לוגו אתר Fresh          
 
 
  אפשרות תפריט  ראשי         אפשרות תפריט  מבזקים     אפשרות תפריט  צור קשר     חץ שמאלה ●●● ברוכים הבאים אל פורום צבא וביטחון ●●● לפני הכתיבה בפורום חובה לקרוא את דבר המנהל ●●● עקבו אחרינו! ●●● חץ ימינה  

לך אחורה   לובי הפורומים > חיילים, צבא וביטחון > צבא ובטחון
שמור לעצמך קישור לדף זה באתרי שמירת קישורים חברתיים
תגובה
 
כלי אשכול חפש באשכול זה



  #15  
ישן 06-01-2005, 11:28
צלמית המשתמש של יוסיפון
  יוסיפון מנהל יוסיפון אינו מחובר  
מנהל פורומי צבא ובטחון, מילואים והלוחות
 
חבר מתאריך: 07.04.02
הודעות: 23,833
Facebook profile Follow me...
והנה הכתבה
בתגובה להודעה מספר 14 שנכתבה על ידי יוסיפון שמתחילה ב "סרן יקיר שגב היה מפק"ץ באגוז"

תודה למקלידים ולמתקנים:

פורסם ב22.2.02 בשבעה ימים ידיעות אחרונות ע"י רון לשם.
טרומפלדור?
תעשו לו טובה
סרן יקיר שגב השתחרר מצה"ל, אחרי שפיקד על צוות לוחמים בסיירת 'אגוז'. לפני זה הוא היה קצין מודיעין בסיירת, מצטיין הרמטכ"ל ביום העצמאות, מצטיין בבה"ד 1, מש"ק מודיעין בלבנון ואלוף הסיירת בטיפוס על חבל. את כל אלה הוא עשה ביד אחת ועם פרופיל 21. שגב, שאיבד את ידו השמאלית בתאונת דרכים בגיל שלוש, סירב כל החיים להתייחס אל עצמו כאל נכה. לקח לו זמן לשכנע גם את צה"ל בזה. בראיון 7'ל ימים' הוא מדבר על ההתמודדות האישית, על מכתב הקצינים וגם על שביתת הנכים
מאת רון לשם כשיקיר ששגב התייצב מול חברי הוועדה הצבאית לשימוש בנשק ע"י חריגים, זרקו אותו מכל המדרגות. עם יד אחת אמרו לו, אין סיכוי שנאשר לך לשאת רובה. הסבירו שהוא לא יהיה מסוגל לדרוך, התעקשו שזה לא חוקי, שחייל מתנדב עם פרופיל רפואי 21 לא רשאי להצטרף למארבים, בוודאי לא לפקד על לוחמים בסיירת. שגב ביקש מהם להמתין רגע.

"יצאתי מהחדר ורצתי לצומת", הוא מספר. "תפסתי את החייל הראשון שראיתי, אחד מגולני שניסה לעצור טרמפ. אמרתי לו 'אחי, תביא שנייה את הנשק'. לפני שהוא קלט מה קורה, תפסתי אותו בכוח. נכנסתי לחדר וירדתי למצב ירי. הראיתי להם איך אני שם את הקת בבית-השחי ודורך. אמרתי כשאצא למבצעים בלבנון, הנשק ממילא תמיד עם כדור בקנה.
ניסיתי להסביר שכבר שכבר שנה וחצי, כחייל צעיר, אני עושה מטווחים באופן לא רשמי. עכשיו אני רק זקוק לחותמת שלהם כדי לצאת לקורס קצינים קרבי. הם לגמרי לא הבינו. זו וועדה שמטפלת כמעט תמיד בג'ובניקים שמבקשים פטור מנשק כדי להשתחרר משמירות, לא להפך. בסוף חתמו על הטופס, כמובן. אני אף פעם לא מוותר".
חצי שנה מאוחר יותר שגב כבר שכב בבוץ של הסלוקי, מחופש לשיח לבנוני. בדרך נאלץ לפרוץ בלהט לחדרו של סגן הרמטכ"ל, לשמוע מראש ענף חי"ר במפקדת זרוע היבשה שאין לו סיכוי לשרוד שבועיים בבה"ד 1, לסיים בה"ד 1 בהצטיינות, לקבל אות מצטיין גם בהשלמת קציני מודיעין, להיבחר כמצטיין הרמטכ"ל ביום העצמאות ולהישבע באוזני כל מי שנקרה בדרכו שהוא עוד יפקד על לוחמים בסיירת. עכשיו, כשמאחוריו שנה כמפקד בבית-הספר לקצינים ושנה וחצי כמפקד צוות ב'אגוז', הוא יצא לחופשה ארוכה מצה"ל.
החופשה הזו התחילה בטיול רגלי לבד בקו מטולה-אילת, עם תרמיל על הגב ואוהל סיירים. הוא נעלם לחודש ימים. בדרך הגשים את כל החלומות מהילדות, טיפוס הרים, סנפלינג, סקי מים, סקי שלג, רולר-בליידס. כשמיצה גם את זה, פנה לממש את התכנית שלשמה עזב את היחידה: עבודה עם נוער במצוקה והדרכה במדרשה למנהיגות, מכינה קדם-צבאית בכפר-אדומים. הכול בהתנדבות. בכל מקום שבו עבר לאורך המסע, הותיר אנשים פעורי פה. "זה לא בגלל שהוא מטפס על חבל הכי מהר ביחידה", מסביר סמל יוסי, ששירת כקשר של שגב וכיום מפקד על טירוני 'אגוז'. "זה גם לא בגלל שהוא עושה שישים שכיבות שמיכה ביד אחת. מהיכולות הפיזיות שלו אף אחד כבר לא מתרגש. נכון שלראות אותו עובר קיר בטון גדול, נתפס ומזנק, זה מטורף. גם כשהוא יורה צרורות, ואז מתהפך בשכיבה ומחליף תוך שנייה מחסנית, כולם משפשפים את העיניים. או כשהוא לוקח בקבוק קולה גדול סגור, מחזיק אותו באוויר בשתי אצבעות ועם שתיים אחרות מצליח לפתוח את הפקק, זה נותן קנה-מידה לכוח האדיר שלו. זה בן-אדם שבמשך שש שנות שירות בצה"ל לא קיבל גימ"ל אחד. זה הכול מרשים, אבל זה לא העיקר.

