ההתיירים הישראלים שנוחתים בלוד, בין דמעת אושר למשניה, אינם שוכחים להתלונן על נציגי ישראל ועל מיעוט העזרה שהם מגישים. ואני תוהה מאיפה הם נוטלים את החוצפה. שגרירות קטנה, שאינה בנויה להתמודד עם אסון כזה, פיזור גיאוגרפי בלתי נצפש, תקשורת שקרסה, ומטיילנו החביבים, שיצאו לבלות וכן אתרע מזלם עם אסון נוראי, כבר מצאו להם שעיר לעזאזל להתלונן עליו.

רק דוגמה, שאפשר להתפוצץ ממנה: מתלוננת אחת, בפני כתבי הרדיו בנתב"ג, שהשגרירות נותנת "הלוואה" של 100 דולר לכל ניצול. ואחר כך היא חוזרת באירוניה מופגנת: שמעתם, "הלוואה"! באמת לא בסדר. השגרירות צריכה לחלק כספים לכל ישראלי שבא להקריב את נפשו בתאילנד למען המולדת... מה זאת החוצפה הזאת לתת הלוואה?

מה זה 100 דולר? בקושי מספיק לשני ג'ינסים בדיוטי פרי!
מסכים איתך, לאנשים אין בושה.

מגעילים כפויי טובה!

הם עדיין קצת מעורערים, ואין לדון אותם.
צריך לחכות קצת, ולראות אם הם עדיין יחזיקו בדעתם ה"ביקורתית" הזו.

על זה שלא עונים שם לטלפונים (נציגים ספורים על עשרות אלפי מתקשרים - שחלקם מתקשרים כמה פעמים בשעה), על זה שכבר יום שלם הם מבקשים להוציא את הילד מאיזה חור בסרי-לנקה ואף אחד עדיין לא הגיע, דורית זילברמן תקפה (ברהיטות יחסית) את מנכ"ל משרד החוץ על שירותיו, ודרשה ממנו שהמדינה תביא לה את הבת (שאחרי יומיים הגיעה עצמאית לטלפון ונזכרה להתקשר), והמדהים מכל, ישראלים שהגיעו במהרה לשגרירות בבנגקוק התלוננו שלקח 3 שעות להנפיק להם תעודת מעבר ושאף אחד לא ניגש לדלפקים (כאשר הנציגים היו עסוקים בשיטוט בחופים ובלענות לטלפונים של המשפחות ההיסטריות).
וכולם מספרים שהם שירתו בצבא ומשלמים מיסים - אז איך זה שלא נמצא נציג ישראלי שישא את מטלטליו למחלקה הראשונה בטיסה הראשונה או שמסוק ספישל טרם הגיע לשאנטי של הבן יקיר שלהם (גם הוא - רק סיים צבא - אז איפה 669?!).

עם כל האמפטיה למשפחות ולאובדן הראציונל המוחלט האופייני לבני אדם היסטריים (הרוב) במצב כזה, משהו מהותי השתנה בנפש הישראלי. למרות שאני מניח כי ראיינו וראינו בעיקר את ההיסטריים ביותר, זה מקרה קצה של תרבות ה"מגיע לי".