אוהבים את ישראל, חולמים על לבנון
שש שנים אחרי שנמלטו לישראל מלבנון, משפחתו של מייג'ור סעאד חדאד, המפקד הראשון של צד"ל, חיה בארץ כישראלית לכל דבר, וממשיכה להתגעגע ללבנון
טלי ליפקין שחק, מעריב 10/6/2006 9:10

הדלת נטרקה כשתרז חדאד יצאה אל חצר הבית ברום הכרמל בחיפה כדי לקבל את פניי ובתה הצעירה, ארזה, רצה אחרי הלברדור המשפחתי ששעט אל הרחוב. המפגש התחיל אם כן במשבר. לא השארת מפתח אצל אחד השכנים, שאלתי.
"אנחנו לא ממש מכירים. רק אומרים שלום שלום. מה את חושבת, שכל היהודים אוהבים אותנו? ", ענתה . אבל תרז חדאד, אלמנתו של מייג' ור (רב-סרן) סעאד חדאד, המפקד הראשון והמיתולוגי של צבא דרום לבנון (צד"ל), לא איבדה את העשתונות. היא טיפסה מעל השיחים אל מאחורי הבית וגילתה שבעזרת סולם תוכל להגיע למרפסת דירתה.
ניגשתי לשכן לשאול סולם, וגם שאלתי אם הוא יודע מי הם השכנים. "המשפחה של מפקד צבא דרום לבנון או משהו", השיב לי ועזר לסחוב את הסולם. תרז חדאד נטלה את הסולם, טיפסה שוב מעבר לשיחים, עלתה אל המרפסת ופתחה את הדלת לרווחה. המשבר הזה חלף. אבל מהו המשבר הזה לעומת השבר הגדול של משפחה תלושה, משפחת פליטים, שבראשה אמא תרז, ולה שש בנות, שני נכדים ומשא כבד של זיכרונות ומכאובים.
מתי נחרץ גורלה של משפחת חדאד? אולי בשנת 1976, אחרי שישראל החלה לממש אסטרטגיה של סיוע לנוצרים בלבנון כחלק מהמלחמה באש"פ, שהתנחל שם, ובקואליציה שלו עם הסורים. פליטים נהרו לדרום המדינה, הגדר הטובה נפתחה וממשלת לבנון שיגרה את המייג'ור סעאד חדאד, המקורב למשפחת שמעון, לקבל את הפיקוד על יחידות הצבא בדרום.
אולי בשנת 1978, אחרי שצה"ל נכנס ללבנון במבצע ליטני, בעקבות פיגוע אוטובוס הדמים בכביש החוף, משנסוג נעשו סידורי ביטחון חדשים, שכללו נוכחות של האו"ם והקמה של מיליציות נוצריות במובלעות בדרום, בראשות המייג'ור ובחסות צה"ל, שיהפכו אחרי מבצע שלום לבנון לצד"ל בפיקודו ושיטביעו בו חותם של משתף פעולה עם ישראל.
אולי בינואר 1984, כשמייג'ור חדאד נפטר ממחלת הסרטן, אולי ביום שבו הקדים צה"ל את נסיגתו מלבנון, ב-24 במאי 2000, כשמאות מחיילי צד"ל ובני משפחותיהם נעקרו מבתיהם באבחת הרגע. גם בנות משפחת המייג'ור, סוג של אצולה מקומית, כתובת למשפחות צד"ל אחרי שהמייג' ור נפטר ואנטואן לאחד תפס את מקומו, ארזו בחופזה תיקים וחצו בפעם האחרונה את הגבול דרומה.
"צלצל אלינו הרופא הישראלי שעבד בבית חולים במרג'-עיון, איפה שהבת שלי דולי עבדה, והודיע לנו שצריך לעזוב תוך חצי שעה, ולא דרך שער פטמה, כי שם יורים. לקחנו את עצמנו ואת הילדים של דולי ויצאנו". הדרך היתה מוכרת, תרז עשתה אותה מאות פעמים, יוצאת ממרג'- עיון לקריית-שמונה ולמטולה, לבקר בחיפה את בנותיה שלמדו בטכניון ולנסוע לתל-אביב. שום דבר לא הכין אותה למראות של אלפים הצובאים על הגדר, לקולות הבכי של הילדים, לבהלה, לפרידה. השער נטרק מאחוריהן, ואין מרפסת וסולם.
"אני עכשיו לא נוסעת לצפון, למטולה וקריית-שמונה, כי זה כואב. הייתי כל יום בקריית-שמונה, ועכשיו זה כואב מדי. לראות את כל הדגלים של חיזבאללה מעבר לגדר. הרי כל המלחמה בלבנון היתה בשביל למנוע את זה"