זה קרה כששגב היה בן שלוש. תאונת דרכים בדרך חזרה מחופשה משפחתית על שפת הכינרת. "תמיד העדפתי לא לשאול", הוא אומר. "אין לי מושג מה בדיוק השתבש שם, מי היה אשם בתאונה, האם אפשר היה להציל את היד, אולי הרופאים טעו, האם עשו את זה בשטח או בבית-החולים, האם ההורים שלי מאשימים את עצמם. פעם מישהו ניסה לרמוז לי שהרכב נסע מהר מידי, אמרתי שאני לא רוצה לשמוע. זה מיותר מבחינתי לדעת. מה הטעם לדון בזה עכשיו". בכל זאת, זה עניין מרכזי בחיים שלך, הנכות. בחיים לא אמרתי את המילה הזאת. איזו מילה? נכה. לא אמרתי על עצמי כזה דבר. לא רוצה להיכנס למצב נפשי כזה. לא כועס, לא דואג, לא רוצה להיות רגשן. אתה חושב שגם הסביבה לא רואה בך נכה? תלוי מי. ילדים, למשל, תמיד מסתכלים, נועצים בי עיניים ואחר-כך בורחים, מתרחקים, מתחבאים מאחורי אבא. ילדים זה הכי כואב. או אישה מבוגרת, שניגשת אליי באוטובוס להציע לי עזרה עם התיק, לפנות לי מקום. זה מעצבן, אני אומר לעצמי, אישה חלשה, אם היה לה מושג מאיפה באתי, מה עשיתי באמצע לבנון לפני כמה שעות, היא לא הייתה מרחמת.
מבחינתי, מאז שלימדתי את עצמי לקשור שרוכי נעליים ביד אחת בגיל 12, אני עושה הכול. מה אתה לא עושה? הדבר היחיד שאני לא מסוגל לעשות, זה למחוא כפיים. לפעמים נורא בא לי, אני ממש מרגיש שאני חייב לקום ולמחוא כפיים, אבל לא יכול. חוץ מזה, לגמרי הכול. נוהג, נלחם, עושה אהבה. לא בסדר הזה, כמובן. תאמין לי שמישהו שמן שלא מסוגל לרוץ, הוא אדם מוגבל גופנית הרבה יותר ממני, למשל.
שגב, בן 25, הוא בן לשני מורים. מאז התגרשו הוריו, לקח על עצמו את הטיפול באחיו הקטן, כיום בן 20, לוחם ביחידה 669, שיסיים בקרוב קורס קצינים. "כשהייתי קטן", הוא מספר, "ההורים שלי אמרו לי תמיד 'אתה לא תוכל להיות פועל בבית-חרושת, אז אתה מוכרח להיות אינטליגנט עם ציונים מעולים'. הייתי ילד מאוד תחרותי, מאוד עקשן. בכל תחרות אזוטרית הייתי חייב להגיע ראשון. אם מישהו היה מקבל נקודה מעליי במבחן, זה היה הורג אותי. מאז גיל 13 לא הפסקתי לרוץ. כל יום, רץ עד סוף העולם, גם באמצע החורף. הייתי קם בחמש בבוקר, לפני בית-ספר, רץ שעתיים רצוף. אחר-כך גם בערב". "בכיתה י"א כשכל הבנים התחילו לקבל זימונים לגיבושים, התייצבתי לצו ראשון. הרופא מיד נתן לי פטור. ירדתי לקומה למטה להתנדב. אמרו לי 'תבחר בין הקריה לשלישות'. בתעודת הפטור שלי כתבו 'ללא טירונות, ללא תורנויות, ללא שמירות, ללא מסדרים, ללא הפעלת נשק, ללא נהיגה'. אני מסתובב אתה עד היום, מראה לחיילים שלי בתור בדיחה.
יום אחד, חילקו בבית-הספר שלנו מודעות עם ציור של הבופור. 'אם אתה מחפש שירות מעניין ומלא אתגרים, להיות חלק ממשפחה, בוא להצטרף לסיירת גולני', והשאירו תא-דואר. כתבתי מכתב, הסברתי שאני ספורטאי מצטיין, שחשוב לי להיות לוחם. מפקד הסיירת, ארז נהיר, השיב לי שלצערו זה לא אפשרי, אבל הזמין אותי לביקור והציע שאשתלב בתפקידים אחרים אצלו. באתי. נתנו לי לירות בעוזי, הפגישו אותי עם החיילים. אחר-כך הוא הסיע אותי חזרה ברכב שלו, וכל הדרך התמקחנו. אמרתי לו שאני אהיה לוחם, נקודה. בסוף התפשרנו, בשלב ראשון, שאגיע כמש"ק מודיעין. הוא הבטיח שאוכל בזמני הפנוי להצטרף לאימונים עם הצוותים הלוחמים, ואמר שיסכים להכניס אותי ללבנון. זה היה צעד מדהים, כי זה לא היה חוקי. אסור להכניס חיילים עם פרופיל 21 לשטח לבנון. "הוועדה הרפואית אמרה 'על גופתנו, מש"ק מודיעין אתה לא תהיה, אין סיכוי שתגיע ליחידת שדה'. שלחתי מכתבים לרמטכ"ל, לסגן הרמטכ"ל, לאלוף פיקוד צפון. האלוף עמירם לוין הרים טלפון לקצין רפואה ראשי ואמר לו 'עזבו אתכם מהשטויות שלכם, תן לילד להגיע'. ככה גייסו אותי, בלי טירונות, בלי כלום". שגב התייצב ביחידה בנובמבר 95', בימים שלאחר רצח רבין. "החיילים בפלס"ר גולני היו משוכנעים שאני סוכן של המשטרה הצבאית", מספר שגב, "שבא לחדור למאפיה הדתית שלהם ולאתר מעורבים בקנוניה". הלוחמים ביחידה התקשו להאמין איך מש"ק המודיעין הצעיר מתייצב ביוזמתו כל לילה לאימונים המתישים. כשיצאו למסע כומתה בן 45 ק"מ, הוא היה שם. כשיצאו למסע של 90 ק"מ, גם כן.
הם מספרים שהוא היה מופנם, לא דיבר עם אף אחד, לא ידע את שמותיהם אפילו. היה קופץ למשאית בהיחבא, משתדל לא למשוך תשומת-לב ומתאמן. מסעות, ניווטים, תרגילי חי"ר, שבוע הסתערות, לחימה בשטח בנוי, שגב היה משתתף בכול. אחרי ארבעה חודשים נכנס בפעם הראשונה ללבנון. ברחבת ההתאספות של השיירות העולות למוצבים החודרים, שגב היה מוכרח להסתתר היטב. "אם מפקד השיירה מהשריון היה רואה אותי, היה מתחיל לשאול שאלות ומשאיר אותי בארץ", הוא מסביר. כך, לקראת כל מבצע, היה מתייצב במוצבים השונים, משקיף ולומד את הגזרה. "חודש שלם ישבתי על גג הבופור, למשל", הוא נזכר, "בתוך פחון קטן על גג המבצר הישן, הייתי משקיף על נבטייה. בדיעבד, זה היה מפחיד ומטופש, לשבת שם עם מוניטור קטן, שדולק בלילה כמו מנורה. כל מחבל עם טיל כתף קטן בכפר ארנון היה יכול להוריד אותנו".
בפלס"ר אמרו שהוא איש של שקט. כשהוא מגיע לגזרה, הלחימה בה פוסקת. אפילו כשתיצפת על יוחמור והיה משוכנע שסוף-סוף הזדמנה תחת עיניו חוליית מחבלים, התברר שהיו אלה שלושה שיכורים לבנונים, לא מזיקים. בכל פעם שירד ממוצב, מספרים חבריו ליחידה, הלחימה העזה הייתה מתחדשת. "איך הייתי יכול להמשיך ככה?", שואל שגב, "לשבת בכל פעם מחדש בתצפית ולראות מרחוק את החברים שלי הלוחמים מתקדמים בחושך הלבנוני, מסתכנים, בעוד אני נשאר מאחור. החלטתי שאני חייב להיות בצד השני".
אבל אז קרה אסון, לפני חמש שנים בדיוק. שגב עצמו היה אמור להיות על טיסת המוות למוצב דלעת, כששני מסוקי היסעור התנגשו מעל שאר-ישוב. ברגע האחרון הופיע חברו הטוב, מש"ק המודיעין שחר קיסוס, עם תיק ארוז, ביקש לעלות על המסוק במחניים במקומו. שגב נשאר מאחור. "היינו כבר חזרה בבסיס, כשפתאום נשמעה אזעקה, הקפצה", הוא מספר, "רצנו לקמ"נייה, התיישבנו וחיכינו. הדיווח הראשוני כבר קבע ששני מסוקים התפוצצו סמוך לגבול. לקח זמן עד שמישהו מאתנו קלט פתאום, וצעק ששחר על אחד המסוקים האלה. המפקד שלי קפץ מיד לג'יפ ונסע לכיוון. ניסיתי לעלות אתו, אבל הוא דחף אותי במכה חזקה למטה וצעק 'זה לא בשבילך לראות דברים כאלה'. לפנות בוקר המפקד שלנו חזר, סיפר שמצא את התיק של שחר, אמר שהוא כנראה מת. בבוקר הגעתי לבית-ההלוויות בתל-אביב, הסתובבתי בין גופות הרוגי האסון לזהות את שחר. אני זוכר את העיניים החלולות שלו. הוא היה חבר צמוד-צמוד, איש כל-כך טוב, ואמא שלו נפטרה כשהוא היה קטן, ורק שבוע לפני האסון הוא כתב לראש המועצה האזורית שלו שצריך להקים חלקת קבר צבאית ביישוב. שחר היה הראשון שנקבר בחלקה הזו". שנה וחצי מאוחר יותר עשה שגב קפיצה נוספת בדרך להגשמת החלום. סא"ל תמיר ידעי, רל"ש סגן הרמטכ"ל דאז, הפך שולחנות בשבילו, שכנע את הבוס, האלוף מתן וילנאי, ובניגוד לכל הכללים דאג ששגב יזכה לצאת למסלול קצונה קרבי. כשסיים בה"ד 1, סא"ל חגי מרדכי, רל"ש הרמטכ"ל כיום ומפקד 'אגוז' דאז, התעקש לקלוט אותו אצלו ומינה אותו לע' קמ"ן 'אגוז', וחודשים ספורים אחר-כך לקמ"ן היחידה. באותה תקופה החל שגב להצטרף למבצעים. מאז ועד היום, הוא אומר, החיוך לא יורד משפתיו.
אבל החיוך הזה ירד פעם אחת. כשחברו, סגן רועי קלר, נהרג במבצע של 'אגוז' בסוג'וד, ביוני 99'. שגב הוא שתכנן את המבצע. "זה קרע אותי מבפנים", הוא מספר. "ידענו שהמחבלים יגיעו, ידענו בדיוק איך הם יגיעו, מאיזה כיוון, באיזה שביל עיזים. הם פשוט הגיעו מוקדם מדיי". מכת האש הראשונה הייתה של המחבלים. שנה נוספת חלפה, ושגב קיבל תחת פיקודו צוות לוחמים. אלה מספרים היום איך חששו בטירונות, התקשו להבין איך אדם קטוע-יד יהיה מסוגל להוביל אותם בפעילות מבצעית בלב שטח אויב. כמה מהם אפילו ביקשו לעבור מחלקה. הם מודים גם שההתחלה הייתה קשה, כמעט בלתי נסבלת. "האיש הזה אף פעם לא לחוץ-בית", מספר סמל יוסי, "תמיד בזולא שלו היה מושך זמן בבסיס, כשכל הצוותים האחרים היו כבר בבית. הוא אף פעם לא נשבר, לא מתלונן, עקשן כזה, עושה פשוטו כמשמעו.
"בתור חייל זה מרגיז אותך, אבל גם מדרבן. כשאתה חייל של אדם כזה, אתה משתדל יותר. כשאתה רואה איך הוא מתמודד עם הכול, אתה לא יכול לעשות לעצמך הנחות. כל מבט קטן של אי-שביעות-רצון ממנו גרם לנו להתאמץ יותר. מפק"צים בטירונות לא עושים בדרך כלל את כל מה שהחיילים שלהם עושים, לא לוקחים על עצמם משקלים מלאים במסעות, למשל. אבל אצלו הדוגמה האישית זה דבר קדוש. "בהתחלה היינו נזהרים לא לומר לידו דברים רגישים, לא ללטוש מבטים. הוא רמז שאסור להזכיר את עניין היד. לא היה לנו מושג אם זו פציעה שקרתה לו בצבא או לא. היינו מדברים על זה בינינו, אבל תמיד פחדנו לשאול. רק באמצע המסלול, כשפתאום בפעם הראשונה הוא הוריד לידנו חולצה וראינו את הכתף שלו, הרגשנו שנשבר הדיסטנס, שיקיר מסמן לנו שהוא מרגיש אתנו חופשי". "למה אני צריך לדבר על זה?", מתעקש שגב. "אם אני אזכיר את זה, זה יהפוך לתכונה המרכזית שלי. וזה לא". "רק פעם אחת הוא דיבר על עצמו", נזכר יוסי. "זה היה כשעשינו פאק מחלקתי באמינות, רימינו. הוא הריץ אותנו על גבעה עשרות פעמים. בפעם האחרונה כשהגענו למעלה בעצבים, הוא היה שם, על הפסגה, שתק כמה שניות, ואז הקדים ואמר שזו הפעם הראשונה, היחידה והאחרונה שבה הוא ידבר על עצמו. אחר-כך הסביר שהוא יכול היה לבחור בחיים שלו באחת משתי דרכים, הדרך הקלה והדרך הקשה. הוא סיפר על הבחירה, נתן לנו להרגיש עד כמה אנחנו חיפפנו. מה שהיה שם בשיחה הזו באותו יום, השפיע עלינו מאוד". רק בשלהי השירות הפגין שגב מעט יותר פתיחָת מול החיילים. הוא התערב אתם שמי מהם שיצליח לעשות בוחן מסלול של 'אגוז' עם יד אחת, יקבל חמשוש. כמה מהם ניסו, אף אחד לא הצליח. בתרגילים, כשהיה מדמה עצמו לפצוע, היה צועק שעפה לו היד. הם, מצדם, צחקו שמצב שתיים, אצלו, זה עם יד אחת ועם הזין. צה"ל כבר היה באותם ימים מחוץ ללבנון, את עיקר הפעילות המבצעית עשה שגב עם חייליו בשטחים. "בהדרגה הבנתי שמה שחשוב לי בעיקר", הוא מספר, "זה להפוך את הצבא שלי לשליחות חברתית. יותר מאשר המשימות הביטחוניות או השאיפה להיתקלויות עם מחבלים, רציתי לעשות משהו אחר, להטמיע בחיילים גישה ערכית, לחנך. החיילים האלה באים בחלקם הגדול ממערכת חינוך כושלת, מחברה שהערכים שלה התערערו, שאיבדה המון. הבנתי פתאום שיש לי הזדמנות לדפוק להם חזק את הקופסה, לשנות אותם. זה הרבה יותר חשוב מלהרוג מחבלים. כמפקד צוות בהתחלה נדמה לך שכשהרגת שני מחבלים, שינית את העולם, אבל לא. ממילא הסכסוך הזה הרי לא יסתיים באמצעים צבאיים, ואם משהו יפרק אותנו, זה ההתפוררות של החברה".
הלחימה בפלסטינים השפיעה עליו עמוקות. "אתה שוכב בהר עיבל במארב ליד שכם", הוא מספר, "המודיעין מדווח לך שצפוי לעבור שם מבוקש בדרך לפיגוע. שתיים בלילה, פתאום מגיחים שני גברים, הולכים בציר שבו אסור להם בשום פנים אופן להסתובב, אזור בו מניחים באופן קבוע מטענים. אתה מתקרב אליהם, עשרה מטר מהם, על-פי פקודות הפתיחה באש מותר לך לירות לעברם, אבל אתה מחליט באופן אישי לא לירות. שיקול דעת. אחר-כך אתה מגלה שבאמת מדובר באנשים מסכנים, אתה רואה את הניילון של הפיתות, שקית האוכל הקטנה שלהם, שני אנשים שהולכים לחפש עבודה. "וכשהמודיעין אומר שצפוי לעבור שם מחבל בתחפושת, ואז עוברות מולך באמצע הלילה שלוש נשים פלסטיניות. אתה כבר פותח נצרות, מתחיל לשבור את הראש, האם ייתכן שמדובר במתאבד בשמלה. כל הזמן מקנן בך ספק. ובשדות קלקיליה אתה רואה את הערוגות העלובות של המקומיים, 20 מטר על 30 חלקה של כרוב, ואתה מקפיד שחיילים שלך לא ידרכו על זה, לא ירמסו. זה תלוי רק בך ובדרך שבה תעצב אותם. זו מציאות מאוד קשה.
"אני אישית מרגיש לא בנוח עם התרבות הזאת של 'להוריד מחבלים', עם הטרמינולוגיה ועם האובססיה. גם וידוא הריגה זה מעוות, אפילו כשמדובר בחוליה הנמצאת בדרכה לפיגוע. זה לא מתיישב עם אמות המוסר, שאני רוצה לחיות לפיהן. זה אמנם נוח לומר 'אנחנו באנו לחסל', כי זה מניע חיילים, מלהיב אותם, זה לכאורה סקסי וגברי, אבל זו הדרך הקלה, דרך שמגדלת דור של מבוגרים כוחניים מאוד, שלא מקנן בהם ספק לגבי כלום". את הערכים הללו שגב מנסה להנחיל גם למאות ילדים ממשפחות מצוקה בנגב, שאותם הוא מדריך בקורסי כושר קרבי והכנה לגיוס. צעירים בתל-אביב משלמים מאות שקלים בחודש עבור קורס שכזה, אך שגב מעביר אותם בהתנדבות במסגרת פרויקט 'אחריי'. בערבים הוא מסתובב ברחבי הארץ ומרצה בסניפים של בני-עקיבא, בכינוסים של נוער מתנועות השמאל, אוסף אחריו עדת מעריצים. בחודש שעבר, כשגעשה הארץ סביב מכתב הקצינים שנחשף במוסף זה, ובו קריאה לסרב לשירות בשטחים, הוא הזדעק והצטרף לתנועת הנגד. "אני נעלבתי מהמכתב הזה, הרבה מאוד קצינים ולוחמים נפגעו ממנו", אומר שגב, "החיילים שלי ואני עבדנו בשטחים תחת סיכון חיים. היינו שם כל הזמן, ולא נתקלנו בתופעות שמוזכרות במכתב. אם יש כאלה, הן חריגות ביותר. בסך הכול הצבא פועל בהומניות, זה צבא מוסרי, אין לי ספק בזה, והקצינים האלה, במקום להסביר כמה המצב גרוע, צריכים להיות שם בפנים ולעשות. לשנות מבפנים כקצינים, שמעצבים נכון את החיילים שלהם ומקפידים על התנהגות נכונה. "הרי הפעילות בשטח איי צריכה להעלות בכל לוחם הרבה שאלות. הקצינים האיכותיים והערכיים צריכים להיות שם בשטח כדי לקבל את ההחלטות ולהתעקש על הדרך הנכונה. השתמטות ונטישה זו הדרך הקלה, זו תבוסתנות מסוכנת. מותר להתווכח על הכיוון של הספינה, אבל צריך לעשות את זה עם משוט ביד תוך כדי זה שאתה חותר. מבחינת החיילים שיושבים עכשיו במחסומים ושומרים שמונה-שמונה, או שוכבים במארבים, קריאת המכתב הייתה סטירת לחי מצלצלת".
גם על שביתת הנכים יש לשגב דעה שלילית נחרצת. "אני לא מזדהה עם המאבק הזה", הוא אומר. "אם היה מאבק לשוויון הזדמנויות בעבודה, למשל, מאבק למען חוק שיבטיח תנאים פיזיים והשתלבות של כל עובד בכיסא גלגלים, הייתי מצטרף אליו. הייתי מצטרף למאבק חברתי צודק, אבל כשנלחמים למען כסף ודורשים אותו במזומן, וצועקים 'מגיע לי, כי אני כזה', זו פוליטיקה של בכיינות, וזה בטוח לא הפתרון. אני לא יכול להזדהות עם זה". אתה לא חריף מדיי? יש שם בין המפגינים הרבה אנשים אינטליגנטים ורהוטים, שיכולים להתמודד, שיכולים להשתלב בעבודה. יש שם אנשים שצריכים לקחת אחריות על עצמם. למה אדם שהוא נכה מילדות, ומתוך בחירה הביא לעולם ארבעה ילדים, כשהוא מודע למצבו, דורש מהמדינה לממן אותו? למה אין לו אחריות אישית? המאבק של האנשים האלה עוסק בקצבת הנכות. ממה שאני מבין, זה קצת דמגוגי, משום שיש קצבאות נוספות לכל אחד מהם. יש גם משפחה וקהילה שצריכות לקחת אחריות. אני לא רוצה לשפוט אף אחד, אני רק אומר מה שאני מצפה מעצמי, ואומר שמוגבלות לא צריכה לתת לך אוטומטית כרטיס הנחות לחברה. אתה מנסה בכוח לא להיות חלק מציבור הנכים? אולי, לא במודע. לא יודע. אני רוצה להאמין שזה לא קשור.
ביום שבו פשט שגב את המדים ויצא לחופשה הגדולה, הוא כינס את החיילים שלו. "הייתי מחבק את כולכם", אמר, "אבל יש לי רק יד אחת". אחר-כך הוא ניגש לראיון ביחידת הסוכנים של אמ"ן, יחידה 504. "הפסיכולוג שם אמר לי 'אתה שורף את עצמך מעבר ליכולות, אתה תקרוס בסוף'. לך תשכנע פסיכולוג צבאי כזה שהוא פשוט לא מכיר אותך. עזבתי את האופציה". אחר-כך יצא להקיף את הארץ והזדמן לראשונה בחייו לתל-חי. הוא עמד למרגלות האריה השואג, התבונן בשתיקה, ניסה לשווא להסביר לסקרנים שנקלע לשם במקרה, ושבינו לבין טרומפלדור אין דבר משותף. "כמו שאין אחווה בין כל הלוחמים הבלונדינים, למה שתהיה אחווה בין אלה קטועי-היד".

