כפי שכל אחד מאיתנו מדקלם כבר, הלבנונים הם עם כשהם רוצים וכמה קבוצות אתניות שאין ביניהם דבר כשבא להם להיות כאלה. היחס הדו ערכי הזה של הלבנונים לעצמם, שאומץ במלואו גם ע"י המערב וישראל, הוא אחד משורשי הבעיה הישראלית-לבנונית כיום. אין ספור דיונים היו לגבי "נשקו" של החיזבלה ומה שהופך אותו לארגון יעיל מאוד שעד עתה השיג את שתי מטרותיו העיקריות ובמחיר שהיה מתואם עם ה"תחזית השנתית שלו": קבלת הגמוניה מוחלטת בקרב האוכלוסייה השיעית ובמידה מסוימת סונית, בלבנון ודחיקה צבאית ופוליטית של ישראל מלבנון והתייצבות בראש החנית של המלחמה הבלתי מתפשרת בה. לכל כלי נשק ישנה הפלטפורמה המתאימה לתפעולו כך שלמעשה כשבאים לגלות מהו הנשק העיקרי, יש להגדיר קודם באיזו רמה מחפשים אותו. אני בוחר לטפס אל הגבוהות יותר ולבדוק מהו הבסיס הרחב והמשענת העיקרית לקיומו של ארגון שהזרוע הצבאית שלו מוגבלת והוא מצוי במדינה קטנה, ובכל זאת האפקט של פעולותיו גדול פי כמה ממה שפרמטר מקובל יכול לספור.



נשקו העיקרי של החיזבלה אינם מטעני הגחון או נכונותם של מאות לוחמים מאומנים לוותר על חייהם בשלווה סטואית ואלמוניות נצחית – זו הפלטפורמה הבסיסית ביותר. נשקו העיקרי אינו שלל אמצעי הלחימה שנבחרו בקפידה כך שיתרונם יועצם בשל אופי האוייב שאמור לספוג אותו וחסרונם יופחת בשל תנאי שטח או אמצעי נגד שבידי האוייב – זו הפלטפורמה הטקטית. נשקו העיקרי אינו האספקה השוטפת של נשק כסף ואמצעים מהפרסים והסורים – זו פלטפורמה גבוהה, אבל לא עליונה. נשקו העיקרי של החיזבלה הוא העובדה שעל אף שהוא הזרוע הפוליטית של הקבוצה האלקטורלית הגדולה ביותר בלבנון ועל אף שהוא הגוף הצבאי העיקרי בלבנון (מבחינת יכולת, אימון וחימוש. המגבלה היחידה עליו היא זו שהוא מציב לעצמו), הוא הצליח לשכנע את ישראל (ושאר העולם) שכשהם רוצים אז :יש חיזבלה ויש לבנון" ושניה אחרי זה אין סתירה בכך ש"חיזבלה הוא לבנון".



טקטיקה זו היא שהצליחה להביא את החיזבלה להישגו העיקרי והוא ההרתעה וצריבת התודעה של ראשי מדינת ישראל ולא מעט מאזרחיה, בכך שדחיית עימות עם החיזבלה במשך כ-6 שנים, עשויה להוות הימור מוצלח. הימורים עשויים להיות שימושיים במדיניות של מדינה מצולקת מבחינה כלכלית כמו ישראל. המחשבה כי הבלגה ופייסנות תגרום לחיזבלה "להחליד" וכי השגשוג של אלה שראינו בהם "לבנונים טובים" (כי גם הם הולכים לים עם בגד ים מינימלי ואופנתי, הולכים להופעה של סטינג, רוצים שקט בבית וקוראים את העיתון באינטרנט) ידביק את כל לבנון ולבסוף ילחץ על החיזבלה להתאים עצמו למה שאנו בעיוורוננו ראינו כ"מציאות בלתי נמנעת".



