לפני ימים אחדים אמר מפכ"ל המשטרה כי יטפל ביד קשה בשוטרים שנוהגים בחוסר משמעת והיעדר כבוד לחוק. קראדי התייחס לשוטרים שהחנו את רכבם על המדרכה במהלך יום ספורט בו בילו. את אותה מדיניות יד קשה צריך המפכ"ל להפעיל גם על עצמו, בעקבות האזהרה שקיבל מוועדת החקירה הבודקת את פרשת האחים פריניאן. לא ייתכן שבראש המשטרה ימשיך לעמוד מפכ"ל שרמת מוסריותו מעוררת סימני שאלה והתנהלותו המקצועית שנויה במחלוקת

מותר להניח, ללא שמץ של ציניות, שמפכ"ל המשטרה, רב-ניצב משה קראדי, משוכנע בצדקתו ובניקיון כפיו, ומאמין בכנות - כפי שצוטט בתקשורת - שעליו להמשיך בהנהגת המשטרה, כי "אין לי פריבילגיה לעצור וללקק את הפצעים".


הבעיה היא, שלחברה הישראלית אין עוד פריבילגיה להסכין עם נורמה מתמשכת של התנערות מאחריות אישית וסלחנות כלפי מי שאינם שומרים על החוק, האתיקה והנורמות הראויות.


חקירה בגובה העיניים

ייתכן, כי מבחינה משפטית גרידא, אין אפשרות להשעותו בשלב זה. אבל מבחינה ציבורית, לא ייתכן שהמפכ"ל ימשיך לעמוד בראש ארגון, הסובל ממילא


ממשבר תדמיתי וציבורי. למשטרת ישראל אין פריבילגיה להחזיק בראשה אדם שרמת מוסריותו מעוררת סימני שאלה והתנהלותו המקצועית שנויה במחלוקת.

כשהשר לביטחון פנים אומר לצמרת המשטרה, "קראתי לכם כי נפל דבר, משטרת ישראל קיבלה מכתב אזהרה", המפכ"ל חייב להבין את ההשלכות הארגוניות והציבוריות של המצב, לפנות את הכסא הרגיש ולהעמיד את עצמו לחקירה בגובה העיניים, ולא בגובה הדרגות.

אפשר לקוות - בשביל קראדי, בשביל המשטרה ובשביל החברה הישראלית כולה - שבתום החקירה יתברר, שמהלכיו היו חפים מכל ביקורת ובעייתיות. אם כך אכן יקרה, תוכל המשטרה להפיק לקחים, שימנעו התנהלויות "אפורות" מצד בכיריה, כאלו שצריך לחקור אותן, וקראדי יוכל לחזור מחופשתו/השעייתו העצמית.

בשלב זה, לא זה המצב. מכתבי אזהרה במהלך חקירה אינם דבר של מה בכך, ואינם נשלחים בהינף קולמוס. בשלב זה המשטרה אכן ספגה אזהרה, ומי שרוצה להגן עליה, על כבודה ועל יכולתה להמשיך לאכוף את החוק במדינה, צריך לעשות הכל כדי להעדיף את השקיפות על פני מדיניות סגירת השורות ו"ההגנה על החבר'ה".

חרוז נוסף בשרשרת

רב-ניצב קראדי הוא לא יותר מחרוז אחד בשרשרת מתמשכת של זלזול במינהל תקין בישראל, בין אם מדובר בשירות הציבורי ובין אם מדובר בסקטור הפרטי. נדמה, שלציבור הרחב אין מה לעשות, אלא לחרוק שיניים ולחכות עד הסערה הבאה, שאין ספק כי בוא תבוא.


שוב ושוב חושפת התקשורת שחיתות ועבריינות של הצווארון הלבן. שוב ושוב אנו פוגשים את הסלחנות המפליגה של מערכת המשפט והאכיפה כלפי פושעים אלו. אין פלא, שאחרי עשרות שנים של התנהלות כה סלחנית, גם הציבור הרחב מתייחס לנורמות בצורה דומה, ועל כל מקרי השחיתות הללו אין זה נדיר לשמוע תגובות בנוסח "נו, באמת, הוא לא רצח אף אחד" או "אפשר לחשוב שזה המקרה היחידי ושאחרים לא עושים בדיוק אותו דבר".