_____________________________________
אני כותב רק מה שאני יודע, או שאני חושב שאני יודע ואם אין לי מה להוסיף - אני שותק, מקשיב ולומד!
תמונה שהועלתה על ידי גולש באתר ולכן אין אנו יכולים לדעת מה היא מכילה
© יוסיפון - על כל האמור בהודעה זו חלים כל כללי זכויות היוצרים הקבועים בחוק. לשם קבלת הרשאה להעתקה או לשימוש במידע יש לפנות אלי לדוא"ל yossifoon@fresh.co.il

תגובה ללא ציטוט תגובה עם ציטוט חזרה לפורום
  #28  
ישן 01-05-2005, 16:31
צלמית המשתמש של יוסיפון
  יוסיפון מנהל יוסיפון אינו מחובר  
מנהל פורומי צבא ובטחון, מילואים והלוחות
 
חבר מתאריך: 07.04.02
הודעות: 23,833
Facebook profile Follow me...
בתגובה להודעה מספר 21 שנכתבה על ידי hardcore2 שמתחילה ב "יש מישהו שכיום הוא סמג"ד של אגוז"

אתה מדבר על אופק בוכריס(לא נראה לי, אופק היה מג"ד אגוז ויצא ללימודים)? או אולי על יואב מרדכי (הסא"ל, לא האל"ם באותו שם, שהולך להיות מג"ד 13)?
לא, אתה מדבר על יואב ירום שיחליף את אסף ישראלי.
שלושה מג"דים בגולני עם רגליים קטועות.

אגב, פינקי משרת כרגע כמדריך בפו"ם.
_____________________________________
אני כותב רק מה שאני יודע, או שאני חושב שאני יודע ואם אין לי מה להוסיף - אני שותק, מקשיב ולומד!
תמונה שהועלתה על ידי גולש באתר ולכן אין אנו יכולים לדעת מה היא מכילה
© יוסיפון - על כל האמור בהודעה זו חלים כל כללי זכויות היוצרים הקבועים בחוק. לשם קבלת הרשאה להעתקה או לשימוש במידע יש לפנות אלי לדוא"ל yossifoon@fresh.co.il


נערך לאחרונה ע"י יוסיפון בתאריך 01-05-2005 בשעה 16:34.
תגובה ללא ציטוט תגובה עם ציטוט חזרה לפורום
  #31  
ישן 11-11-2005, 15:10
  סיכומים סיכומים אינו מחובר  
 
חבר מתאריך: 11.11.05
הודעות: 3
יקיר...רב הנסתר על הגלוי
בתגובה להודעה מספר 1 שנכתבה על ידי NYcity שמתחילה ב "לוחם עם יד אחת"

כל מה שיש לי להגיד זה שרב הנסתר על הגלוי
אני אישית יודעת כי הייתי עדה לכל מיני התנהגויות לא כלכך ראויות ולא כלכך מכובות של אדון יקיר שגב אשר מנסה להצטייר כאדם נאור ומושלם, סוג של "מחנך" שיש מה ללמוד ממנו- אז גבירותיי ורבותיי- זה לא נכון- אין מה ללמוד ממנו כלכך הרבה.
בצבא הוא עשה כל מיני דברים אשר אולי הם כשרים אבל הם מאוד מסריחים
ולא רק בצבא אלא גם באזרחות... אני אישית הייתי עדה לגניבה שלו מחנות
בקיצור "אדם ישר" הוא לא!
אני מציעה לאנשים קצת להרגע מלהתייחס אליו בצורה עיוורת ויותר לפתוח את העיניים ולהבין שמדובר בבלוף
הוא לא בן אדם נאור הוא חי במין שקר הוא אגו מנייאק הוא חי במין עולם דמיוני
הוא בא ממשפחה לא כלכך טובה ולא כלכך מוצלחת
חברה כל מה שאני אומרת זה שתפקחו את העיניים מדובר בנוכל
תגובה ללא ציטוט תגובה עם ציטוט חזרה לפורום
  #32  
ישן 11-11-2005, 15:14
צלמית המשתמש של רועי AZ
  רועי AZ רועי AZ אינו מחובר  
 
חבר מתאריך: 26.01.05
הודעות: 13,739
זה רק אני?
בתגובה להודעה מספר 31 שנכתבה על ידי סיכומים שמתחילה ב "יקיר...רב הנסתר על הגלוי"

ציטוט:
במקור נכתב על ידי סיכומים
כל מה שיש לי להגיד זה שרב הנסתר על הגלוי
אני אישית יודעת כי הייתי עדה לכל מיני התנהגויות לא כלכך ראויות ולא כלכך מכובות של אדון יקיר שגב אשר מנסה להצטייר כאדם נאור ומושלם, סוג של "מחנך" שיש מה ללמוד ממנו- אז גבירותיי ורבותיי- זה לא נכון- אין מה ללמוד ממנו כלכך הרבה.
בצבא הוא עשה כל מיני דברים אשר אולי הם כשרים אבל הם מאוד מסריחים
ולא רק בצבא אלא גם באזרחות... אני אישית הייתי עדה לגניבה שלו מחנות
בקיצור "אדם ישר" הוא לא!
אני מציעה לאנשים קצת להרגע מלהתייחס אליו בצורה עיוורת ויותר לפתוח את העיניים ולהבין שמדובר בבלוף
הוא לא בן אדם נאור הוא חי במין שקר הוא אגו מנייאק הוא חי במין עולם דמיוני
הוא בא ממשפחה לא כלכך טובה ולא כלכך מוצלחת
חברה כל מה שאני אומרת זה שתפקחו את העיניים מדובר בנוכל


או שבאמת יש ריח לניסיון פגיעה ו/או נקם, לאו דווקא פתיחת עיניים......

תגובה ללא ציטוט תגובה עם ציטוט חזרה לפורום
  #34  
ישן 18-11-2005, 23:37
  סיכומים סיכומים אינו מחובר  
 
חבר מתאריך: 11.11.05
הודעות: 3
בתגובה להודעה מספר 32 שנכתבה על ידי רועי AZ שמתחילה ב "זה רק אני?"

תקשיב לעצמך, אתה כלכך שבוי במיתוס הצבאי... לא אמרתי שום דבר מלבד בקשה קטנה שתפקחו את העיניים ותנסו לחשוב אם הייתם מתייחסים באותו אופן גם למי שאיננו גידם. האם הייתם משלימים עם כל מיני דברים שנעשים/נעשו אילולי היה גידם?! תשאלו את עצמכם מה באמת אבל באמתאתם יודעים מתחת לכל ההצגה הזאת? ואתם יודעים מה? כן זה גם קשור לאגודה, הוא העלה את החברות באגודה לפי 2, הוא מסדר לחברי המועצה (אשר דרך אגב אינם נמצאים בישיבות ) עבודה תמורת סכומים מופקעים, העבודה כוללת עידוד סטודנטים להירשם לאגודה, האם זה לא תפקידם מלכתחילה?! הוא הולך לגרום לכך שכל דברי הדפוס של האוניברסיטה יעשו בבית הדפוס של ניר ברקת בקיצור אנחנו סתם הכושים שעל גבם הוא רוכב בדרכו לעיריית ירושלים. הוא מגלומן! הוא לא רואה אותנו ממטר!
תגובה ללא ציטוט תגובה עם ציטוט חזרה לפורום
  #35  
ישן 18-11-2005, 23:42
צלמית המשתמש של רועי AZ
  רועי AZ רועי AZ אינו מחובר  
 
חבר מתאריך: 26.01.05
הודעות: 13,739
אני באמת מצטער
בתגובה להודעה מספר 34 שנכתבה על ידי סיכומים שמתחילה ב "תקשיב לעצמך, אתה כלכך שבוי..."

ציטוט:
במקור נכתב על ידי סיכומים
תקשיב לעצמך, אתה כלכך שבוי במיתוס הצבאי... לא אמרתי שום דבר מלבד בקשה קטנה שתפקחו את העיניים ותנסו לחשוב אם הייתם מתייחסים באותו אופן גם למי שאיננו גידם. האם הייתם משלימים עם כל מיני דברים שנעשים/נעשו אילולי היה גידם?! תשאלו את עצמכם מה באמת אבל באמתאתם יודעים מתחת לכל ההצגה הזאת? ואתם יודעים מה? כן זה גם קשור לאגודה, הוא העלה את החברות באגודה לפי 2, הוא מסדר לחברי המועצה (אשר דרך אגב אינם נמצאים בישיבות ) עבודה תמורת סכומים מופקעים, העבודה כוללת עידוד סטודנטים להירשם לאגודה, האם זה לא תפקידם מלכתחילה?! הוא הולך לגרום לכך שכל דברי הדפוס של האוניברסיטה יעשו בבית הדפוס של ניר ברקת בקיצור אנחנו סתם הכושים שעל גבם הוא רוכב בדרכו לעיריית ירושלים. הוא מגלומן! הוא לא רואה אותנו ממטר!


הריח הולך ומחריף!

תגובה ללא ציטוט תגובה עם ציטוט חזרה לפורום
  #36  
ישן 24-11-2005, 10:11
  סיכומים סיכומים אינו מחובר  
 
חבר מתאריך: 11.11.05
הודעות: 3
בתגובה להודעה מספר 35 שנכתבה על ידי רועי AZ שמתחילה ב "אני באמת מצטער"

תקשיב זה ממש לא הבעיה שלי שאתה החלטת לאמץ את משינתו של אדם אשר הלכה ולמעשה משמש "דוגמן של גידמים". זה שהוא גידם לא אומר שהוא לא יכול להיות לא ישר. עם כל הכבוד לכך שהיו לו ויש לו קשיים אובייקטיביים ובכל זאת הוא שרת בצבא , הרי שכמעט כל חייל אם לא כל חייל הוא בעל קשיים כל שהם ואני לא רואה אף אחד נותן להם מדליה. הקושי שלו הוא חיצוני ולאחרים יש קשיים פנימיים או בלתי נראים, זה לא אומר כלום. אני כבר מתחילה לחשוד שכל הסיבה שהוא התגייס היתה כדי שכל החיים שלו הוא לא יפסיק לנגן לנו על השרות שלו.

