 |
02-03-2008, 15:48
|
|
|
|
חבר מתאריך: 30.09.07
הודעות: 2,810
|
|
גם בביטאון חיל האויר הייתה כתבה על ההפלה, מעניין ששמו של דוד גורן לא מוזכר:
http://www.iaf.org.il/Templates/Jou...541&docID=19164
להפלה אבות רבים
ליאור שליין תחקיר: ידידיה קפלנסקי, עבור ענף היסטוריה ומידע
ב-15 במאי 1948, שעות ספורות לאחר הכרזת המדינה, תקפו מטוסי ספיטפייר מצריים את איזור שדה-דב. אחד ממטוסי הספיטפייר נפגע במנועו על-ידי אש מהקרקע. הטייס, בנו של ראש עיריית קהיר, נחת נחיתת אונס ונפל בשבי. זו היתה ההפלה הראשונה של מטוס במלחמת העצמאות וההפלה הראשונה של הנ"מ, של חיל-האוויר, של צה"ל, מאז ומעולם. מי הפיל את המטוס, באיזה כלי נשק ומהיכן נורתה הירייה? גירסאות רבות צצו ב-51 השנים שחלפו מאז ורק לאחרונה נפתרה התעלומה
אם מחמוד בראכה היה יודע איזו מהומה הוא עומד לחולל, אולי לא היה יוצא באותו בוקר להפציץ את תל-אביב. או שהיה מסתפק בגיחה אחת. או שלפחות היה משתדל להתחמק טוב יותר מהאש המינימלית שנורתה לעברו, ולא ליפול. אבל בראכה נפל, ועוד איך נפל, ופתח את אחת התעלומות הגדולות בתולדות מלחמת העצמאות, תעלומה שבאה לפתרונה רק לפני שבועות אחדים, אחרי 51 שנים, באחד החדרים הצפופים, מלאי הספרים והמסמכים, של ענף היסטוריה במטה חיל-האוויר בתל-אביב.
זה סיפור תל-אביבי מתחילתו ועד סופו, עם דמויות מוכרות ואתרים היסטוריים, אבני דרך בתולדות הישוב העברי: שדה-דב, רידינג, הנמל הישן, שייח-מוניס, מלון הילטון. סיפור שבהחלט היה יכול לאכלס את אחת מהרפתקאות חסמב"ה במערה החשמלית. ואין, פשוט אין דרך יותר טובה להתחיל כזה סיפור מאשר בהכרזת מדינה.
ביום שישי, 14 במאי 1948, התכנסו חברי מועצת העם בבניין המוזיאון בשדרות רוטשילד בתל-אביב והכריזו על הקמת מדינה יהודית בארץ-ישראל, היא מדינת ישראל. שעות ספורות אחר-כך, ביום שבת בחמש ורבע בבוקר, תקפו מטוסי קרב של חיל-האוויר המצרי את שדה-דב ואת תחנת הכוח רידינג. ארבעת מטוסי הספיטפייר המצריים צללו לכיוון השדה והטילו בדיוק רב שמונה פצצות מגובה 300 רגל בערך, תוך כדי הפגזה כבדה בעזרת מכונות ירייה ותותחים.
חמישה גלים של תקיפות היו באותו יום על איזור שדה-דב. במהלך התקיפה השנייה, בסביבות השעה 7:30, נפגע אחד ממטוסי הספיטפייר במנועו על-ידי אש מהקרקע. הדליפה המהירה של השמן ושל הגליקול, נוזל ששימש לקירור המנוע, גרמה לחימום-יתר של המנוע והוא יצא מכלל שימוש. הטייס, לוטננט מחמוד בראכה, בנו של ראש עיריית קהיר, נחת נחיתת אונס על חוף הים ליד הרצליה ונפל בשבי.
הנזק הכבד שספג שדה-דב באותו יום, בעיקר בהתקפה הראשונה, עירער את סיכויי ההישרדות של המדינה היהודית הצעירה, שגם כך לא היו גבוהים מאוד. באווירה הקשה הזאת תוך כדי מלחמה, פשוטו כמשמעו, על המדינה לא מפתיע שלא עלה בדעת איש לתעד כהלכה ובפרטי פרטים את סיפור ההפלה. ההפלה הראשונה של מטוס במלחמת העצמאות וההפלה הראשונה של הנ"מ, של חיל-האוויר, של צה"ל, מאז ומעולם.
