 |
30-06-2006, 11:50
|
|
|
|
חבר מתאריך: 30.09.05
הודעות: 1,181
|
|
תקרא את המאמר (הוא מאוד מעניין). נכתב ע"י -י.ש.
"פעם הייתי חיילת. הסתובבתי ששה ימים בשבוע במדים ירוקים עם דרגות וכומתה והכל. אסור היה לי ללכת עם שער פזור או נעליים חומות, וכל אחד שהיה רואה אותי ברחוב היה אומר לעצמו: "אח, איזה כיף שיש לנו צבא גדול וחזק ששומר עלינו" או: "איזה יופי שצה"ל הוא צבא כל כך שוויוני וקהילתי ושמלבד משימות ההגנה והלחימה הוא גם מעורה בחברה ובחינוך – צבא העם!".
אבל האמת היא שלא הייתי חיילת בכלל. עבדתי במשרה מלאה כמדריכה במועדונית באור-יהודה, שהיו בה חמישה עשר ילדים. אחר הצהריים הייתי מבלה איתם, אוכלת איתם, עוזרת להם בשיעורי הבית שלהם, ובבוקר הייתי עוזרת לחלקם בלימודים. בתמורה לכל אלה קיבלתי דירה בעיר (לא הייתי צריכה לשלם שכר דירה, מסים, חשמל, מים, ועד-בית וכו'), נסיעות בחינם בתחבורה ציבורית, ומשכורת של אלף ₪. את כל אלה נתן ביד רחבה משרד הבטחון, שהרי אני במו ידי הענוגות ביצעתי פעילות בטחונית בעת שעזרתי ללוחמי-העתיד לפתור תרגילים בחילוק ארוך.
אחת לכמה זמן היה אומר איזה קרוב משפחה, זר מקרי ברחוב או אחד ממפקדי: "כל הכבוד לך, את עושה עבודת קודש". כל כך הרבה שבחים קצרתי על עבודה שעשיתי, למען האמת, לא כל-כך טוב. אבל שמחתי. שמחתי שאנשים מבינים שזה שאני עובדת עם ילדים ועוזרת להם להתקדם, גם מבחינה רגשית וגם מבחינה לימודית, זה חשוב. אף אחד אף פעם לא אמר לי שהוא לא מבין למה אני עושה את זה, ואף אחד אף פעם לא האשים אותי על שאני לא עושה להגנת המולדת כמו כל נער ונערה בגילי.
זה מעניין, כי בשנים האחרונות, מאז שהשתחררתי, אני עושה עבודה לא פחות טובה ומשמעותית מזו שעשיתי בצבא, ומשום מה אף אחד לא מסתכל עלי ברחוב בעיניים נוצצות, או עושה לי הנחות בפלאפל. אנשים ששומעים שאני לומדת בסמינר לחינוך שואלים בהבעה של גועל, תמיהה או שניהם: "מה, את רוצה להיות מ ו ר ה ?!". מקצוע ההוראה, שבצבא נחשב לבעל משמעות ערכית ושליחות חברתית, הפך בחיים האזרחיים למקצוע שוחק, כפוי טובה ולא רווחי – המקצוע שאליו הולכות כל הנשים הצעירות שממילא הן לא כל כך מוכשרות בשום דבר...
כך למדתי את הסעיף הראשון בחוק הלא כתוב של "חובת ההתנדבות": מעשים טובים לא נמדדים על פי ערכם האמיתי, אלא על פי המסגרת והתנאים המקיפים אותם.
* * *
במדינת ישראל יש חובת התנדבות. נכון, אני יודעת שיש עוד מדינות בעולם עם חובת גיוס לצבא, אבל אני לא יודעת אם יש עוד מדינות עם חובת התנדבות המעוגנת כה חזק בחוק, בתרבות ובעיקר בנפש האזרחים.
"חובת ההתנדבות" (כן, לא טעיתם, זה צירוף פרדוקסלי) קובעת שאדם אמור לרצות באופן טבעי, מתוך אהבת החברה שבה הוא חי, לתרום (או: להקריב) את זמנו ואת יכולותיו (ולפעמים גם את חייו) למען הגנתה או קידומה. הרצון לתרום, על פי הקוד האתי של צה"ל, הוא רצון פנימי של כל חייל והוא זה שבגללו מצטרפים לצבא, ללא כל קשר לכך שזהו החוק. "חוק שירות הבטחון" הוא החוק היחיד במדינה שהחברה מצפה מאזרחיה לבצע אותו מתוך רצון חופשי. צה"ל מלמד את חייליו שהציות שלהם לפקודות לא נובע מתוך פחד מעונש, אלא מתוך הזדהות פנימית עמוקה עם הפקודה. כל פקודה. אבל אם במקרה אתה לא מזדהה עם הפקודה – אז פרק זמן הגון בכלא יעזור לך להזדהות איתה בפעם הבאה...