הציבוריות הישראלית אכן שופעת דוגמאות של עבירות וזלזול בערכים של טוהר מידות ואחריות מירבית - ולא מהיום. נורמות ציבוריות גבוהות לא היו "כוס התה" של מייסדי המדינה, שהתייחסו למדינה המתהווה כאל פרי טיפוחים פרטי שלהם, ולפיכך חשו שגבולות המותר והאסור אינם חלים עליהם - לפחות לא באותה מידה שהם חלים על אחרון האזרחים.


טובות הנאה היו כבר אז; קשר פסול ומקומם בין הון לשלטון התקיים כבר אז; מדיניות של יד רוחצת יד שררה גם אז; מינויים פוליטיים היו כבר אז; תפיסה ניהולית של "הפנקס פתוח והיד רושמת" הייתה גם אז. בקיצור, אין חדש תחת השמש.


היהודים מול המדינה


יותר מכך: תופעות דומות היו וישנן גם במדינות אחרות. אבל נראה, שככל שהדמוקרטיה חסונה יותר, רוצים האזרחים בחברה מתוקנת ומתקדמת יותר, ומאמצים לשם כך תמורות חברתיות, המשנות גם את תרבות הניהול - בחברות פרטיות כמו גם במשרדי ממשלה. לא חייבים לגדול על נורמות החרקירי של היפנים, כדי להבין את מחיר המעילה באחריות, וגם במערב כבר מבינים, שהניסיון להתנער או לחמוק מאחריות עלול להעלות את המחיר עוד יותר.


לא קל לעמוד בפיתויים וצריך מידות תרומיות כדי לא לעשות שימוש לרעה בכוח. זהו קושי אנושי אוניברסלי, שמתעצמם בחברה הישראלית, כשהוא מתחבר אל הקושי הכמעט גנטי להתייחס לגורמי הממשל כאל שותפים לדרך ולא כאל גורמים יריבים או עוינים ממש. את שורשי הגישה הזו אפשר למצוא הרבה לפני שהוקמה מדינת ישראל, כשיהודים בגולה חיפשו כל דרך לעקוף את מנגנוני השלטון של המלוכה או הרשות, שנתפסה כמי שממילא איננה תורמת ליהודים המופלים לרעה ואינה מגוננת עליהם.


נדמה, שתפיסה זו המשיכה להתקיים גם אצל בוני הארץ ומקימיה, והיא מאפיינת את החברה הישראלית גם היום. נורמות גבוהות של אתיקה, שקיפות ואחריות נתפסות כ"לוקסוס של עשירים" ואינן מאפיינות את תרבות ה"סמוך", האילתור והחלטורה הנהוגה אצלנו.


רק לפני ימים אחדים אמר קראדי, כי יטפל ביד קשה בשוטרים שנוהגים ברשלנות, חוסר משמעת והיעדר כבוד לחוק. קראדי התייחס לשוטרים, שהירשו לעצמם להחנות את כלי הרכב שלהם על מדרכות, כשבאו להשתעשע ביום הספורט שלהם. מדיניות "היד הקשה" התבטאה בצעד בלתי מרשים בעליל: החרמת כלי הרכב של השוטרים הסוררים לימים אחדים. למרות זאת, יש משמעות רבה לעצם ההכרזה של קראדי, ועליו להשית את אותה המדיניות גם על עצמו - בין אם בהשעיית עצמו ובין אם ביציאה לחופשה ללא תשלום
http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-3254632,00.html

חתימתכם הוסרה כיוון שלא עמדה בחוקי האתר. לפרטים נוספים לחצו כאן. תוכלו לקבל עזרה להתאמת החתימה לחוקים בפורום חתימות וצלמיות.

אליק רון עלה עליו עשרות מונים
יוסי סדבון גם וגם
והיו עוד נדמה לי 2 ניצבים (כולל מיקי לוי) שכנראה הם נקיי כפיים הרבה יותר מקראדי

שונרא מאי 1992-מרץ 2006.
R . I . P

השוטר שהיה ממונה על הגזרה הבעייתית ביותר בארץ וזכה להוקרה על כך
אבל ככה זה במדינה- מי שמלקק יוקר מקבל יותר והאנשים ההגונים נבעטים החוצה

בלי קשר לשיוך הפוליטי שלו שנוגד את כול מה שרוב תושבי המושב מייצגים

ובגיל 42 מינוי למפכ"ל ועוד אחרי כול הברדק במחוז הדרומי .. מה הפלא שזה מריח סירחון
זה לדעתי היה אמור להיות המפכ"ל , לא ברור למה קיבל את "הגלות" הזו בארה"ב :