המאורע ההיסטורי צוין רק כבדרך אגב בדו"ח על התקיפות המצריות, שנכתב שלושה ימים מאוחר יותר על-ידי אדם שתקאי, טייס לשעבר בחיל-האוויר הבריטי, ששימש באותו זמן כקצין המודיעין של שדה-דב. לרוע המזל לא מגלה הדו"ח, ולו ברמז, מי ירה את יריית המזל. מי הפיל את מחמוד בראכה.
מה שקרה מאז מעניין, מוזר ומשעשע בעת ובעונה אחת. יותר מעשר גירסאות שונות, שצצו במהלך השנים, ייחסו את הקרדיט על הפלת הספיטפייר לאינספור אנשים, אם על-ידי עצמם ואם על-ידי אחרים. אם המונח הרשמי לפגיעה במטוס אויב הוא הפלה, הרי למה שקרה סביב הספיטפייר המצרי אפשר בהחלט לקרוא תביעת אבהות.
מי הפיל את המטוס - משה הוף, יעקב שפרלינג, ירדן ברהמס, מנחם אקסמיט, מקס אלפר, ויקטור כץ, שלמה שלוש, יוסף בן-אברהם, שלמה רובינשטיין או סם רוז? מה היה כלי הנשק - רובה, מכונת ירייה או תותח נ"מ? מהיכן נורתה הירייה - ממחנה יונה, מתל-ליטוינסקי, משייח-מוניס, משדה-דב או אולי מספינה בים?
שלושה חברים, שלוש גירסאות
על חוף ימה של תל-אביב, במקום שבו ניצב היום מלון הילטון, היה ממוקם פעם, ב-1948, מחנה יונה. הרבה אנשים לא היו שם, כלי נשק אפילו פחות. "בסך-הכל היה לנו רובה אחד, לא יותר מזה", משחזר אוטו דב פרסברגר. "אחר-כך, בלטרון, המצב השתפר באופן משמעותי. נתנו לעשרה אנשים שני רובי סטן ושלושה רימונים ואמרו לנו 'לכו להילחם'".
פרסברגר הגיע ארצה באוניית המעפילים "תיאודור הרצל" במסגרת עלייה ב'. שני חבריו הטובים, משה הוף ויעקב שפרלינג, היו איתו על האונייה. הם היו איתו גם במחנה יונה. השלושה גרו בעתלית עד דצמבר 1947, אז הצטרפו יחד לצבא ושירתו באותו מקום.
"אני זוכר הכל כאילו זה קרה אתמול", אומר פרסברגר. "המטוס המצרי הגיע מכיוון הים וירה לעבר המחנה. משה תפס את הרובה, הרובה היחיד שהיה לנו, וירה ירייה אחת. ראינו את המטוס מתנדנד ומנמיך, אחר-כך נופל, והיינו משוכנעים שאיכשהו, בפוקס, הכדור של הוף הפיל את המטוס, או לפחות פגע בטייס. לא ראינו עשן, גם לא ראינו את המטוס פוגע באדמה, אבל לפי כיוון הטיסה חשבנו שנחת באיזור הנמל, אולי רידינג, אולי קצת יותר צפונה, איפה שנמצאת היום רמת-אביב. אני לא זוכר באיזו שעה זה היה בדיוק, אבל אני אומר לך, גם אם הוף לא פגע במטוס, הוא פגע בטייס. ראיתי זאת במו עיני".
רס"ן חיים לוין היה אז קצין מינהלה במטה חטיבה 8. מסמך שעליו חתום לוין מספק גירסה שונה במקצת מזו של פרסברגר. כמעט עשרה חודשים לאחר המקרה, ב7- במארס 1949, ישב לוין וכתב: "הנדון: המלצה להענקת אות הצטיינות עבור הוף משה, מ.א. 35936. ב-15 במאי, השכם בבוקר, חגו שלושה מטוסים מצריים מעל שמי תל-אביב בסביבות תחנת רידינג והפילו שם פצצות מספר. לאור זאת הוציא הנ"ל מכונת ירייה מ.ג. 34 וחיכה להתקרבות המטוסים. כאשר התקרבו שוב, כיוון לעבר אחד מהם וירה בו צרור כדורים, אחד אחרי השני, עד שהבחין שמאחד המטוסים יצא עשן לא רגיל. כעבור שעה הודיע לו מפקד מחנה יונה כי אותו אווירון, אשר עליו ירה, נפל ליד הרצליה, בשפת הים. דעתי שהמעשה הנ"ל טעון מומחיות רבה, בהתחשב בעובדה שזה היה האווירון המצרי הראשון אשר הופל על-ידי כוחותינו".