"חובת ההתנדבות" היא אמנם חוק לא כתוב, אך היא מנוסח היטב בירכתי התודעה של כל אזרח יהודי-ישראלי. בין השאר מגדירה "חובת ההתנדבות" את התרומה לחברה כמעשה שצריך להתבצע בין הגילאים 18-21. אזרח שעבר את הגילאים האלה מבלי לעמוד בתנאי "חובת ההתנדבות" לתרומה לחברה, מוקצה לשולי החברה, למקום שבו יספוג ביקורת קשה במשך שנים ספורות, ולאחר מכן יונח לנפשו.
את פרקי הזמן המינימליים לתרומה וולונטרית זו, מגדירה חובת ההתנדבות על פי הכללים הבאים:
- כל בן חייב בשירות צבאי של שלוש שנים וכל בת – שנתיים.
- אם הבת דתיה, היא יכולה לעשות "שירות לאומי" של שנה אחת. אבל אם היא עושה שנתיים היא תרמה יותר. (אבל לא כמו החיילת).
- אם הבת פציפיסטית, היא יכולה לעשות שירות לאומי כמו של הדתייה, אבל הדתייה תרמה יותר.
- אם הבן פציפיסט, הוא צריך לשבת שנה בכלא ואז לעשות שירות לאומי של שלוש שנים, וגם אז הוא תרם פחות מהבן בצבא (אבל לא פחות מהבת הפציפיסטית).
- אם הבן או הבת לא יכולים או לא רוצים להתגייס מסיבות שהן לא מצפוניות, הם צריכים לעשות שירות לאומי. אבל הבן צריך לעשות יותר זמן מהבת ובכל מקרה, הם תרמו פחות מהחייל ומהחיילת, אבל יותר מהבת והבן הפציפיסטיים.
- בת שעושה שנת שירות ואחר כך לא מתגייסת תרמה קצת, אבל פחות מבת שעושה שנה אחת של שירות לאומי במקום צבא.
- בן שעושה שנת שירות ואחר כך לא מתגייס לא תרם כלום.
וזה לא נגמר כאן, כמובן. לשיר בלהקה צבאית זה תורם, אבל לשיר בלהקה לא-צבאית זה לא. מדריך בפנימיה בשנת שירות זה נורא תורם אבל מדריך בפנימיה בשכר זה סתם עוד סוג של עבודה לא רווחית. שדרן רדיו עם מדים זה תורם, אבל שדרן רדיו בלי מדים זה סתם שדרן רדיו. צלמים, כתבים, מורים ומורות ומדריכי נוער, וצי שלם של פקידים ופקידות מעסיק הצבא כדי להצדיק את "חוק שירות הבטחון". רוב הצבא לא עוסק בפעולות לחימה וגם לא בפעולות תומכות לחימה. רוב הצבא מתגייס כי "צריך לתרום".
לגבי התנאים של התרומה – ככל שהם קשים, כך גדל ערך הנתינה. המתנדב האולטימטיבי צריך להיות במצב של סכנה, ואם לא – אז לפחות במצב של סבל, ואם לא – אז לפחות במצב של קושי מתמיד. רק הקושי מעיד על הקרבה ורק ההקרבה היא נתינה אמיתית. הנערים והנערות היוצאים לשנות שירות בפנימיות, לדוגמא, עובדים לעתים קרובות קשה יותר מאנשי צוות אחרים, והתמורה הכספית שהם מקבלים נמוכה עד לא קיימת. העבודה שלהם, על כן, נתפסת כבעלת ערך. גם בצבא נרכש הערך על ידי הסבל ולא אחת הרגשתי, כחיילת, שהעובדה שאני מסתובבת במדים לוחצים מוסיפה, בעיני הציבור, לערך הנתינה שלי.