האשליה שעם קצת שקט והמון מחילה על כבודנו, נעזור ללבנון להיות התאומה של ישראל (בתמונת ראי גאוגרפית) היא שורש המחדל העצום שהביא אותנו למצב בו אנו מצויים כיום. שורשי האשליה הזו עתיקים כשורשי מלחמת לבנון "ההיא" – האבחנה הפשטנית כאילו ההדוניזם הלבנוני הוא מקור של תקווה לישראל, ההשקפה הנאיבית כי מי שחפץ במועדוני לילה תוססים בג'וניה, בוודאי יחבור לישראל בעקיפין ויגייר את החיזבלה. השוקת השבורה והמייאשת העומדת בפנינו היא לא רק צבאית, אלא תודעתית. אחרי מלחמת יום הכיפורים הסתבר לנו שהערבים למדו לא להוריד נעליים ולברוחץ אחרי 2006 כולנו יודעים שגם הלבנונים חובבי החיים הטובים, הבלוגיסטים, מעריצי דפש מוד או מאזיני בטהובן, אניני הטעם, רודפי השיק האופנתי האחרון, גולשי גלים וחובבי צניחה חופשית, אלה שרואים שידורים חוזרים של "חברים", בזים למנהיגים דתיים שלובשים סמרטוט ומטיפים לעדר של מאמינים ומאמינים בכל מה שנראה כל כך דומה למה שאנחנו חיים – גם הלבנונים האלה לא אוהבים אותנו, ויותר חשוב, לא מקבלים אותנו. זה לא בגלל המלחמות, זה בגלל שישראל לא מיצבה לעצמה את הלגיטימיות הבסיסית שיש לכל מדינה. החברה הנחמדים האלה, בעודם מייבבים על השגשוג שהלך בן לילה ועל 3 מליון תיירים שלא יבואו, לא ממהרים להזכיר את העובדה שהכח הצבאי החמוש ביותר במדינתם מפגיז ללא אבחנה כל אזרח ישראלי שיש בידיו להפגיז ועוד מצידו מחזיק כבני ערובה עוד מליון ויותר ישראלים שחיים מחוץ לטווח של הנשק שנורה עד כה. לא שמעתי שהיה בפיהם הרבה מה להגיד על כך שמדינתם תקפה מדינה ריבונית שכנה ללא התגרות (ובל נשכח שחטיפת החיילים לוותה במטח ירי מיידי על אזרחים) אלא יותר תשובות מתחמקות ובהגיון סיבובי שלא נראה באינטנסיביות כזו מאז שגרמניה התחילה להיות מופצצת ומובסת במלחמת העולם. מבחינת הלבנונים, שכולנו נחטוף (ואין לי ספק שלא היו מזדעזעים גם אילו היינו "טובים" כמו הערבים בלהיהרג מהפגזות וגם היינו טורחים לשקוע בפורנוגרפיה של צילומי המתים וההרס כפי שהלבנונים עושים) העיקר שלא יחברו אותם לזה. רובם, למרות שעדיין יכולים להיחשף מתי שהם רוצים למדיה מעודכנת רב גונית וחופשית, אינם מפגינים כל רגש של אי נוחות עם ההתקפות שמבצעים כוחות חמושים של מדינתם על אזרחים ישראלים מעבר לגבול. אין להם שום רגשי אשם על כך שהעדיפו לבנות שגשוג חומרני על חשבון ויתורים לחיזבלה בדרום ומזרח לבנון – ויתורים שאזרחי ישראל נרצחים בגללם יום יום. אין להם שום בעיה עם כך שאלמנטים בממשלתם נוהגים כגגנסטרים הנכנסים לדיון אודות גורלם של ישראלים שנחטפו מאדמת מדינה ריבונית שכנה. אותם לבנונים ידעו גם ידעו לצאת נגד הסורים לפני זמן לא רב, אולם שותקים כדגים, ולדעתי מתוך אדישות אם לא הסכמה כאשר מעל 100 אמצעי הרג המוני נורים על אזרחים מעבר לגבול מדי יום.