זעקות הילדים ילוו אותי כל חיי"
אחרי כהונה סוערת במחוז ירושלים ומועמדות כמעט בטוחה למפכ"לות, ניצב מיקי לוי מחזיר את המפתחות ונוסע לתפקיד אחרון בוושינגטון: "החלטתי לנהוג בממלכתיות ולא להיות אבן רחיים על צווארו של קראדי". המראות הקשים של פיגועי התופת ואסון ורסאי, שפעם אף עלו לו בהתקף לב, ימשיכו ללוות אותו: "זה קרע אותי לרסיסים, רק בבית יכולתי להתכנס בתוך עצמי עם המחשבות". לא, הוא לא מתחרט על כלום. כן, הוא מאוכזב. וכן, עוד נראה אותו בפוליטיקה. ראיון פרידה
שבועיים לפני הפרידה ממחוז ירושלים, ניצב מיקי לוי כבר מתגעגע. לעשייה, לאדרנלין, לאנשים, לשטח ובעיקר לנופי הבירה, שאת כל אחת מאבניה הספיק להכיר במשך כמעט ארבע שנים בתפקיד. "שלוש שנים, שמונה חודשים ועשרה ימים", הוא מדייק, "אבל מי סופר".
לצד הגעגועים, הוא חש גם הקלה לא מועטה. "שנה בירושלים", אומר לוי בראיון פרידה מיוחד ל-ynet, "זה כמו שלוש שנים במקום אחר". אבל אל תטעו בו: במבט לאחור, למרות ההקרבה האישית, אובדן זמן יקר במחיצת המשפחה ואפילו התקף לב שעבר בזירת פיגוע, הוא לא מתחרט על דבר: "בגלגול אחר, הייתי עושה את הכל פעם נוספת".
לא מעט גבות הורמו לפני חודשיים, כאשר השר צחי הנגבי בישר על זהותו של המפכ"ל הבא. "יש תחושת פספוס ואכזבה", מודה לוי, שנמנה אז על ארבעת "המועמדים הבטוחים". אבל לא תשמעו ממנו ביקורת. "המנדט של השר הוא לקבוע מי יהיה המפכ"ל הבא. קיבלתי את הדין ואיחלתי למשה קראדי המון הצלחה".
מי שציפה למרד בצמרת המשטרה בעקבות המינוי המפתיע, התבדה. לוי, שהתמודד על תפקיד השוטר מספר אחת, קיבל את הצעתו של קראדי לשמש נציג המשטרה בוושינגטון. "לאחר מחשבה החלטתי לנהוג בממלכתיות", הוא מסביר, "לאפשר למפכ"ל הנבחר לבחור את הניצבים שאיתם הוא רוצה לעבוד, ולא להיות אבן רחיים על צווארו".
את הפיקוד על ירושלים העביר יאיר יצחקי לידיו בדצמבר 2000. האינתיפאדה אז הייתה בראשיתה. "איש לא שיער אז איזה טירוף מערכות עומד להיות כאן",
נזכר לוי, שהתקופה בה כיהן כשריף הייתה מהסוערות שידעה הבירה: שרשרת פיגועים רצחניים; שורת התרעות חמות, פעולות סיכול ותפיסת חוליות; אסון ורסאי; מהומות בהר הבית; ביקורי אח"מים; מעצר בכירים ב"עולם התחתון"; אלימות בספורט; סגירת האוריינט האוס; הפרות סדר; ביקור האפיפיור. סלט של אירועים ביטחוניים ופליליים, שכל אחד ואחד מהם הצריך "הערכות חסרת תקדים" של המשטרה. "לא הייתה עוד תקופה כזאת", מסכם המפקד הפורש. "כל הזמן קורה פה משהו. תל-אביב היא עיר ללא הפסקה? מחוז ירושלים הוא מחוז ללא הפסקה".
"אלה היו מספרים שלא ידענו כמותם", אומר ניצב לוי על הפיגועים והמחבלים שנלכדו רגע לפני, "עם רמת איום על עיר בירה שלא הייתה כדוגמתה, ושלא קיימת בשום מקום אחר. זה הטיל עומס אדיר על השב"כ ומשטרת המחוז, וחייב עבודה מסביב לשעון. כל התרעת פח"ע וכל היערכות שלנו בצפון העיר, בדרומה או במזרחה - ישר חשו אותה במרכז העיר. פקקי תנועה, מספרים אדירים של שוטרים ברחובות. היינו מוציאים את השוטרים מהמשרדים, מזעיקים אותם מהבתים. שוטרים עבדו 17-18 שעות ביממה".