המכתב של לוין לא מותיר ספק: המטוס שעליו ירה הוף הוא הספיטפייר של בראכה, שנחת נחיתת אונס בהרצליה. עם זאת, שלושה הבדלים קיימים בין מכתבו של לוין לגירסתו של פרסברגר. לא ברובה השתמש הוף, אלא במכונת ירייה. לא ירייה בודדת נורתה, אלא צרור. לא בנמל תל-אביב נחת המטוס, אלא בחוף הים בהרצליה. אבל, וזו הנקודה החשובה, גם על-פי מכתבו של לוין היה זה משה הוף שהפיל את המטוס.
יעקב שפרלינג סבר אחרת. "אני הוא זה שירה", סיפר לפני שנים אחדות, "אני הפלתי את המטוס. הוף ואני היינו על הגג של מחנה יונה עם מכונת ירייה מסוג שאטו, גירסה צרפתית של הברן. אני איישתי את העמדה והוף עזר. קצת לפני ארוחת-הצהריים המטוס התקרב, אחרי שתקף את התחנה המרכזית בתל-אביב. פרסברגר לא היה איתנו על הגג באותו הזמן, לכן אולי הוא חושב שהוף הוא זה שירה ולכן אולי הוא חושב שהשתמשנו ברובה. בכל אופן, לא תיארנו לעצמנו שהיריות שלנו פגעו במטוס, והתקשינו להאמין כאשר אמרו לנו כעבור שעה שהמטוס שירינו עליו נחת נחיתת אונס בהרצליה".
פרסברגר והוף הועברו בהמשך המלחמה ללטרון, ואחר-כך לחטיבת החי"ר של יצחק שדה. הוף נפצע בקרבות בשנות ה-50, השתחרר ופנה לעסקים. פרסברגר המשיך בשירות חובה ומונה למפקד בית-דפוס, בדרגת רס"ר. מאוחר יותר הגיע שפרלינג אל בית-הדפוס גם הוא, והועבר לאחר תקופה קצרה לחיל-האוויר. אחרי שהשתחרר שימש שנים ארוכות כקצין ביטחון. הוא נפטר לפני חודשים אחדים. פרסברגר, לאחר שחרורו, הקים וניהל בית-דפוס משלו, שבו הוא עובד עד היום במשרה חלקית. הוא בן 76 ומתגורר בנוף-ים. הזמן, מסתבר, לא עושה עליו שום רושם. "אני בטוח באלף אחוז", הוא אומר בתוקף, "המטוס שהוף ירה עליו ברובה הוא המטוס שנפל".
במו עיני ראיתי
ביום שישי, יום הכרזת המדינה, סיים דוד הכט קורס של ארבעה ימים והוסמך כמפקד איזור מטעם ההגנה. "באותו ערב הגעתי לתל-ליטוינסקי, במקום שבו עומד היום מחנה תל-השומר", הוא מספר. "למחרת, בחמש וחצי בבוקר, בדרכי לצריף המקלחות, נפלה עליו פצצה והרגה כמה אנשים. מיד אחר-כך הגיעו המטוסים המצריים. כלי הנשק שלנו היו סגורים במחסנים והמפתחות היו אצל אחד הבחורים שנהרגו. ירדן ברהמס, שלמד איתי בגן ובבית-הספר היסודי, מצא את המפתחות בכיסו של הבחור, פתח את המחסן, לקח את אחת משתי מכונות הירייה מסוג 'בזה', מיקם אותה והתכונן לירות".
"הכט עמד לידי והזין את השרשרת", מספר ברהמס. "שאר החיילים הסתתרו באחת התעלות. כשהמטוס התקרב שוב מכיוון דרום, התקרב מאוד, התחלתי לירות לעברו".
"במו עיני ראיתי איך המטוס נפגע, פלט עשן שחור ונפל", אומר הכט. "זיהיתי שזה היה מטוס ספיטפייר. אני לא יכול לדעת אם זה היה המטוס הראשון שנפגע, השני או השלישי. אני כן יכול להגיד, שראיתי שהוא נפגע ונפל בצפון תל-אביב, בסביבות רידינג.
"אני אומר לך, אם ברהמס לא היה פוגע במטוס, היו עושים בנו טבח נוראי. התעלות מצידי הכביש היו מלאות אנשים ולא היה לאן לברוח. כל כדור שהמטוס היה יורה, היה הורג שניים-שלושה אנשים".