יאללה, אנשים עושים הרבה יותר ממנו ולא אומרים מילה
סבך הכל חטיבת גולני רצתה להתיג לראווה שהיא חטיבה מתקדמת ונאורה אשר קולטת לשורותיה גם בעלי מוגבלויות
נאי מציעה לך להיות קצת יותר ביקורתי
כלפי כולם גם כלפי אלו שנהנים לנגן על המסכנות שלהם
הבן אדם לא ישר. נקודה.
תפחו את העיניים
תגובה ללא ציטוט תגובה עם ציטוט חזרה לפורום
  #47  
ישן 27-07-2007, 17:12
  צנחן לעולם צנחן לעולם אינו מחובר  
 
חבר מתאריך: 21.02.07
הודעות: 1,153
כתבה עם יד אחת ופרופיל 21 יקיר הציב לעצמו מטרה להיות לוחם בסיירת גולני והגשים אותה.
בתגובה להודעה מספר 1 שנכתבה על ידי NYcity שמתחילה ב "לוחם עם יד אחת"

http://dover.idf.il/IDF/News_Channe.../julay/2501.htm


ואת זה הוא עושה ביד אחת

אלוף סיירת גולני בטיפוס על חבל, לוחם בלבנון, מצטיין הרמטכ"ל ביום העצמאות, מצטיין קורס קצינים קרביים, קצין מודיעין ב"אגוז", מפקד צוות לוחמים ב"אגוז", מפקד מוצב יקינטון במלחמה האחרונה. מה התכונות הדרושות בשביל לרכוש את כל התארים הללו? אומץ לב, יוזמה, נחישות, עמידה בלחצים, כושר פיזי ומנטלי גבוה, פרופיל 97, שתי ידיים חזקות. לסרן (מיל') יקיר שגב יש את הכל, חוץ משתי התכונות האחרונות. זה לא מנע ממנו להגיע לכל ההישגים הללו.

ליקיר, שאיבד את ידו השמאלית בתאונת דרכים בגיל 3, פרופיל 21 ופטור משירות חובה בצה"ל. בתעודת ההתנדבות שלו כתוב "פטור מטירונות, תורנויות, שמירות, מסדרים, הפעלת נשק ונהיגה". גם כשהיה מפקד צוות לוחמים בסיירת "אגוז" שעושה 60 שכיבות סמיכה עם יד אחת, המשיך להסתובב עם הפטור בפנקס החוגר והראה אותו מדי פעם לחיילים. איזה חייל יתלונן על עמידה ממושכת במצב 2 אחרי זה?


[התמונה הבאה מגיעה מקישור שלא מתחיל ב https ולכן לא הוטמעה בדף כדי לשמור על https תקין: http://dover.idf.il/NR/rdonlyres/870A6F33-8834-4F21-B51C-E3CBBBE0FBD9/0/055.jpg]
חייל יחידת אגוז בעת אימון לוחמת גרילה.
צילום: אביר סולטן דובר צה"ל

אז איך מגיעים מפטור משירות צבאי ללחימה בוואדי סלוקי ובבופור? הכל התחיל עוד בבית הספר. נציגים של סיירת גולני חילקו פליירים עליהם נכתב "אם אתה מחפש שירות מעניין ומלא אתגרים, להיות חלק ממשפחה, בוא להצטרף לסיירת גולני". שגב קרא, וידע שזה בדיוק השירות שהוא מחפש. הוא שלח לסיירת מכתב בו הסביר את מצבו, והבהיר שהעובדה שחסרה לו יד, לא מפריעה לו להיות ספורטאי מצטיין, ולא תפריע לו גם להיות לוחם.מפקד הסיירת דאז, סא"ל ארז נהיר, שלח לו מכתב בו הבהיר לו שהדבר בלתי אפשרי והזמין אותו לביקור בסיירת. במהלך הביקור, בו נפגש יקיר עם החיילים ואפילו ירה בעוזי, הציע לו נהיר להשתלב ביחידה בתפקיד עורפי. בסיום הביקור נתן נהיר לשגב טרמפ הבייתה, במהלכו ניסה לשכנע אותו יקיר כי הוא יכול וצריך להיות לוחם. בסופו של דבר הם הגיעו לידי פשרה שהילד חדור המוטיבציה יגיע ליחידה כמש"ק מודיעין. כשלב ראשון, מבחינת יקיר בכל אופן. "הוא הבטיח שאוכל בזמני הפנוי להצטרף לאימונים עם הצוותים הלוחמים, ואמר שיסכים להכניס אותי ללבנון. זה היה צעד מדהים, כי זה לא היה חוקי. אסור להכניס חיילים עם פרופיל 21 לשטח לבנון", אמר שגב בראיון לידיעות אחרונות עם שחרורו מצה"ל. אבל פה לא נגמרה הסאגה ולא התחיל המסע של שגב אל עבר הלבנון. הועדה הרפואית הודיעה לו שאין שום סיכוי שהוא יגיע לאחת מיחידות השדה. שגב, שבחייו לא התייאש, התחיל לשלוח מכתבים לרמטכ"ל, לסגנו, לאלוף פיקוד הצפון ולכל מי שהיה לו יד בדבר. המכתבים נגעו לליבו של האלוף עמירם לוין, אלוף פיקוד הצפון באותה תקופה, שדאג לאפשר לשידוך בין שגב לסיירת גולני לצאת לפועל. בנובמבר 1995, מבלי שעבר טירונות, הגיע טוראי שגב לבסיס הסיירת. חיילי הסיירת היו המומים לראות את מש"ק המודיעין הצעיר מצטרף אליהם לאימונים מדי לילה. מילא שהוא ג'ובניק, אבל עוד בלי יד? לאחר שעבר מסעות, ניווטים, אימוני חי"ר, אימוני לוחמה בשטח בנוי, אימוני הסתערות ועוד אימונים מפרכים, היה מוכן לטבילה הראשונה שלו בבוץ הלבנוני.

ברחבת ההתאספות לפני היציאה בשיירות ללבנון, דאג שגב להסתיר את עצמו כמה שיותר. "אם מפקד השיירה מהשריון היה רואה אותי, היה מתחיל לשאול שאלות ומשאיר אותי בארץ", הסביר שגב באותו ראיון. בתוך לבנון ידע שגב כמה חשוב תפקיד מש"ק המודיעין, ולפני כל מבצע אליו חבריו היו יוצאים הוא היה משקיף שעות מהמוצב בו שהו אל הגזרה ולומד את השטח. שם, שראה את חבריו יוצאים למבצעים, הבין שהוא לא יכול יותר להתבונן מהצד. הוא חייב לקחת חלק אקטיבי במבצעים. הוא החליט לצאת לקורס קצינים קרביים על מנת לקדם את מטרתו ולצאת לשטח יחד עם הלוחמים. רק שגם זה לא היה כל כך פשוט.




[התמונה הבאה מגיעה מקישור שלא מתחיל ב https ולכן לא הוטמעה בדף כדי לשמור על https תקין: http://dover.idf.il/NR/rdonlyres/48539CC1-5728-4EFF-A083-8CBB71133AEF/0/dotz12080616.jpg]
חיילים יוצאים לפעילות בלבנון, בעת הלחימה בקיץ שעבר.
צילום: אביר סולטן, דובר צה"ל




שם את הקת בבית השחי ויוצא לקורס קצינים

הצבא סרב לאפשר לו לצאת לקורס הקצינים. שגב שמע מכל הגורמים המוסמכים שחייל עם יד אחת לא יכול לסיים קורס קצינים, שהוא לא יחזיק מעמד שבוע בבה"ד 1. אבל שגב הוא לא אחד שיתן לקצת בירוקרטיה לעצור בעדו. אל"מ תמיר ידעי, אז רל"ש סגן הרמטכ"ל והיום מפקד חטיבת גולני, הכיר את סיפורו של יקיר מהחטיבה, והחליט לעשות כל שביכולתו על מנת לעזור לו להפוך לקצין. ידעי לא הרפה ממפקדו, האלוף מתן וילנאי, עד שזה הסכים לאפשר לשגב לצאת לקורס הקצינים ולהפוך לקצין קרבי. אבל כידוע, למתנדבים אסור להחזיק נשק. המכשול האחרון בדרכו של שגב אל בה"ד 1 הייתה הועדה הצבאית לשימוש בנשק ע"י חריגים. רופאי הועדה התאפקו שלא לצחוק כששגב פנה אליהם בבקשה לקבל היתר להחזיק נשק על מנת לצאת לקורס קצינים קרביים ולהצטרף למבצעים בלבנון. שמתנדב עם פרופיל 21 ישכב במארב בלב לבנון? זה נשמע להם מופרך. בכלל, איך תדרוך את הנשק, שאלו אותו חברי הוועדה. שגב ביקש מהם להמתין מספר דקות ויצא מהחדר. הוא רץ החוצה וחיפש את החייל הראשון שראה עם רובה. הוא השאיל את הנשק ממנו לכמה רגעים וחזר לחדר הוועדה. שגב, שהסביר להם עוד קודם שבמשך כל השירות שלו הוא עושה מטווחים באופן לא רשמי ורק צריך את אישורם בשביל הקורס, שם את קת הרובה בבית השחי שלו ודרך את הנשק. "חוץ מזה", אמר להם בחיוך השובה שלו, "בזמן מבצעים בלבנון הנשק ממילא תמיד דרוך". הרופאים ההמומים חתמו, בכל זאת, מעטים האנשים שמסוגלים להגיד "לא" אל מול הכריזמה הנשפכת מהבחור.

שנה וחצי לאחר שכף רגלו דרכה לראשונה על אדמת לבנון הבוצית, זכה שגב לדרוך גם על אדמת המדבר של בה"ד 1. לאחר שסיים את קורס הקצינים בהצטיינות, אל"מ חגי מרדכי, אז מפקד סיירת "אגוז" והיום מפקד חטיבת הצנחנים, ידע שחייל כזה מקומו בסיירת שלו, וביקש במיוחד להביא את שגב ליחידה. בתור קצין קרבי בסיירת "אגוז" הוא הגשים את החלום שלו והצטרף למבצעי היחידה. סוף סוף יקיר שגב היה ללוחם מן המניין.

לאחר כשנה בתפקיד, שנה בה הכיר את מרג' עיון טוב יותר מאשר הכיר את ת"א, וראה יותר פעמים את מימי הליטני מאשר את מימי הים התיכון, הוחלט שחייל מצטיין כמו יקיר צריך להצמיח את דור הלוחמים הבא של הסיירת. שגב הופקד על צוות לוחמים צעיר בסיירת, שבהתחלה קצת הופתעו מהמפקד החדש שלהם. בכל זאת, הם חשבו, איך אדם קטוע יד יכול לפקד עליהם במבצעים בעומק שטח אויב. לאחר כמה שבועות איתו, הבינו החיילים שלא רק שהם יכולים לסמוך עליו שיפקד עליהם, הם גם יכולים להיות בטוחים שהוא יוציא מהם את המיטב שבהם.

עת שחרורו מהצבא החל יקיר להתנדב בפרוייקט "אחרי" בנגב, המכין ילדים ממשפחות מצוקה בחינם לשירות קרבי בצבא. כמו כן החל להרצות, בהתנדבות כמובן, במדרשה למנהיגות "עין פרת" שבמעלה אדומים. כיום הוא לומד באוניברסיטה העברית בירושלים ומשמש כיו"ר תנועת הסטודנטים "רוח חדשה" שמטרתה לעודד אקטיביזם חברתי בקרב הסטודנטים. בכל זאת, העובדה שהוא כבר לא לובש מדים לא אומרת שהוא לא מפקד בנפשו.
_____________________________________


נערך לאחרונה ע"י צנחן לעולם בתאריך 27-07-2007 בשעה 17:14.
תגובה ללא ציטוט תגובה עם ציטוט חזרה לפורום
  #52  
ישן 11-04-2014, 16:36
צלמית המשתמש של marloweperelab89035
  marloweperelab89035 marloweperelab89035 אינו מחובר  
 
חבר מתאריך: 06.02.07
הודעות: 2,194
בתגובה להודעה מספר 1 שנכתבה על ידי NYcity שמתחילה ב "לוחם עם יד אחת"

http://www.haaretz.co.il/misc/1.1558537

לתת\ מאת יאיר שלג
יקיר שגב רוצה להוליד מחדש כמה פרות קדושות. יו"ר אגודת הסטודנטים באוניברסיטה העברית ומראשי תנועת המחאה שלאחר מלחמת לבנון השנייה רוצה להחזיר לישראל את ערכיה האבודים. הוא מנהל את חייו בהתאם: בצניעות, בסגפנות ומתוך מחויבות. לכלל, לא לעצמו

