 |
24-05-2006, 11:46
|
 |
|
|
חבר מתאריך: 07.02.05
הודעות: 1,882
|
|
6 שנים ליציאה מלבנון
היציאה מלבנון
רקע היסטורי
בשנת 1985 נסוג צה"ל ממרבית השטחים אותם כבש במלחמת לבנון. לאחר הנסיגה נותרה בידי כוחות צה"ל וצד"ל רצועה צרה בשטח לבנון (רצועת הביטחון) שנמתחה לאורך הגבול הישראלי-לבנוני. השליטה בשטח זה נועדה, על פי תפיסת הביטחון הישראלית, לשמור על ביטחונם של ישובי הצפון ולמנוע פעולות טרור וירי קטיושות, בדומה לפעולות שהביאו לפריצת מלחמת לבנון מלכתחילה. על מנת לשמר את השליטה באזור התמקמו כוחות צה"ל וצד"ל בשורת מוצבים בתוך הרצועה ולאורך הגבול.
במהלך 15 השנה לאחר מכן עסקו כוחות צה"ל וצד"ל בלחימה יומיומית בארגוני הטרור הלבנונים והפלסטינים ברצועת הביטחון ומצפון לה. לאורך כל התקופה דבקה מדינת ישראל בעמדתה הרשמית - כי אין לה תביעות חזקה כלשהן על השטח הלבנוני וכי שהות צה"ל באיזור נובעת משיקולים בטחוניים בלבד.
עיקר הלחימה התנהלה מול ארגון החיזבאללה השיעי שפעל ללא הפסק (והשתכלל בפעילותו במהלך השנים) במטרה מוצהרת - להביא לנסיגת צה"ל מלבנון. למרות עדיפותו הברורה של צה"ל בטכנולוגיה וסדר גודל הכוחות, לא הצליח צה"ל להביא להכרעה במאבק זה, וכן כשל במניעה מוחלטת של התקפות קטיושות ומרגמות על ישובי הצפון (אך פעולות חדירה לשטח ישראל כמעט ולא התבצעו). במהלך התקופה זו יצאו כוחות צה"ל לשני מבצעים רחבי היקף כנגד החיזבאללה: מבצע "דין וחשבון" ומבצע "ענבי זעם". שני המבצעים סיפקו הפוגה זמנית בלבד בלחימה בין הצדדים.
הלחימה המתמשכת (בעוצמות משתנות) בין שני הצדדים גבתה קורבנות רבים באופן קבוע, הן מכוחות החיזבאללה והן מכוחות צה"ל וצד"ל. הנוכחות ברצועת הביטחון גבתה ממדינת ישראל גם מחיר כלכלי כבד. כך למשל הוערכה עלות השהות בלבנון בשנת 1999 בכ-400 מיליון ש"ח.
במרבית תקופת השהות ברצועת הביטחון, התקיים בישראל קונסנזוס לאומי רחב לגבי חשיבות הנוכחות הצבאית ברצועה, קונסנזוס שמצא ביטוי בססמה הצה"לית "המטרה - הגנה על ישובי הצפון". כפועל יוצא היה הדיון הציבורי-פוליטי בנושא דל ביותר, מספר המצדדים בנסיגה (בפומבי) היה מועט ועיקר תשומת הלב הציבורית התמקדה במציאת הדרך היעילה ביותר להכניע את ארגון החיזבאללה.
בשלהי שנות התשעים החלו להופיע סדקים בהסכמה הציבורית לגבי הנוכחות בלבנון. הגורמים לכך אינם ודאיים, ועל אבחונם המדוייק קיימת מחלוקת מחקרית ופוליטית. השערה מקובלת היא כי העלייה ההדרגתית במספר חללי צה"ל בלבנון (החל משנת 1993 יותר מעשרים חללים בכל שנה) והיעדר הכרעה בלחימה הובילה לשחיקה הדרגתית בנכונתו של הציבור לספוג את מחיר השהות בלבנון. השינוי בדעת הקהל צבר תאוצה, עם הופעתן של כמה תנועות ציבוריות שתמכו בנסיגה (ביניהן ידועה תנועת "ארבע אמהות") וכן עם הצטרפותם של מספר דמויות פוליטיות למסע הציבורי בעד הנסיגה (דוגמת יוסי ביילין). התפתחותם של תהליכים אלה הולידה דיון ציבורי סוער בדבר האפשרות לסגת מלבנון, ובדבר אופיה הראוי של נסיגה שכזו.