המתנדבים באים
"השומר אחי אנוכי", זהו שמו של ספר על חלקם של המתנדבים האמריקאים במלחמת העצמאות. האחים וייס, שכתבו את הספר, לא פוסחים על יומה הראשון של המלחמה וגם לא על סיפור הפלת הספיטפייר המצרי. אבל אצלם המפיל הוא דווקא מתנדב אמריקאי, מקס אלפר, שהוצב בשדה-דב כמכונאי מוטס.
"זמן קצר לאחר התקיפה הראשונה", כותבים האחים וייס, "הגיעה למקום משאית והביאה כמה כלי נשק, בעיקר אקדחים ורובים ומכונת ירייה אחת עם חצובה. אלפר היה היחיד שהיה מאומן בתיפעול מכונת הירייה, לכן לקח אותה וניקה אותה מגריז בעזרת אחד המתלמדים. הוא הראה לו איך להזין את חגורת התחמושת וחיכה.
"במהלך התקיפה השנייה ירה אלפר על הספיטפייר ותוך דקות המטוס החל להעלות עשן. הוא התרסק ליד הרצליה והטייס נפל בשבי. הירייה של אלפר הפילה את מטוס הקרב הראשון של האויב בהיסטוריה של ישראל".
אלפר עצמו מסכים, באופן כללי, עם התיאור. למה אתה בטוח שזו מכונת הירייה שלך שהפילה את הספיטפייר, נשאל פעם. "כי הסיכויים לפגיעה ממכונת ירייה, היורה לאורך קו הטיסה, גדולים בהרבה מאלה של נשק עם ירייה בודדת", ענה.
אבל לא רק מארה"ב הגיעו מתנדבים במלחמת העצמאות וגם על האחרים, מה לעשות, נכתבו ספרים. סיפורם של מתנדבי דרום-אפריקה, למשל, מגולל ב"דרום-אפריקה 800", ספרו של הנרי קציו. גם קציו מתאר את סיפור הפלת הספיטפייר המצרי. אבל אצלו המפיל הוא, כמה צפוי, מתנדב מדרום-אפריקה, ויקטור כץ, שהוצב בשדה-דב כנשק.
"מאוחר יותר באותו יום", כותב קציו, "נפגע ספיטפייר מצרי על-ידי תותח 20 מ"מ, שנורה על-ידי ויקטור כץ מיוהנסבורג". כתוב, אז כתוב.
"התעוררתי מוקדם מאוד באותו בוקר, כתוצאה מההפצצה הראשונה", מאשר כץ, "ויצאתי לשדה כדי לעזור לדחוף את המטוסים למקומות שונים, כדי שלא ישמשו מטרה מרוכזת למטוסי האויב. אחר-כך חזרתי לנשקייה ולקחתי מכונת ירייה, לא תותח נ"מ. הלכתי לשוחה, שם הצטרף אלי בחור קנדי בשם ג'ו סגל.
"העמדה שלנו היתה בצד הצפוני של המסלול, בערך 30 יארד ממנו. הספיטפייר השני התקרב מכיוון מזרח. הוא היה לדעתי בגובה אלף רגל לכל היותר וצלל כמעט במקביל למסלול. כשהיה במרחק שני מייל מאיתנו, פתחתי באש. המשכתי לירות עד שהוא חלף כמעט מעלינו, אבל מהר מאוד הוא היה מחוץ לטווח. אני מאמין שיריתי ברציפות כמעט שש שניות, בערך 45 פגזים".
אולי בכלל מהים?
שלמה שלוש היה מפקד גדוד 4 של חיל-המשמר של ההגנה. ביום רביעי, יומיים לפני הכרזת המדינה, מונה לאחראי על איזור צפון תל-אביב, שכלל את הנמל, את שדה-דב, את תחנת הכוח רידינג ואת גשר הירקון הסמוך. למחרת, ביום חמישי, נשלח שלוש לשדה-דב כדי לארגן את ההגנה על שדה התעופה, לאור ההערכות שרווחו כי יותקף על-ידי מטוסי אויב.
"מצאתי שם שלושה נוטרים, שני רובים ומכונת ירייה מסוג לואיס", הוא מספר. "אירגנתי מעוז עם עמדת שמירה, שאוישה על-ידי הנוטרים במשמרות ומקום לנקות את כלי הנשק. אחרי התקיפה הראשונה עלה צריף התחמושת באש. מיהרתי פנימה והצלחתי להציל את אחד משני הנפגעים, שהיו פצועים באורח קשה". על כך, אגב, קיבל שלוש צל"ש כמה חודשים אחר-כך.
