, יתום מדגיש כי "להגיד שלא ידענו להשתמש באקדחים זה לא נכון. זה לא יעלה על הדעת שיחידת קומנדו לא תדע להשתמש באקדח, אבל זה נכון שהנשק העיקרי שלנו היה העוזי'. למחרת, בשתי הזדמנויות שונות, מוקפצים לוחמי הסיירת לפעולה, אך מוחזרים ברגע האחרון. יתום מתאר כי 'האווירה מתוחה בגלל כמות סימני השאלה, הקשיים ורמת אי הוודאות - איך תראה הזירה בתוך המטוס, האם יפוצצו את חגורות הנפץ... אבל כמו שיצאנו להרבה מבצעים לפני, זה לא מה שמעסיק. מה שאנחנו מתמקדים בו זה לעשות את זה הכי טוב שאפשר'. בשעה שתיים בצהריים, בלב שדה התעופה ההומה מפעילות, בעוד בכירי הממשל מנהלים משא ומתן במטרה להתיש את המחבלים ולהוציא מהם מידע נוסף, נופלת החלטה לשנות את שיטת הפעולה. מוסווים לטכנאים, לוחמי הסיירת יגיעו למטוס כדי 'לבדוק אותו לפני שהוא ממריא אחרי חילופי השבויים'. המחבלים מסכימים. כשהם יושבים על קרוניות המזוודות, רגליהם משתלשלות מצדדיהן, אקדחי הטוטו מתחת לחלוק הטכנאי, יוצאים לוחמי הסיירת אל הבלתי נודע.

השחרור הצבאי הראשון בהיסטוריה של בני ערובה ממטוס

ב-16:00 מפלחת את אוויר סוף האביב בנתב"ג שריקתו של אהוד ברק, מפקד הסיירת. כל חולייה זונחת בזריקה את כלי העבודה בהם היא משתמשת כחלק מההתחזות למכונאים, ורצה לעמדה שלה, מנסה לפרוץ מהדלת שיועדה לה. התוכנית: מי שיצליח לפרוץ- ינטרל את המחבלים. בספר 'סיירת מטכ"ל' מאת משה זונדר מתואר כיצד מרדכי רחמים, מאבטח המטוסים הוותיק ואיש היחידה במילואים, פרץ ראשון והתחיל לנהל קרב יריות לאורך המעבר, כשחברי החוליה אחריו צועקים לנוסעים ההמומים להשתטח. בהשראת הלחימה הצפופה בתעלה הוא יורה, מתכופף מתחת למושב, ומתקדם כך שורה אחר שורה, עד שהוא סוגר על אחד המחבלים ויורה בו מטווח קצר. במקביל, עם תחילת ניסיון הפריצה בפתח הקדמי על ידי החוליה של יתום, נשלחת לעברם יד. היא אוחזת אקדח שמשחרר כדורים של 11 מ"מ קאליבר. 'אלה היו ממש תותחים', משחזר יתום. הלוחם הראשון בחוליה נפגע בידו ומועף מהסולם. כשיתום מטפס כדי לתפוס מייד את מקומו ולפרוץ פנימה, הוא רואה דרך החלון את אחד המחבלים. 'אני מבין שזו הזדמנות, ומשחרר ירייה. כדור הטוטו עובר את השכבה הראשון בחלון הכפול של המטוס, אבל הוא נופל באמצע, לא מצליח לעבור את השכבה השנייה'. יתום ולוחמיו נאבקים לפתוח את הדלת. 'אני לא זוכר כלום ממה שקרה מסביב באותן שניות, הפוקוס כולו במשימה, האדרנלין הולם ברקות, כל אחד רק רוצה להיכנס פנימה'. לבסוף משוחררת מבפנים על ידי רחמים. כשהם פורצים פנימה הם כבר לוכדים את המחבלות האוחזות ברימונים חסרי נצרה ומתחילים לתשאל אותן. כתשעים שניות משריקתו של ברק, שני המחבלים הרוגים, שתי המחבלות שבויות, איום חגורות הנפץ מנוטרל. עוד לפני שהנוסעים מבינים מה קרה, סיירת מטכ"ל מסיימת את השחרור הצבאי הראשון בהיסטוריה של בני ערובה ממטוס, במבצע שנחשב עד היום אחד הטובים מסוגו בעולם. 'המורל היה מאוד גבוה', מספר יתום על השניות בהן ההבנה מחלחלת, 'היה ברור כבר אחרי דקה וחצי שההצלחה הייתה בלתי רגילה. זו הרגשת סיפוק עצומה אל מול רמת אי הוודאות. היית מוכן לסכן את עצמך כדי למנוע הוצאה להורג של בני אדם חפים מפשע רק כי הם יהודים וישראלים. מעבר לתרומה להגנה על אזרחים, ילדים, נשים, הרגשנו שגם תרמנו תרומה גדולה מאוד לכושר ההרתעה של צה"ל'. לוחמי הסיירת שטופי האדרנלין מתחילים לסייע להוריד את האזרחים ההמומים, שהיו ישובים במטוס בידיעה שעסקת חילופי שבויים נרקמת עד שקולות הדלתות הנפרצות והיריות הנפתחות רעמו בחלל הצר של כלי הטיס. תוך ימים מתחילים ביחידה התחקורים וביקורי הבכירים, שמגיעים לשיא בטקס קבלת פנים אצל הנשיא ל'מלאכים בלבן', כפי שכונו פתאום במבול של סיקור תקשורתי הלוחמים שרגילים לפעול כל כך רחוק מכל עין. בספרו האוטוביוגרפי, 'שותף סוד', מספר יתום איך אחרי שנים של פעילות ביחידה גילתה אימו היכן הוא משרת בעקבות תמונה בעיתון שפורסמה אחרי המבצע. יתום מציין שבגלל מורכבות הזירה, האופן שבו פעלו הלוחמים אז, לפני ארבעים שנה, לא שונה מהותית מהאופן בו אפשר להיענות לאתגר טרור כזה גם כיום. 'מה שבעיקר אפשר ללמוד היום מהמבצע הזה נוגע לעניין הרוח', הוא מדגיש. "הרצון לבצע את המשימה בכל מחיר, היצירתיות בבנייה של התוכנית, הדמיון. בסופו של דבר זה נגמר במוכנות לרוץ בחזות חשופים לעבר האויב, וביכולת להסתגל מהר לשינויים'. גם המבצע המיתולוגי לא נתן לסיירת את הזכאות לימי מנוחה על זרי הדפנה. 'מיד אחרי המבצע אנחנו חוזרים חזרה לפעילות מאוד מאוד אינטנסיבית', יתום מדגיש בקול רועם. 'ומאוד מאוד ענפה. מבצע רדף מבצע'. לא מעט מהמבצעים האלה, אומר יתום, היו גם הם מול תרחיש אופרטיבי שהלוחמים לא הכירו. "כמעט כל דבר היה בחזקת דבר שלא נעשה קודם". רבים מהמבצעים האלה, הוא מספר, יכולים להאפיל גם על התעוזה חסרת התקדים של מבצע סבנה." ("אתר צה"ל", 11.05.2012)

צוות לוחמים מחופשים לאחר הפעולה. מחבלת מורדת מהמטוס. לוחמי היחידה בשדה התעופה.

"לא חוזרים עד שמבצעים"(המוטו של גדוד 890 של הצנחנים, כפי שניסח אותו מפקדו אריק שרון)
"איפה האופניים שלך עכשיו? תאר לעצמך, שאתה יורד עכשיו למטה, למקום הרגיל, אבל האופניים לא שם. עצור את עצמך ברגע הזה, בשנייה שאתה מגלה שהאופניים לא שם, ותכפיל את הרגע הזה פי אלף. זאת המלחמה." (מתוך הספר "גוף שני", מאת עפר שלח, "זמורה ביתן", 1989, עמוד 92)
"סבלנות התמדה ולעיתים כדור בין העיניים" (סיסמת המארינס לללוחמה בטרור, אותה אימץ בשעתו מפקד גדוד 890 של הצנחנים, אמיר ברעם, כמוטו גדודי)
"המבחן שלנו כצבא הוא מבחן היכולת ולא מבחן הכוונה." (מתוך ההרצאה שנשא האלוף גדי איזנקוט "מאפייניו של עימות אפשרי בזירה הצפונית ובעורף" בסמינר לזכר חללי מלחמת לבנון השנייה שנערך באוניברסיטת חיפה ב־30 בנובמבר 2010)
"אני חושב שצנחנים מחזיקים מעצמם כמחויבים למשהו שכולם מחויבים אליו, אבל הם רוצים קצת יותר. זה לא שאנחנו פועלים מאחורי קווי האויב - אנחנו לכאורה כמו כולם. אז מה בעצם ההבדל? זה שצנחן עושה הכול וקצת יותר. זה מחייב אותך ביוזמה, בהובלה, בדוגמה אישית בקרב - וגם בקימה בפני שיבה באוטובוס." (הרמטכ"ל בני גנץ על השירות בצנחנים. מתוך הכתבה "מסיבת גנץ" מאת יוני שנפלד ונועה הורוויץ, "במחנה", 6 בינואר 2011)

ועולה גם מדברי יתום בעיקר דרך תיאורו של ההכנות והמוכנות של היחידה לאירוע הזה.

שחרור המטוס אינו מוזכר בספרים רבים המתארים לוחמה מודרנית בטרור כולל ספרים של בוגרי יחידות מיוחדות אחרות כגון הסאס והדלתא. שחרור מטוס סבנה נעדר בעיקביות וזאת לעומת פעולות מאוחרות יותר של יחידות אחרות כגון זאת של היחידה הגרמנית במוגדישו. בספרים רבים פעולת הגרמנים בכלל מוגדרת כפעולת שחרור המטוס מוצלחת הראשונה, ולא רק שאינה כזאת (בוצעה רק ב 1977) מתיאורים פנימיים ניכר שאנשיה כלל לא היו מוכנים לתרחיש זה. דוגמא לכל זה ניתן לקרוא בספר של אריק הייני על הדלתא.