הכנות לנסיגה
ב-1999 נבחר אהוד ברק לראשות ממשלת ישראל. במהלך מסע הבחירות הבטיח ברק מפורשות כי יסיג את כוחות צה"ל משטח לבנון, בתוך שנה מתאריך כניסתו לתפקיד. על פי התכנון הראשוני נועדה היציאה מלבנון להוות חלק מהסכם בין ישראל סוריה ולבנון, אך משכשלו המגעים לקביעת הסכם שכזה הורה ברק לצה"ל לתכנן את נסיגת צה"ל מלבנון באופן חד צדדי וללא הסכם.
בתחילת מרס 2000 קיבלה ממשלת ישראל החלטה בה נקבע כי כוחות צה"ל יסוגו מלבנון עד ליולי 2000, עם או בלי הסכם. מהלך הנסיגה החד צדדית עורר דיון סוער במערכת הפוליטית, ובמקביל פורסמו מדי פעם עדויות על התנגדותם של ראשי המערכת הצבאית לתוכנית. בחודשים שלאחר מכן החלה מערכת הביטחון בהכנות רחבות היקף לנסיגה המתוכננת - מיקומה של גדר המערכת הוסט לגבול הבינלאומי המוסכם, ושורת מוצבים חדשה נבנתה לאורך הגבול.
ההכרזה הברורה אודות הנסיגה האיצה את היווצרותו של משבר אמון בין ישראל (שהחל עוד לפני כן) לבני בריתה בדרום לבנון ובעיקר אנשי צד"ל. בעקבות החרפת המשבר החלה מערכת הביטחון לתכנן מהלך של נסיגה מוקדמת, עוד בטרם הושלמו ההכנות לאורך הגבול.
בחודשים אפריל-מאי 2000 ובעיצומן של ההכנות לנסיגה, החלו אנשי צד"ל (שחששו לגורלם בהיעדר חסותו של צה"ל) לנטוש את המוצבים. כפועל יוצא של תהליך זה עברו מוצבי צה"ל בשטח לבנון למתכונת מצומצמת וחיכו להוראת הפינוי. ב-14 במאי פינה צה"ל את מוצב טייבה והעבירו לידי צד"ל, לאחר מכן הועבר גם מוצב רותם. ב-21 במאי השתלט החיזבאללה ללא קרב על מוצב טייבה, ותהליך קריסת רצועת הביטחון הואץ. בהתאם למצב שהתפתח בשטח ונפילתם הצפויה של מוצבים נוספים, הוחלט להתחיל בפינוי מיידי.
הנסיגה בפועל
תהליך פינוי המוצבים הסופי החל ב-23 במאי 2000 (מבצע "אורך רוח") ובמהלכו הסיג צה"ל עשרות טנקים ונגמ"שים וכאלף חיילים. בד בבד עם תהליך הנסיגה השתלטו אנשי החיזבאללה על רצועת הביטחון. אלפים מחיילי צד"ל ובני משפחותיהם נסו לעבר גבול ישראל, הצטופפו במעבר הגבול ולבסוף עברו לשטח ישראל.
בבוקר ה-24 במאי 2000 הושלמה יציאת צה"ל מרצועת הביטחון. למרות חילופי אש עזים בין צה"ל לחיזבאללה עברה הנסיגה בלא אבידות לכוחות צה"ל, עם חלל אחד לכוחות צד"ל, ועל פי ההערכה עשרה הרוגים מכוחות החיזבאללה. מראות בריחתם של אנשי צד"ל והשתלטות החיזבאללה על מוצבי צה"ל, העלו ביקורת חריפה בישראל על אופן ביצוע הנסיגה, שנראה בעיני אחדים כ"בריחה מבוהלת". מאידך היו שראו בהשלמת הנסיגה ללא נפגעים, מהלך טקטי ראוי לשבח.