ב-7:15, כשהגיע גל התקיפה השני, היה שלוש עסוק בניקוי הלואיס. "הייתי מוכן, חיכיתי למטוסים הבאים. כיוונתי את הלואיס אל הספיטפייר, נתתי עשר מעלות פור ושיחררתי צרוך ארוך. הצרור הזה פגע במטוס". כעדות, מציג שלוש שלט אזהרה שהיה תלוי בספיטפייר המצרי, שאותו הוא שומר עד היום. "אהרון רמז, שטס להביא את הטייס המצרי לחקירה, נתן לי את השלט כמזכרת, להפלה הראשונה של מטוס אויב".
גם יהודה ברושי טוען שהספיטפייר הופל על-ידי מכונת ירייה. לא לואיס, אלא 'בזה'. לא משדה-דב, אלא משייח-מוניס. ולא על-ידי שלוש, אלא על-ידי שני מדריכים שאת שמם איש אינו זוכר.
ברושי, אז ברודסקי, השתתף ביום הכרזת המדינה בקורס קציני קשר שנערך בשייח-מוניס. "בערך בשמונה בבוקר, אולי קצת יותר מאוחר, לקחו שני מדריכים מכונת ירייה מסוג 'בזה' מבניין המיפקדה של הקורס אל פרדס סמוך, כדי לבחון את המכונה ולהתאמן עליה. מטוס קרב מצרי חלף מעל. זמן קצר אחר-כך חזרו השניים, סיפרו לכולם שירו לעבר המטוס, פגעו בו והפילו אותו".
אם לסיפור של שני המדריכים התייחסו מעט בספקנות, הרי שכמעט כל מי שעבד בחברת החשמל בשנות השישים ידע לספר כי מנחם אקסמיט הוא שהפיל את המטוס. "אקסמיט היה בחיל-הים במלחמה ומאוחר יותר הפך לעובד חברת החשמל ברידינג", מספר שמואל כהן, שעבד עם אקסמיט בין השנים 1967-1963. "בקרב כל החברים לעבודה היה ידוע כי אקסמיט הוא שירה ופגע בספיטפייר. כולם דיברו על כך והוא אישר. הוא סיפר שהיה על ספינת חיל-הים, ראה מטוס שמפציץ את תל-אביב, ירה בו ופגע".
ועכשיו לתותחים הכבדים
אז מה היה לנו? רובה, מכונות ירייה מכל הסוגים ואולי בכלל ירי מאונייה. ועכשיו הגיע הזמן לתותחים הכבדים.
שמונה תותחי "היספנו-סויזה", תותחי נ"מ בקוטר 20 מ"מ, נרכשו על-ידי ההגנה והגיעו ארצה משווייץ לפני הכרזת המדינה. "הקימו לנו מחנה אימונים, אם אפשר לקרוא לזה ככה בברדק של אז", מספר יוסף בן-אברהם. "התאמנו במפעל נטוש לייצור ספירט וסגרו אותנו במעטפת של סודיות, עם שמירה הרמטית מסביב. אחרי הכל, היינו הראשונים שקיבלו נשק יותר מודרני. אל תשאל לאיזו רמת מיומנות הגענו. למדנו לשים מחסנית, לטעון וללחוץ על ההדק".
כמה ימים לפני ה-15 בחודש, יום הכרזת המדינה, נשלחו ארבעה צוותים לשטח, לפעילות מבצעית. אלכס זילוני, מהנדס, לשעבר קצין טכני בחיל-האוויר הבריטי, היה אז חבר במיפקדת שירות-האוויר. ביום שישי קיבל שיחת טלפון ממונטי גרין, מהמטה הכללי. "יש לי ארבעה תותחים וארבעה צוותים מוכנים", אמר גרין, "אפשר לשלוח אותם לשדה-דב". "בשמחה", ענה זילוני, והמשלוח המובטח הגיע עוד באותו ערב.
"ביום שישי הגיעה הפקודה לנסוע לשדה-דב", ממשיך בן-אברהם. "המפקד אומר, אז יוצאים. הגענו לשם בלילה ופרסנו. מה זה פרסנו? התפזרנו באקראי, שניים צפונה, שניים דרומה, במירווחים כאלה או אחרים. אמרו לנו שבבוקר אמורים להגיע מטוסים שלנו מחו"ל, אז שלא נילחץ או ניבהל. אחד מאנשי המח"ל בא וניסה ללמד אותנו בכמה דקות איך להשתמש בכוונות הפתוחות.