עוד מאותו הספר, שמתעלם משחרור מטוס סבנה וטוען כי הדלתא היו הראשונים לפתח את התו"ל הוא גם טוען בפירוש שהישראלים לא הצליחו במשימה זאת. בעיקר מעניין תיאורו על איך לא ניתן לנטרל מטוס מתנועה על ידי ריקון האוויר מהגלגלים הווא בחצי רמיזה אומר שבדלתא מצאו פתרון אחר- כנראה מה שהיחידה ביצעה הרבה קודם וזה על ידי ריקון השמן וממערכות ההדראוליות.

היסטוריה כדבר סובייקטיבי.

ראש הממשלה, בנימין נתניהו, נזכר אתמול (ב') בימיו הטובים בסיירת מטכ"ל, ושחזר באוזני חברי ועדת החוץ והביטחון, בפניהם הופיע לסקירה מדינית, את חלקו בפעולת החילוץ המפורסמת של נוסעי מטוס סבנה שנחטף במאי 1972 לנמל התעופה לוד.


[התמונה הבאה מגיעה מקישור שלא מתחיל ב https ולכן לא הוטמעה בדף כדי לשמור על https תקין: http://www.nrg.co.il/images/archive/300x225/1/081/980.jpg]

תרז הלסה מורדת מדממת ממטוס סבנה צילום: רון אילן, דובר צה"ל

המטוס, שהיה בדרכו מווינה לישראל, נחטף על ידי מחבלים מארגון "ספטמבר השחור" והונחת בלוד. החוטפים, מפקד הפעולה עלי טהא אבו-סניינה וסגנו עבד אל-עזיז אטרש, נהרגו בפעולת החילוץ. שתי המחבלות שהיו בחוליה, רימה טאנוס ותרז הלסה, נלכדו ונדונו למאסר עולם, אך שוחררו במסגרת עסקת חילופי שבויים בעקבות מלחמת לבנון.

נתניהו העלה את "פעולת סבנה" כדי להסביר שלמרות שורת המחוות שישראל עשתה כלפי הפלסטינים, ובכלל זה אישורים למאות מצירי פת"ח, ובהם המחבלת תרז הלסה המתגוררת בירדן, להגיע לוועידת התנועה שנערכה לאחרונה בבית לחם, גילו משתתפי הוועידה עמדות קיצוניות. "אני תפסתי את אותה תרז הלסה במטוס סבנה", סיפר נתניהו.

"התנפלתי עליה, ותפסתי אותה בשיער, אבל היא הייתה עם פאה נוכרית. חייל מילואים בשם מרקו אשכנזי, שהיה אתנו בפעולה, הכה בראשה באקדח שהחזיק. בעקבות המכה נפלט כדור, ופגע לי ביד".
בצילום מפורסם שנעשה אז במהלך הפעולה נראית תרז כשהיא מובלת שותתת דם בידי לוחם של היחידה על גבי כנף המטוס, לאחר שנתניהו וחבריו השתלטו על המטוס.

בראיון שהעניקה למעריב במהלך ועידת פת"ח בבית לחם סיפרה תרז: "השגרירות הפלסטינית בעמאן יצרה איתי קשר, ואמרה שהשם שלי מופיע ברשימה הצירים שאושרו להגיע לוועידה. הופתעי מאוד מכך שישראל התירה לי לבוא. לא ביקשתי להשתתף, אבל אמרתי: יאללה, נלך".

http://www.nrg.co.il/online/1/ART1/942/663.html

במבצע לוגיסטי קרקעי מיוחד יועבר בקרוב מטוס מדגם 'בואינג' של חברת 'סבנה' למוזיאון חיל האוויר בחצרים. על המטוס השתלטה סיירת מטכ"ל בשנת 1972 כדי לשחרר את הנוסעים החטופים. עלות המבצע הלוגיסטי נאמדת בכמיליון שקלים. מפקד מוזיאון חיל האוויר, תת אלוף במיל' יעקב טרנר, שבימים אלה מסיים את תפקידו כראש עיריית באר-שבע, הגה את הרעיון ומוציא אותו לפועל. "מדובר במסר לאומי", הוא אומר.

http://www.mynet.co.il/articles/0,7...3631206,00.html

[התמונה הבאה מגיעה מקישור שלא מתחיל ב https ולכן לא הוטמעה בדף כדי לשמור על https תקין: http://www.golda.gov.il/archive/home/1/1131197298/1218535823/sabena.JPG/qdisplay_small.jpg.jpg]

היום לפני 40 שנה || מחבלים חוטפים את מטוס סבנה - אתר הארץ:

"אין נטיה להכנע לדרישת שלושת חוטפי מטוס סבנה", הכריזה הכותרת הראשית של "הארץ" בבוקר התשיעי במאי; בנמל התעופה לוד ניצב אז מטוס הנוסעים של חברת התעופה הבלגית, שנחטף על ידי פעילי ארגון ספטמבר השחור. "יש להניח כי מטרתם הראשונה של המחבלים היא לזכות בזמן", דיווחו הכתבים; "ככל שיעברו השעות ויחלוף הלילה, כך יש להניח שיגברו הלחצים מבלגיה ומדינות אחרות על ישראל להיכנע לדרישות המחבלים כדי לשחרר את הנוסעים מסבלם ולהציל את המטוס"

בעיתון שלמחרת כבר דווח על החילוץ: "בתוכנית נועזת ובבצוע מהיר ומעולה שחררה אתמול אחר הצהרים יחידת לוחמים קטנה של צה"ל את נוסעי מטוס סבנה", דיווח זאב שיף. "בקרב האקדחים שהתנהל במטוס הרגו אנשינו את שני הגברים שבין המחבלים, פצעו קשה את המחבלת שהיתה אחראית לפיצוץ מטען הנפץ במטוס, ושבו מחבלת רביעית. במבצע שנמשך דקות ספורות נפצעו שלושה נוסעים, מהם נוסעת אחת הפצועה באורח קשה בראשה ופצוע אחד באורח בינוני בלסת".

שיף דיווח כי "האחריות לבצוע בתוך המטוס נפלה על כתפיו של קצין צה"ל צעיר בעל עבר קרבי במלחמת ששת הימים ומלחמת ההתשה". הכוונה היתה לאהוד ברק, שעמד בראש צוות של 16 לוחמי סיירת מטכ"ל, שהתקרבו למטוס בסרבלי טכנאים.

http://www.haaretz.co.il/opinions/t...efore/1.1702550

נתניהו נזכר: רבתי עם יוני מי יילחם ב"סבנה"

ראש הממשלה נתניהו, שנמנה אז על הצוות הפורץ ונפצע במהלך הקרב מירי בשוגג של אחד הלוחמים, סיפר על עימות עם אחיו יוני ז"ל. "היה ברור אז שצריך לבצע, הראו לנו אקדחים, התאמנו עליהם בחמש דקות ואז התאמנו בהאנגר על מטוס דמה. אחי יוני שהיה אז מפקד פלוגה חשב שהוא צריך להשתתף בפעולה. הוא אמר לי 'אני מאוד מנוסה'. זה היה נכון, הוא גם הוסיף 'אני חושב שאני צריך להיות שם, אני אחליף אותך'. אמרתי לו 'אבל אלה הם החיילים שלי'. אמרתי לו: 'אם ניהרג, מה נגיד להורים?' הוא התעקש לבוא, הלך לאהוד ברק ואהוד הוציא אותו".


[התמונה הבאה מגיעה מקישור שלא מתחיל ב https ולכן לא הוטמעה בדף כדי לשמור על https תקין: http://www.ynet.co.il/PicServer3/2012/04/05/3849079/4_wa.jpg]


"היה רעש גדול וכואב". נתניהו לוחץ יד לנשיא זלמן שז"ר (צילום: באדיבות ארכיון צה"ל)

לאחר מכן שיתף נתניהו את נוכחי הכנס בפציעתו במבצע. "היה רעש גדול ומאוד כואב. התפניתי מתחת למטוס, שכבתי על האספלט ויוני בא ונראה במצוקה, כי ראה שנפצעתי. הוא ראה חור אדום בצד היד, חייך ואמר 'אמרתי לך שאתה לא צריך ללכת'. מה שקרה זה שנתנו מכה לדלת המטוס, רצנו פנימה במהירות גדולה מאוד ושניים מהחבר'ה הורידו את שני המחבלים הראשונים. ראיתי אשה עם שיער אדום, תפסתי לה בשערות וראיתי שאני מחזיק פאה. תפסתי אותה שוב בשערות ומרקו (לוחם נוסף. ג.מ) רץ אליי, נתן לי מכה ותפר אותי (פלט כדור ופצע אותו. ג.מ)".

נתניהו הוסיף כי "שאיפה לביצוע בלתי מתפשר בתנאי אי ודאות עם אלתורים ועם נכונות להסתכן, אבל להשיג את היעד - זה דבר שאנחנו מכירים אותו וזה מאפיין ומייחד את צה"ל לדורותיו, זה דבר קריטי להצלחה. אז לא הייתי בצד של המחליטים ומאז אישרנו הרבה מבצעים וגם לא אישרנו הרבה מבצעים, אבל הדבר שתמיד הנחה אותנו זה ההבנה או הפרספקטיבה. אני אגיד לכם מה נבדל, כמה קילוגרמים טובים שהרווחתי ביושר והצבע הלבן שבצבץ בשיער".

"שרקתי לפתיחת המבצע"

שר הביטחון ברק ששימש כמפקד הסיירת במהלך המבצע סיפר כי "הייתי בבית ברמת אביב, קיבלתי טלפון מרמ"ח מבצעים והוא אמר לי 'אהוד חטפו מטוס, הוא בדרך ללוד, תבוא מהר ונראה מה לעשות'. הגעתי לשדה ואז התחלנו להתאמן לקראת המשימה". על המבצע עצמו אמר ברק כי "נסענו בקרוניות עם סולמות לעבר המטוס, ידענו שיש להם אקדחים ורימונים והוספנו לצוות מאבטחים שהתאמנו באקדח ממטוסים שנחתו. 100 מטר מהמטוס, אנשי הצלב האדום ביקשו שנפתח את האוברולים שאנחנו לובשים ואחד מהמחבלים ישב וביקש שנעבור אחד-אחד ונפתח אותם".