עברית מתובלת בצרפתית
השיחה עם תרז ועם שתיים מבנותיה, דולי הבכורה וארזה הצעירה, בת 25, מתנהלת בעברית מתובלת בצרפתית, ובערבית שבה הן פונות זו לזו לסירוגין. קטי, הבת השנייה, עושה דוקטורט במתמטיקה בסורבון שבפריז. לינה וזינה גרות ועובדות בירושלים, לינה במערכת החדשות בערבית של ערוץ 33 וזינה במשאבי אנוש בכנסת.
ליליאן למדה מתמטיקה בטכניון, היא עובדת וגרה עם אמא. ארזה גם גרה בבית בחיפה, אבל תאחר לחזור כי יש לה שיעור ביהדות. היא בתהליכי גיור עכשיו, ולוקחת את זה מאוד ברצינות. והתמונה של אבא, מייג'ור סעאד חדאד, לבוש מדים, עיניו מציצות מאחורי טלפון מבצעי ולירכיו אקדח, תלויה על קיר הסלון, מתבוננת בשתיקה בתעלוליו של הגורל.
אנחנו נפגשות ביום השנה ה-24 לפרוץ מלחמת לבנון. כמה מזמן, כמה רחוק כל זה היה.
את זוכרת, תרז, איפה היית באותו יום? בעצם, מה את עוד זוכרת מהחיים שהיו לך פעם? ואיך חיים עם הגעגוע? "הייתי במרג'-עיון. תמיד אני במרג'-עיון. היינו בבית סוהר, הבנות ואני. הבנות גדלו והכירו רק את מרג'-עיון. לא הכירו את לבנון".
את אומרת את זה כאילו את קצת כועסת. "אני כועסת לא קצת. אני כועסת מאוד. לחמנו בשביל שלבנון תתקיים. אם לא צבא דרום לבנון, לא היתה יותר לבנון. אני כועסת על הממשלה הלבנונית, כי הם שלחו את בעלי לדרום לבנון. יש מכתב, יש תעודה חתומה על ידי הנשיא ועל ידי הרמטכ"ל הלבנוני, שמשבח אותו על שסייע לעם הלבנוני שהיה תחת השפעה סורית וכמה עזר לממשלת לבנון. הם זרקו אותו. אמרו שהוא בוגד, אבל הוא עבד רק עבור לבנון. הוא לא היה בוגד, הוא היה פטריוט אמיתי".

"אנחנו היינו הפטריוטים האמיתיים"
"הלבנונים שעכשיו שם, הם פטריוטים? לא. אנחנו היינו פטריוטים אמיתיים. הפטריוטים היחידים בלבנון, ולא יכולנו ללכת, היינו יכולים להיות רק במרג'-עיון. היו הפלשתינים, היו החיזבאללה, היו הסורים, לא יכולנו לצאת צפונה, למרות שלא נלחמנו עם הישראלים נגד לבנון. נלחמנו בשביל לבנון".
זה נשמע, אני אומרת לה, כאילו את כועסת על המייג'ור שבגללו נקלעת למצב הזה. בלי להסס, היא יורה את תשובתה, כאילו כבר עשתה את החשבון הזה שוב ושוב במוחה בהרבה לילות קשים. "באמת אני לא כועסת עליו. הוא מדרום לבנון והוא בא לעזור לאנשים שלו, ואני לא חשבתי אף פעם להתנגד לזה", היא אומרת.
"עזרתי לו מאוד מאוד. אולי אם לא הייתי חזקה ולא הייתי עוזרת לו, אולי לא היה יכול לבצע את העבודה שלו כמו שעשה אותה. הבתים היו אטומים עם שקי חול, ולא היה חשמל, חיינו על נרות, ולילות שלמים אני הייתי יושבת ליד הרדיו ושומעת בקשר מה המחבלים אומרים ומתקשרת אליו למשרד איפה שהוא כדי לדווח. הייתי העוזרת המבצעית שלו", היא צוחקת. "בלי דרגה ובלי משכורת, עזרתי וקיבלתי את האנשים שהיו מגיעים. האנשים שלו, תושבים שהיו צריכים משהו, והרבה מפקדים ובכירים ישראלים שהיו באים".
ארזה , בת הזקונים, יושבת על המדרגות המוליכות לקומת חדרי השינה, שומרת שאמא לא תעשה טעויות בעברית, שומעת שוב את הסיפורים מאז. היא היתה בת כמעט שלוש כשאבא שלה מת. אין לה זיכרונות משל עצמה והיא ניזונה מהזיכרונות של אחיותיה הגדולות מאבא.