לאחר הנסיגה
לאחר הנסיגה נערכו כוחות צה"ל לאורך הגבול הבינלאומי עם לבנון, עד להשלמת בניית המוצבים וגדר המערכת. תוך זמן קצר נערך החיזבאללה אף הוא לאורך הגבול. עם יציאת כוחות צה"ל ירדה במידה דרמטית רמת העימות בין החיזבאללה לצה"ל ובמרבית הזמן נשמר בגבול לבנון-ישראל שקט יחסי, מצב שקיבל ביטוי גם בשיפור בכלכלת הישובים בקרבת הגבול.
בין האירועים הבולטים אחרי הנסיגה: חטיפת שלושת החיילים באוקטובר 2000, ירי ארטילרי של החיזבאללה, בניית מפעל שאיבת מים במקורות החצבני , וסכסוך מתמשך לגבי הריבונות על הכפר רג'ר (אשר קו הגבול עובר במרכזו) ולגבי שטחי חוות שבעא בסמוך להר דב.
סוגיה נוספת שהתעוררה לאחר הפינוי נוגעת לאופן הטיפול הישראלי באנשי צד"ל. כששת אלפים מאנשי צד"ל ובני משפחותיהם עברו לשטח ישראל לאחר הנסיגה. רבים מהם לא מצאו את מקומם במדינת ישראל והיגרו למדינות אחרות או שבו ללבנון. רבים מהנותרים השמיעו טענות קשות כלפי יחסה של מדינת ישראל לבני בריתה בדרום לבנון.
הערכת תועלתו של מהלך הנסיגה נמצאת במחלוקת: יש הרואים בשקט שנוצר בגבול הצפון, עדות להצלחת המהלך. על פי דעות אחרות, פגעה הנסיגה בכושר ההרתעה של מדינת ישראל, ואף הולידה את פתיחת אנתיפאדת אל אקצא. טענה מקובלת נוספת היא, כי נוכחות צה"ל ברצועת הביטחון היתה מיותרת מלכתחילה, ולכן היה מהלך הנסיגה צעד נכון שהתבצע באיחור רב ולאחר גביית מחיר דמים ניכר ומיותר.
השגחה עליונה
לאורך כל מהלך יציאת כוחות צה"ל מדרום לבנון, חגו מלמעלה מטוסים ומסוקים של חיל-האוויר. הטייסים תקפו מטרות חיזבאללה, השמידו ציוד של צד"ל שנותר בשטח והפציצו קטעי כבישים. במהלך המבצע שיגר סגן אורן, טייס קוברה, טיל, לראשונה בחייו. "לא התרגשתי מהשיגור", הוא אומר, "אלא מההודעה הרשמית ברדיו - צה"ל יצא מלבנון"
התארגנות מסוקי הקרב וההכנות לקראת היציאה מלבנון החלו ימים אחדים לפני שאחרון חיילי צה"ל עזב את רצועת הביטחון ואחרון המטוסים עזב את המרחב האווירי שלה. טייסות חיל-האוויר נכנסו לכוננות ומספר גדול של מטוסים ומסוקים עלו צפונה, כדי להיות קרובים לזירת ההתרחשויות וכדי לקצר את זמן התגובה לתקריות אפשריות.
המשימה העיקרית של הכוחות האוויריים היתה להשגיח על השיירות הנסוגות ולוודא כי אנשי חיזבאללה, או אזרחים התומכים בהם, לא יפגעו בחיילי צה"ל. פרט לכך, תקפו מטוסים ומסוקים של חיל-האוויר מטרות רבות, ובכלל זה השמידו ציוד שנותר בשטח על-ידי צד"ל. בין השאר, כלל ציוד זה סוללות תותחים, טנקים וכלי-רכב. כמו כן הופצצו קטעי כבישים.