ברק הוסיף כי "העברתי במהירות אחורה את האקדח, בשביל שלא ייראו אותו. פתחתי את הסרבל כמו כולם והמחבלים לא הבחינו באקדחים. שרקתי לפתיחת המבצע, שזה היה הסימן שלנו, זה לקח 90 שניות עד הסיום, פריצה מארבע דלתות, חילופי יריות בפנים, היו שם שני מחבלים, עוד שתי בנות שנתפסו, מחבלות, תפסנו את הרימונים. הייתה תחושה מרגשת של הנוסעים. אחת הנוסעות נפצעה מירי קשה ונפטרה אחרי כמה ימים".

ברק אמר עוד כי "היכולת לקחת סיכונים היא קריטית למבצעים. אם הספקות מחלחלים אין דרך מלמטה לכפות את זה, אבל בסופו של דבר צריך שכל ישיר. ההחלטה שהתקבלה

אז שהמחבלים לא מתכוונים להתאבד, הייתה על חוט השערה, הרי הם כן יכלו להתאבד, אבל היא הייתה הגיונית בתנאי הזמן ההוא ולא הגיונית בתנאי הזמן הזה. מאז, המציאות התפעולית של הטרור עברה מטמורפוזה עמוקה".

"מבצע סבנה" נערך במאי 1972. מטוס בואינג 707 של חברת התעופה הבלגית המריא לכיוון תל-אביב. במהלך הטיסה השתלטו על המטוס ארבעה מחבלים פלסטינים, חברי ארגון הטרור "ספטמבר השחור". המטוס הונחת בנמל התעופה בן גוריון וחוטפיו מסרו דרישה לשחרור של מאות מחבלים.

במהלך המשא ומתן עם החוטפים התקרבו למטוס החונה 16 לוחמי סיירת מטכ"ל. הלוחמים מוסווים כטכנאים פרצו אל המטוס ולאחר קרב קצר בן 90 שניות הכניעו את המחבלים. במהלך הקרב נורו למוות שני מחבלים, שניים נוספים נלכדו. כמו כן נפצעו ארבעה נוסעים ואחת מהם נפטרה לאחר מכן.

אותי יותר מעניינת הדיעה השולית באצבעוני מ-72 בנוגע לאיומי סאעדאת במלחמה...

משנת 1970 הוא לא הפסיק לאיים, הוא אמר ושב ואמר מכל במה שבה נאם שהוא מוכן להקריב אפילו מיליון חיילים על מנת לנצח את ישראל, הנה כמה דוגמאות:

ביוני 1971 הבטיח סאדאת "קרב פראי ואכזרי, שבו נסכים להקריב מיליון קרבנות"

גם בספטמבר הוא המשיך לאיים:
http://news.google.com/newspapers?n...pg=7184,2818505

באסיפת עם רבתי בחדש מאי 1972, אמר סאדאת: ״במלחמה הבאה מצרים לא תסתפק בשיחרור השטחים, אלא תשים קץ ליהירות הישראלית הנמשכת 24 שנים. במלחמה הזאת מצרים מוכנה להקריב מליון אנשים, אבל ישראל צריכה להתכונן לשלם אפילו מחיר גדול יותר.

"יפלו מיליון קורבנות, יפלו שני מיליון, לא איכפת, העיקר לשחרר"

"אני, בשביל אדמת מצרים, מוכן להקריב מליון חיילים מצריים! "

הנה עוד משהו משעשע בנושא:
http://news.google.com/newspapers?n...pg=5913,3370332

נתניהו נזכר: רבתי עם יוני מי יילחם ב"סבנה"\ מאת גלעד מורג

http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-4212875,00.html
ארבעים שנה אחרי הקרב ההירואי של סיירת מטכ"ל בנתב"ג, נזכרו שניים ממשתתפיו - ראש הממשלה נתניהו ושר הביטחון ברק - בחילוץ הנוסעים. 'שאיפה לביצוע בלתי מתפשר, זה דבר שמאפיין את צה"ל'
תמלול ההרצאה של רה"מ נתניהו כפי שהופיע באתר YNET:
"לי היו כאן שני חיכוכים, נאמר כך. קודם כל היה לי חיכוך עם אחי יוני , שהיה אז, נדמה לי, מפקד פלגה ביחידה. ויוני חשב שהוא צריך להשתתף פעולה . הוא בא אליי, והוא אמר לי- 'אני... אני צריך להיות בפעולה הזאת'. אמרתי לו- 'למה אתה צריך להיות בפעולה הזאת?' הוא אמר- 'כי אני מאוד מנוסה (זה נכון. הוא היה מנוסה בקרבות. הוא בא הרי מהצנחנים, ומהרבה קרבות ומהרבה מלחמות). ואני חושב שאני צריך להיות שם'. אמרתי לו- 'אבל אני הולך עם החיילים שלי'. אז הוא אמר- 'אז אני אחליף אותי'. אמרתי לו 'מה זאת אומרת אתה תחליף אותי? אלה החיילים שלי! אתה לא יכול להחליף אותי!' אז הוא אמר- 'אז נלך שנינו'. אמרתי לו- 'יש ארבעה עשר חיילים בכוח. אנחנו לא יודעים מה יקרה שם. ומה יקרה אם אחד מאתנו או שנינו נהרג? מה נגיד להורים שלנו? אז הוא אמר לי דבר מאוד דרמטי, אני לא אחזור עליו כאן. אבל הוא אמר- 'אני הולך'.' אמרתי לו- 'אתה לא הולך'. אמרתי לו- 'אז נלך לאהוד '. אהוד החליט. באמת לא קשה להחליט החלטה כזאת. הוא הוציא אותו. ויש צילום שרואים את גנדי ויוני עומדים שם. יוני כמו ארי בסוגר. הוא מאוד כועס. בדרך כלל הוא לא היה אדם כועס. אבל הוא קפוץ ככה. הוא חשב שהוא היה צריך להיות שם. ואז התקדמנו והתחפשנו לטכנאים ועברנו דרך הצלב האדום. והבחור הצרפתי של הצלב האדום בודק לנו את ה... מתחת לסרבלים הלבנים האלה את הנעליים. הוא ממשש והוא נוגע באקדח. והוא אומר לי- 'מון דייה!' מה אני יכול להגיד לו? אמרתי לו- 'סנרייה (זה שום דבר)'. ואיכשהו עברנו, והתארגנו וטיפסנו. וביצענו ופרצנו מכל הכיוונים והיתה אש... כדורים שרקו. אנחנו הרי נתנו מכה על הדלת. הדלת קפצה החוצה. אני לא ידעתי את זה. אתם יודעים שאפשר לפתוח מטוס מבחוץ? לא ידעתי את זה. אבל נתנו את המכה. הדלת קפצה. נכנסנו פנימה וראיתי את הבחורה הזאת, מארי הולצברג, אם אינני טועה. והיא היתה עם כדור ברקה כבר. ורצנו אחרי המחבלים פנימה. הרבה... במהירות גדולה מאוד. אבל חיפשנו את המטענים. עכשיו, ידענו שהמטענים יכולים לפוצץ את כולם. מטוס נוסעים בוודאי... איך ידענו את זה? כי עשינו את זה. ב-68', אני זוכר את הפשיטה בביירות , נדמה לי אחת הפשיטות הראשונות שאני השתתפתי. ונתנו לי חמישה קילו. שמתי את זה מתחת ל... בחיבור בין הגלגל למטוס, ומשכנו את הפתיל והמטוס התרומם כמו אבוקה. אז חששנו מזה. ואני זוכר שפתאום מצביעים, לי! אני מספר מה אני ראיתי. מצביעים לי ואומרים- 'יש פה מחבלת. יש פה מחבלת'. נו, המחבלת יכולה להחזיק את המטען. אז מראים לי איזה אישה עם שיער אדום. תפסתי אותה בשערות. החזקתי פאה. תפסתי עוד פעם בשערות, שחורות יותר. ושאלתי אותה- 'איפה המטענים?' אני לא זוכר אם שוחח... אמרתי, אני יודע? דיברתי באנגלית, אני חושב. אני רואה את מרקו אשכנזי, בא אליי בריצה ואומר 'ביבי, אני אטפל בה'. ואני רואה שהוא... יש לו אק...אקדח דרוך. ואני אומר לו- 'מרקו לא!' טוב, הוא כבר נתן לה מכה, ובאותה הזדמנות גם תפר אותי. לימים היה ויכוח האם מרקו התכוון ל... בכל מקרה היה רעש גדול וכואב, והתפניתי מתחת למטוס. ואני שוכב שם... על האספלט. ו... אני רואה את יוני בא מרחוק. והוא ראה שאני נפצעתי. והוא היה מאוד במצוקה. וככל שהוא התקרב. הוא התקרב. הוא בא בריצה. הוא עומד מעליי, והוא רואה שיש לי חור אדום ב... פה בצד. וחיוך גדול כזה התפשט על פניו והוא אמר לי- 'אתה רואה? אמרתי לך שאתה לא היית צריך ללכת'." (מתוך אתר "YNET", בתאריך 05.04.2012)



"היה רעש גדול וכואב". נתניהו לוחץ יד לנשיא זלמן שז"ר (צילום: באדיבות ארכיון צה"ל)

סיכום מבצע איזוטופ באתר ארכיון צה"ל.

http://www.archives.mod.gov.il/page...ope/isotope.asp

"לא חוזרים עד שמבצעים"(המוטו של גדוד 890 של הצנחנים, כפי שניסח אותו מפקדו אריק שרון)
"איפה האופניים שלך עכשיו? תאר לעצמך, שאתה יורד עכשיו למטה, למקום הרגיל, אבל האופניים לא שם. עצור את עצמך ברגע הזה, בשנייה שאתה מגלה שהאופניים לא שם, ותכפיל את הרגע הזה פי אלף. זאת המלחמה." (מתוך הספר "גוף שני", מאת עפר שלח, "זמורה ביתן", 1989, עמוד 92)
"סבלנות התמדה ולעיתים כדור בין העיניים" (סיסמת המארינס לללוחמה בטרור, אותה אימץ בשעתו מפקד גדוד 890 של הצנחנים, אמיר ברעם, כמוטו גדודי)
"המבחן שלנו כצבא הוא מבחן היכולת ולא מבחן הכוונה." (מתוך ההרצאה שנשא האלוף גדי איזנקוט "מאפייניו של עימות אפשרי בזירה הצפונית ובעורף" בסמינר לזכר חללי מלחמת לבנון השנייה שנערך באוניברסיטת חיפה ב־30 בנובמבר 2010)
"אני חושב שצנחנים מחזיקים מעצמם כמחויבים למשהו שכולם מחויבים אליו, אבל הם רוצים קצת יותר. זה לא שאנחנו פועלים מאחורי קווי האויב - אנחנו לכאורה כמו כולם. אז מה בעצם ההבדל? זה שצנחן עושה הכול וקצת יותר. זה מחייב אותך ביוזמה, בהובלה, בדוגמה אישית בקרב - וגם בקימה בפני שיבה באוטובוס." (הרמטכ"ל בני גנץ על השירות בצנחנים. מתוך הכתבה "מסיבת גנץ" מאת יוני שנפלד ונועה הורוויץ, "במחנה", 6 בינואר 2011)