בוגדים בעיני הערבים
מה את יודעת עליו, אני שואלת את ארזה, אבל לפני שהיא משיבה כבר אומרת אמה: "הוא היה גיבור". ארזה אומרת שהיא יודעת שאבא ניסה כמה שיותר לשמור על האזור עצמאי ולשרוד למרות כל הקשיים. "לא מעבר לזה. זה די מובן מאליו בשבילי. אני נולדתי לתוך מציאות מסוימת. אם לא הדרך שהוא הלך בה, זה או שהסורים בשלטון או שהחיזבאללה יהיו שם, או שהפלשתינים. אז לא היתה לו ברירה".
את קולטת שאילו הוא לא היה מפקד האזור ועובד עם צה"ל, היו לך חיים אחרים?
ארזה: "כשאני רואה את הדברים עכשיו בלבנון, אני מבינה שאם הייתי שם היו לי חיים יותר גרועים. אני די מרחמת על אנשים שחיים שם עכשיו. זה לא מקום שהייתי רוצה להיות בו".
יש לך חברות שם?
"בוודאי, אבל אין מה לעשות".
יש לך חברות פה?
"לא יותר מדי".

גם לדולי, הבכורה, אין חברות ישראליות. חלק מהאמהות של הילדים בבית הספר מתיידדות, אחרות תופסות מרחק. "מישהו קרא לבן שלי'ערבי', ואני הרמתי טלפון לאמא ושאלתי למה הילד מדבר ככה אל הבן שלי. אני יודעת מה הכוונה כאן כשקוראים למישהו ערבי. זה גנאי.'אבל הוא ערבי', היא ענתה לי. אז זהו, שלא. אנחנו לא ערבים. אנחנו כאן כי אנחנו לא ערבים. אנחנו לבנונים, וכאן יש בלבול.
אנחנו המדינה היחידה שלא מגדירה את עצמה כערבית. להיות ערבי זה להיות נגד כל מי שיהודי, כל מי שהוא נוצרי. אני יכולה להבין את הערבים המוסלמים בישראל שלא קיבלו אותנו, אבל מה שאני לא יכולה להבין זה את הערבים הנוצרים. כנראה שהם עוד יבינו".
ארזה : "הערבים כאן מדברים עלינו כעל בוגדים. האמת, לא ממש מעניין אותי מה הם חושבים".