"הייתי מפקד צוות באחד התותחים בצד הדרומי של רידינג, כ-50 מטר מתחנת הכוח. בבוקר, כשהמטוסים המצריים תקפו, היתה מהומה גדולה. חשבנו שאולי אלה המטוסים שלנו, היינו מבולבלים. בגיחה הראשונה מספר 3 בצוות שלי נכנס לשוק, להיסטריה, והתחיל לצעוק בקולי קולות. הורדתי אותו מהמושב והתיישבתי בעצמי. לא שהייתי מומחה כזה גדול, הייתי אז רק בן 17 וחצי.
"בפעם השנייה הספיטפייר תקף את רידינג ממזרח למערב, ממש יצא מהשמש, ובגובה של מאה מטר בערך, לפי מיטב זכרוני, פגעתי במטוס. חבר'ה מהפלוגה המיוחדת, שהיו קרובים מאוד לאיזור, הגיעו והרימו אותי באוויר בשמחה". בהמשך המלחמה הועבר יוסף בן-אברהם לגדודי השדה. כשנגמרה המלחמה פנה ללימודים בטכניון ובמקביל סיים קורס קצינים. אחר-כך חזר לשירות קבע בחיל-הקשר והשתחרר ב-1965 בדרגת רס"ן. היום הוא מתגורר בתל-אביב, בן 69, מהנדס אלקטרוניקה. "שמעתי שיש אחרים שטוענים שהפילו", הוא אומר. "יכול להיות, אין לי מונופול. אני יכול להגיד לך רק מה שאני זוכר, שקלעתי בפוקס. הנותבים נכנסו במטוס, הוא התנדנד ונפל".
על תותח אחר, גם הוא בשדה-דב, באותה שעה, ישב שלמה רובינשטיין. גם הוא, כמה מפתיע, ירה לעבר המטוס המצרי. גם הוא, כמה מפתיע, הפיל אותו. "אני עמדתי לידו וסיפקתי תחמושת", מספר אייבי מקליס. "המטוס צלל לכיוון השדה. כיוונו עליו ורובינשטיין ירה. הצרור הראשון לא פגע. בצרור השני פגעו חמישה פגזים במטוס, עשן היתמר ממנו והוא החל לאבד גובה. כך הופל המטוס המצרי".
ואולי זה פקיד השומה?
זאב כהן היה אחד משלושת מפקדי הצוותים האחרים של תותחי ה"היספנו-סויזה" שמוקמו באותו לילה בשדה-דב. אז, במהלך הלילה של ה-14 במאי, ערך פגישת היכרות עם צוות התותח. רובם היו מבוגרים ומנוסים ממנו. הוא מינה את סם רוז לתותחן, בגלל נסיונו הרב בנ"מ כחייל בצבא הבריטי במלחמת-העולם השנייה.
"התקיפה הראשונה של שדה-דב תפסה את כולם לא מוכנים", אומר כהן. "עד שהגיע הגל השני, התותח שלנו היה במצב הכן. הצוות היה דרוך וכשהספיטפייר תקף, מכיוון מזרח, כיוון רוז אל המטוס וירה כמה מטחים. יכולנו לראות בבירור את הכדורים הנותבים בדרכם אל המטוס וראינו פיצוץ קטן כשהוא נפגע. המטוס ניענע בכנפיים לפני שנעלם מעל תחנת הכוח. החבר'ה צעקו: 'פפגענו בו, פגענו בו'".
סם רוז הצטרף לצבא הבריטי בדצמבר 1939 ואומן בהפעלת תותחי נ"מ 3.7 אינץ' ובמערכות לגילוי מטוסים. הוא השתתף במלחמת-העולם השנייה וב-1948 הגיע לישראל כמתנדב. לאור נסיונו, הוצב ביחידת נ"מ ליד תחנת הכוח רידינג ומונה לתותחן של "היספנו-סויזה" 20 מ"מ בפיקודו של זאב כהן. ואז, באותו יום שבת, כשהספיטפייר הנמיך לעברם, כיוון רוז וירה לאורך מסלול הצלילה שלו. הפעם הבאה שחשב על כך היתה עשר שנים מאוחר יותר, כשפגש את זאב כהן בעצרת לציון עשור למדינת ישראל. "הודינו למזלנו על כך שאנחנו בחיים", אומר רוז. "תאר לך מה זה לעמוד מול ספיטפייר שיורה לעברך. פשוט אתה נגד מטוס קרב".