על אף שעברו כבר 40 שנה, המבצע לשחרור חטופי מטוס "סבנה" ממשיך להדהד בקורותיה של סיירת מטכ"ל. תמונות נדירות שחשף אתר צה"ל, פותחות צוהר נוסף אל פעילות "היחידה"

http://www.idf.il/1133-18928-he/Dover.aspx

לא יודע למה החליטו באתר דובר צה"ל להקפיץ את הכתבה הזאת שוב אבל הנה עשו כן, עבור מי שהחמיץ את המקורית

הסרט "סבנה" מגולל את סיפור חטיפת המטוס לפני 43 שנה ע"י ארגון ספטמבר השחור. אחרי 30 שעות שוחרר במבצע של לוחמי סיירת מטכ"ל מחופשים לטכנאים, בהם רה"מ נתניהו ואהוד ברק

http://www.nrg.co.il/online/47/ART2...7&cat=308&loc=2

[התמונה הבאה מגיעה מקישור שלא מתחיל ב https ולכן לא הוטמעה בדף כדי לשמור על https תקין: http://www.haaretz.co.il/htz/images/logos/logo.gif]

הבחורים המצוינים ליד הקוקפיט
ב-19 בפברואר 69', הצליח מאבטח צעיר בשם מרדכי רחמים להשתלט על חוליית מחבלים שתקפה מטוס אל-על בציריך ונהפך לגיבור לאומי. האירוע חשף לראשונה את יחידת מאבטחי המטוסים וזיכה אותה בתהילת נצח. 30 שנה אחרי משחזרים רחמים ועמיתיו את פועלה של היחידה שהקים דייב בקרמן האגדי