"חובש כיפה והולך לבית-כנסת"
הן מבוצרות בעולמן. תרז, שעבדה בדרום לבנון במשך שנים כמורה לצרפתית, היא פנסיונרית שמתנדבת לעזור לקשישים. "זקנה עוזרת לזקנים", היא מצטחקת. היא גם מרבה לצייר עכשיו. בנותיה שאיתה ולינה וזינה שבירושלים מגששות בניסיון לנסח זהות חדשה ומורכבת מכל העולמות שהיו, שקרסו, שנחלמו.
הנכדים, ילדיה של דולי, מחשיבים את עצמם ישראלים. הילד, בן עשר, שכח את הערבית שידע, והילדה, בת 17, מסיימת י"א בבית הספר הריאלי בחיפה וכבר קיבלה צו גיוס ראשון. דולי אומרת שאין להם ספקות. ברור להם שהם ישראלים. "במיוחד לבן", אומרת דולי. "הבת שואלת שאלות כי היא זוכרת היטב את הבית בדרום לבנון והיא לא מבינה מה קרה שם. לילד טיפה יותר קל כי הוא לא זוכר כלום משם. הוא אפילו חובש כיפה והולך עם חברים לבית כנסת. למה? האוכלוסייה הערבית כאן בחיפה מאוד התנגדה לנו, לא רצו שיהיו לבנונים כאן בכלל. ראו בנו בוגדים".
תרז , גזרתם על הבנות שלכם גורל בעייתי, זהות מבולבלת.
"גם אנחנו לא בחרנו. זה הגורל שלנו. האם אני מצטערת? אני מצטערת כי לחמנו, הרבה. היו לנו הרבה קורבנות, היו הרבה נכים, ובסוף הכל הלך לאבדון, בלי תוצאות. לא יצא מזה כלום. עזבנו את הבתים שלנו, ולבנון לא משוחררת באמת".

חוגגים את יום העצמאות
"אני פה בסדר, אבל איבדתי את הכל. נכון שמה שחשוב זה הבריאות. אבל את לא יכולה לשכוח. זה משהו בפנים, מחשבות ומראות שחוזרים על עצמם. איך ברחנו, איך עזבנו את המדינה שלנו. אני לא באתי בת 20. כל החיים שלי היו שם. לבנות חיים מחדש זה לא קל. אבל אלוהים תמיד עוזר, שלח לי כמה חברות טובות מאוד. יהודיות. כי הערבים הישראלים לא מקבלים אותנו בכלל. בשבילם אנחנו בוגדים. נלחמנו נגד הפלשתינים.
"יש לי חברה, היא ציירת, שלימדה אותי לצייר. יש נכדים, יש משפחה והזמן עובר. אני תמיד עושה משהו כדי שלא אחשוב על מה שעבר עליי ועל זה שכמעט איבדתי את הכל, ורק תודה לאל הבנות הן איתי, אבל כל מה שהיה הלך. באנו בלי שום דבר. ותודה לאל, פה בישראל יש תשלומים. אם לא היה תשלומים באמת היינו בלי אוכל, בלי בגדים, בלי כלום. מה שנתנו בכסף לא היה מספיק אם לא היה כרטיס אשראי לשלם בתשלומים. לא היינו מסתדרים". אלמנת המייג' ור בולעת את הדמעות שישובו ויעלו כשאשאל אותה אם זוכרים כאן את מייג'ור חדאד.
"אף אחד לא התקשר לשאול מה שלומנו. מה המצב שלנו. מכל אלה שהיו באים הביתה בוקר וערב. רק אחד. אני לא רוצה להגיד שמות. ועד עכשיו יש קשר רק איתו".
איתותי המרירות שמשדרת תרז חדאד עולים מתחושה - לא מוצדקת, יאמרו מביני דבר, של קיפוח. נובעים משנים של כאב ההחמצה כשהמייג'ור מת ואת מקומו תפס אנטואן לאחד, שעלה עליו בתואר ובהכרה כ"מפקד צבא דרום לבנון". תגמולים וקצבאות לא יוכלו להעלות ארוכה לפצע העמוק, אבל היא מקבלת קצבה נכבדה ממערכת הביטחון, וגם אם לא תודה בכך, נחשבת "מיוחסת" בקרב קהילת יוצאי דרום לבנון. אחרי שהגיעו לארץ, כמו המשפחות האחרות של צד"ל, הוסדרה סוף סוף אזרחותן, ובשתי מערכות הבחירות האחרונות הצביעו.
"בטח הצבענו", צוחקת דולי, "רק לא יצא מה שרצינו". אני לא שואלת מה רצו בנות חדאד שייצא. אבל אני שואלת את תרז אם מזמינים אותה לאירועי יום העצמאות, למשל. בגלל קשיי השפה תרז עונה לי: "יום העצמאות? בטח שאנחנו חוגגים, כמו כולם, עם בר-בי-קיו והכל". סיוע מהאגף של ארזה ודולי מחדד את השאלה ומנסח את התשובה. "פעמיים הזמינו. פעם אחת באתי, בשנה אחרי זה לא, ועכשיו הפסיקו להזמין".