סם רוז עבר קורס מפקחי מס-הכנסה ושימש שנים ארוכות כפקיד שומה בחיפה, בתל-אביב ובנתניה. "הפעם הבאה שבה נזכרתי בהפלת הספיטפייר היתה ב-1997. קראתי בספר של אליעזר (צ'יטה) כהן, 'השמיים אינם הגבול', שעד כה אף אחד לא דרש קרדיט על ההפלה, ההפלה הראשונה בהיסטוריה של המדינה. אמרתי לעצמי: היי, זה אני!
"אני יכול להבטיח לך במאה אחוז שזה אני ולא אף אחד אחר. אני מוכן לשבת עם כל אחד מאלה שטוענים אחרת ולהוכיח להם שאני הוא המפיל. אני אגיד לך למה אני זוכר את זה כל-כך טוב, בגלל הטראומה. הייתי בעמדה והספיטפייר צלל ישר לעברי. הוא היה מאוד נמוך, בזווית מאוד חדה. כיוונתי לעברו והייתי מוכן לירות. הסתכלתי לו בעיניים, באופן מילולי. יריתי את כל התחמושת, בערך 50 פגזים. מיד שמענו פיצוץ, ראינו עשן, המטוס פנה צפונה ונחת בצפון הרצליה".
אנד דה ווינר איז
כשנחת הספיטפייר המצרי בחוף הים בהרצליה, מיהרו כולם להגיע אל הטייס. את יוסף לשם עניין דווקא המטוס. לשם, אז ג'ו שמלץ, מכונאי מנועים לשעבר בחיל-האוויר הבריטי, היה חבר בקבוצה של פרדי איש-שלום, שבנתה את הספיטפייר הראשון של חיל-האוויר הישראלי משרידי מטוסים. הוא קיווה להציל מהמטוס חלקים, אבל לא מצא שום דבר שמיש, היות שהמטוס היה שקוע לחלוטין במי ים. מה שכן, לשם יכול להעיד כי המטוס נפגע, למיטב זיכרונו, מקליע רציני, בערך בקוטר 20 מ"מ. עדות זו פוסלת את כל הטענות על הפלת המטוס על-ידי רובה או מכונות ירייה ומצמצמת את מספר המועמדים.
נכון, רק ספיטפייר אחד הופל באותו יום שבת, לא כל חיל-האוויר המצרי. ובכל זאת, הכל נכון. הכל אמת. למעשה, אולי עוד יופיעו טוענים נוספים לכתר ההפלה. הסיבה לגרסאות הרבות היא פשוטה: הרבה אנשים מכמה מקומות ירו, ככל הנראה, על אותו ספיטפייר. ואם לא עליו, אז על מטוס אחר באותו יום, שלא נפל. אלא שאז, ב-1948, תוך כדי המלחמה, איש לא טרח לתחקר כל מאורע. נפל מטוס, אז נפל. ואם מישהו ירה על מטוס ושמע כעבור זמן שמטוס נפל, הרי שהמסקנה היא אחת ומתבקשת הפלתי מטוס אויב.
ההנחה כי הכדור שהפיל את הספיטפייר נורה ממחנה יונה, אם על-ידי הוף או על-ידי שפרלינג, אם מרובה או ממכונת ירייה, התבססה ככל הנראה על ההנחה המוטעית, שהמטוס לא נורה משום כיוון אחר. ברור שהחברים ממחנה יונה לא היו מודעים לכך שהספיטפייר נורה גם מאיזור שדה-דב עצמו, מיקום הרבה יותר נוח ויעיל לפגיעה במטוס שתוקף את רידינג. אם היו יודעים, סביר להניח שלא היו חושבים שכדור המזל שייך דווקא להם. שפרלינג עצמו סיפר שהופתע מאוד כשאמרו לו שעה אחר-כך שהמטוס שירה עליו הופל. ובכל מקרה, אם זה היה לקראת ארוחת-הצהריים, כפי שטען שפרלינג, אז בשום פנים ואופן זה לא יכול היה להיות אותו מטוס שנחת נחיתת אונס בבוקר, בחוף הים בהרצליה.
בעוד שייתכן שהמטוסים שתקפו את שדה-דב אותו בוקר טסו קודם מעל תל-ליטוינסקי, לא סביר שנשאו מספיק פצצות כדי לתקוף את שני המקומות. יתר על כן, אם אחד אכן נפגע מאש שנורתה מתל-ליטוינסקי, קשה להאמין שהטייס היה ממשיך ותוקף את המטרות בשדה-דב. בעדותם של עדי הראייה משדה-דב, רובם אנשי צוות-אוויר מנוסים יחסית, בהם בוריס סניור, מפקד הבסיס, אין רמיזה לכך שאיזשהו מטוס שתקף אותם פלט עשן או הראה כל סימן אחר לפגיעה בטרם הגיע. לכן, עדותם של ברהמס והכט מצביעה על כך שהמטוס שעליו ירו לא היה זה שנחת בהרצליה באותו יום.
