 |
14-05-2006, 13:20
|
 |
|
|
חבר מתאריך: 03.03.03
הודעות: 9,292
|
|
קונצנזוס חדש מאחורי הסורגים
אורי אבנרי
בית הסוהר ממלא תפקיד חשוב בתולדות כל תנועה מהפכנית.
הוא משמש כמכללה לפעילים, מרכז לגיבוש דעות, מקום-ריכוז
של מנהיגים מרכזיים ובמה להידברות בין הפלגים השונים.
לתנועת השחרור הפלשתינית, בית הסוהר ממלא את כל התפקידים
האלה ואף יותר. ב-39 שנות הכיבוש עברו מאות אלפי צעירים פלשתינים
בבתי הכלא הישראליים. בממוצע כלואים בהם בכל עת כעשרת אלפים פלשתינים.
זהו החלק החי, התוסס והפעיל ביותר של העם הפלשתיני. מתרכזים
שם פעילים מכל השכבות, מכל הערים והכפרים, מכל הפלגים הפוליטיים
והצבאיים. לאסירים יש זמן בשפע. יש להם הזדמנות ללמוד, לחשוב,
לקיים סמינרים, להתרכז בבעיות עמם, להחליף דעות, לגבש פתרונות.
כדי למנוע התפוצצות, למדו השלטונות הישראליים לאפשר לאסירים האלה
מידה רבה של חיים בצוותא ומינהל עצמי. זוהי מדיניות נבונה. בפועל דומים
בתי הכלא למחנות של שבויי מלחמה. ההתנגשויות בין האסירים ושלטונות
הכלא מעטות יחסית.
אחת התוצאות היא שהאסירים לומדים בכלא את השפה העברית. הם רואים
טלוויזיה ישראלית, שומעים רדיו ישראלי, לומדים להכיר את ההווי הישראלי.
הם לא הופכים שם לחובבי ציון, אבל הם לומדים להכיר את המציאות הישראלית,
ואף להעריך כמה ממרכיביה.
למשל, הדמוקרטיה הישראלית. "הכי אהבנו את השידורים מהכנסת," אמר
לי פעם אסיר לשעבר, "כשראינו את חברי הכנסת צועקים על ראש הממשלה
ומגדפים את השרים, זה ממש הלהיב אותנו. איפה יש דבר כזה בעולם הערבי?".
הדגם הישראלי
הדבר בא לידי ביטוי כאשר חזרו יאסר ערפאת ואנשיו לארץ. המחלוקת
המתמשכת שהתפתחה בין שבי תוניס ובין "אנשי הפנים" לא היתה רק עימות
בין דורות, אלא גם הבדל בהשקפות.
ערפאת ועמיתיו לא חיו מעולם בארץ דמוקרטית. כאשר חשבו על מדינת פלשתין
האמורה לקום, עמדו לנגד עיניהם הדוגמאות של ירדן, מצרים, תוניסיה ולבנון. הם
הופתעו כאשר הצעירים, ובראשם האסירים לשעבר, הצביעו על הדגם הישראלי.
אין זה מקרה שכמעט כל הידידים הפלשתינים שלי הם אסירים לשעבר.
אנשים שבילו בכלא שנים ארוכות, לפעמים 12 ואף 20. אני תמה תמיד
על העדר המרירות אצלם. רובם מאמינים שאפשר וצריך לעשות שלום עם
ישראל. לכן, על אף הביקורת שהיתה לרבים מהם על צורת-המשטר של
ערפאת, הם תמכו בלב שלם במדיניות השלום שלו.
אגב, גישתם של האסירים לשעבר מטילה אור די חיובי על שלטונות הכלא.
אמנם, חלק מהאסירים סיפרו שעברו עינויים בשלב החקירה, כשהיו בידי
השב"כ, אך היחס אליהם בכלא לא השאיר אצלם בדרך כלל צלקות נפשיות.
מסמך מרתק
כל זה בא כהקדמה לדיון על האירוע המרכזי של השבוע: ההסכם שהושג
בכלא בין נציגי כל הפלגים הפלשתיניים השונים. זהו מסמך בעל חשיבות רבה
מאוד לעם הפלשתיני, הן בשל זהות מחבריו, הן בשל תוכנו.
כעת יושבים בכלא כמה וכמה מראשי הפלגים הפלשתיניים, החל במנהיג
הפת"ח בגדה המערבית, מרוואן ברגותי, וכלה בשייח' עבד-אל-חאלק אל-נתשה,
מראשי חמאס, יחד עם מנהיגי הג'יהאד האיסלאמי, החזית העממית והחזית
הדמוקרטית. הם נמצאים שם בהידברות מתמדת, תוך שהם מקיימים מגע
עם ראשי הארגונים בחוץ ועם קהל הפעילים בכלא. השד יודע איך הם עושים זאת.
כאשר מנהיגי האסירים מדברים בקול אחד, יש לו משקל מוסרי שאין לשום מוסד
פלשתיני אחר - לא לנשיאות, לא לפרלמנט, לא לממשלה. על רקע זה צריך לבחון
את המסמך המרתק.
הוא מאשר בעיקרו את המדיניות של יאסר ערפאת: פתרון שתי המדינות,
מדינה פלשתינית בכל השטחים שנכבשו ב-1967 ובירתה ירושלים המזרחית
ושחרור כל האסירים הפלשתינים. זה מהווה, כמובן, הכרה בפועל במדינת ישראל.