"כשהוזנקנו לצפון, המצב עוד לא היה ברור", מתאר סרן יאיר, סגן מפקד טייסת קוברות. "משימתנו הראשונה היתה לתצפת על צומת, לא הרחק ממוצב טייבה ולוודא ששיירת כלי-הרכב העוינים שהיתה במקום נשארת במקומה. עוד קודם חסם צה"ל את הצירים הראשיים, כדי למנוע התקדמות כלי-רכב לעבר המוצבים".
אחת המיגבלות איתה נאלצו הטייסים להתמודד היתה המרחב האווירי המצומצם שעמד לרשותם.
"יציאת הכוחות ממוצב כרכום לוותה בירי של החיזבאללה", משחזר סגן ניר, טייס קוברה. "ברגע שהחלה התנועה החוצה, התחילו חילופי האש. מספר שתיים במבנה שלנו זיהה יציאה של טיל כתף מאחד הבתים, ומיד ירינו לעברו". יש לציין, שפעמים רבות נמנע מהמסוקים לפתוח באש לעבר המטרות, בגלל נוכחות אזרחים בקרבת מקום.
"הזניקו אותנו לתקיפת מטרה בגזרה המערבית", מספר סגן אורן, גם הוא טייס קוברה. "זוהו שם שיירות של אנשי חיזבאללה ושל אזרחים לבנונים שעלו לכיוון אחד המוצבים".
כשהגיעו לאיזור, זיהו טייסי הקוברה רכב חשוד בקרבת המוצב ושיגרו לעברו טיל. היתה זו הפעם הראשונה שאורן שיגר טיל. "לא התרגשתי מהשיגור", הוא מודה, "כמו שהתרגשתי כששמעתי בחדשות את ההודעה הרשמית - צה"ל יצא מלבנון. בדיעבד, אני מרגיש שהייתי חלק מאירוע היסטורי".
את מסוק הקוברה האחרון ששהה בשמי לבנון הטיס סגן יונתן. "לפנות בוקר ליווינו את השיירה האחרונה שיצאה מלבנון, עד שהודיעו לנו בקשר לרדת דרומה. הודענו שיש לנו דלק לחצי שעה נוספת באוויר. באותו זמן, השיירה כבר חצתה את הגבול לתוך ישראל. את התשובה שקיבלנו בקשר אזכור תמיד: 'כבר לא טסים כאן יותר'".
התקיפה האחרונה בלבנון
לאחר שכל כוחות צה"ל כבר חצו את הגבול ונכנסו לשטח ישראל, יצא זוג מטוסי F-16 של "טייסת הקרב הראשונה" למשימה אחרונה בלבנון. המטרה: הפצצת טנק.
"אחרי חציית הקו, באיזור מרג' עיון, הבחנו בנקודות אש", מספר דודי, נווט ה-F-16. "לא היה ברור אם זו אש שנכנסת או יוצאת משם. סימנים של התקיפות הקודמות ניכרו בשטח. אפילו במרחק קצר מאיזור המטרה היו סימני פצצות".
שתי פצצות מונחות, שהוטלו בזו אחר זו על-ידי המטוס המוביל, סיימו את המלאכה במהירות. "המאפיין הבולט של שלושת הימים האחרונים בלבנון לא היה כמות ההזנקות, למרות שהיו אינטנסיביות יחסית, אלא מיגוון המטרות", ממשיך דודי. "לתקוף טנק זה לא דבר טריוויאלי. מעבר לכך, גם האווירה היתה מן הסתם מיוחדת, שונה מתקיפה רגילה".
לאחר שסיימו לתקוף את המטרה, המשיכו הטייסים לפטרל כעשר דקות בשמי לבנון ואז קיבלו אישור לחזור לבסיס. מה"בור" הגיעה הודעה בקשר: "היערכות צה"ל על הקו הסגול הסתיימה. אתם רשאים לקחת דרומה הביתה. בזאת תם הפרק הנוכחי של פעילות חיל-האוויר בלבנון". סמוך לשעה בה נחתו המטוסים בשלום בבסיסם במרכז הארץ, נפתח בקבוק שמפניה במוצב השליטה, לציון סופן של 18 שנות לחימה בלבנון.