מקס אלפר היה בטוח לאורך שנים שמכונת הירייה שלו היתה היחידה בשדה-דב באותו זמן. כששמע שהיו כבר תותחי נ"מ 20 מ"מ ממוקמים ופעילים בשדה-דב באותו יום, הודה כי "תותחי נ"מ, עם קליעים נותבים, מאוישים ומתופעלים על-ידי תותחנים מאומנים, היה להם סיכוי גבוה בהרבה לפגוע במטוס אויב מאשר מכונת ירייה בידיים לא מאומנות יחסית".
באשר לסתירה בין הספר "דרום-אפריקה 800" לגירסתו של ויקטור כץ על סוג הנשק שבו ירה, סביר להניח שכץ צודק. אבל גם הוא, כששמע שעוד אנשים ירו על הספיטפייר, הודה כי ייתכן שלא הכדורים שלו הפילו את המטוס.
גם אם מקבלים את הגירסה ששני המדריכים האלמונים ירו על המטוס מהחורשה בשייח-מוניס, הרי שלאור חוסר ההיכרות שלהם עם מכונת הירייה, קשה להאמין שפגעו. ואם אכן ראו איזשהו סימן לכך שפגעו, אין ספק שעוד אנשים היו רואים אותו. אלא שבאף אחת מהעדויות אין לכך זכר. הסיפור שסיפרו לברושי ולשאר החיילים בשייח-מוניס נולד, כנראה, בהתרגשות של הרגע.
התרחיש היחיד האפשרי שעל פיו מנחם אקסמיט היה יכול לירות על הספיטפייר הוא אם הספינה שלו היתה במקום הנכון ובזמן הנכון והוא היה אחד מהתותחנים בכוננות. אבל ב-15 במאי 1948 שום ספינה של חיל-הים הישראלי לא היתה מצוידת עדיין במכונות ירייה. בנוסף, אין תיעוד לכך שספינה של חיל-הים היתה באיזור תל-אביב באותו יום. המטוס שעליו ירה אקסמיט היה כנראה מטוס אחר, בתאריך אחר.
יוסף בן-אברהם היה במקום הנכון, בזמן הנכון וגם לחץ על ההדק של הנשק הנכון. אין ספק שגם הוא ירה על הספיטפייר המדובר. אבל מיקום התותח שלו, מדרום לרידינג, וקו הטיסה של הספיטפייר, ממזרח למערב בכיוון רידינג, הצריכו ירייה בזווית עם פער מחושב מראש, מיומנות שאדם בלי ניסיון והכשרה לא יכול לבצע.
מכל הטענות, העדויות והסיפורים, סם רוז היה היחיד המאומן בתותחנות נ"מ. חוץ מזה, המיקום שלו היה הטוב ביותר. הוא היחיד שבאמת ראה את המטוס מקרוב. גם מפקדו, זאב כהן, מצטרף לגירסתו. והמפקד, כידוע, תמיד צודק. בעקבות פנייתו של רוז לחיל-האוויר, אחרי שקרא בספרו של צ'יטה על ההפלה בלי האבא, נערך בענף היסטוריה תחקיר מקיף. לפני מספר שבועות הגיעה התעלומה לקיצה. במכתב רשמי מאשר חיל-האוויר כי רוז הוא שהפיל את הספיטפייר המצרי, ההפלה הראשונה בהיסטוריה של מדינת ישראל, עד כמה שאפשר לשחזר אחרי 51 שנים. יש גם גירסאות אחרות, נכתב שם, ואי-אפשר לקבוע בוודאות אם רק הכדור של רוז פגע במטוס ואם לא פגע בו גם כדור נוסף. אולי של שלוש, אולי של רובינשטיין.
"אני אגיד לך למה זה כל-כך חשוב לי, שיידעו שאני הפלתי את המטוס", אומר רוז. "למצרים היו אז כמה ספיטפיירים, שירו ופצעו והרגו ישראלים. ההצלחה שלי להפחית משהו, ולו מעט, מהיכולת הזו שלהם, כל-כך מוקדם במלחמה, היא זו שחשובה. זה כל הסיפור".
[
נערך לאחרונה ע"י double_o בתאריך 02-03-2008 בשעה 15:52.
|
|
ראשי
צ'אט
A friend in need 
- is a friend indeed 
מצב כלאיים
