ב-20 בדצמבר 1917, הורה לנין להקים את ארגון הטרור של המהפכה הבולשביקית, הצ'קה. הארגון החליף שמות ומנהיגים, אך לא את מטרותיו


מאת: יוסי גורביץ 12:49 20/12/2004


[התמונה הבאה מגיעה מקישור שלא מתחיל ב https ולכן לא הוטמעה בדף כדי לשמור על https תקין: http://images.nana.co.il//Upload/122004/Article/Article_Title_673301.jpg]

כרזת נ.ק.וו.ד. המהללת את לברנטי בריה


הבולשביקים, מארגני המהפכה הרוסית, אהבו לשקר ולומר שהרוב היה לצידם. זה היה שקר גס - לנין, אחרי הכל, אמר ש"האמת היא ערך בורגני" - והם ידעו זאת. כדי לכפות את שלטונם על אוכלוסיה עוינת, הם היו זקוקים למכשיר להטלת אימה. זמן קצר לאחר פריצת המהפכה הרוסית - יש שיאמרו, מהפכת-הנגד - הורה לנין על הקמת ארגון בטחון חדש. הארגון זכה לכיוני צ'קה; יהיו לו כינויים רבים נוספים.

דז'רז'ינסקי והצ'קה

ב-20 בדצמבר 1920, הגיע לנין למסקנה שהמהפכה מוקפת אויבים, ושיש להקים ארגון חשאי שילחם בהם. הוא הורה על הקמת הוצ'קה, ראשי תיבות של הוועדה החריגה הכל-רוסית ללחימה בחבלה ובמהפכת הנגד. כמקובל בברית המועצות, ראשי התיבות של הארגון קוצרו, והפכו לשמו: צ'קה.

בראש הארגון, העמיד לנין את אחד מחסידיו הקנאים ביותר: פליקס אדמונדוביץ דז'רז'ינסקי. דז'רז'ינסקי, קומוניסט פולני, התאפיין בחוסר מעצורים מקפיא דם אפילו לגבי אותה מלחמה "מעוטת אומץ וחסרת רחמים", מלחמת האזרחים הרוסית. חסידיו קראו לו פליקס איש הברזל, ואנשיו ניסו לשוות לעצמם את חוסר המעצורים שלו.

המהפכנים נאלצו להתמודד עם מלחמה עם גרמניה (זה היה פשוט: הם נכנעו), עם הצבאות הלבנים (הם ניצחו בקושי רב), ועם הפולנים (הם הובסו). בכל מקום אליו הגיע הצבא האדום, צעדו אחריו אנשי הצ'קה - והביאו עמם את האימה האדומה.

לצ'קה היתה תפקיד מרכזי במלחמה הנוראה ביותר שהשתוללה בתחילת שנות העשרים - "המלחמה הירוקה", אותה התקוממות איכרים שלא נחקרה דיה, בה השתתפו מיליוני איכרים שקצה נפשם בעריצות האדומה מחד ובשוד הלבן מאידך. הצ'קה דיכאה את המרידות הללו באלימות שטרם נראתה כמוה ברוסיה - המדינה שהמציאה את המשטרה החשאית עוד במאה ה-16.מבנה והתפתחות
מוועדה קטנה יחסית עם פרסום הצו של לנין, הפכה הצ'קה לארגון מסודר, ביורוקרטי ורב זרועות. היא הוגדרה כ"מגן והחרב" של המפלגה הקומוניסטית, ופעלה בכפוף לוועדה המרכזת של המפלגה. בכל רפובליקה סובייטית הוקם משרד צ'קה, בצמוד למשרד המפלגה המקומי; סניפי צ'קה היו בכל מחוז, בכל עיר, בכל מפעל גדול.

בשנת 1922, שונה שמה של הצ'קה לג.פ.או., ראשי תיבות של "הדירקטוריון הפוליטי של המדינה". הארגון ישנה שמות בעתיד: הוא יכונה נ.ק.וו.ד., מ.ג.ב., ולבסוף ק.ג.ב., שם בו יחיזק הארגון במשך רוב שנותיו, בין 1954 ל-1991. שינוי השם לא יעזור: אנשי הארגון ממשיכים להתייחס לעצמם, גם כיום כ"צ'קיסטים", וכך נודעו בברית המועצות. נשיא רוסיה הנוכחי, ולדימיר פוטין, התייחס אל עצמו בפומבי כ"צ'קיסט ותיק".