יקיר שגב בן 28, נשוי ואב לבן, ילד שני בדרך יליד מושב מבועים שבנגב, גדל ביישוב להבים, בוגר התיכון האזורי "אשל הנשיא" קטוע יד מגיל שלוש. התעקש לשרת ביחידה קרבית והיה קצין המודיעין של סיירת אגוז, ומאוחר יותר גם מפקד צוות בסיירת השתחרר בדרגת רב-סרן, וכיום משרת כמ"פ במילואים ב-2002-2005 עבד כמדריך במכינה הקדם-צבאית בכפר אדומים סיים תואר ראשון במדע המדינה, בפילוסופיה ובכלכלה באוניברסיטה העברית, וכיום לומד לתואר שני במדיניות ציבורית מיוני 2005 מכהן כיו"ר אגודת הסטודנטים באוניברסיטה העברית בשבועות האחרונים שותף לאוהל המחאה של חיילי מילואים שמוחים על אופן התנהלות המלחמה
ישראל של שגב
יקיר שגב רוצה "להוליד מחדש כמה פרות קדושות". זה הסלוגן שלו לשינוי שהיה רוצה לראות בחברה הישראלית: חברה שחוזרת להאמין בערכי היסוד שלה. "זו חברה שבה מותר כמובן לבקר את הרמטכ"ל אם צריך, אבל ביום העצמאות כולנו נלך לראות את המצעד הצבאי, ובימי שישי נוציא עוגות לחיילים, כי זה חיילינו', זה מטוסינו שבו הביתה בשלום'. זו חברה שיש בה נכון ולא נכון, יש בה טובים ורעים, יש אחריות חברתית, יש קהילתיות, ויש בה אנחנו והם. וקודם כל יש אנחנו'. אחר כך נחשוב גם איך לדאוג לזכויות שלהם".
גם מי שלא מתלהב מהחזון הזה צריך לתת לשגב את הקרדיט של מי שלפחות מגשים בעצמו, במאמץ גדול, את מה שהוא מטיף לו. בגיל שלוש נקטעה ידו השמאלית בתאונת דרכים שאירעה למכונית המשפחתית. הוא עומד על כך שהעובדה הזאת לא שינתה את מסלול חייו כהוא זה: "לא רק שעשיתי הכל כרגיל - ניגנתי בפסנתר, הייתי אלוף הפועל בריצת 3,000 מ'. זה לא היה נושא שבכלל מדברים עליו. פשוט עשיתי את כל מה שרציתי לעשות, וזהו". לדבריו, "היום אני הרבה יותר לא מוכן להיות שמן מאשר קטוע יד".
הפעם הראשונה שבה היד הקטועה איימה להיהפך למכשול היתה כשעמד לפני שירותו הצבאי. כמי שלמד בתיכון הקיבוצי "אשל הנשיא" בדרום (הוא נולד במושב מבועים ליד נתיבות, ובהיותו ילד עברה משפחתו ליישוב להבים), הוא שמע את חבריו מפנטזים על יחידות קרביות, והיה ברור לו שגם הוא יהיה לוחם. אבל כשהגיע למבדקי המיון היד החסרה קבעה את הפרופיל שלו - 21.
הוא יצר קשר עם מפקד סיירת גולני ונידנד לו עד שהגיעו להסכם, ש"אשרת ביחידה כפקיד או מש"ק מודיעין, ואם ארצה, אוכל להתאמן עם הלוחמים". בסופו של דבר, הוא נשלח לקורס קציני מודיעין וחזר ממנו כקצין המודיעין של הסיירת התאומה, אגוז, ואחר כך גם כמפקד צוות לוחמים בסיירת. הוא סיים שש שנים בצבא בדרגת רב-סרן ובתפקיד מ"פ מילואים בגולני. לדבריו, את הכינוי הטבעי "טרומפלדור" הדביקו לו עיתונאים בכתבות שפירסמו עליו בעבר, לא משהו שנולד בקרב חבריו בצבא: "אני אף פעם גם לא התיימרתי לראות בו מודל".

גם אחרי השירות הצבאי נשאר במחוזות התרומה וההתנדבות. "לא עיניין אותי לנסוע לחו"ל לשנה. לא היה לי צורך ?לחפש את עצמי', וגם ?לנקות את הראש' לא הייתי צריך יותר מיומיים". במקום זאת, התנדב להדריך בתנועת "אחרי", שקמה במטרה להכשיר צעירים ישראלים לשירות קרבי. באחד מימיו הראשונים בתנועה פגש את ארז אשל, קצין קרבי במילואים שהקים מכינות קדם-צבאיות ועמד באותה עת בראש מכינה משותפת לדתיים ולחילונים בכפר אדומים. הוא התגייס להדרכה במכינה.
בשלב מסוים הוא התחיל "ללמד מנהיגות" במכינה. איך מלמדים מנהיגות? "יש לזה שני רבדים - מצד אחד, הכישורים להניע אנשים לעשייה במינימום אמצעי כפייה, שאת זה אני מלמד מהניסיון שלי. הפן השני זה הידע - לימודי יהדות, פילוסופיה, מדע המדינה וגם יצירת החשק - הרצון ללמוד, השאר רוח, העיניים שנדלקות. אני מדבר עם החניכים גם על תפישת הזהות היהודית החילונית שלי, על זה שאנחנו צריכים לדעת מקורות ברמה שלא תיפול מזו של כל דתי, אבל שאין לנו מה להתבייש ולהתבטל בפני הדתיים".
במקביל לעבודה במכינה, החל שגב ללמוד באוניברסיטה העברית - במסלול מיוחד למצטיינים שכולל שילוב בין לימודי פילוסופיה, מדע המדינה וכלכלה. גם באוניברסיטה הוא ביקש לתרום. יחד עם חברים הקים עמותה בשם "רוח חדשה", שמטרתה היתה לקשור את הסטודנטים לירושלים. בקיץ שעבר הוא הריץ את תנועתו בבחירות לאגודת הסטודנטים. המוטו שלהם היה לא להסתפק בהבטחה של הטבות לסטודנטים, אלא גם לתבוע מהם מחויבות לקהילה. באופן מרשים, המעורר מחשבות ביחס לפוליטיקאים המבטיחים רק "להיטיב עם העם", התנועה שלו הביסה תאים פוליטיים ותיקים, ומאז יוני שעבר שגב, כיום בן 28 ולומד לתואר שני בבית הספר למדיניות ציבורית, הוא גם יו"ר אגודת הסטודנטים באוניברסיטה העברית.
במלחמה האחרונה פיקד שגב על פלוגת מילואים של גולני שלחמה בגזרה המזרחית. שום קרבות הרואיים, הוא אומר, אבל הוא בהחלט חווה על בשרו כמה מהכשלים שעליהם מדברים כולם: "הבעיה העיקרית שחוויתי זה חיילים ומפקדים שמסבירים לך למה לא נכון למלא את הפקודות שהם קיבלו, בעיקר כי ?לא שווה' להסתכן בשביל פקודה כזאת. גם הבעיה המפורסמת של חוסר באוכל ושתייה לא נבעה מכשל לוגיסטי. על הגבול עמדו ערימות ענקיות של מזון, רק שהמפקדים פחדו להכניס את חיילי האספקה לשטח כי ?לא שווה' לסכן את החיים של חיילים שממילא לא אמורים להילחם, בשביל אוכל ושתייה ללוחמים".
"אותו דבר קרה לנו גם עם הסיוע האווירי. חיל האוויר לא רצו להכניס מסוקי קרב בכל מקום שבו יש אפילו סיכון נמוך לפגיעה, אלא אם מדובר בקטסטרופה. והיו מקרים של ?סירובי פקודה', של טייסים שאמרו להם לא לצאת לטיסות סיוע, אפילו לא כדי לחלץ פצועים, והם ?סירבו פקודה' ויצאו. אבל מבחינת חיל האוויר, הסבירו שאם ייפול כלי טיס יהיה לזה אפקט ציבורי קשה במיוחד. רק חי"רניקים הרוגים זה בסדר".
מדובר צה"ל נמסר, בנוגע ללוגיסטיקה, ש"נושאי האספקה והלוגיסטיקה בלחימה בוצעו על פי הערכת מצב, שיקולים מבצעיים והחלטות המפקדים בשטח, והנושא מצוי כעת בתחקור". בעניין סיוע מסוקי הקרב מסר הדובר, כי "במהלך מבצע ?שינוי כיוון' (השם שניתן בצה"ל למבצע הצבאי בלבנון, י"ש) נענתה כל דרישה לפינוי מוסק על ידי חיל האוויר, במיוחד כשמדובר היה בהצלת חיים, תוך התייעצות בין חיל האוויר לבין מפקד החטיבה בשטח לגבי דחיפות הפינוי, העיתוי המתאים ומניעת סיכון להפלת המסוק כאשר הפצועים עליו".
שגב, מכל מקום, חזר מהמלחמה עם תובנה שטיפוח המנהיגות והראש הגדול, שעליהם הוא שוקד במדרשה למנהיגות, יכולים להוליד גם בעיות גדולות; חלק מהאנשים הפכו לכאלה "ראשים גדולים" עד שהם לא מוכנים עוד לקבל את הוראות מפקדיהם; מערערים ובוחנים מחדש כל פעולה, באופן שמסכן את יכולתה של המערכת לתפקד. "בכל שיחת סיכום שלי עם חניכים במדרשה אני אומר להם: חינכנו אתכם להיות ?ראשים גדולים', אבל תדעו שיש מצבים שפשוט צריך לציית ולא להתחכם יותר מדי. חלק מהראש הגדול הוא לזהות מתי צריך להיות ?ראש קטן'". לעתים הערעור נובע מכך שלמפקד הזוטר, וזה כולל גם אותי, אין תמונה רחבה של שדה המערכה; הרבה פעמים זה נובע סתם מפחד שמוצא לו תירוץ בטענה שהמדיניות לא נכונה. לכן, אפשר להציע הצעות ייעול, אבל אם המפקד שמעליך מתעקש, אתה מצדיע ומציית".
לאחר המלחמה הצטרף שגב, במסגרת קבוצת מ"פים, למחאת חיילי המילואים שקוראים להתפטרות אולמרט, פרץ וחלוץ. הוא מסביר את הצטרפותו למחאה נגד המנהיגים, למרות שהבעיות שהוא חווה במלחמה נוגעות בעיקר להתנהלות חבריו בפיקוד הזוטר, בכך ש"בעיני, התביעה לוועדת חקירה או להתפטרות המנהיגים אינה העיקר. הרמטכ"ל אמנם חייב להתפטר בכל מקרה, מפני שרמת חוסר האמון שגיליתי בצבא במהלך המלחמה היא כזאת שנדרשת פעולה דרסטית כדי לתקן אותה, ולא רמטכ"ל שצריך אישור מוועדת חקירה כדי לכהן יוכל לשקם אותה. לגבי אולמרט ופרץ, ההתפטרות שלהם באמת פחות חשובה לי, אבל אני קורא להם להתפטר כדי לסמן שחל שינוי בחברה, שיש לקיחת אחריות. חשיבות המאבק בעניין הזה היא להחזיר את האמון לאנשים שאפשר לשנות דברים. כי הבעיה של הדור שלי היא שהוא דור זקן, אנשים כבר לא מאמינים שניתן בכלל לשנות משהו. אתה יודע שהאנשים שהגיעו לאוהל המחאה הם ברובם מבוגרים - זוגות נשואים בני יותר מ-50. הצעירים כבר לא טורחים להגיע. זה אומר גם שעם כל הדרישה להתפטרות התיקון האמיתי שדרוש הוא לא אצל הפוליטיקאים, אלא תיקון עמוק בחברה".

אז מהו אותו "תיקון כולל" שהוא מייחל לו? בראש וראשונה, תיקון במערכת החינוך: "ברור לגמרי שמערכת החינוך במשבר קשה. ההוכחה הטובה ביותר היא שמזמינים אותי ואת ארז לתת לתלמידי שמינית הרצאות בציונות, במקום שהמחנכים הקבועים של הכיתות יעשו את זה. זה קורה מפני שאם המחנכת היתה מדברת אתם על תפקיד הנוער במדינה, מיד מישהו היה צועק: רגע, זה לבגרות? אז בטווח ארוך ברור שצריך לתקן את מערכת החינוך הפורמלית. אבל בטווח הקצר, שלדעתי זה לפחות 20 השנים הבאות, אין מנוס מלדחוף קדימה את המערכות הלא פורמליות שכבר עוסקות בתחומים האלה, כדי להשלים את המערכת הפורמלית. אני מתכוון לתנועות נוער, מכינות קדם-צבאיות, עמותות למיניהן. כולל אפילו רעיון דרסטי של שנת י"ג חובה לכל תלמיד במכינה קדם-צבאית".
"בפוליטיקה, הדבר העיקרי שחסר זה אותו מושג שלא במקרה אין מונח עברי שלו: ACCOUNTABILITY, החוזה בין הנבחר לבוחר והצורך של הנבחר לתת דין וחשבון. בשביל זה צריך קודם כל שייכנסו חבורות שלמות לעשות שינויים, כי יחידים אידיאליסטים כל הזמן נכנסים והם נשחקים מהר מאוד. והדבר השני הוא להתחיל את השינוי מהשלטון המקומי, כי שם החוזה בין הנבחר והבוחר הרבה יותר מוחשי.
"בצבא צריך לשנות את מערכת הכשרת הקצינים. קודם כל במובן המקצועי - שדרת הפיקוד היום מורכבת לאו דווקא מאנשים שצמחו בתוך הלחימה, אלא התפתחו כל מיני מסלולים עוקפים. לא יכול להיות רמטכ"ל שבא מחיל האוויר ולא עבר אף קורס פיקודי בצבא ?הרגיל'. או אלוף פיקוד שבא מהתותחנים, שזה חיל מסייע ולא חיל לוחם. השינוי השני זו ההכשרה הערכית. מ"מ צריך לפקד על המחלקה שלו, לא לנהל את כל המערכה. בקורס קצינים של השנים האחרונות נותנים תרגילים של ניהול המערכה ומפקדים זוטרים צריכים להפעיל שיקולים אסטרטגיים, עד שבזמן אמת במקום שהמ"מ ישקיע את האנרגיה בזה שהיחידה שלו תמלא את משימתה בצורה הכי טובה, הוא עסוק במתן הערות למח"ט על ניהול המערכה.