בחדר התחקירים, תוך כדי צפייה בקלטת שתיעדה את התקיפה האחרונה, נדהמו אנשי הצוות. הטנק, מסתבר, ניצב לצידי כביש מעוקל, בצורה המזכירה יונה, סמל השלום. "אי אפשר להגיד שלא היה פן נוסף, מרגש, לטיסה הזו. התחושה היא של עשיית היסטוריה", אומר רס"ן דן, טייס F-16, שבעברו עשרות תקיפות מבצעיות בלבנון. "מה שחשוב כעת הוא שיש קצת שקט. בחודש שקדם ליציאה מלבנון, כמעט ולא הייתי בבית".
סא"ל אהוד החל את קורס-הטיס תוך כדי מלחמת לבנון. היום הוא מפקד טייסת "עוף החול", טייסת ה-F-16 שביצעה הכי הרבה גיחות תקיפה במהלך השבוע האחרון לשהיית צה"ל בלבנון. 29 גיחות בסך-הכל ו-51 פצצות שהוטלו לעבר יעדיהן.
טייסת "עוף החול", טייסת מטוסי נץ (F-16A/B), עבדה מסביב לשעון בתקופה שקדמה ליציאת צה"ל מלבנון. "כמעט כל אנשי הצוות של הטייסת השתתפו בתקיפות", מספר סא"ל אהוד. "לא רק הטייסים הסדירים, אלא גם מספר לא מבוטל של מילואימניקים נטלו חלק בפעילות המאומצת. במקביל, גם אנשי הגף הטכני עשו מאמצים כבירים. המשימות שביצענו היו שונות מהמשימות השיגרתיות בלבנון וגם זה הוסיף עניין רב. עכשיו, ככל הנראה, הכל יהיה שונה מאוד בטייסת. מאוד שונה".
[התמונה הבאה מגיעה מקישור שלא מתחיל ב https ולכן לא הוטמעה בדף כדי לשמור על https תקין: http://www.iaf.org.il/sip_storage/files/8/18418.jpg]
הקרב האחרון בלבנון
היום האחרון של צה"ל בלבנון היה יום מתוח. לא רק עבור הגדודים שחצו בזה אחר זה את הגבול בדרכם לשטח ישראל, אלא גם עבור לוחמי מערך הנ"מ של חיל-האוויר. לקראת השעה 12 בצהריים, זיהו לוחמי סוללת מחבט קבוצה של אנשי חיזבאללה, מלווים בשלושה כלי-רכב, בדרכם למוצב כרכום, שהיה עדיין מאויש על-ידי חיילי צה"ל. תותחי הוולקן של הסוללה נכנסו מיד לפעולה ויחד עם מסוקי קרב וטנקים, פגעו במחבלים והעלו את רכביהם באש
יום שלישי ה-23 במאי, סמוך לשעה 11:45 בבוקר, פחות מ-16 שעות עד שיעזוב אחרון חיילי צה"ל את דרום לבנון. לוחמי סוללת המחבט, הממוקמת סמוך לגדר המערכת, מאיישים את העמדות. על ציר העלייה למוצב כרכום, שעדיין מאויש על-ידי כוחות צה"ל, הם מזהים שלושה כלי-רכב וקבוצת אנשים חמושים. הדגלים הצהובים שהם מניפים לא מותירים ספק: מדובר באנשי חיזבאללה.
"הם הסתערו לכיוון המוצב וירו עליו, ממש כמו בסרטים", מספר סגן גלעד, מפקד סוללת המחבט. "ככל הנראה, הם חשבו שיגיעו למוצב נטוש, אבל תגובת הש"ג, שירה לעברם, הפתיעה אותם. הם התחילו לברוח דרומה - הכיוון היחיד אליו יכלו לברוח".
סמ"ר לב קוגן, הכוון של הסוללה, שאייש את עמדת התצפית, הזעיק את גלעד וקצין נוסף. באותו רגע החל הקרב האחרון בלבנון, קרב שנמשך עד שעות הערב. "יצאנו החוצה", משחזר גלעד. "תוך חצי דקה, לב כבר היה בתוך הכוונת של המחבט, מנסה לנעול על המטרה ולקבל אישור ירי".