הארגון מחדש של הצ'קה הפך אותה לחלק בלתי נפרד מחיי היומיום של תושבי ברית המועצות, ולחלק בלתי נפרד מן המפלגה. כאשר החל סטאלין בהשתלטותו האיטית - היא נמשכה 11 שנים לפחות - על המפלגה הקומוניסטית, הקפיד למנות את נאמניו לתפקידי מפתח בצ'קה; מתנגדיו הפוליטיים מצאו, לתדהמתם, שהצ'קה יכולה לרדוף גם קומוניסטים נאמנים. ב-1932-1933, מילא הנ.ק.וו.ד. תפקיד מפתח בהרעבה המתוכננת שביצעו הבולשביקים באוקראינה, שם נרצחו מיליוני אנשים בהרעבה שיטתית.


טרור

השנים הנוראות ביותר של הצ'קה היו, ללא ספק, שבע השנים שבין 1934 ו-1941. ב-1934, נרצח סרגיי קירוב, ראש המפלגה בלנינגרד. סטאלין הנסער מיהר לעיר, וכשפגש את ראש הנ.ק.וו.ד. במקום, בטר לו על לחיו.

זו היתה מחווה דרמטית ותו לא: קיימת הסכמה רחבה בקרב היסטוריונים שרצח קירוב תוכנן מראש על ידי סטאלין. הוא השתמש ברצח קירוב כפי שהנאצים השתמשו בשריפת הרייכסטאג: כאמצעי לזריעת בהלת שווא מפני "מהפכת נגד", שאיפשר לו לטהר את המפלגה ולהציג זאת כהתגוננות. בין השנים 1934-1937 אירע "הטיהור הקטן": שורה של מנהיגים קומוניסטיים - זינובייב, קמנב, בוכארין ורבים אחרים - הועמדו לדין במשפטי ראווה והוצאו להורג. לעתים קרובות, חוליות הנ.ק.וו.ד. לא טרחו לבצע מעצר - הן היו עוברות מבית לבית, על יפ רשימות, ורוצחות את הקורבנות. בדיחה עגומה מאותו הזמן מספרת על חולית נ.ק.וו.ד. שפרצה לדירה בלילה - הם השתדלו לבוא בלילה - ובני הבית הנפחדים אמרו להם "טעיתם בדירה, הקומוניסטים גרים בקומה למעלה". ראש הנ.ק.וו.ד. יאגודה, שהיה אחראי לטרור, נרצח בעצמו; כך גם יורשו, י'זוב; ויורשו של יז'וב, בריה, ששרד את סטאלין, יירצח באמצע 1953.

ב-1937, הגיע תורו של הצבא: זה היה "הטיהור הגדול". מאות אלפי קצינים נרצחו או הוגלו, ולצבא נגרם נזק בל יתואר: כשנפתחה מלחמת העולם השניה, היו מספר מקרים בהם פיקדו קצינים בדרגת סגן משנה על אוגדות. כל הסגל הגבוה חוסל: רוב המרשלים של ברית המועצות נרצחו. המרשל לעתיד, קונסטנטין רוקוסובסקי, עונה קשות ונשלח לגולאג, שם שימש כמשרתו של מפקד המחנה.

האינטיליגנציה הרוסית היתה אף היא מטרה של הטרור הגדול: אייזק באבל נרצח; אוסיפ מנדלשטם, שכתב פואמה אכזרית מאד כלפי סטאלין, מת קודח בדרכו לגולאג; מקסים גורקי נרצח אף הוא, ככל הנראה; בוריס פסטרנק הוגלה; אנה אחמטובה נרדפה, בנה נכלא ובעלה נרצח. אמנים שלא שיחק להם המזל, ולא היו קשובים דיים לכיוון הפוליטי, מצאו עצמם חסרי עבודה במקרה הטוב, וכורים פחם בסיביר במקרה הרע.


מלחמת העולם השניה

יעילותו של הנ.ק.וו.ד. בביעור אויבים מדומיינים משורות המפלגה והצבא הותירו את ברית המועצות חשופה להתקפת המחץ של הצבא הנאצי. יחידות צבאיות נלחמו, כאמור, בלי קצינים - ובתחילת המלחמה, ירה הנ.ק.וו.ד. בקצינים שהעזו לומר שבכלל פרצה מלחמה. הנ.ק.וו.ד. יצר שיטה של פיקוד כפול בצבא - לצד המפקד הצבאי היה הזמפוליט, הקצין הפוליטי, שהיה מסוגל להטיל וטו על החלטות המפקד. אחוז גבוה להדהים של קצינים פוליטיים מצאו את מותם כתוצאה מ"תקלות" ו"אש ידידותית", וב-1942 בוטל התפקיד זמנית; הוא הוחזר לאחר סוף המלחמה.

הטרור נמשך תוך כדי המלחמה. הנ.ק.וו.ד. הוציא להורג חיילים שערקו לאויב, חיילים שהוא חשד שהם עשויים לערוק לאויב, חיילים שנכנעו וחיילים שהצליחו לפרוץ את טבעות הכיתור הגרמניות. בקרב סטאלינגרד לבדו, רצחו אנשי הנ.ק.וו.ד. למעלה מ-15 אלף חיילים סובייטים - אוגדה שלמה. וזה היה לפני שהגרמנים נכנעו, והסתבר שבצידם נלחמו כ-50 אלף רוסים - שחוסלו כולם, כמובן.