"את האקדמיה צריך לשנות לכיוון שיהיה הרבה יותר דומה לתרבות בתי המדרש: תלמידים ומורים בחוויית לימוד משותפת. צריך גם להפריד לחלוטין בין מסלולי ההוראה והמחקר, שזה חיבור מאולץ שגרוע גם למרצים וגם לסטודנטים".
ובינתיים, לכל התוכניות היפות אורבת סכנת השחיקה; חוסר היכולת להתמיד לאורך שנים במתח ערכי כל כך תובעני, כאשר צורכי הפרנסה והמשפחה תובעים גם כן את שלהם. עם כל הכוונות הטובות של שגב, אפשר להבחין שזה כבר התחיל לקרות לו. הוא התחתן לפני כשלוש שנים עם עפרה גרייצר, לשעבר מדריכה כמותו באחת המכינות הקדם-צבאיות, ויש להם כבר בן אחד (הרעיון לקרוא לו הר ציון, על שם הלוחם הנערץ על שניהם, היה שלה), ילד שני בדרך ופשרה ראשונה כבר נעשתה; למרות שהוא עוסק בשנים האחרונות בקירוב סטודנטים לירושלים, הוא עצמו עזב לפני כשנה לתל אביב: "אשתי ילידת תל אביב שמאוד קשורה לעיר, ובעיקר להוריה. ומרגע שנוסף ילד לתמונה, זכות המלה האחרונה בנושא היא שלה". אבל גם הוא יודע שזו לא תהיה כנראה הפשרה האחרונה: "אשתי אומרת לי שמתי שהוא אני צריך להפסיק לעבוד ולהתחיל להתפרנס. ואני מניח שגם מבחינתי יבוא שלב שבו יהיה יותר חשוב לי לגדל את הילדים של עצמי מאשר את הילדים של אחרים. כבר היום אני פחות מתפנה להרצאות כי זה גוזל יותר מדי ימי עבודה".
עוד יותר בעייתית מהשחיקה היא סכנת הפיתוי: הפיתוי להיכנס לפוליטיקה הנוכחית, מתוך כוונה כנה לשנות ולהשפיע, שבסופה אורבת סכנת הכניעה לנורמות הרווחות בה. שגב כבר מיקד סביבו תשומת לב שגרמה לעמרי שרון להציע לו מקום ריאלי בקדימה. הוא אמנם סירב, בנימוק שהבטיח לבוחריו שיכהן שנתיים בתפקיד יו"ר האגודה. אבל זה שלא הרתיעה אותו העובדה שההצעה באה מעמרי שרון מעיד על כך שגם שגב אינו מחוסן מהפיתוי האורב לצעירים אידיאליסטים כמותו - פיתוי ניצולם על ידי הפוליטיקאים הציניים והמשופשפים, כדי שהיושרה והפופולריות שלהם יכסו על ערוות השחיתות של מגייסיהם. השאלה האם יצליח להתגבר על הפיתוי נותרת אפוא פתוחה. ("הארץ", 21.09.2006)

http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-3279298,00.html

"דווקא עכשיו, 'אגוז' חייבת להמשיך לפעול"\ מאת חנן גרינברג
סרן (מיל') יקיר שגב, לשעבר מפקד ביחידת אגוז, בטוח כי מה שיחזק את הלוחמים, שארבעה מחבריהם נהרגו בקרב ליד אביבים, הוא המשך הלחימה. בינתיים בצה"ל בוחנים אפשרות לשינוי דפוס הפעולה בלבנון: בין השאר נבדקות אפשרויות להכנסת כוחות משוריינים ולמיקוד הפעולות בלילה
"דווקא עכשיו, אחרי האירוע הקשה הזה שבו נהרגו ארבעה לוחמים, היחידה חייבת להמשיך ולפעול. הלוחמים צריכים את הפעילות הזאת, זה מה שמחזק אותם" - כך אמר ל-ynet סרן (מיל') יקיר שגב, ששימש כמפקד צוות באגוז, ופיקד על עשרות מבצעים שנערכו על אדמת לבנון טרם נסיגת כוחות צה"ל מדרום המדינה. אתמול נהרגו ארבעה חיילים מיחידת "אגוז" בחילופי אש כבדים בכפר מרון א-ראס, הסמוך לאביבים. הודעה נמסרה למשפחות. בתקרית נפצעו גם שישה החיילים אחרים במהלך פעילות שנועדה לאתר תשתיות חיזבאללה בכפר. בעקבות האירוע הקשה, ובהמשך להיתקלות חיילי מגלן השבוע במהלכה נהרגו שני חיילים, בודקים בצה"ל את דפוס הפעילות באזור קו הגבול. קצינים בכירים דיווחו על דיונים שנערכים לאחרונה על מנת לתכנן את הפעולות הבאות בעומק השטח הלבנוני. בין השאר, ישנם קצינים הקוראים להכנסת כוחות גדולים יותר לתוך השטח הלבנוני, תוך שימוש בטנקים ובמשוריינים אחרים, וכן לכוון את הפעילות לשעות הלילה, במהלכן יש לצה"ל יתרון על פני חיזבאללה. "כשאני שומע עכשיו על הפעילות ועל הקרבות הקשים זה מחזיר אותי אחורה לאותם היתקלויות קשות, לקרבות באזורים הסבוכים ולמחבלים המחופרים בעמדות ובבונקרים שמשתמשים בסיוע של מרגמות ותצפיות", אומר שגב. אבל ההבדל הוא שעכשיו החיזבאללה פועל עם אמצעי לחימה רבים יותר ומדויקים יותר והלחימה הופכת קשה עוד יותר".

יחידת אגוז במתכונתה הראשונה הוקמה בשנת 56' על ידי מי שהיה אז אלוף פיקוד הצפון, יצחק רבין, ומטרתה היתה לבצע משימות מיוחדות. היחידה התפרקה בעקבות חילוקי דעות, שנבעו בעקבות תקרית שבמהלכה נהרג מפקד היחידה הראשון. כעבור מספר שנים נבנתה היחידה ובשנת 68' הפכה לגדוד, שביצע פשיטות באזור לבנון ופוצץ בתים ששימשו את המחבלים. במלחמת יום כיפור שוב התפרקה היחידה ובשנת 95' שוב הוקמה מחדש, כשבראשה עמד סגן אלוף ארז צוקרמן, לימים מפקד יחידת גולני. שגב: "ייעודה של היחידה היה ביצוע משימות מיוחדות בלבנון, מבצעים ומארבים ארוכים שיחידות צה"ל הרגילות לא ידע לעשות עד אז. בין השאר פעלה היחידה בדום לבנון תוך תפיסת תאי שטח בשיטות חדשניות שהומצאו על ידה". לדבריו, היחידה פעלה בעשרות ומאות מבצעים באזורים שונים בלבנון. אחת מהן היתה ההיתקלות עם מחבלים באזור ג'בל סוג'ד בספטמבר 96', שבמהלכה נהרגו שני קצינים מהיחידה בפעילות דומה לזו שבה נהרגו ארבעה חיילים אתמול. גם אז נפתחה לעבר החיילים אש כבדה ולקח זמן רב לכוחות החילוץ להגיע אליהם".

אגוז היתה היחידה המובילה של צה"ל בלבנון עד הנסיגה והפכה לשם דבר. חיילים רבים ביקשו להצטרף לשורות היחידה שקצרה הישגים רבים בשדה הקרב. קצינים ביחידה סיפרו כי ביחס לכמות העצומה של הפעולות שבוצעו על ידה, ספגה היחידה היקף "מצומצם". "אם יש יחידה בצה"ל שיודעת לפגוע במחבלים בתנאי שטח מורכבים אין ספק שזאת אגוז", מסביר שגב. "היחידה שמרה על הכשירות הזאת גם לאחר יציאת צה"ל מלבנון, וברור שכעת, כשהחיילים מגיעים לשם לאחר פעולות אחרות בעזה ובאזור יהודה ושומרון הם נתקלים במציאות מעט אחרת ולוקח להם זמן ללמוד אותה, להסתגל אליה ולרכוש מיומנויות מתאימות". שגב, איש מילואים של חטיבת גולני, נמצא גם בימים האלה בקשר הדוק עם חבריו ביחידה. לאחר הנסיגה מלבנון המשיכו לוחמי היחידה לבצע פעילויות שונות בגבול הצפון ומאוחר יותר עברה היחידה לפעול בגדה המערבית וברצועת עזה. בשנת 2004 זכתה היחידה לקבל צל"ש מידי הרמטכ"ל על פעילותה המבצעית באותה שנה. (פורסם ב-ynet בתאריך 21.07.2006)
_____________________________________
"לא חוזרים עד שמבצעים"(המוטו של גדוד 890 של הצנחנים, כפי שניסח אותו מפקדו אריק שרון)
"איפה האופניים שלך עכשיו? תאר לעצמך, שאתה יורד עכשיו למטה, למקום הרגיל, אבל האופניים לא שם. עצור את עצמך ברגע הזה, בשנייה שאתה מגלה שהאופניים לא שם, ותכפיל את הרגע הזה פי אלף. זאת המלחמה." (מתוך הספר "גוף שני", מאת עפר שלח, "זמורה ביתן", 1989, עמוד 92)
"סבלנות התמדה ולעיתים כדור בין העיניים" (סיסמת המארינס לללוחמה בטרור, אותה אימץ בשעתו מפקד גדוד 890 של הצנחנים, אמיר ברעם, כמוטו גדודי)
"המבחן שלנו כצבא הוא מבחן היכולת ולא מבחן הכוונה." (מתוך ההרצאה שנשא האלוף גדי איזנקוט "מאפייניו של עימות אפשרי בזירה הצפונית ובעורף" בסמינר לזכר חללי מלחמת לבנון השנייה שנערך באוניברסיטת חיפה ב־30 בנובמבר 2010)
"אני חושב שצנחנים מחזיקים מעצמם כמחויבים למשהו שכולם מחויבים אליו, אבל הם רוצים קצת יותר. זה לא שאנחנו פועלים מאחורי קווי האויב - אנחנו לכאורה כמו כולם. אז מה בעצם ההבדל? זה שצנחן עושה הכול וקצת יותר. זה מחייב אותך ביוזמה, בהובלה, בדוגמה אישית בקרב - וגם בקימה בפני שיבה באוטובוס." (הרמטכ"ל בני גנץ על השירות בצנחנים. מתוך הכתבה "מסיבת גנץ" מאת יוני שנפלד ונועה הורוויץ, "במחנה", 6 בינואר 2011)


נערך לאחרונה ע"י marloweperelab89035 בתאריך 11-04-2014 בשעה 16:43.
תגובה ללא ציטוט תגובה עם ציטוט חזרה לפורום
  #53  
ישן 13-04-2014, 17:15
צלמית המשתמש של marloweperelab89035
  marloweperelab89035 marloweperelab89035 אינו מחובר  
 
חבר מתאריך: 06.02.07
הודעות: 2,194
מאמר שכתב יקיר שגב לאחר מלחמת לבנון השנייה
בתגובה להודעה מספר 1 שנכתבה על ידי NYcity שמתחילה ב "לוחם עם יד אחת"

http://www.ndg.co.il/kadima/article...tem_id=1517.htm

זה לא הציוד, טמבל

01.09.06

מרוב פטפוטי הבל על ציוד חסר או על תיק המניות של הרמטכ”ל, נזנח הנושא החמור והחשוב באמת. מאמר אישי על המלחמה בלבנון.
[יקיר שגב ]

אחת התופעות שסימלו יותר מכל את הביקורת הציבורית על הצבא הייתה נטייתו להסתפק בהענשת הש.ג, במקום לטפל בבעיה עצמה (או בבעלי התפקיד הבכירים שהיו אחראים לה). הדיון הציבורי סביב המערכה האחרונה בלבנון חוטא באותו הדבר בדיוק: מרוב פטפוטי הבל על ציוד חסר או על תיק המניות של הרמטכ"ל, נזנח הנושא החמור והחשוב באמת שנחשף במהלך המערכה האחרונה.

בכל צבא, מערכת היחסים שבין מפקד לפקודיו מבוססת על איזון עדין, מעין הסכם הבנות בלתי כתוב, הגורס כי החייל ממלא או הקצין אחר הוראות מפקדו מבלי לערער עליהן תמידית, גם אם אינו מבין את תכליתם עד הסוף. מנגד משקיע האחרון את מיטב שכלו, ניסיונו ומרצו על מנת לתכנן את התוכנית הטובה ביותר ולייצר פקודות ותוכניות שיגדילו עד כמה שאפשר את הסיכויים לנצחון. במילים אחרות ובוטות יותר: החייל או הקצין הזוטר יקפצו ללא היסוס אל קלחת הקרב, מתוך הנחה כי מפקדם הוא איש ראוי ומוכשר שיעשה את המירב על מנת לדאוג להם לכל מחסורם ולהוציאם משם בחיים.