האישור לירי ניתן והמחבט ירה צרור ראשון לעבר שלושת כלי-הרכב הנמלטים. הירי עצמו התבצע ממרחק 1,100-800 מטר, טווח יעיל עבור תותח הוולקן של המחבט. "אם לא היינו יורים את הצרור הראשון של הוולקן, כלי-הרכב היו מצליחים לברוח ושום טנק או מאג לא היו מוצאים אותם", מציין גלעד.
הצרור השני כוון לעבר אחד מכלי-הרכב, מסוג "לנדרובר". הרכב התפוצץ ועלה באש. כמה אנשי חיזבאללה הצליחו להימלט מתוכו, ולוחמי הנ"מ ירו לעברם והצליחו לפגוע באחד מהם.
המחבט הנוסף תפס גם הוא עמדת אש. שני המחבטים ירו ארבעה צרורות לעבר הרכב השני, מסוג "סיירה". ה"סיירה" התפוצצה. "המחבלים ברחו מתוך הלהבות לתוך שטח מיוער", מספר גלעד. "זיהינו את איזור המחבוא ואת הטווח וירינו לעברם כ-15 צרורות". במהלך הירי נהרג מחבל נוסף.
זוג מסוקי קוברה, שהוזנק מהמינחת הצפוני, הגיע לאיזור וירה לעבר המחבלים. אחד המסוקים פגע ברכב השלישי, שנמצא בקרבת המוצב. בשלב זה, יצא ממוצב כרכום טנק לכיוון המחבלים. הטנק ירה לעברם ומיד חזר למוצב.
במשך עשר דקות התקבלו זיהויים נוספים של המחבלים, אך עדיין לא ניתן אישור לירי. כשהתקבל האישור, ירה הטנק לעבר המחבלים. לוחמי המחבט ירו חמישה צרורות לעבר המחבלים. צלף, שהיה ממוקם על גג מוצב זרעית, ירה גם הוא על אחת הדמויות ודיווח על פגיעה מדויקת. בסך-הכל נהרגו במהלך הקרב 11 אנשי חיזבאללה.
בשלוש לפנות בוקר הסתיים פינוי הכוחות הקרקעיים מדרום לבנון. לוחמי המחבט, שנשארו דרוכים מצדו השני של הגבול, צפו באנשי הצלב האדום שהגיעו לשטח לפנות את גופות המחבלים. יותר מאוחר צפו גם באנשי החיזבאללה, שעלו למוצב כרכום עם הדגלים המוכרים. הפעם, לשמחת כולם, המוצב כבר היה נטוש.
תחקיר ראשוני של האירוע העלה כי סוללת המחבט אחראית לחיסולם של ארבעה מחבלים לפחות, לפציעת מחבל נוסף ולהשמדת שניים מתוך שלושת כלי-הרכב. כמה ימים לאחר התקרית, זכו הלוחמים לביקור של מפקד כוחות הנ"מ, תא"ל אריה פישביין, שהעניק להם תעודות הוקרה על פעילותם בקרב האחרון בלבנון.
[התמונה הבאה מגיעה מקישור שלא מתחיל ב https ולכן לא הוטמעה בדף כדי לשמור על https תקין: http://www.iaf.org.il/sip_storage/files/0/18420.jpg]
הטנק האחרון שיצא מלבנון:
[התמונה הבאה מגיעה מקישור שלא מתחיל ב https ולכן לא הוטמעה בדף כדי לשמור על https תקין: http://www.ynet.co.il/PicServer2/03072003/347575/zz_wh.jpg]
מקורות:
http://www.4mothers.org.il/hamesh/hayetzia.htm
http://www.iaf.org.il/Templates/Journal/Journal.IN.aspx?lang=HE&lobbyID=50&folderID=549&subfolderID=551&docfolderID=552&docID=19218
http://www.iaf.org.il/Templates/Journal/Journal.IN.aspx?lang=HE&lobbyID=50&folderID=549&subfolderID=551&docfolderID=552&docID=19217
_____________________________________
|
|
ראשי
צ'אט
מצב כלאיים
