ישנם וויכוחים האם אכן נצחנו במלחמה הזאת או לא.

זה קצת ילדותי להתמקד אך ורק על העניין מי ניצח. לא אכפת לנו שהם יגידו שהם ניצחו, העיקר שיהיה שלום על ישראל.

האויב הכי גדול שלנו זה השאננות הנובעת מאשליות השלום, ומהתחושת שצה"ל הוא כול יכול. דווקא בגלל הנצחונות של צה"ל הרגשנו שאנו יכולים לוותר ולעשות נסיגות. בעת הסכמי אוסלו, המצדים בהסכם טענו: אם רק יפרו את ההסכם, צה"ל בקלות מנצח אותם. אותו דבר בעת הנסיגה מלבנון נכנסנו לשאננות, הרי צה"ל הוא בלתי מנוצח: אם רק יתקיפו אותנו, אז בשעות או ימים ספורים אנחנו מנצחים אותם. כשהסתכלנו על כל מאגרי הנשק שלהם חשבנו שזה כלום לעומת צה"ל הכול יכול.

אותו דבר גם בנושא הכלכלי. לא עושים חשבון כמה מבזבזים, כמה עמוק נכנסים בחובות. איכשהו הכול יסתדר. היה לנו עכשיו מזל שהפרטנו כמה חברות, והיה לנו משך זמן את ביבי (הקמצן) כשר האוצר. הקמצנות שלו הצילה אותנו עכשיו מקריסה כלכלית.

הרגשות האלו של היום שאנחנו הפסדנו חשובים ביותר שלא ניכנס יותר לאשליות, שלא נוותר על נכסים ומרחב אסטרטגיים, שלא נתרגל לבזבוזי כספים. עוד הפסד כזה, ואנו עלולים לאבד חס ושלום את כל המדינה כולה.

שלשה סימנים יש באומה זו: רחמנים, ביישנים וגומלי חסדים. כל שיש בו שלשה סימנים הללו ראוי להדבק באומה זו. (תלמוד - יבמות עט, א)

יֵבֹשׁוּ וְיִסֹּגוּ אָחוֹר כֹּל שֹׂנְאֵי צִיּוֹן (תהילים קכט, ח)