הטרור פגע גם בבעלי בריתה של ברית המועצות. מפקדי פרטיזנים מוצלחים מדי נראו, לעינו החשדנית של בריה, כמו פרובוקטורים עוינים, שמטרתם לחדור לצמרת הסובייטית - והם חוסלו. קומוניסטים שהיו חברים במחתרת בגרמניה, ושאצו לקדם את הכוחות הרוסיים המתקדמים, נשאלו שאלה אחת: "מדוע לא הצטרפת לפרטיזנים?" רבים מהם נורו; אחרים נכלאו. אך בזמן המלחמה, האנרגיה של הארגון הופנתה אל אזורי הלחימה; חופש יחסי הורגש בעורף.

[התמונה הבאה מגיעה מקישור שלא מתחיל ב https ולכן לא הוטמעה בדף כדי לשמור על https תקין: http://images.nana.co.il//Upload/122004/Article/Article_Paragraph_673308.jpg]

לברנטי בריה. על הברכיים: סווטלנה, בתו של סטאלין

דיכוי חוזר

וזה נגמר פחות מחצי שנה לאחר סוף המלחמה. סטאלין הידק באכזריות את טבעת הדיכוי. כל חיילי הגדוד שחברו אל האמריקנים במאי 1945 נשלחו למחנות - הם נחשבו למסוכנים למגע. הדיכוי התהדק במשך חמש שנים, עד מותו של סטאלין בפברואר 1953. ראש הנ.ק.וו.ד. בין 1938 ל-1953, לברנטי בריה, נורה זמן קצר לאחר מכן; הוא היה מסוכן מדי.

עעכשיו היה תורם של המפלגה והצבא לטהר את הארגון שטיהר אותם, והם עשו זאת באותה מידת רחמים שהראה להם הנ.ק.וו.ד. קצינים נקראו לישיבות, ולא חזרו מהן; אנשים שעד כה נחשבו למשתים נאמנים, מצאו עצמם בלי אזהרה מוקדמת כורעים על ארבע ומרגישים קנה קר בעורפם.

אבל המפלגה עדיין שלטה במדינה שרובה עיין אותה, ועדיין היה צורך בארגון טרור ממלכתי. השיטות עודנו: ההוצאות להורג צומצמו, והמפלגה ניסתה לכוון את הק.ג.ב, כפי שנקרא כעת, אל מטרות "הגיוניות": המיעוטים הלאומיים ומתנגדי המשטר. רמה "נמוכה" של טרור, במסגרתה הושלכו אסירים פוליטיים למחנות עבודה ולא נרצחו, ובו ירדה רמת האיום מרצח לאובדן מקום העבודה וכליאה, שררה בברית המועצות עד ההפיכה הכושלת נגד גורבצ'וב, באוגוסט 1991. אז, הגיעו המונים זועמים לכיכר דז'רז'ינסקי, בו שכנה מפקדת הק.ג.ב., ולשוטרי החרש חסרי האונים לא נותר אלא לראות כיצד ההמונים מפילים ומנפצים את פסלו של "פליקס איש הברזל".

הק.ג.ב. פורק; אבל עכשיו שולט ברוסיה צ'קיסט מוצהר, המנסה, שוב, לחזק את השלטון המרכזי ואת מנגנוני הבטחון - והשואף להחזיר את יום החג של הק.ג.ב. וכמו אז, ההמונים הרוסיים שותקים - והעיתונות נרדפת.


http://news.nana.co.il/Article/?ArticleID=164180&sid=16

מה לנו כי נציין את הולדת הצ'קה?

הרבה קומוניסטים מהמערב וממדינות מזרח אריופאיות נרדפו ע"י הארגון הזה.
ומתוכם קומוניסטים יהודים מאוכזבים פנו לתנועה הציונית.

"...שיאים של התמדה, נאמנות ומסירות נפש." יגאל אלון "מסך של חול"

מה אתם יודעים על ארגון ה"ס.מ.ר.ש"? ניסיתי למצוא מידע על הגוף הזה, שכנראה היה אחראי על איתור וחיסול מרגלים בצבא הרוסי - לא ממש הלך לי. האם היה לו קשר/כפיפות ל-GRU?

גם כשלא היה הרבה, היה לנו הכל

זה היה ארגון רצחני במיטב המסורת של ברייה וסטאלין, ובעיקר "טיפל" בשבויים ששוחררו, ובעריקים.
הוא אכן נועד לחסל מרגלים ובוגדים, אלא שההגדרה לאנשים כאלה בבריה"מ הסטאליניסטית, הייתה נרחבת
באופן קיצוני...