אירועים ביטחוניים ופוליטיים שאירעו בתקופה האחרונה, מציגים את הפלשתיניים כעדר ללא רועה אשר מרכיביו נגררים לפעולות היסטריות, בעל כורחם כמעט. כך בהרג המשפחה הפלשתינית בחופה של עזה, כך ירי הצלף על כביש 443, כך יוזמת האסירים ומשאל העם. מהי המשמעות לכך?

פעמים רבות הוכח, למן תחילת האינתיפאדה ואף קודם, כי בידי החברה הישראלית היכולת לנצח את החברה הפלשתינית, כל עוד היא בוחרת להילחם ולעמוד על זכותה. מי שיסכם את המשבר האחרון שפרץ בשנת 2000, יוכל להבחין בקריסת המשק הכלכלי הפלשתיני, אל מול מיתון ישראלי שהסתיים זה מכבר עת עלה המשק על פסי צמיחה מרשימים.

הוא יראה כיצד חוסלה/נפטרה/נאסרה ההנהגה הפלשתינית המסורתית, זו שהורכבה מערפאת בפת"ח, אחמד יאסין בחמאס, אבו עלי מוסטפא בחזית העממית ועוד. גם דרגי הביניים נעלמו בצורה כזו והותירו את הפלשתיניים עם מנהיגים מהליגות הנמוכות, שאינם מסוגלים ללכד את השורות, לא כל שכן לנהל את הרשות.

עוד יבחין מי שיחקור את השתלשלות האירועים, בירידה המסיבית בתמיכה הבינלאומית בפלשתיניים, אל מול התחזקות מעמדה של ישראל. הוא ייראה כיצד מי ששחרר מתאבדים לתוך הקו הירוק בתדירות גבוהה אך לפני שנים ספורות, מתקשה לבצע פיגועים פשוטים יותר כיום.

אם כן, בכל רובד שייבדק - צבאי/כלכלי/פוליטי/בינלאומי - ישראל ניצחה באינתיפאדה.

לנוכח המציאות, חייבת ישראל לבדוק מחדש את דרכה הפוליטית ולמצוא פתרון שיהלום את הנסיבות הנגזרות מניצחונה. פתרון זה חייב להיות מנותק משאיפות הפלשתיניים, שהפסידו במלחמה שהם פתחו בה ואשר דרדרו אותה לתהומות של שימוש בילדים ובנערות לביצוע פיגועי התאבדות.

לכתבה המלאה - http://www.sikurmemukad.com/sikurim...ld/rashut2.html