"אנשים של עקרונות וערכים"
דולי, מרכזת הוועדה לאתיקה במרכז הרפואי רמב"ם בחיפה, לא למדה באולפן, אבל העברית שלה משובחת. הפנים צוחקות, העיניים אומרות געגוע. כשאני שואלת אותה על אבא שלה, הן דומעות.
"אבא היה תמיד נורא עסוק. לא היה לו זמן לאכול ולא לישון ולא היה לו זמן להיות איתנו. אבל במעט הזמן שהיה איתנו, הוא היה אבא נורא אוהב".
"אני זוכרת שכשהוא היה חולה, לא אמרו לנו כלום. הוא בא אליי ואל אחותי השנייה לחדר, העיר אותנו באמצע הלילה, והתחיל להגיד שאין לנו אח, ושאנחנו צריכות להיות חזקות כמו גברים, לעשות את המקסימום בלימודים כדי להצליח, כי אף אחד לא יודע מה יכול להיות. הוא לא אמר שהוא חולה. אני הייתי צעירה ולא הבנתי למה הוא מדבר ככה".
את מבינה את הבחירה שהוא עשה?
"אני מבינה אותו כי אנחנו כמוהו, אנשים של עקרונות וערכים. אם מאמינים במשהו אז הולכים על זה, אפילו אם אנחנו יודעים שאנחנו הולכים לאכול אותה אחרי זה".
תרז : "ואכלנו אותה".
דולי : "המצב הידרדר בדרום לבנון לפני הנסיגה, לא רק בגלל הכוח של חיזבאללה, אלא גם בגלל ההחלטה הפוליטית שישראל קיבלה. אנחנו ידענו שהנסיגה הולכת להגיע ולא שינינו את דעתנו. אחרים החליפו צד חצי שנה לפני הנסיגה, יצרו קשר עם המוחבראת (המודיעין-טל"ש), וגם אנחנו יכולנו לעשות את אותו הדבר".
אבל אתן הייתן מסומנות.
דולי: "בטח היינו מסומנות, ולמה? בגלל כל ההצהרות שלנו. אבא שלי היה ומת. אישה ובנות - מי מתייחס כל כך לאישה ולבנות? אבל יצא שהאישה והבנות האלה גם מתעקשות ומתעניינות בפוליטיקה, ואומרות מה שיש להן בראש ואז הפכנו למסומנות. יכולנו להחליף צד, והיו שבאו ואמרו לנו, 'יכולים לקחת אתכן לביירות ואיש לא ייגע בכן', אבל אנחנו עדיין כמו שאבא האמין וכמו שהיה - כל עוד היו הסורים וכל עוד יש חיזבאללה עכשיו, זאת לא הלבנון שאנחנו רוצים ולא השלטון שאנחנו רוצים לחיות תחתיו".
מה את עכשיו, דולי?דולי: "נגיד שאני לבנונית בלב. אבל לבנוני זה לא אומר שאני שייכת לממשלה הזאת. אני שייכת לאדמה מסוימת. אני לבנונית מבחינת האדמה והזיכרונות".
תרז: "אני אותו דבר. אהבנו את ישראל ונלחמנו במי שאמר משהו לא טוב על ישראל. באנו לישראל ואנחנו אוהבים את ישראל, ואנחנו ישראלים, אבל לא יכולים לשכוח את לבנון. לבנון זה משהו בלב שלנו".
דולי: "עכשיו אנחנו ישראלים. אנחנו חיים פה, כל מה שקורה כאן מעניין אותנו, ואם משהו לא טוב קורה, אנחנו כועסים. אז אני חושבת שזה נקרא ישראלי".

אני כותב רק מה שאני יודע, או שאני חושב שאני יודע ואם אין לי מה להוסיף - אני שותק, מקשיב ולומד!

© יוסיפון - על כל האמור בהודעה זו חלים כל כללי זכויות היוצרים הקבועים בחוק. לשם קבלת הרשאה להעתקה או לשימוש במידע יש לפנות אלי לדוא"ל yossifoon@fresh.co.il