• יואב קווה
• 19.02.1999

השנה היתה 1968. חניכי הקורס הראשון של מאבטחים מוטסים באל-על, חמושים באלות קטנות ובגרגירי חול, נשלחו לסכל חטיפות מטוסים. החול נארז בתוך מטפחת, שנתחבה באלגנטיות בכיס הז'קט. ברגע שנוצר עימות פנים אל פנים עם טרוריסט, היה אמור איש הביטחון המוטס לשלוף בתנועה מהירה את המטפחת ולהעיף את החול ישירות לתוך עיני החוטף המופתע.
בשנים ההן נאסר על המאבטחים המעופפים לשאת נשק חם, מחשש להפרת אמנה בינלאומית. החימוש היה מגוחך והאימון היה קצרצר: שבועיים בלבד בתוך צריף בקריה. אבל החניכים, רובם יוצאי סיירות, הרגישו בטוחים ובוודאי נלהבים. את הביטחון הם שאבו בעיקר מהמדריך שלהם, דייב בקרמן. בקרמן, שמת לפני 22 שנים, היה מדריך אגדי ונערץ. הוא לימד את המאבטחים הטריים שגם אם יבוא מחבל ויצמיד לך אקדח לרקה, זה לא הסוף. בפרק הזמן שחולף עד שהמחבל מחליט ללחוץ על ההדק ומזיז את האצבע שלו בתוך שמורת ההדק, אפשר להתכופף ובתנועה מהירה להעיף את האקדח מידו.
בתחום אחר הם חשו הרבה פחות בטוחים: נימוסים והליכות. את רוב הטיסות הם בילו במחלקה הראשונה, שקרובה יותר לתא הטייס המהווה יעד ראשון בכל פעולת חטיפה. כדי להתקבל בטבעיות למחלקה הראשונה היה עליהם להיאבק בחליפות ועניבות. החניכים, רבים מהם מושבניקים וקיבוצניקים, נאלצו להתמודד גם עם כלי אוכל שלא הכירו, למשל סכין מיוחדת לדגים. גם העירוניים שבחבורה שתו בטעות את מי הוורדים שהוגשו בסוף ארוחת הדגים לטבילת כפות הידיים. חניכי קורסים מאוחרים יותר נשלחו לקורס נימוסים אצל חנה בבלי.
שיטת החול והאלה לא הספיקה להיבחן בקרב. כעבור חמישה חודשים, אחרי התקפת מחבלים בתוך בית הנתיבות באתונה, שבה נהרג מהנדס טיס, יזמו כמה מאבטחים מרד. הם סירבו לעלות על מטוס בלי אקדח. הלחץ הועיל ונמצא פתרון, שעוד לא הגיע הזמן לפרסמו.
היחידה היתה סודית ביותר. בטיסות הראשונות רק קברניט המטוס ידע מיהו אותו צעיר בז'קט ועניבה, שנקרא ג'י-אר (מקור השם, מסביר אחד מראשוני היחידה, נתי רותם, הוא בעובדי מדינה שטסו בהנחה באל-על. הסידור הזה נקרא אז Goverment Request ומכאן ראשי התיבות GR). אחר-כך גם צוות הדיילים הבין. אבל כעבור פחות משנה התרחשה התקרית שהוציאה את היחידה לאור ונתנה לה חשיפה בינלאומית. זה קרה ב-19 בפברואר 1969 בנמל התעופה של ציריך. גיבור האירוע היה חניך הקורס הראשון, צעיר בן 22, מרדכי רחמים.
רחמים נולד לפני 51 שנים בכורדיסטן. הוא עלה עם משפחתו למעברת עמק חפר, אחר-כך עברו לשיכון אליכין. בגיל 18 התגייס לצה"ל והתנדב לסיירת מטכ"ל. אחרי השחרור נרשם למכינה הקדם אוניברסיטאית בירושלים, במטרה להשלים את בחינות הבגרות כדי להתקבל ללימודי המזרח התיכון באוניברסיטה העברית. "יום אחד קיבלתי טלפון, אמרו לי להתייצב באבן גבירול וזהו", מספר רחמים.
"הסבירו לי שם מה הולכים לעשות. אני נדלקתי מיד על העניין. זה קסם לי וגם הייתי זקוק מאוד לכסף כדי לממן את המחיה והלימודים שלי. אמרתי לעצמי, יש כאן הזדמנות, אחתום חוזה לחצי שנה ואחר-כך אחזור ללימודים".
אחרי קורס של שבועיים נשלחו רחמים וחבריו למטוסים. "היינו צריכים לאתר באולם הנוסעים פרצופים חשודים ולשים עליהם עין בזמן הטיסה", הוא מספר. "לא היו קב"טים בתחנות, לא היו אז בדיקות ביטחוניות ותשאולים. לא היה אז כלום".
המאבטחים לא חשבו על הסכנות, מחשבותיהם התמקדו בעניינים אחרים. "בשבילנו זה היה משהו אדיר", מספר רחמים. "פתאום אתה מוצא את עצמך בפאריס, ברומא, בלונדון, בניו-יורק, בכל הערים בעולם. אז גם לא היו טיסות קוויקי כמו היום, הגענו לניו-יורק ונשארנו שם שבוע. יומיים-שלושה בלונדון. היינו מטיילים הרבה ומנצלים כל רגע".
חניך הקורס השלישי, עמי גרינברג: "בשנת 69', מי טס אז לניו-יורק? חזרתי למושב וסיפרתי לבן-דודי שאכלתי במסעדה שם נבטים. בשביל זה אתה צריך לנסוע עד ניו-יורק, הוא אמר לי, יש לי באסם מלא נבטים שצמחו מהגשם. בקטע של בחורות בעולם, חברינו חגגו. אומרים שלכל מלח יש נערה בכל נמל, פחות או יותר זה מה שהיה. אבל יצאו מזה גם נישואים וילדים. והיו כמובן גם דיילות. רבים מאתנו התחתנו עם דיילות. אשתי הראשונה היתה דיילת, וגם השנייה".
פרצוף שחור עם אקדח
ב-19 בפברואר 1969 המריא רחמים בבואינג 720 מאמסטרדם לתל אביב דרך ציריך. לצדו במטוס ישב מאבטח נוסף, לא בתפקיד, שהיה אמור להישאר בציריך. שמו של המאבטח הנוסף טוביה וייסבלום, לימים טוביה ליבנה, ראש האגף לאבטחת אישים. הטיסה עברה בשקט. "זה היה חורף והמטוס היה כמעט ריק", משחזר רחמים. "בציריך טוביה ירד ועלו כמה נוסעים נוספים, ואז המטוס התחיל לנסוע לאט לעבר מסלול ההמראה. תוך כדי הנסיעה, כשאני יושב במחלקה הראשונה, אני שומע דפיקות מתכתיות. חשבתי שהמנוע של המטוס התקלקל. ואז פתאום שמעתי שהקפטן צועק 'יורים עלינו, לשכב'.
"זאת סיטואציה שאף אחד לא הכין אותנו אליה. לימדו אותנו רק למנוע חטיפה בתוך המטוס, ולא להתמודד עם ירי לעבר המטוס מבחוץ. לא ידעתי מה בדיוק אני צריך לעשות".
נכנסת להלם?
"לא. האינסטינקטים שלי כלוחם התחילו לפעול. רצתי לתוך תא הטייס, ראיתי שם מהומת אלוהים, כדורים חודרים לתוך התא, על הרצפה שכוב אחד הטייסים עם פגיעה על הבטן. הקפטן לא נפגע. הוא עצר את המטוס וכיבה את המנועים. ואז אני מסתכל ורואה חלון שבור, ובמצב כזה אתה עושה פעולות בצורה אוטומטית. יורים עליך? אתר מקור ירי והשב אש. אני מוציא את הגוף, סביבי שורקים כדורים. זה שלא נפגעתי, זה כמובן מזל. ואז אני רואה במרחק של 70-60 מטר את מקור האש ועם האקדח 0.22 הקטנצ'יק שלי יריתי לעברם".
הירי שלך עשה משהו?
"בדיעבד אני יכול להגיד לך שהיתה לירי הזה השפעה. אבל באותו רגע ראיתי שהיריות האלו זה צחוק. היו לי רק שישה כדורים ועוד מחסנית של שישה. החלטתי שזה חסר תכלית. חשבתי מה יקרה עכשיו אם אחד הכדורים הנותבים, או הרימונים שהם זרקו, רימוני עשן וזרחן, יפגעו במיכלי הדלק בכנפיים. ואמרתי לעצמי, אנחנו עומדים לעלות לשמים. החלטתי לצאת מהמטוס. רצתי לזנב המטוס, רמסתי את כל הנוסעים בדרך. חלק מהם נבהלו כי ראו פרצוף שחור מתקדם עם אקדח ביד ועוד צועק בדרך לאשה היסטרית אחת משפט שחביב על חוטפים, 'דונט וורי, איט וויל בי או-קיי'. אני מגיע לזנב ומבקש מאחד הדיילים לפתוח את מגלשת החירום בצד האחורי של המטוס".
הוא ידע מי אתה?
"הוא בטח קלט, אחרי שראה מישהו עם סמכות מבקש ממנו לפתוח מיד את המגלשה. התחלתי לרוץ, לבוש בחליפה ועניבה, עם האקדח ביד. הגעתי לגדר שמפרידה בין המסלול לבין הספסלים שעליהם ישבו המחבלים. התחלתי לעבור את הגדר. היו שם ערימות שלג שפונו מהמסלול. הסתתרתי מאחורי השלג, התקדמתי מערימה לערימה וצעקתי למחבלים באנגלית לזרוק את הנשק. הם לא הבינו, לא הבינו מי אני, שוויצרי או ישראלי, צועק באנגלית וגם יורה מאזור הספסלים, וגם ירו עליהם קודם מהמטוס. הם היו מבולבלים לגמרי. כך הגעתי למרחק של בערך חמישה מטרים מהם.
"הם היו ארבעה. שניים החזיקו בקלצ'ניקובים, אחד זרק רימונים והבחורה זרקה פמפלטים, שמסבירים למה הם מבצעים את הפעולה הזאת. כשהגעתי אליהם אחד השליך את הנשק מיד. השני לא. ראיתי שהוא מתחיל לעשות לכיוון שלי את התפנית עם הקלצ'ניקוב. אמרתי לעצמי, הנה הוא הולך לתקוע אותי, אבל עוד לפני שהוא הספיק להסתובב תקעתי אותו עם האקדח ויריתי את כל הכדורים שנשארו לי. הוא נפל. ואז הסתערתי עם הידיים על הבחור השלישי, שנראה לי בריון. התחלתי לחנוק אותו. פתאום הרגשתי קנה של אקדח מוצמד לי לראש. זה היה המחבל השלישי שאמר לי באנגלית, 'תעזוב אותו או שאנחנו יורים בך'.
"למזלי, בדיוק אז הגיעו כוחות של מכבי אש ביחד עם המשטרה השוויצרית. גם השוטרים השוויצרים לא הבינו מה קורה בדיוק ומי נגד מי, ובמכונית המשטרה הושיבו אותי בין שני המחבלים".
תה עם לחם יבש
התקרית הסתיימה במותו של טייס המשנה יורם פרס. אחד התוקפים נהרג מכדורי האקדח של רחמים. שלושת האחרים וגם רחמים נשלחו למעצר ולחקירה. "החלטתי לא לספר כלום. אמרתי להם שאני פקיד ישראלי וביקשתי לקרוא לשגריר. הוא הגיע וסיפר שגם בארץ לא יודעים איך להגיב וביקש ממני להמשיך ולהחזיק מעמד בלי לספר את הסיפור האמיתי".
בינתיים פתח רחמים במאבק על תנאי מעצרו. "הודעתי להם שאני יהודי מסורתי וזקוק לאוכל כשר. ניסיתי להרוויח זמן. הביאו לי קערית תה עם לחם יבש. זרקתי את זה. הודעתי להם שאני לא מוכן שיתייחסו אלי כמו אל פושע. נורא כעסתי על היחס. הייתי אדם שביצע פעולת הגנה וקיבלתי יחס כמו של מחבל".
אחרי יומיים, הוא מספר, קיבל באמצעות השגריר אישור לספר את כל הסיפור. "השוויצרים האשימו אותי שהרגתי את המחבל לא לצורכי הגנה. אתה מבין לאיזו רמה ירדנו? במשך חודש ימים התנהלה חקירה, כולל שחזורים בשטח, כולל מטוסים. השוויצרים, בדקדקנות שוויצרית אופיינית, הכינו אפילו שרטוט של מהלך הכדור בגופת המחבל. במקביל התחיל לחץ של מדינת ישראל וארגונים יהודים בעולם לזרז את השחרור שלי".
איך היתה ההרגשה להימצא פתאום בתוך סערה בינלאומית?
"הייתי בן 22. מלבד כותרות העיתונים שהגיעו אלי, לא ידעתי כלום. בשביל השוויצרים זו היתה חגיגה אדירה. הם אמרו שמאז וילהלם טל לא היה להם אירוע כזה מרעיש".
היית מרוצה?
"היו בתוכי רגשות מעורבים. הייתי שמח שהצלחתי לעשות משהו ועצוב על זה שנהרג לנו טייס. הייתי נסער ונרגש, אבל בשליטה. בשלב מסוים הביאו לשם את אמא שלי ואת אחותי זיכרונה לברכה".
איך העברת את הזמן?
"היו חקירות ושחזורים, אבל גם קראתי הרבה. מהיחידה שלחו לי גם תוכנית לאימונים בתוך התא".
רחמים שוחרר בערבות כעבור חודש. התובע השוויצרי ביקש ממנו "מלת כבוד של חייל ישראלי" שיחזור במועד למשפט. הוא הבין שאי אפשר לסמוך יותר מדי על דמי הערבות שמדינת ישראל הפקידה. ההפתעה האמיתית חיכתה לרחמים עם שובו ארצה. "היתה בארץ גאווה, שלא היה לי מושג עליה. כשחזרתי הייתי בהלם. לא יכולתי לעבור מטר בלי שאנשים חיבקו ונישקו אותי".
גם בחורות?
"אוהו. אני, לא נעים לי להגיד, זה היה מנוגד לאופי הביישני שלי. לא ידעתי איך זה נפל עלי. היו הצעות מכל עבר. באמת, הייתי נכנס למסעדה וישר בקבוק שמפניה על השולחן והכל על חשבון הבית והזמנות מבתי מלון. והרים של מכתבים. והכי מרגש זה מכתבים של ילדים קטנים. הכל הגיע אלי הביתה ולא יכולתי לזוז. אהבה בלי גבול. זה נוגע ללב ואני נחנק מדמעות כשאני נזכר בכל זה".
עבודת מחקר במרתף
דווקא לפני אותה טיסה היסטורית חשב רחמים לבקש הארכת חוזה. אבל אחרי שפרצופו התפרסם בהבלטה בכל העיתונים בעולם, הוא היה שרוף. נאסר עליו להמשיך בעבודת האבטחה. בחודשים הראשונים הוא צורף ליחידת האבטחה של ראש הממשלה אז, גולדה מאיר. אחר כך הוא חזר למשפט בשוויץ.
המשפט התקיים בנובמבר 1969. רחמים מסר את גרסתו; תוקפי המטוס החליטו לשמור על זכות השתיקה. השופט, ד"ר האנס גוט, שאל את המחבלים אם חברם, שנהרג מכדוריו של רחמים, החזיק בתת-מקלע. הם סירבו לענות. השתיקה הכעיסה את השופט, שאמר להם כי התנהגותם היא עדות ל"מנטליות פרימיטיווית" וכי העצה שקיבלו לשתוק היא "אידיוטית" ורק תזיק לעניינם. רחמים זוכה מכל אשמה. הוא אף קיבל חזרה לידיו את האקדח והוצעו לו פיצויים כספיים.
מקרה ציריך לא רק הוציא את הג'י-ארים מהארון, הוא גם חולל מפנה בכל תפישת האבטחה. הכל הבינו שדרושה עכשיו חשיבה חדשה: לא רק הגנה על מטוסים מפני חטיפות. היה ברור שהמחבלים ינסו לפגוע במטוסים בכל מקום ובכל שיטה.
גם תוכנית האימונים שונתה ואפילו מערך הגיוס. "לקחו אותי כמודל", מספר רחמים. "נשלחתי למבדקים פסיכומטריים כדי לקבוע מה הסטנדרטים שמעתה יחפשו במועמדים. באותה תקופה החלה תוכנית האבטחה הגדולה: לא לוקחים שום צ'אנס ומאבטחים את כל המתקנים והמוסדות והנציגויות של ישראל בעולם. כמובן שזה סחף מדינות רבות נוספות בעולם. ואז התחיל גם שיתוף פעולה עם ארגוני ביטחון אחרים, והותר גם להשתמש בנשק. כפי שאנחנו יודעים, אכן השתמשו בנשק באירועים אחרים, ברומא ובווינה וכל מיני מקומות שבהם תקפו ישראלים".
"הסיפור של מרדכי רחמים יצר לנו הילה לא נורמלית", אומר גרינברג. "מוטי תיפקד שם כמו שצריך ומאז שמנו הרקיע שחקים. היחידה הפכה מבוקשת מאוד.היתה נהירה עצומה של מועמדים".
הפרשה חוללה גם כמה מהפכים בחייו הפרטיים של רחמים. "עוד לפני המשפט התחלתי ללמוד באוניברסיטה, בדיוק כמו שתיכננתי. אבל כמובן שקבלת הפנים היתה אחרת. כל האוניברסיטאות התנדבו לקבל אותי במלגות. היתה פגישה אצל גולדה וישב שם נשיא אוניברסיטת תל אביב, והוא הודיע לי נחרצות שאני אלמד אצלם ועל חשבונם".
ואז, לא היתה לך ברירה אלא להיות תלמיד טוב?
"לא הייתי מצטיין, אבל בהחלט הייתי תלמיד טוב. האמת, היה קשה. היה לחץ של ציפיות וגם הפרסום. עד היום אנשים עוצרים אותי ברחוב. זה מרגש איך שהאירוע הזה השפיע על אנשים. הרגשתי צורך להשיב על האהבה שהעם הרעיף עלי. נתתי עשרות, אולי מאות הרצאות בכל רחבי הארץ. ראיתי את האנשים, את החום ואת הברק בעיניים וכמה הם מאושרים לשמוע את הסיפור שלי. במרכזים עירוניים, ביישובים מרוחקים, בהמון יישובים".
ומזה פיתחת את הקריירה שלך?
"בדיעבד, אחרי 30 שנה, הקריירה שלי היא לא זו שבחרתי. במחשבותי כילד חשבתי להיות חוקר באקדמיה בנושא הערבי, בתחום המזרחנות. זה לא יצא. אחרי שטעמתי מהאקשן רציתי לחזור אליו. פניתי למוסד ולשב"כ ולא הסכימו לקבל אותי. אמרו לי, 'הפרצוף שלך מפורסם, ואם אתה רוצה נקבל אותך למחקר, למטה במרתפים'. הבנתי שזה לא בשבילי.
"בזמנו שלחו חבר'ה לאמן את הכורדים בעיראק. גם אני הייתי מועמד ושמחתי מאוד לחזור לארץ הולדתי. אמרתי, בכיף. זה היה בשבילי הגשמת חלום. אבל המוסד התערב ופסל אותי. זה כאב לי מאוד".
הפשיטה על מטוס סבנה
בשנת 1972 נקרא שוב רחמים לדגל. הפעם כדי להשתתף בפעולת החילוץ של נוסעי מטוס סבנה, בשדה התעופה בלוד. בתכנון הפשיטה פרץ ויכוח עז. בקרמן דרש שיחידת הג'י-ארים תבצע את הפעולה. מפקד סיירת מטכ"ל, אהוד ברק, לא ויתר.
לבסוף הוחלט שהסיירת תפשוט על המטוס, אבל תעמיד בראש הכוח יוצאי סיירת שהם גם ג'י-ארים. אחד מהם שובץ לפשיטה מיד כשירד מאחת הטיסות. ג'י-אר אחר היה מרדכי רחמים. "דייב לא רצה שאשתתף", נזכר רחמים. "הוא אמר שכבר השתתפתי במבצע אחד ושחוץ מזה כבר שנתיים לא התאמנתי".
גם בנימין נתניהו השתתף בפשיטה. רחמים על ברק ונתניהו: "ברק היה כבר גנרל והיתה לו תדמית של אדם שכל העתיד לפניו. ביבי היה קצין צעיר ולוחם עלא-כיפק. אני אישית מחבב אותו מאוד. הכרתי אותו בעיקר בכמה תרגילים במילואים. באותו זמן אני לא חושב שגם הוא בעצמו חשב וחלם שיהיה ראש ממשלה".
בקרמן לקח הכל ללב. הוא כעס מאוד שיחידת הג'י-ארים לא ביצעה את הפעולה. "רמזו לי שכדאי שבתחקיר אגיד מלה טובה, כדי שהוא לא יכעס", אומר רחמים, "ואז סיפרתי שכשניהלתי את מאבק הירי מול המחבל, ראיתי שהוא לא התאמן אצל דייב. אני, לעומת זאת, עשיתי את התרגולת הנכונה של ירי והסתתרות, ירי והסתתרות, ולכן גברתי עליו. דייב קרן מנחת ובסוף ניגש וחיבק אותי".
בתום הלימודים עבד רחמים ביחידת האבטחה של מפלגת העבודה. שם הוא פגש את החוקר הפרטי מאיר פלבסקי והצטרף אליו למשרד חקירות. לפני 12 שנה נפרדו דרכיהם ורחמים פתח משרד עצמאי. הוא מתגורר היום במושב כפר הנגיד, נשוי ואב לארבעה ילדים, שניים מהם בצבא. המשרד שלו עוסק בחקירות כלכליות ומסחריות, חקירות של גניבות, זיופי מוצרים וגם באבטחת מוסדות ואישים. בשנות השמונים חשפו חוקרי המשרד פרשת גניבה גדולה במפעל טמפו; התברר שהמפיצים וגם מנהל ההפצה גנבו מהמפעל.
חשבת פעם לנצל את הפרסום והאהדה הציבורית כדי להשתלב בחיים הפוליטיים?
"זה אף פעם לא עלה לי בראש. אני, במיוחד כשהייתי קרוב לפוליטיקה והייתי קרוב לגולדה, הבנתי שאני לא רוצה להיות במשחק הזה".
האהבה וההערצה הציבורית חסרות לך היום, אחרי שעברו שנים רבות כל כך?
"לא. אני לא כוכב קולנוע שתמיד זקוק לזה כאוויר לנשימה. עובדה שתמיד אמצעי התקשורת השונים הם אלה שפונים אלי".
איך אתה מתנהג בטיסות?
"אני משתדל לטוס כנוסע רגיל. לא תמיד זה מצליח. אם הטייסים מזהים אותי אני מוזמן לפעמים לקוקפיט. בגלל העור השחום והמראה הערבי שלי יש מאבטחים צעירים, כאלה שלא מכירים אותי, שמסמנים אותי במבט. אני מצדי משתדל לשבת קרוב למעבר, כדי שאם יקרה משהו אוכל להתערב".
ולהירדם?
"אני משתדל ואף פעם לא מצליח". *
מומחה ללוחמה זעירה
דייב בקרמן, האיש שהקים ואימן את יחידת המאבטחים, נולד ב-1912 בניו ג'רסי, ארצות הברית, וגדל באטלנטיק סיטי. בגיל 20 ניהל מועדון לילה בטקסס ועסק גם בהשכרת תיבות נגינה. ב-1941 הוא התגייס לצבא האמריקאי ובדצמבר, בתום תקופת הכשרה סטנדרטית, היה אמור לחזור הביתה. יום השחרור, 7 בדצמבר, היה גם יום ההתקפה היפאנית על פרל הרבור. המשאית פנתה לאחור ובקרמן נשאר בצבא. הוא עבר קורס ללוחמה זעירה והתמחה בקרבות פנים אל פנים, סכינים, כידונים ואקדחים. הוא הוכשר גם במודיעין ולמד לפענח תצלומי אוויר.
בקרמן השתלב בכוחות האמריקאיים שלחמו באירופה ונמנה עם משחררי מחנה הריכוז דכאו. "הוא לא דיבר על זה הרבה", מספר בנו, עו"ד דורון בקרמן, "אבל זה הותיר אצלו רושם קשה ביותר ואני מניח שגם השפיע על המשך דרכו".
הוא השתחרר בדרגת סרן ובמלחמת העצמאות של ישראל הצטרף למח"ל - מתנדבי חוץ לארץ, ונשלח לחטיבה 7. אחרי המלחמה חתם קבע והיה אחד ממקימי היחידה לפיענוח צילומי אוויר בחיל המודיעין.
כיוון שלא הסכים לוותר על האזרחות האמריקאית, נאלץ בקרמן באמצע שנות החמישים להשתחרר מצה"ל. הוא החל לעסוק בעבודות עפר, בהפעלת ציוד מכני כבד, אך לא זנח את תחביבו העיקרי - ירי באקדח. במשך שנים אחדות היה בקרמן אלוף ישראל בירי אקדח. בזכות הכישרון והניסיון שלו בלוחמה זעירה, הוא גם היה באותן שנים מדריך מבוקש בכוחות הביטחון. הוא אימן את יחידת הליווי של ראשי הממשלה דוד בן גוריון, לוי אשכול וגולדה מאיר.
ביוני 1968 נחטף מטוס אל-על בדרכו מרומא ללוד והקברניט, עודד אברבנאל, אולץ להנחית את המטוס באלג'יר. החטיפה זיעזעה את התפישה הביטחונית בישראל ובעקבותיה הוחלט להקים מיד יחידת אבטחה מוטסת. בקרמן, אז בן 56, גויס למשימה. "מרגע חטיפת המטוס", אומר דורון בקרמן, "התחילה מבחינתו של אבי מערבולת שלא פסקה עד מותו, כעבור שבע-שמונה שנים. הוא עזב הכל ועבר להדריך את המאבטחים יומם ולילה. העיסוק בזה הלך וגדל, כי ההיקף ומספר המדריכים הלך והתרחב. אבי לא עשה הנחות. אבל הגוף שלו עשה לו הנחות.
בדצמבר 1975 הוא עבר התקף לב ראשון. כעבור כמה חודשים - התקף שני. ההתקף השלישי והקטלני אירע בדצמבר 1976. זה היה יום שישי. הוא סיים לאמן חניכים במטווח, חזר למשרדים והתמוטט".