לבנון היא שתקפה את ישראל לפני כשבועיים ועל לבנון בכללותה היה לשלם מבחינה תודעתית. הכניסה של ישראל למהלך שבו היו חוקים ברורים מתחילתו (מלבד החוקים האנושיים הברורים שלא הורגים במתכוון אזרחים ללא צורך) הקטינה מאוד לדעתי את הסיכוי להשיג תוצאות רצויות מהמלחמה הזאת. לא המנטליות הערבית, ולא הגרסה הלבנונית שלה נלמדו: ה"כירורגיה" של המבצעים לא רק שאינה עושה עליהם רושם (הם ראו אותה בטלוויזיה לפני 3 שנים בעיראק והיום הם רואים באותה טלוויזיה יום יום איך כנופיות חמושות בנשק בסיסי עושות צחוק מאותו צבא כירורגי) אלא מלמדת אותם מהדקה הראשונה של המבצע כי זוהי עוד פעולה, גם אם חמורה, שמסוייגת במסגרת ברורה מאוד. רוב הלבנונים יכולים להיות בטוחים שעצם קיומם אינו בסכנה גדולה, כל עוד לא ימצאו בשכונות שממילא לא היו אמורים להיות בהם. פיצוצים, הרס תשתיות ומחסור מפחידים מאוד, אולם גם אצלינו רואים כרגע שניתן להתרגל אליהם כשאין ברירה. הלבנונים תקפו ועדיין תוקפים אותנו, בדיוק באותה מידה שבה "ישראל" תקפה ב-67 או במבצע חומת מגן. גם אז לא כל ישראלי השתתף בלחימה, אולם איש מן האוייב לא ברר בין הישראלים כשכולם הוגדרו אוייב. הבחישה שלנו בבוץ הלבנוני של עדות וקבוצות הוא מה שהחיזבלה רצה בדיוק: השיעים, העניים, הקיצוניים והנחושים, יתחשלו ויתחזקו למרות האובדן החומרי העצום (ואין לנו ספק שמכל הקבוצות במרחב הם המומחים בהשרדות כזו) ובסופו של דבר ישאו את כתר התהילה של אנשי חוד החנית אל מול ישראל, הטכנולוגיה המערבית והעוצמה שמקורה במספרים, בעוד שאר הלבנונים יעברו תקופה קשה אולם יוכלו לעמוד במחיר האישי משום שאישית הם ישרדו (ומדינות רבות ממילא יתגייסו לשיקום בזק של התשתית הלבנונית – מדינה שנתפסת עדיין כמין ילדה יתומה, תמימה וטובת לב שכל השכונה תומכת בה). ההתפתלות של ישראל ביממה שלאחר החטיפה בבירנית מהגדרת לבנון כאוייב, היא שנטלה מידינו את הקלף העיקרי ובדיעבד גם את התמיכה העולמית הרחבה שיכולנו לגייס את ישראל היתה מגדירה את מדינת לבנון כתוקפן, ולא את החיזבלה תוך שכנוע העולם שהלבנונים חפים מפשע אף יותר ממה שהם התכוונו להראות.



טעות זאת עשויה בעתיד לתת לכל אחת משכנותינו את האפשרות לפתוח בזמן הנוח לה בחזית צבאית מול ישראל למטרת התשה וזאת ללא שתישא באופן ישיר בתוצאות. יש לשנות דפוס מחשבה ולהבין את מה שניתן להגדיר במילים נוקבות כ: "הציונות מתה (בשיבה טובה) – תחי מדינת ישראל". מדינה לגיטימית ובוטחת בעצמה אינה בוררת בקטנות ויוצאת למלחמה כאשר הצד ההצהרתי הוא מראש שאנו נלחמים רק נגד "הרעים באמת ולא נגד אלה שהם סתם לא בסדר". המלחמה בלבנון היתה צריכה להיות נגד לבנון!. השאלה האם עושים מג'וניה עוד דחיה, מקומה בהוראות הדרג המדיני למטכ"ל ולא למסיבות העיתונאים. (כמובן שמבחינה מעשית, אין לנו סיבה לפגוע באופן מאסיבי בגורמים שאינם חיזבלה)



הלבנונים בנו את שגשוגם על גבה של ישראל, באותו זמן שבו הגליל בנה את שיגשוגו על גבה של הכחשת המציאות וטונות של כוונות טובות. ההכחשה והכוונות הטובות הביאו את הקטיושות – עבור הלבנונים בכללותם חוסר האחריות הלאומי צריך להביא מלחמה אל פתח הבית ולא רק אל השכונה בצד השני של העיר.



בכל מקרה, סביר בהחלט שמלחמה זו לא היתה מגיע אל כל בית, משום שהתגובה של "בעל הבית השתגע" כבר היתה מביאה לאותן תוצאות שתביא הלחימה שמתבצעת עכשיו בעוד 3-10 ימים ומי יודע כמה אבידות.

(הקטע נכתב לפני יומיים)

.