מבחינת הציבור הישראלי, החלק הבעייתי נוגע, כרגיל, לפיתרון בעיית הפליטים.
אין מנהיג פלשתיני שיכול לוותר רשמית על "זכות השיבה", וגם מסמך זה מעלה
אותה מחדש. אבל בפועל מכירים הפלשתינים בעובדה שאפשר לפתור את
הבעיה רק בהסכם עם ישראל.
כלומר, שהשיבה לישראל יכולה להיות רק בממדים קטנים, ועיקר הפיתרון
טמון בשיבה למדינה הפלשתינית ובתשלום פיצויים. יש הבדל בין ההכרה
העקרונית בזכות השיבה, כזכות אנושית בסיסית, לבין ההכרה בצורך להתחשב במציאות.
דרישה נבונה ונכונה
פרק חשוב במסמך נוגע להשכנת סדר בבית הפלשתיני. הגוף האמור לייצג את
כל העם הפלשתיני, בארץ ובחוץ, הוא אש"ף. זהו גם הגוף החתום על כל
ההסכמים עם ישראל. אבל אש"ף חדל מזמן מלשקף את המציאות הפוליטית
הפנים פלשתינית. חמאס, שנולד באינתיפאדה הראשונה, אינו מיוצג בו כלל.
כך גם הג'יהאד האיסלאמי.
המסמך דורש את צירוף שניהם - דרישה נבונה ונכונה. הוא גם מחייב את
בחירתו מחדש של הפרלמנט הפלשתיני - "המועצה הלאומית הפלשתינית",
ואת הקמתה של ממשלת אחדות.
הסכם הכלא יכול לעזור לחמאס להתמודד עם המציאות החדשה - וזהו,
מן הסתם, אחד המניעים הראשיים של מחבריו. הניצחון המוחץ של חמאס
בבחירות לפרלמנט הפלשתיני לא הפתיע רק את ישראל וכל העולם, אלא
גם את חמאס עצמו.
התנועה היתה לחלוטין בלתי מוכנה לקבל על עצמה את עול השלטון. המצב
החדש יוצר סתירה חמורה בין האידיאולוגיה המקובלת של החמאס לבין
הצרכים של מפלגת שלטון. כפי שאמר אריאל שרון: "דברים שרואים משם לא רואים מכאן".
הסתירה הזאת מוצאת את ביטוייה בהתבטאויות של אישים שונים
בצמרת חמאס. הם לא מדברים בכפל לשון, אלא מייצגים תגובות שונות
על המצב החדש. חאלד משעל בדמשק רואה את המציאות מזווית שונה
מזו של איסמאעיל הנייה, ראש הממשלה בעזה. מנהיגים פוליטיים ומפקדים
צבאיים אינם תמיד תמימי דעים.
זהו בלבול טבעי, ובוודאי יעבור זמן עד שייווצר קונסנזוס בין ראשי התנועה
ותיקבע עמדה אחידה. אין לתמוה, על כן, על כך שמנהיגים שונים משמיעים כעת
הודעות הסותרות זו את זו. אחד נראה בטלוויזיה הישראלית כשהוא מכריז
בפאתוס ש"אנחנו לא דורשים רק את ירושלים, אלא גם את חיפה, טבריה
ובית-שאן" . אחר מודיע שהתנועה "לא תכיר בישראל עד שתחזור
לגבולות 1967" - ומה"לאו" משתמע ה"כן".
פשרה בין האידיאולוגיה והתיאולוגיה
הסכם הכלא נועד לעזור ליצירת הקונסנזוס החדש, שיאפשר לחמאס לנהל
מדיניות המבוססת על פשרה בין האידיאולוגיה והתיאולוגיה של התנועה ובין
צרכי העם הפלשתיני.
הקווים המסתמנים: אש"ף, בהנהגת אבו-מאזן, ינהל משא ומתן עם ישראל
ויציג את ההסכם שיושג (אם יושג) למשאל עם פלשתיני. חמאס יתחייב מראש
לקבל את ההכרעה. בו בזמן יכריז חמאס על הודנה ארוכת שנים, שתשים קץ
לאלימות ההדדית.
זה אפשרי. השאלה היא אם ממשלת ישראל רוצה בכך. כרגע זה לא נראה כך
. היא חותרת בגלוי לקביעת "גבולות קבע", באורח חד-צדדי, תוך סיפוח
שטחים נרחבים. מדיניות זו מחייבת מצב של "אין פרטנר". במילא תדחה
הממשלה מכל וכל מסמך האמור ליצור פרטנר אמין, שיהיה מקובל גם על העולם.
בעת משפט הראווה של מרוואן ברגותי עמדנו, עמיתיי ואני, מחוץ לאולם ונשאנו
שלטים: "ברגותי למשא ומתן ולא לכלא". אך אולי עשתה לו ממשלת ישראל טובה
כשהכניסה אותו לכלא, וכך אפשרה לו לגבש מסמך זה.
http://www.nrg.co.il/online/1/ART1/421/585.html
_____________________________________
חתימתכם הוסרה כיוון שלא עמדה בחוקי האתר. לפרטים נוספים לחצו כאן. תוכלו לקבל עזרה להתאמת החתימה לחוקים בפורום חתימות וצלמיות.
נערך לאחרונה ע"י cancer בתאריך 14-05-2006 בשעה 13:29.
|
|
ראשי
צ'אט
מצב כלאיים