"לא חוזרים עד שמבצעים"(המוטו של גדוד 890 של הצנחנים, כפי שניסח אותו מפקדו אריק שרון)
"איפה האופניים שלך עכשיו? תאר לעצמך, שאתה יורד עכשיו למטה, למקום הרגיל, אבל האופניים לא שם. עצור את עצמך ברגע הזה, בשנייה שאתה מגלה שהאופניים לא שם, ותכפיל את הרגע הזה פי אלף. זאת המלחמה." (מתוך הספר "גוף שני", מאת עפר שלח, "זמורה ביתן", 1989, עמוד 92)
"סבלנות התמדה ולעיתים כדור בין העיניים" (סיסמת המארינס לללוחמה בטרור, אותה אימץ בשעתו מפקד גדוד 890 של הצנחנים, אמיר ברעם, כמוטו גדודי)
"המבחן שלנו כצבא הוא מבחן היכולת ולא מבחן הכוונה." (מתוך ההרצאה שנשא האלוף גדי איזנקוט "מאפייניו של עימות אפשרי בזירה הצפונית ובעורף" בסמינר לזכר חללי מלחמת לבנון השנייה שנערך באוניברסיטת חיפה ב־30 בנובמבר 2010)
"אני חושב שצנחנים מחזיקים מעצמם כמחויבים למשהו שכולם מחויבים אליו, אבל הם רוצים קצת יותר. זה לא שאנחנו פועלים מאחורי קווי האויב - אנחנו לכאורה כמו כולם. אז מה בעצם ההבדל? זה שצנחן עושה הכול וקצת יותר. זה מחייב אותך ביוזמה, בהובלה, בדוגמה אישית בקרב - וגם בקימה בפני שיבה באוטובוס." (הרמטכ"ל בני גנץ על השירות בצנחנים. מתוך הכתבה "מסיבת גנץ" מאת יוני שנפלד ונועה הורוויץ, "במחנה", 6 בינואר 2011)