ומה קורה היום?
"יש ירידה מסוימת במספר ההתרעות, אבל לא בעוצמתן. רק לפני שבוע נלכד מחבל בדרכו לירושלים, גם תיק של תלמיד בית-ספר נתפס עם חומר הנפץ. ירושלים מוסיפה להיות יעד לפיגועים, מעצם היותה בירה ומהסיבה שגדר הביטחון טרם הושלמה. היא הושלמה בצפון, מול השומרון, אבל זה כמו בלון – לוחצים בצד אחד וזה מתנפח בצד השני. הפיגועים משכם וג'נין עברו לרמאללה, שם עוד אין גדר, והנתיב לירושלים פרוץ דרך א-רם. קל להתערות באוכלוסייה שם, והם יוצאים לכאן. לכן מאוד קשה לנו לבלום את הטרור מהחלק הצפוני, ויש שם השקעה עצומה של כוחות ואמצעים".
יש לך ביקורת על העיכוב?
"הגדר הצפונית מתעכבת בין השאר בגלל עתירות התושבים. רוב העותרים דורשים פשוט להיכלל בתוך הגדר, ולא מחוץ לה. אחרים קובלים על כך שהיא עוברת בקרקע חקלאית. כדי לעמוד בכל זאת בלוח הזמנים מזיזים את הקבלנים לחלקים אחרים של הגדר, והעבודה לא נעצרת. אני לא מסתיר, זה פוגע בלוח הזמנים. אבל אנחנו מעריכים שבעוד שנה תושלם הגדר, ואז ביטחון התושבים יהיה ללא ספק טוב יותר. גם יהיה קל יותר להתמודד עם הפשיעה".
נראה עוד מהומות סביב הקמת הגדר?
"בוודאי, זה לא נושא לא פשוט. זה ישבש את מרקם החיים של הצד השני. המסחר יהיה יותר קשה, השבטיות והחמולתיות ייפגעו, פתאום המוקטעה רואה שירושלים מתרחקת מאחיזתה. תפיסתית, רואים שם שקמה גדר אשר מרחיקה את ירושלים מחלומות הפז שלהם. זה לא יעבור בשקט. אבל המשטרה תדע לטפל במפרי הסדר".
באירועים כמו בהר הבית, זכית לגיבוי מהדרג המדיני?
"כל המהלכים שלי בהר הבית דווחו לדרג המדיני. ההחלטה לפתוח שוב את ההר למבקרים התקבלה לאחר עבודה של שנה וחצי על תוכנית שלי, שיצאה לפועל עם תחכום, מלווה במעצרים שקטים ששינו את המצב. מאז אוגוסט ועד היום ביקרו בהר כ-50 אלף איש. זה מהלך אדיר, אחרי שגררו אותי לבג"ץ מעל עשר פעמים בדרישה לחייב אותי לפתוח את ההר. אני אמרתי אז שאי אפשר עדיין לפתוח, הר הבית זה לא מגרש משחקים. אין בו מקום לטעויות. ראוי שיעבדו בו בפינצטה ובסכין חדה של מנתח, בלי לפגוע בכלי דם".
יש חשש לחידוש המהומות שם? אולי על רקע ההתנתקות והרצון שלהם להראות שישראל בורחת.
"עד לפני ארבע שנים, טראומת הר הבית הייתה טראומה משטרתית. כל פעם שניתנה ההוראה לפרוץ להר זה נגמר בשלושה עד 19 הרוגים. אבל עשינו שינוי תפיסה מבצעי, ומאז ועד היום נתתי הוראה 13 פעמים לפרוץ להר. אני לא יכול להרשות שאבנים ייזרקו על הכותל, ומאז לא הגיעה אבן אחת לרחבה. אבל הר הבית, כמו הר הבית, הוא בלתי צפוי, ולכן ראוי שננהג בו בזהירות. אני יכול לומר באחריות כי במהלך ארבע השנים האחרונות אין פגיעה בעתיקות ואין בנייה בלתי-חוקית בהר".
במבט לאחור, מהו האירוע שהכי השפיע עליך במהלך הכהונה במחוז?