בלבנון 2006 ההסכם הזה קרס. קצינים זוטרים ביצעו לעיתים קרובות את המשימה שניתנה להם תוך הסתייגות, אם ביצעו אותה בכלל. נכון, כמעט ולא ראינו בריחות משדה הקרב או סירובי פקודה מובהקים. אך ניתן להצביע על אין ספור משימות ששונו, נדחו או בוטלו בשל ההתנגדות של מי שהיו אמורים לבצעם. מפקד פלוגה שלא מוכן לנוע ביום אלא רק בלילה, קצין השריון שייכנס לכפר רק אם יבנו לו עמדה, שייסע רק אחרי ה D9 ולא לפניו או מפעיל הD9 שלא ייסע לפני הטנק, רק אחריו. זה לא היה בכל מקום, לא אצל כל אחד – אבל התופעה הייתה רחבה מספיק כדי שנהיה מוכרחים לתת עליה את הדעת, לפני שיהיה מאוחר מדי.

מי אשם? אשמים המפקדים הבכירים שלא ייצרו תוכנית ברורה ועקבית, שנתנו פקודות מגומגמות ושינו אותם מידי יום, לפעמים מידי שעה: בתוך שבוע של נוהל קרב ולחימה קיבל הגדוד שלי לא פחות מ-87 שינויי משימה! אשמים הם שלמרות ניסיונם העשיר והאחריות שהוטלה עליהם לא השכילו להבין את מקומם במערכת המורכבת והעדינה של פיקוד על מכונת המלחמה: לנסוך בטחון, לעורר אמון בהם ובדרגים שמעליהם, לסיים את קבוצת הפקודות ולשלוח את פקודיהם אל הקרב בהרגשה כי הם, שם למעלה, יודעים את מלאכתם.

אשמים המפקדים הזוטרים יותר שלא השכילו להבין כי המונח "היישר", שאמור לאשר לממונה עליהם כי הבינו את משימתם והם מבצעים אותה, הוא הכלל בעת מלחמה ולא היוצא מהכלל. אשמים אנחנו ששנים של מלחמת התשה בלבנון ואינתיפאדה חיסלו את יכולתנו לספוג אבדות ואת הנכונות שלנו לקחת סיכונים ולציית לפקודות מסוכנות (ולעיתים לשלם בדמנו ובדם חיילינו), נכונות שבלעדיה מכונת המלחמה לא זזה.

התבלבלנו. הביטוי ראש גדול לא אומר שזכאי כל מ"מ או מ"פ להחליט כי התוכנית האוגדתית אינה נראית לו.

התבלבלנו. תפקידנו כקצינים לא רק לשאול את השאלות הנכונות אלא גם לתת תשובות - לאנשינו ולמפקדנו כאחד.

להיות קצין ואדם חושב לא אומר שצריך לחשוב כל הזמן ולהפוך בכל דבר. לעיתים במלחמה צריך לנוע קדימה בלי לחשוב יותר מדי. להשאיר את התובנות האסטרטגיות לשיחות הסלון או האוהל בסיום הלחימה ופשוט להיות מפקד מחלקה, מפקד פלוגה או מפקד גדוד שמעיניו נתונים להשלמת המשימה שניתנה לו - לא לכתיבת "שיח לוחמים" משלו תוך כדי קרב. ייתכן ונחישות שכזו היא שחסרה לנו בקרב מול החיזבאללה.

אינני יודע אם ניצחנו. את ההצלחות שכן היו חייבים אנחנו לאותם חיילים הפשוטים והמפקדים הזוטרים שלמרות הכל השכילו להבין כי הם אינם נלחמים בשביל ראש המטה הכללי שנכשל או בשביל ראש הממשלה. הם נלחמו בשביל חבריהם, בשביל תושבי ערי הרפאים בצפון שחלפו בהם בדרכם פנימה ללבנון ובשביל עם ישראל. הבנה זו היא שגרמה להם לא לעזוב כשאמר ראש הממשלה את שאמר על מטרות הלחימה, והיא זו שגרמה להם להצטופף בתוך טנק פגיע או בית חשוף, למרות שהיו בליבם לא מעט השגות על הפקודות שקיבלו ועל דרך הפעלת הכח. לצבא דרוש בדק בית רציני ומקיף במערכת הפיקוד שלו, ברית חדשה של אמון בין המפקדים –ברית כזו לא תוכל להתחיל להתרקם ללא התפטרות מיידית של הרמטכ"ל ויפה שעה אחת קודם.

רס"ן (מיל’ ) יקיר שגב

מפקד פלוגה בחטיבת עודד שנלחמה בלבנון

יו"ר אגודת הסטודנטים של האוניברסיטה העברית
(כפי שהועלה ב"אתר מפלגת קדימה", 01.09.2006)

קטעים רלוונטים מכתבה אחרת בהקשר למאמר:
http://www.haaretz.co.il/misc/1.1558537

לתת
לתת\ מאת יאיר שלג

יקיר שגב רוצה להוליד מחדש כמה פרות קדושות. יו"ר אגודת הסטודנטים באוניברסיטה העברית ומשי תנועת המחאה שלאחר מלחמת לבנון השנייה רוצה להחזיר לישראל את ערכיה האבודים. הוא מנהל את חייו בהתאם: בצניעות, בסגפנות ומתוך מחויבות. לכלל, לא לעצמו
יקיר שגב בן 28, נשוי ואב לבן, ילד שני בדרך יליד מושב מבועים שבנגב, גדל ביישוב להבים, בוגר התיכון האזורי "אשל הנשיא" קטוע יד מגיל שלוש. התעקש לשרת ביחידה קרבית והיה קצין המודיעין של סיירת אגוז, ומאוחר יותר גם מפקד צוות בסיירת השתחרר בדרגת רב-סרן, וכיום משרת כמ"פ במילואים ב-2002-2005 עבד כמדריך במכינה הקדם-צבאית בכפר אדומים סיים תואר ראשון במדע המדינה, בפילוסופיה ובכלכלה באוניברסיטה העברית, וכיום לומד לתואר שני במדיניות ציבורית מיוני 2005 מכהן כיו"ר אגודת הסטודנטים באוניברסיטה העברית בשבועות האחרונים שותף לאוהל המחאה של חיילי מילואים שמוחים על אופן התנהלות המלחמה...

...הפעם הראשונה שבה היד הקטועה איימה להיהפך למכשול היתה כשעמד לפני שירותו הצבאי. כמי שלמד בתיכון הקיבוצי "אשל הנשיא" בדרום (הוא נולד במושב מבועים ליד נתיבות, ובהיותו ילד עברה משפחתו ליישוב להבים), הוא שמע את חבריו מפנטזים על יחידות קרביות, והיה ברור לו שגם הוא יהיה לוחם. אבל כשהגיע למבדקי המיון היד החסרה קבעה את הפרופיל שלו - 21.

הוא יצר קשר עם מפקד סיירת גולני ונידנד לו עד שהגיעו להסכם, ש"אשרת ביחידה כפקיד או מש"ק מודיעין, ואם ארצה, אוכל להתאמן עם הלוחמים". בסופו של דבר, הוא נשלח לקורס קציני מודיעין וחזר ממנו כקצין המודיעין של הסיירת התאומה, אגוז, ואחר כך גם כמפקד צוות לוחמים בסיירת. הוא סיים שש שנים בצבא בדרגת רב-סרן ובתפקיד מ"פ מילואים בגולני. לדבריו, את הכינוי הטבעי "טרומפלדור" הדביקו לו עיתונאים בכתבות שפירסמו עליו בעבר, לא משהו שנולד בקרב חבריו בצבא: "אני אף פעם גם לא התיימרתי לראות בו מודל"....

במלחמה האחרונה פיקד שגב על פלוגת מילואים של גולני שלחמה בגזרה המזרחית. שום קרבות הרואיים, הוא אומר, אבל הוא בהחלט חווה על בשרו כמה מהכשלים שעליהם מדברים כולם: "הבעיה העיקרית שחוויתי זה חיילים ומפקדים שמסבירים לך למה לא נכון למלא את הפקודות שהם קיבלו, בעיקר כי 'לא שווה' להסתכן בשביל פקודה כזאת. גם הבעיה המפורסמת של חוסר באוכל ושתייה לא נבעה מכשל לוגיסטי. על הגבול עמדו ערימות ענקיות של מזון, רק שהמפקדים פחדו להכניס את חיילי האספקה לשטח כי 'לא שווה' לסכן את החיים של חיילים שממילא לא אמורים להילחם, בשביל אוכל ושתייה ללוחמים".
"אותו דבר קרה לנו גם עם הסיוע האווירי. חיל האוויר לא רצו להכניס מסוקי קרב בכל מקום שבו יש אפילו סיכון נמוך לפגיעה, אלא אם מדובר בקטסטרופה. והיו מקרים של 'סירובי פקודה', של טייסים שאמרו להם לא לצאת לטיסות סיוע, אפילו לא כדי לחלץ פצועים, והם 'סירבו פקודה' ויצאו. אבל מבחינת חיל האוויר, הסבירו שאם ייפול כלי טיס יהיה לזה אפקט ציבורי קשה במיוחד. רק חי"רניקים הרוגים זה בסדר".
מדובר צה"ל נמסר, בנוגע ללוגיסטיקה, ש"נושאי האספקה והלוגיסטיקה בלחימה בוצעו על פי הערכת מצב, שיקולים מבצעיים והחלטות המפקדים בשטח, והנושא מצוי כעת בתחקור". בעניין סיוע מסוקי הקרב מסר הדובר, כי "במהלך מבצע 'שינוי כיוון' (השם שניתן בצה"ל למבצע הצבאי בלבנון, י"ש) נענתה כל דרישה לפינוי מוסק על ידי חיל האוויר, במיוחד כשמדובר היה בהצלת חיים, תוך התייעצות בין חיל האוויר לבין מפקד החטיבה בשטח לגבי דחיפות הפינוי, העיתוי המתאים ומניעת סיכון להפלת המסוק כאשר הפצועים עליו".

שגב, מכל מקום, חזר מהמלחמה עם תובנה שטיפוח המנהיגות והראש הגדול, שעליהם הוא שוקד במדרשה למנהיגות, יכולים להוליד גם בעיות גדולות; חלק מהאנשים הפכו לכאלה "ראשים גדולים" עד שהם לא מוכנים עוד לקבל את הוראות מפקדיהם; מערערים ובוחנים מחדש כל פעולה, באופן שמסכן את יכולתה של המערכת לתפקד. "בכל שיחת סיכום שלי עם חניכים במדרשה אני אומר להם: חינכנו אתכם להיות 'ראשים גדולים', אבל תדעו שיש מצבים שפשוט צריך לציית ולא להתחכם יותר מדי. חלק מהראש הגדול הוא לזהות מתי צריך להיות 'ראש קטן'". לעתים הערעור נובע מכך שלמפקד הזוטר, וזה כולל גם אותי, אין תמונה רחבה של שדה המערכה; הרבה פעמים זה נובע סתם מפחד שמוצא לו תירוץ בטענה שהמדיניות לא נכונה. לכן, אפשר להציע הצעות ייעול, אבל אם המפקד שמעליך מתעקש, אתה מצדיע ומציית".