[התמונה הבאה מגיעה מקישור שלא מתחיל ב https ולכן לא הוטמעה בדף כדי לשמור על https תקין: http://www.haaretz.co.il/htz/images/logos/logo.gif]

שריקות וחריקות במטוס החטוף

• אריה דיין
  
• 13.05.1999

רק תשעים שניות הפרידו בין הרגע שבו פרצו מרקו אשכנזי ובנימין נתניהו בראש אחת החוליות של סיירת מטכ"ל אל מטוס סבנה החטוף, לבין הרגע שבו השתלטו על ארבעת החוטפים ושיחררו את עשרות הנוסעים. בסיומן צולמה התמונה המפורסמת, המככבת עכשיו בתשדירי הבחירות של ישראל אחת. מפקד הסיירת, סגן אלוף אהוד ברק, נראה בה על כנף המטוס מיד עם תום הפעולה. במרחק לא רב משם התרחשה דרמה שאילו נקלטה באחת המצלמות היתה יכולה לככב היום בתשדירי הבחירות של הליכוד. סגן בנימין נתניהו, שנפצע כנראה מכדור שנפלט מאקדחו של אשכנזי ופצע גם את החוטפת תרז חלסה, התמוטט על מסלול שדה התעופה, מיד אחרי שירד מהמטוס. רופא הסיירת טיפל בו. אחיו יוני, אחד המפקדים בסיירת, רכן מעליהם.
ב-27 השנים שחלפו מאז הצליח מבצע סבנה לחמוק מהגורל שפקד מיתוסים לאומיים רבים אחרים. שיעור חריג מהלוחמים שהשתתפו בו הגיעו לתפקידים פוליטיים וביטחוניים בכירים (נתניהו, ברק, דני יתום ועוזי דיין הם רק חלק מהם), אך עד כה לא הועלתה נגדם טענה על מחדלים בתכנון או בביצוע.
זה מה שהניע את מועמדה של ישראל אחת לראשות הממשלה להשתמש דווקא בפרשת סבנה להבלטת עברו הצבאי בתשדירי הבחירות. אלא שבעקבות זאת החל המיתוס סביב המבצע להיסדק. זה התחיל בעיתון ברוסית "וסטי", בכתבה שתיארה באריכות את השתלשלות המבצע. אברהם פישמן, מחבר הכתבה, כתב שהיא מבוססת על גרסת ברק, על "מסמכי הגנזך שמהם הוסרה הסודיות" ועל "זיכרונותיהם של המשתתפים הישירים במאורעות". כך או כך, היא לא רק מציבה סימני שאלה בנוגע לתפקודו של ברק, אלא גם מעלה על נס את לחימתו של נתניהו. ראש הממשלה לא אישר רשמית את הגרסה המובאת בה.
הפרסום ב"וסטי" קומם את מרקו אשכנזי, שב-1972 היה חברו של נתניהו לצוות הפריצה והיום, כנציג מרצ במועצת עיריית אשדוד, הוא יריבו הפוליטי. פרקליטו, עו"ד ירון קידר, שלח לעורך העיתון מכתב שבו הוא תובע התנצלות ומאיים בתביעה משפטית. אשכנזי מצוטט בכתבה כמי שמודה שנתניהו נפצע בגלל שהוא, אשכנזי, לא ידע להשתמש באקדח. הקוראים מובלים למסקנה כי האשם בכך הוא ברק, מפקד המבצע, שנהג בחוסר אחריות וצייד את לוחמיו בכלי נשק שלא ידעו להשתמש בו.
"אני לא מבין איך אפשר לכתוב דברים כאלה בשמי בלי לדבר אתי", אמר אשכנזי. "אף כתב של וסטי לא דיבר אתי לפני פרסום הכתבה, ואף אדם בעולם לא שמע ממני דברים כאלה. מעולם לא אמרתי אותם. לא יכולתי לומר אותם, כי הם פשוט לא אמת". ב-1970, שנתיים לפני חטיפת מטוס סבנה, עבד אשכנזי כמאבטח מטוסים באל על. הוא צויד אז באקדח מהסוג ששימש את הפורצים למטוס סבנה.
ב"וסטי" סירבו להגיב על דברי אשכנזי. "הנושא הועבר לטיפול משפטי ועורך הדין שלנו אסר עלינו להתבטא בעניין", אמר זאב בר-סלע, עורך מוסף השבת שבו פורסמה כתבתו של פישמן.
השוואת גרסת ברק, לפי ספרם הביוגרפי של אילן כפיר ובן כספית, עם הגרסה שפורסמה ב"וסטי" ועם דברי אשכנזי מעלה כמה סימני שאלה. גם אחרי שמנכים את ההשפעה הברורה של מערכת הבחירות, מתברר שקיימות מחלוקות בנוגע למה שנחשב עד היום אחד המבצעים המוצלחים של צה"ל. מחלוקת אחת קשורה לשאלה אם כל הלוחמים אכן היו מיומנים בשימוש באקדחים. השנייה קשורה בנסיבות שבהן נתן ברק את פקודת ההסתערות והשלישית נסובה על ההתרחשות במטוס.
במטוס שהמריא מבריסל בדרכו לתל אביב ביום שני, 8 במאי 1972, היו 99 נוסעים. ארבעה פלשתינאים, שני גברים ושתי נשים חברי ארגון ספטמבר השחור, השתלטו עליו כשהיה מעל שמי יוגוסלוויה. עלי טהא אבו-סנינה, מפקד החוטפים הורה לקברניט לטוס לשדה התעופה לוד. שר הביטחון משה דיין, הרמטכ"ל דוד אליעזר, אלוף פיקוד המרכז רחבעם זאבי ומפקד סיירת מטכ"ל אהוד ברק התקבצו בשדה התעופה במקביל לנחיתת המטוס.
החוטפים דרשו לשחרר 315 פלשתינאים הכלואים בבתי הסוהר בישראל ואיימו לפוצץ את המטוס, על נוסעיו, אם לא תתמלא דרישתם. שר הביטחון, שהחליט לנהל עמם משא ומתן מדומה, הורה לברק להכין תוכנית פריצה למטוס. מפקד סיירת מטכ"ל דחה קודם לכן הצעה, שלפיה את הפריצה יבצע כוח שיורכב מאנשי יחידת המאבטחים של אל על, הכפופה לשב"כ. הוא הסכים, עם זאת, שמאבטחים באל על שהם גם אנשי מילואים בסיירת מטכ"ל ישובצו בכוח הפורץ. כך שובץ למבצע גם אשכנזי.
הפריצה, שתוכננה ללילה שבין יום שני ושלישי, נדחתה לשעות אחר הצהריים של יום שלישי. במשך שעות אלו, שבהן נמשך גם המו"מ המדומה, התאמנו אנשי הסיירת באחד ההאנגרים של שדה התעופה. הם השתמשו במטוס זהה למטוס החטוף, אך לא השתמשו בנשק, כדי שהדי היריות לא יסגירו את התוכנית. לא היה זמן לנסוע למטווח במקום אחר, נזכר אשכנזי. בלילה סיים ברק את איוש התפקידים בכוח הפריצה. נתניהו לא נכלל בו.
"לפנות בוקר", כתבו כפיר וכספית מפיו של ברק, "הגיעו לאזור שלושה לוחמים שלא היו משובצים לכוח הפריצה. ביבי נתניהו, מפקד הצוות הצעיר, ועומר ערן, לוחם צעיר מהטובים שביחידה, הגיעו במכונית הב-מ-וו של נתניהו ותבעו בתוקף להשתתף בפעולה. אהוד התלבט, וכשהסתבר לו שהפעולה תידחה לשעות היום, הסכים לצרפם לכוח המתאמן".
לקביעה המשתמעת מהגרסה הזאת, שלפיה נתניהו לא השתתף בכל סדרת האימונים לקראת הפריצה, אין זכר בגרסה שהופיעה ב"וסטי". "סגן בנימין נתניהו, מפקד אחת מקבוצות הסיירת, הגיע ללוד כמעט בבת אחת עם שאר החיילים", כתוב שם.
אחת השאלות שניצבו לפני מתכנני הפריצה היתה איך להביא את החיילים לקרבת המטוס בלי שיגלו אותם החוטפים. הרעיון להלבישם בסרבלים לבנים, כאילו היו טכנאי אל על הבאים להכשיר את המטוס להמראה בעקבות סיומו המוצלח כביכול של המשא ומתן, הועלה לראשונה בשיחה בין שר הביטחון דיין ואלוף הפיקוד זאבי. ברק אימץ אותו בהתלהבות אף שהבין שהלוחמים, שלא יוכלו להסתיר רובים מתחת לסרבלים, ייאלצו להשתמש באקדחים. זה קצת הדאיג אותו.
ברק, גם לפי הביוגרפיה שלו, ידע שלא כל לוחמי הסיירת מיומנים בשימוש באקדחים. לכן החליט כי בחודו של הכוח הפורץ יוצבו דווקא אנשי המילואים, הרגילים להשתמש באקדחים במסגרת עבודתם באל על. "לפני תחילת המבצע, בזמן האימונים בהאנגר, הצוות המיוחד לא ירה, אלא רק התאמן על פתיחת דלתות חירום, תנועה לאורך המטוס, קפיצות, חיפוש מקומות מסתור", כתוב בגרסה שהתפרסמה ב"וסטי". "ממש לפני תחילת ההסתערות נתנו לחיילים נשק. התברר, שהיה צריך להשתמש רק באקדחים. כמה מהחיילים היו ממש המומים מזה. הם לא ירו אף פעם לפני כן מאקדחים". "ללא ספק", קובע המאמר ברמז ברור לאהוד ברק, "זה היה פספוס של מפקדי המבצע".
"אין לדברים האלה שום שחר, כי למיטב ידיעתי כל חיילי היחידה התאמנו באופן שוטף בשימוש באקדחים", מגיב אשכנזי בקביעה שאינה תואמת במלואה את גרסתו של ברק עצמו. "אף אחד לא היה המום כאשר נתנו לנו את האקדחים ואף אחד לא העלה טענה כלשהי בעניין. תאמין לי, ביחידה כמו סיירת מטכ"ל לא שותקים על דברים כאלה... כל הסיפור הזה פשוט לא היה ולא נברא. אין לי ספק שמאחורי הסיפור הזה שסיפרו לכתב של וסטי עומד גורם פוליטי שרוצה לפגוע באהוד".
טענה נוספת נגד ברק המועלית בכתבה ב"וסטי" קשורה למתן האות להסתערות על המטוס. החיילים המחופשים לטכנאים הגיעו לקרבת המטוס כשהם מלווים בטכנאים אמיתיים, שתפקידם היה לחבר גנרטור למטוס ולהסתלק. ברק, על פי התוכנית, היה אמור אז לוודא שכל חייליו מוכנים ולשרוק, אות להסתערות.
מה שכמעט שיבש את התוכנית היתה העובדה שהטכנאים, מיד אחרי שחיברו את הגנרטור, ברחו מהמקום בריצה מבוהלת. ברק, שחשש שהחוטפים יבחינו בריצתם הלא-טבעית ויגלו את ההונאה, הזדרז לשרוק, עוד לפני שווידא שכל חייליו מוכנים להסתערות.
על פי הגרסה של "וסטי", מפקדיהם של שניים מבין מפקדי צוותי הפריצה לא שמעו את השריקה ולכן השתהו השתהות מיותרת של כמה שניות. נתניהו היה אחד מהם. ההשתהות הזאת אכן סיכנה את המבצע כולו. "או שזה היה ביטוי ללחץ (שברק היה מצוי בו) או שהרוח החזקה החרישה את השריקה", כתב "וסטי". אשכנזי ל"הארץ": "על פי התוכנית, ביבי היה אמור לשמוע את השריקה של אהוד ואז לעשות לי סימן, כדי שאפרוץ למטוס. אני זוכר שהוא אכן עשה לי את הסימן המוסכם. אני לא זוכר שאי פעם, במשך כל 27 השנים שעברו מאז, ביבי טען שלא שמע את השריקה. גם בתחקיר, מיד אחרי הפעולה, אף אחד לא טען שלא שמע את השריקה".
הפסקה בכתבה המרגיזה את אשכנזי יותר מכל, ועליה הוא תובע מ"וסטי" התנצלות ופיצוי של מיליון שקלים, מופיעה בתוך מרכאות, כביכול בתור ציטוט ישיר מפיו. היא מתיימרת לתאר את מה שהתרחש בתוך המטוס. "סוף-סוף הקבוצות התחילו לתקוף", מצוטט שם אשכנזי. "הצלחתי עם הרגל לפרוץ את דלת החירום. קפצתי אל תוך המטוס ואחר כך, כאשר כמעט חטפתי כדור ממישהו משלנו, ראיתי מחבלת פצועה העטופה בחומר נפץ. אחרי רץ ביבי. הוא תפס אותה ואני הוצאתי את הדטונטור. וכאן התרחש הבלתי צפוי מכל. עד המבצע הזה אף פעם לא השתמשתי באקדח. בנופפי אתו, בטעות לחצתי על ההדק. הכדור פגע בידו של ביבי. ביבי, למרות הכאב העצום, המשיך להחזיק את המחבלת. האמת היא שאת זה אפשר היה כבר לא לעשות - כמה שניות לאחר מכן היא מתה".
"מי שעמד מאחורי הכתבה הזאת", טוען אשכנזי, "שם בפי דברים בלתי נכונים, שמעולם לא אמרתי אותם, רק כדי להשחיר את פניו של ברק, במסגרת מכונת התעמולה של נתניהו".
כך או כך, יש דבר אחד שכלל אינו מוטל בספק: סיומה של אותה פסקה רחוק מאוד מן האמת. תרז חלסה, החוטפת שעליה השתלטו אשכנזי ונתניהו, לא מתה. היא נפצעה, נידונה לתקופת מאסר ארוכה ושוחררה במסגרת אחת העסקות לחילופי . שבויים. היום היא חיה בעמאן, שם העניקה לפני כשנה ראיון לערוץ 2.