"אם לבחור אירוע אחד שהותיר עליי רושם בל יימחה, זה אסון ורסאי. מודיעים לי שהתמוטטה תקרה. אני מגיע לשם ורואה את הזוועה, שומע את הצרחות, משפחות זועקות שנציל את יקיריהן. ואני, מפקד משטרה, אף אחד לא אימן אותי לעשות את הדברים האלה. יש לי ניסיון בחילוץ מהתופת, מאוטובוסים ומסעדות, בהשתלטות על הפרות סדר. פה אין לי ניסיון. מה בדיוק עושים? אז לוקחים רמקול ביד, וקודם כל מדווחים שזה לא פיגוע, אלא כשל הנדסי. אחר כך שולחים שוטרים לחצאי קומות, צועקים 'לא לקפוץ', שלא יהיו נפגעים נוספים, עובדים עם כיבוי ירושלים ומד"א, אומרים לשוטרים להודיע לכל היישובים באזור לשלוח אמבולנסים, לעצור את כל המוניות בעיר ולהגיע כדי להוביל פצועים לבתי חולים. אתה צריך להיות יצירתי, עם מה אתה מוביל את הפצועים. כמה אמבולנסים יש בירושלים, עשרה? מדובר בחתונה עם מאות נפגעים. צריך לפנות צירים, להזעיק מצה"ל את יחידת החילוץ, בית חולים שדה. אני, קצין משטרה, לא אומנתי לעשות את הדבר הזה. בכל זאת הצלחנו להתגבר על האירוע הזה.
"כמובן, זה לא האירוע היחיד. כל אותם פיגועים שבהם נהרגו ילדים, עוללים. קו 2, 14, האוטובוס שיצא מגילה ובתוכו תלמידים – זה קרע אותי לרסיסים. אני בדרך כלל ראשון בזירת האירוע, שומע אותם צועקים, ואנחנו עוסקים בחילוץ שלהם. זה משפיע. אך בזמן הפיגוע אני לא נותן לעצמי שום הנחות. כל כולי בפיקוד על האירוע, פינוי, חילוץ, בדיקה שאין מטענים נוספים. רק אחרי הטיפול והתחקור, בערב, כשאני הולך הביתה, אני יכול להתכנס בתוך עצמי, והמראות והמחשבות רצים בראש. אני בסך הכל בן-אדם. הפיגוע המשולש במדרחוב, שבו נפגעו בני 13 שיצאו ממסיבת יום הולדת, זה אירוע טראומטי. המראות האלה, זעקות הילדים, ילוו אותי כל חיי".
ובתוך כל ההמולה הזאת, הגיע ההתקף. אולי לקחת את הדברים יותר מדי ללב?
"אני אחד כזה שאולי לוקח כל דבר ללב. אני לוקח את הדברים באופן אישי, ואז גם הפתרונות, הביצוע, ההשקעה והמוטיבציה הם בהתאם. יכול להיות שבמאסת הפיגועים בירושלים, הזעזוע והמראות ... זה לא דבר של מה בכך, כל פעם לבוא ולפקד על זירת אירוע, לחלץ, לנהל, כל אלה פגעו בנפשו של אדם. אגב, אני הרגשתי שזה בא, וקודם כל טיפלתי בזירת הפיגוע. נתתי הוראות של חילוץ פצועים, פינוי לבתי החולים, פינוי ההרוגים, הלכתי להתראיין לתקשורת כדי להרגיע את הציבור ולהגיד שהכל בשליטה. רק אחר-כך ביקשתי שיפנו אותי, בשקט. אבל כנראה שזה לא עזר, וזה יצא בבום כזה".
עשית טעויות במהלך הפיקוד על המחוז?
"לא. ככל שאני בודק את ההצלחות של המחוז - חיסול התשתית של הרשות הפלסטינית במזרח העיר, סגירת האוריינט האוס, הטיפול בטרור, חיסול חלק מהמפגעים, טיפול במשפחות הפשע, ההפגנות הקשות, ביקור האפיפיור, הר הבית ועוד – כל אלו מצריכים תכנון מדויק. אני מסתכל בראי, ולא מוצא שום טעות שלי".
ועכשיו אתה יוצא לוושינגטון. איך האנגלית שלך?
"אני עם תואר שני במנהל ציבורי, רמה של אנגלית אוניברסיטאית. אחרי ארבעה חודשים שם יהיה שיפור עצום לאנגלית האוניברסיטאית שלי".
לכמה זמן אתה נוסע?
"אני לוקח פסק זמן של כשנתיים כדי להתנסות במחוזות אחרים, בנושאים חדשים לי, נושאים בהם לא טיפלתי מעולם".
ואז מה? עוד נראה אותך במדים, מתמודד שוב על המפכ"לות?