לאחר המלחמה הצטרף שגב, במסגרת קבוצת מ"פים, למחאת חיילי המילואים שקוראים להתפטרות אולמרט, פרץ וחלוץ. הוא מסביר את הצטרפותו למחאה נגד המנהיגים, למרות שהבעיות שהוא חווה במלחמה נוגעות בעיקר להתנהלות חבריו בפיקוד הזוטר, בכך ש"בעיני, התביעה לוועדת חקירה או להתפטרות המנהיגים אינה העיקר. הרמטכ"ל אמנם חייב להתפטר בכל מקרה, מפני שרמת חוסר האמון שגיליתי בצבא במהלך המלחמה היא כזאת שנדרשת פעולה דרסטית כדי לתקן אותה, ולא רמטכ"ל שצריך אישור מוועדת חקירה כדי לכהן יוכל לשקם אותה. לגבי אולמרט ופרץ, ההתפטרות שלהם באמת פחות חשובה לי, אבל אני קורא להם להתפטר כדי לסמן שחל שינוי בחברה, שיש לקיחת אחריות. חשיבות המאבק בעניין הזה היא להחזיר את האמון לאנשים שאפשר לשנות דברים. כי הבעיה של הדור שלי היא שהוא דור זקן, אנשים כבר לא מאמינים שניתן בכלל לשנות משהו. אתה יודע שהאנשים שהגיעו לאוהל המחאה הם ברובם מבוגרים - זוגות נשואים בני יותר מ-50. הצעירים כבר לא טורחים להגיע. זה אומר גם שעם כל הדרישה להתפטרות התיקון האמיתי שדרוש הוא לא אצל הפוליטיקאים, אלא תיקון עמוק בחברה".... ("הארץ", 21.09.2006)
_____________________________________
"לא חוזרים עד שמבצעים"(המוטו של גדוד 890 של הצנחנים, כפי שניסח אותו מפקדו אריק שרון)
"איפה האופניים שלך עכשיו? תאר לעצמך, שאתה יורד עכשיו למטה, למקום הרגיל, אבל האופניים לא שם. עצור את עצמך ברגע הזה, בשנייה שאתה מגלה שהאופניים לא שם, ותכפיל את הרגע הזה פי אלף. זאת המלחמה." (מתוך הספר "גוף שני", מאת עפר שלח, "זמורה ביתן", 1989, עמוד 92)
"סבלנות התמדה ולעיתים כדור בין העיניים" (סיסמת המארינס לללוחמה בטרור, אותה אימץ בשעתו מפקד גדוד 890 של הצנחנים, אמיר ברעם, כמוטו גדודי)
"המבחן שלנו כצבא הוא מבחן היכולת ולא מבחן הכוונה." (מתוך ההרצאה שנשא האלוף גדי איזנקוט "מאפייניו של עימות אפשרי בזירה הצפונית ובעורף" בסמינר לזכר חללי מלחמת לבנון השנייה שנערך באוניברסיטת חיפה ב־30 בנובמבר 2010)
"אני חושב שצנחנים מחזיקים מעצמם כמחויבים למשהו שכולם מחויבים אליו, אבל הם רוצים קצת יותר. זה לא שאנחנו פועלים מאחורי קווי האויב - אנחנו לכאורה כמו כולם. אז מה בעצם ההבדל? זה שצנחן עושה הכול וקצת יותר. זה מחייב אותך ביוזמה, בהובלה, בדוגמה אישית בקרב - וגם בקימה בפני שיבה באוטובוס." (הרמטכ"ל בני גנץ על השירות בצנחנים. מתוך הכתבה "מסיבת גנץ" מאת יוני שנפלד ונועה הורוויץ, "במחנה", 6 בינואר 2011)


נערך לאחרונה ע"י marloweperelab89035 בתאריך 13-04-2014 בשעה 17:31.
תגובה ללא ציטוט תגובה עם ציטוט חזרה לפורום
  #54  
ישן 13-04-2014, 21:09
צלמית המשתמש של marloweperelab89035
  marloweperelab89035 marloweperelab89035 אינו מחובר  
 
חבר מתאריך: 06.02.07
הודעות: 2,194
בתגובה להודעה מספר 1 שנכתבה על ידי NYcity שמתחילה ב "לוחם עם יד אחת"



לצפייה במקור באתר YouTube, לחצו כאן.

http://www.haaretz.co.il/news/politics/1.1180004
מובילי מחאת אנשי המילואים: נכשלנו במאבק נגד הפוליטיקאים\ מאת גילי כהן

חמש שנים חלפו מאז מחאת המילואימניקים בקיץ 2006, וכיום, כשהם רואים את עמיר פרץ מתמודד על ראשות העבודה ואת דן חלוץ פוצח בקריירה פוליטית, הם חשים שהזעקה הציבורית נגד המנהיגים לא צלחה

חמש שנים אחרי מלחמת לבנון השנייה, מנהיגי מחאת המילואימניקים צופים במנהיגי קיץ 2006 חוזרים אט אט למגרש הפוליטי, וחשים כי הם מאבדים את ההישג המרכזי שלהם. בעוד עמיר פרץ מתמודד על ראשות מפלגת העבודה, ודן חלוץ התפקד למפלגת קדימה ופצח בקריירה פוליטית, מנהיגי המאבק חזרו לשגרת יומם. אסף דוידוף, לוחם בחטיבת אלכסנדרוני - אז כמו היום, טוען כי "זה גדול האבסורדים במדינה. אנשים שנכשלו חוזרים בדרך המלך".
דוידוף, יחד עם חבר נוסף לחטיבה, רוני צויגנבוים, יזמו את צעדת המילואימניקים מהקסטל כשחזרו מהלחימה בלבנון בקיץ 2006. מאוחר יותר הם התמקמו בגן הוורדים בירושלים, ובאוהל המחאה החתימו עוברים ושבים על עצומה בכותרת: "אולמרט, פרץ וחלוץ - הביתה!". אחר כך הצטרפו אליהם עוד רבים: מ"פים במילואים, חיילים פשוטים, וגם כמה פוליטיקאים שניסו לרכוב על הגל שיצרו.
אחד ממובילי המחאה, יקיר שגב, מ"פ באגוז והיום רס"ן במילואים, חושב שלמרות זאת מאבקם צלח. "אני מבחינתי עשיתי את המחאה כי חשבתי שלא יכול להיות שיש כזה אירוע, כזו מלחמה, ואין אמירה ציבורית", הוא אומר, "היתה פאשלה נוראית של המנהיגים. התנהגות בלתי אחראית, לא רצינית, כושלת, שגויה. ולציבור יש אמירה משל עצמו, אפילו אם זו אמירה מהבטן, היא אותנטית".
ד"ר ברוך עיטם, לוחם בצנחנים שהיה גם הוא אחד ממובילי המחאה, דווקא חושב אחרת. "הסיבה שאני הגעתי היתה בעיקר עניין ערכי, לעורר דיון על הפער בין מערכת הערכים שההנהגה הישראלית פועלת על פיה לבין האזרחים, ואני יכול להגיד שבכך נכשלנו לחלוטין", מסביר ד"ר עיטם. "המטרה שלי לא היתה להדיח את האנשים האלה, אלא להציב איזו נורמה. היום בחירת המנהיגים היא עדיין כמו בתור לאוטובוס ובסופר: אם אפשר לדפוק את האחר אז יופי, אחלה".
אחרי חצי עשור, את יום השנה החמישי למלחמה יעביר הגדוד של דוידוף, איך לא, במילואים. "המאבק שלנו? זה כבר עבר. זה לא נושא שיחה. היום אנחנו בעיקר מעלים זיכרונות מהמלחמה, זיכרונות של חבר'ה", הוא אומר.
אולי הם לא יאמרו זאת בפה מלא, אבל על אף המרחק בין גזרת חלמיש שבבנימין, מקום המילואים הנוכחי, לזו הצפונית על גבול לבנון, המחאה שלהם נותנת את אותותיה. המנהיגות הצבאית והמדינית חוששת מפני דו"ח וינוגרד ודומיו, ויש שיגידו שהאפקט הציבורי הרחב הוביל לעודף מוטיבציה, לעתים פרנואידית, בהתמודדות עם איומים צבאיים, ופרשת המטס האחרון היא רק דוגמה לכך. לדברי דוידווף, "כרגע אי אפשר לבחון את ההססנות והפחדנות שפשו במלחמה. אני מניח שהיום מח"ט חושב על כל פעולה עשר פעמים. הוא לא ירצה 'גיבנת' כזו, שתמנע מהם להתקדם בצבא, או לקבל תפקיד כשהם ישתחררו".
למרות זאת, הם מודים, צה"ל השתנה בחמש השנים שעברו. העדויות שנאספו בזמן המלחמה בלבנון, על חיילי מילואים שמדווחים על בלבול בפקודות, ציוד חסר וטעויות מפקדים, התחלפו כעת בשביעות רצון, כזו או אחרת, מאופן התפקוד הצה"לי. מחאת המילואימניקים הביאה לחוק המילואים, שמבטיח שהם ישרתו פחות ימים בשנה ויקבלו על כך יותר כסף. החוק גם הוביל לכך ששגב, המשמש סמג"ד מילואים, טרם פגש את החיילים שיהיו פקודיו במלחמה הבאה, אם וכאשר.
גם בימ"חים (יחידות מחסני חירום) ובמתקני האימון הצבאיים רואים את ההבדל, וכבר לא נשמעים דיווחים על מחסור בציוד צבאי. על השאלה אם גם במלחמה הבאה תקום מחאה עממית שכזו, טוענים המובילים כי אין לדעת. "זו שאלה טובה", אומר רס"ן (מיל') שגב. "הצבא הצליח להחזיר את האמון של החיילים במערכת הצבאית. זה לא היה ככה אחרי לבנון 2006. המילואימניקים האמינו במ"פים ובמג"דים, אבל הסתכלו על המח"ט בחצי עין ותהו אם הוא באמת יודע מה הוא עושה. היום, כשעושים תרגיל של 48 שעות עם ציוד על הגב, שלא עשינו כזה מאז הסדיר, אנשים אומרים: 'אני מאמין בצבא הזה'"
. ("הארץ", 11.07.2011)


http://www.mako.co.il/news-israel/l...c71cae11006.htm

הדמויות הבולטות של מלחמת לבנון השנייה מנתחות את המבצע בעזה\ מאת גלעד שלמור

ניתן למצוא קווי דמיון רבים בין המלחמה שפרצה ב-2006 למבצע עופרת יצוקה בעזה. שלמה גולדווסר, יחזקאל דרור, יקיר שגב, ומשה מוסקל, מסמליה של מלחמת לבנון, נזכרים ומשווים
"צה"ל עושה עבודה מצוינת"
יקיר שגב שימש במלחמת לבנון השנייה כמפקד פלוגת מילואים בחטיבת חי"ר, ולטענתו חווה על בשרו, ועל בשר פקודיו רבים ממחדלי מלחמת לבנון השנייה. שגב הוא לוחם יחידת אגוז, קטוע יד, שלמרות המגבלה הפיזית סיים את מסלול ההכשרה ביחידה המובחרת ואף יצא לקורס קצינים. היום הוא משמש כחבר מועצת ירושלים.

"התחושה היא שהדברים מתנהלים באופן טוב ושצה"ל עושה עבודה יוצאת מהכלל", אומר שגב. "מהזווית הפרטית שלי כמפקד פלוגה ההרגשה היא שהצבא במקום אחר לגמרי: התאמנו מאז, הצטיידנו, והאימונים רציניים יותר. התחושה שלי, כאזרח שבא למילואים פעם בשלושה חודשים, היא טובה מאוד ואני חושב שגם רואים את התוצאות בשטח". (מתוך הכתבה "‏הדמויות הבולטות של מלחמת לבנון השנייה מנתחות את המבצע בעזה" מאת גלעד שלמור, באתר ‏"mako‏"‏, ‏6 בינואר 2009‏)
_____________________________________
"לא חוזרים עד שמבצעים"(המוטו של גדוד 890 של הצנחנים, כפי שניסח אותו מפקדו אריק שרון)
"איפה האופניים שלך עכשיו? תאר לעצמך, שאתה יורד עכשיו למטה, למקום הרגיל, אבל האופניים לא שם. עצור את עצמך ברגע הזה, בשנייה שאתה מגלה שהאופניים לא שם, ותכפיל את הרגע הזה פי אלף. זאת המלחמה." (מתוך הספר "גוף שני", מאת עפר שלח, "זמורה ביתן", 1989, עמוד 92)
"סבלנות התמדה ולעיתים כדור בין העיניים" (סיסמת המארינס לללוחמה בטרור, אותה אימץ בשעתו מפקד גדוד 890 של הצנחנים, אמיר ברעם, כמוטו גדודי)
"המבחן שלנו כצבא הוא מבחן היכולת ולא מבחן הכוונה." (מתוך ההרצאה שנשא האלוף גדי איזנקוט "מאפייניו של עימות אפשרי בזירה הצפונית ובעורף" בסמינר לזכר חללי מלחמת לבנון השנייה שנערך באוניברסיטת חיפה ב־30 בנובמבר 2010)
"אני חושב שצנחנים מחזיקים מעצמם כמחויבים למשהו שכולם מחויבים אליו, אבל הם רוצים קצת יותר. זה לא שאנחנו פועלים מאחורי קווי האויב - אנחנו לכאורה כמו כולם. אז מה בעצם ההבדל? זה שצנחן עושה הכול וקצת יותר. זה מחייב אותך ביוזמה, בהובלה, בדוגמה אישית בקרב - וגם בקימה בפני שיבה באוטובוס." (הרמטכ"ל בני גנץ על השירות בצנחנים. מתוך הכתבה "מסיבת גנץ" מאת יוני שנפלד ונועה הורוויץ, "במחנה", 6 בינואר 2011)


נערך לאחרונה ע"י marloweperelab89035 בתאריך 13-04-2014 בשעה 21:13.
תגובה ללא ציטוט תגובה עם ציטוט חזרה לפורום
תגובה

כלי אשכול חפש באשכול זה
חפש באשכול זה:

חיפוש מתקדם
מצבי תצוגה דרג אשכול זה
דרג אשכול זה:

מזער את תיבת המידע אפשרויות משלוח הודעות
אתה לא יכול לפתוח אשכולות חדשים
אתה לא יכול להגיב לאשכולות
אתה לא יכול לצרף קבצים
אתה לא יכול לערוך את ההודעות שלך

קוד vB פעיל
קוד [IMG] פעיל
קוד HTML כבוי
מעבר לפורום



כל הזמנים המוצגים בדף זה הם לפי איזור זמן GMT +2. השעה כעת היא 00:13

הדף נוצר ב 1.23 שניות עם 10 שאילתות

הפורום מבוסס על vBulletin, גירסא 3.0.6
כל הזכויות לתוכנת הפורומים שמורות © 2018 - 2000 לחברת Jelsoft Enterprises.
כל הזכויות שמורות ל Fresh.co.il ©

צור קשר | תקנון האתר