"לא חוזרים עד שמבצעים"(המוטו של גדוד 890 של הצנחנים, כפי שניסח אותו מפקדו אריק שרון)
"איפה האופניים שלך עכשיו? תאר לעצמך, שאתה יורד עכשיו למטה, למקום הרגיל, אבל האופניים לא שם. עצור את עצמך ברגע הזה, בשנייה שאתה מגלה שהאופניים לא שם, ותכפיל את הרגע הזה פי אלף. זאת המלחמה." (מתוך הספר "גוף שני", מאת עפר שלח, "זמורה ביתן", 1989, עמוד 92)
"סבלנות התמדה ולעיתים כדור בין העיניים" (סיסמת המארינס לללוחמה בטרור, אותה אימץ בשעתו מפקד גדוד 890 של הצנחנים, אמיר ברעם, כמוטו גדודי)
"המבחן שלנו כצבא הוא מבחן היכולת ולא מבחן הכוונה." (מתוך ההרצאה שנשא האלוף גדי איזנקוט "מאפייניו של עימות אפשרי בזירה הצפונית ובעורף" בסמינר לזכר חללי מלחמת לבנון השנייה שנערך באוניברסיטת חיפה ב־30 בנובמבר 2010)
"אני חושב שצנחנים מחזיקים מעצמם כמחויבים למשהו שכולם מחויבים אליו, אבל הם רוצים קצת יותר. זה לא שאנחנו פועלים מאחורי קווי האויב - אנחנו לכאורה כמו כולם. אז מה בעצם ההבדל? זה שצנחן עושה הכול וקצת יותר. זה מחייב אותך ביוזמה, בהובלה, בדוגמה אישית בקרב - וגם בקימה בפני שיבה באוטובוס." (הרמטכ"ל בני גנץ על השירות בצנחנים. מתוך הכתבה "מסיבת גנץ" מאת יוני שנפלד ונועה הורוויץ, "במחנה", 6 בינואר 2011)

יורם ז"ל היה בן קיבוץ שלי, והשני מבין 12 הבנים שאיבד הקיבוץ במלחמות ישראל. בניגוד לרשום בכתבה טייס המשנה הוא זה שנפצע, ויורם שהיה הקפטן נפצע אנושות בבטנו מצרור שחדר לקוקפיט דרך חרטום. הוא נפטר מפצעיו רק חמישה שבועות אחרי הפיגוע, ביום ו' 25.03.1969 בבית חולים בציריך.

גם כשלא היה הרבה, היה לנו הכל

קטע מתוך הספר "סיירת מטכ"ל" מאת משה זונדר אודות המבצע:




(עמוד 69)



(עמוד 70)



(עמוד 71)



(עמוד 72)



(עמוד 73)



(עמוד 74)

(מתוך הספר "סיירת מטכ"ל" מאת משה זונדר, כתר ספרים, 2000, הפרק "מלאכים בלבן", עמודים 69-74)

"לא חוזרים עד שמבצעים"(המוטו של גדוד 890 של הצנחנים, כפי שניסח אותו מפקדו אריק שרון)
"איפה האופניים שלך עכשיו? תאר לעצמך, שאתה יורד עכשיו למטה, למקום הרגיל, אבל האופניים לא שם. עצור את עצמך ברגע הזה, בשנייה שאתה מגלה שהאופניים לא שם, ותכפיל את הרגע הזה פי אלף. זאת המלחמה." (מתוך הספר "גוף שני", מאת עפר שלח, "זמורה ביתן", 1989, עמוד 92)
"סבלנות התמדה ולעיתים כדור בין העיניים" (סיסמת המארינס לללוחמה בטרור, אותה אימץ בשעתו מפקד גדוד 890 של הצנחנים, אמיר ברעם, כמוטו גדודי)
"המבחן שלנו כצבא הוא מבחן היכולת ולא מבחן הכוונה." (מתוך ההרצאה שנשא האלוף גדי איזנקוט "מאפייניו של עימות אפשרי בזירה הצפונית ובעורף" בסמינר לזכר חללי מלחמת לבנון השנייה שנערך באוניברסיטת חיפה ב־30 בנובמבר 2010)
"אני חושב שצנחנים מחזיקים מעצמם כמחויבים למשהו שכולם מחויבים אליו, אבל הם רוצים קצת יותר. זה לא שאנחנו פועלים מאחורי קווי האויב - אנחנו לכאורה כמו כולם. אז מה בעצם ההבדל? זה שצנחן עושה הכול וקצת יותר. זה מחייב אותך ביוזמה, בהובלה, בדוגמה אישית בקרב - וגם בקימה בפני שיבה באוטובוס." (הרמטכ"ל בני גנץ על השירות בצנחנים. מתוך הכתבה "מסיבת גנץ" מאת יוני שנפלד ונועה הורוויץ, "במחנה", 6 בינואר 2011)

https://images.hollis.harvard.edu/p...IAJPCDISUN46384

https://images.hollis.harvard.edu/p...VIAJPCDISUN2951

https://images.hollis.harvard.edu/p...VIAJPCDISUN2948

https://images.hollis.harvard.edu/p...VIAJPCDISUN2954

https://images.hollis.harvard.edu/p...VIAJPCDISUN2944

https://images.hollis.harvard.edu/p...VIAJPCDISUN2943

https://images.hollis.harvard.edu/p...VIAJPCDISUN2946

https://images.hollis.harvard.edu/p...VIAJPCDISUN2953

https://images.hollis.harvard.edu/p...VIAJPCDISUN2949






















המשפט של שתיים מהחוטפות - תרז חלסה ורימה טאנוס, ששוחרו מקץ 12 שנים בעסקת ג'יבריל.

https://images.hollis.harvard.edu/p...VIAJPCDISUN8635

https://images.hollis.harvard.edu/p...VIAJPCDISUN8634

https://images.hollis.harvard.edu/p...VIAJPCDISUN8633

https://www.maariv.co.il/news/military/Article-915502

הרגע שהתבשרו על חטיפת המטוס, תוכנית הפריצה פנימה, קרבות הירי עם המחבלים בקוקפיט ותחושת האופוריה שאחר. 50 שנה למבצע החילוץ של חטופי מטוס סבנה