"לא, ודאי שלא. אני חושב שהתפקיד בוושינגטון הוא באמת האחרון שלי במשטרה. אבל אתם בטוח תראו אותי. אני חוזר בשלב כזה או אחר לעשייה הציבורית-חברתית. אני לא מצהיר הצהרות שאני הולך ל... איך אחרים אומרים? לעיסוק בעסקים כלכליים-פרטיים. אני לא משתלב בעסקים, זה לא הכיוון שלי".
מיקי לוי בדרך לפוליטיקה?
"בוא נאמר שאני רואה עצמי משתלב בחיים הציבוריים, תורם לחברה בישראל בתפקיד ציבורי כזה או אחר. אין לי בכלל ספק. כיוון שאני במדים, אני לא יכול כרגע לפרט, זה לא ראוי. אני רק יכול להגיד שאני אחזור לחיים הציבוריים".
מה אתה חושב על היורש שלך, ניצב אילן פרנקו?
"הוא קצין משכמו ומעלה, שמכיר את העיר, את הנפשות הפועלות, את המשימות והלחצים, אדם שחושב צעד אחד קדימה, ואין לי ספק שיספק את הסחורה".
מה מצפה לו עכשיו?
"לולא הנפגעים בנפש, שזה פוגע לך בנפש, התפקיד הזה הוא אפילו מהנה, מרתק מאין כמוהו. הוא מקנה לך כלים פיקודיים, ניהוליים, שטח וקבלת החלטות שאין כמותם בשום מקום אחר, ודאי לא במשטרה. אין עוד שום מחוז שההחלטה בו יכולה לסבך מדינה שלמה, כמו למשל החלטה בהר הבית או בהפגנות מול משרד ראש הממשלה, בית הנשיא או הכנסת. זה מחייב קבלת החלטות, כושר פיקוד, ניהול ואומץ לב אישי. מי נתן הוראה ישירה להרוג מחבל כבול? אני מאחורי ההוראה הזאת. למרות שנתתי לירות במחבל עם חגורת נפץ, זה ייסר אותי שלושה ימים. זה לא דבר פשוט".
מה אתה אומר לשוטרים שלך, רגע לפני הפרידה?
"מפקד לבד הוא רק בורג, הוא חלק מהפאזל. במחוז ירושלים יש כ-5,000 שוטרים, קצינים, לוחמי מג"ב ומתנדבי משמר אזרחי. לפקד על מכונה כזאת זה לא דבר של מה בכך. כל העשייה, המוטיבציה, ההצלחות – כל אלה שייכים לקצינים ולשוטרים. זה מחוז שעובד כמו שעון שוויצרי. כנראה, השוטרים הירושלמים הם עם אופי מיוחד. אני יכול רק להודות על הזכות שניתנה לי לשרת על המחוז הנפלא הזה, בו אני רואה פסגה של שאיפות מקצועיות ואישיות. ראיתי את תפקידי כשליחות, ולכן היה לי יחסית קל להתחבר לתפקיד ולבצע אותו".
יש לך איזו בשורה לתושבי העיר, שחיבקו אותך בכזאת אהבה?
"לצערי, הימים הקשים עוד לא הסתיימו. עדיין צפויים לנו ולירושלים ימים קשים. אני לא שומע את פעמי השלום, למרות שצריך לשאוף לזה. אבל ירושלים היא עיר חזקה, עם תושבים בעלי אופי חזק מאוד. העיר הזאת תמשיך להתקיים, לשאוף לחיים ולנורמליות".

http://www.ynet.co.il/articles/1,7340,L-2940213,00.html

היתה לי הזכות לפגוש אותו פעם. הוא פשוט מקרין עוצמה ואצילות, לא ווסאח והתנשאות כמו קצינים בכירים אחרים.

לעולם אשא דגלך בגאווה

ובו זמנית חש כאבים בחזה ..לא פנה לשום גורם רפואי בזירה אלא המשיך לתפקד ..
זה לא נתפס ..עניין של דקות שגם הוא היה יכול להתמוטט ואז חלילה אם זה היה קורה הסיכויים להציל אותו היו קלושים
רק אחרי שאחרון הנפגעים פונה ,רק אז פנה לצוות טיפול נמרץ שהיה במקום ואלו איבחנו אוטם ופינו אותו לבי"ח
בטוח עכשיו בין אם הוא מדבר על זה אם לאו .. הוא משוכנע כמה קרוב למוות הוא היה אם זה היה מפתיע כמה דקות מוקדם יותר