* * *
זה התחיל אמנם מצה"ל, אבל זה נוזל מהר מאוד למטה: אל העמותות ההתנדבותיות של השרות הלאומי, אל שנות השרות. לא רחוק היום בו יתווסף סעיף חדש לחוק שפירטתי קודם, שיאמר שבנוסף לשלוש שנים של שרות בצבא, יוסיפו המהדרין גם שנה אחת לפני, כדי "לתרום משהו לפני שאני מתגייס" כפי שאומרים נערים רבים, או, כפי שאומרים אחרים (אבל בשקט בשקט), כדי לדחות בשנה את הקץ...
שנת-השירות-לפני-צבא לא שנואה עלי כמוסד. להיפך. היא מאפשרת לילדים שסיימו את התיכון לעשות שנה של משהו מעניין, מיוחד וחברתי לפני שהם נשאבים אל תוך חיים שאולי לא יהיה בהם הרבה מזה. היא מהווה את קו התפר בין חיי הילד לחיי המבוגר, ואני בטוחה שילדים רבים לומדים ממנה הרבה ומתפתחים בה מאוד. אך יש לי בעיה גדולה עם שנת השירות כמותג. הפופולאריות ההולכת וגדלה שלה מדאיגה אותי, כי אני רואה אותה הופכת אט-אט לעוד ביטוי של חובת ההתנדבות.
על ידי מיסגוּר הנתינה בגטאות מוגדרים כל-כך, אנחנו מונעים מהחברה שלנו להיות חברה שמתקיימת בה נתינה אמיתית, טבעית. ככל שנתיש את עצמנו בנתינה מתוך חובה, כך נרצה פחות לתת מתוך זכות. בעידן שבו באים להתדפק על דלתי בכל יום כדי להתרים כסף למען מטרה אחרת, דלתי תינעל מהר מאוד וכך גם לבי. הכמות האינסופית של דרישות לתרום ולתת הופך את היחס שלנו כלפי התרומה לציני. כך גם מתנהגים החיילים: הם מדברים גבוהה-גבוהה על החובה לשרת כשהם פוגשים בסרבן-מצפון, אבל כשהם בצבא כל מה שהם עושים זה לרמות את דרכם אל הגימֶל...
ועוד גרוע מכך: חברה שבה ה"תרומה" מרוכזת במרתון מעייף של שנתיים או שלוש בתחילת החיים הבוגרים, פוטרת את המבוגרים שלה ממחויבות אמיתית כלפיה. זו תרבות ה"אני את שלי עשיתי", המוטעית מהיסוד. איך יתכן שאדם סיים לפרוע את חובו לציבור עוד לפני שהפך להיות חלק אינטגרלי ממנו? המשוואה, לדעתי, צריכה להיות הפוכה לגמרי. אדם צריך להפוך לחלק מהחברה, לקבל ממנה, להרגיש בה טוב ורק אחר כך לבחור לתת לה. אדם לא אמור לתרום לָ-חברה, אלא לתרום בָּ-חברה. לחיות בחברה ולתת בה מתוך רצון אמיתי ובדרך המתאימה לו. רק נתינה שכזו ראויה לשם המכובד "תרומה" או לתואר החד-משמעי "התנדבות". כל השאר הן סיסמאות ריקות המוחדרות לנו מילדות דרך מערכת החינוך, עד שאנו מרגישים, פעמים רבות, כאילו אנחנו הגינו אותן בעצמנו. קשה אולי להאמין, אבל "חוק שירות הבטחון" שמטרתו הייתה לקיים את צבא ההגנה לישראל בתחילת דרכה של המדינה, הפך להיות אבן היסוד של התרבות שלנו, והוא אבן הבוחן שעל-פיה נמדדת העשייה שלנו בתוך החברה.
* * *
לפני כמה חודשים התקיימה בבית הספר שלי התרמת דם. לקראת יום ההתרמה פוזרו בבית הספר סיסמאות שמטרתן היתה לעודד נערים ונערות לתרום. שני שלטים קטנים צדו את עיניי: על אחד מהם נכתב "מי שלא תורם – ישלם!", ועל השני: "מי שלא יתרום – שלום!". אינני יודעת מי הם הילדים שהגו את הסיסמאות החינניות והמחורזות הללו, אבל הן מבטאות, עבורי, בצורה הכי צינית, את הפרקטיקה של חובת ההתנדבות במדינת ישראל. אם לא תרמת (בדרך שאנחנו אמרנו לך, בפרקי הזמן שאנחנו קבענו לך, ובמידת הסבל המינימלית) – אתה יכול לבחור: או שתשלם על כך, או שלא תהיה חלק מאיתנו."
|
|
ראשי
צ'אט
גולני שלי 
מצב כלאיים
