המלחמה האמיתית בצפון

מאת ערן שטרנברג

האויב בתוכנו, כאן ועכשיו.



יום ראשון בערב, נהריה. האויר לח ודביק ובערך כל 10 דקות נופלת קטיושה באזור ומרעידה את העיר. צפירות בלי סוף וכל מספר קילומטרים צריך להימלט מן הרכב לחדר המדרגות הקרוב. סיוט. הבחור השני שאיתי בצוות מתבדח שעדיף כבר לבצע נוהל הפוך ולהפעיל את האזעקה כאשר לא נופלת קטיושה, זה יהיה יותר קל לזיהוי... אך מעבר לבדיחה, הדיווחים על הפסקת האש הקרבה והמבשרת על התבוסה הולכים ומתרבים, והחיזבאללה פשוט שובר שיא. בסוף היום נספרות 250 רקטות באיזור הצפון (כמעט 80 באיזור נהריה בלבד).


גם כאן, כמו בצפת ובשאר הערים, הנוער הכתום נמצא בהמוניו וכולל נציגות נכבדה של נוער גוש קטיף (העיר מלאה שלטים "אוהבים אתכם, נוער גוש קטיף". מחמם את לב). וראוי לציין כי לא מדובר בקבוצה מאורגנת אלא בחבר'ה שתפסו יוזמה ובאו עצמאית. כך ניתן לפגוש את נציגי משפחות גרשנזון, שריד, כהן, גולדשטיין ועוד. דין נהריה כדין נצרים.

במאמר מוסגר אציין כי גם פה, כמו בצפת לפני כשבועיים, ארגנו בשעות הערב את הקרנת הסרט "קטיף אחרון" לכלל המתנדבים. איש מבני הנוער המרותקים לסרט לא יכול היה להימלט מן התחושה הכבדה שיש קשר ישיר בין טורי עשרות האלפים הצועדים בשחור, כשנורית הנדל המצולמת בסרט מביטה בהם בתדהמה, לבין ההפסד הצורב במלחמה המתחוללת כעת קילומטרים ספורים מהם.

במסגרת סירובנו להשתתף במלחמה הלא קיומית המכונה מלחמת הלא כלום, בה מיטב חברינו הקרובים ביותר ואף בני משפחתנו מוסרים את נפשם בגבורה עילאית עבור מנהיגות שהכתיבה תבוסה מראש, התגבשנו קבוצת לוחמים מאזורים שונים בארץ שסירבה ושאימצה את קריאתה של שושי גרינפילד בהלוויית אחיה יהודה הי"ד. עלינו למספר ימי התנדבות בצפון המופגז כדי להיות נקיים כלפי ה' וכלפי עצמנו ולהבהיר שהסירוב אינו נובע מאטימות, עצלנות או פחדנות וזאת מעבר למצווה שבעצם המעשה עצמו. סירובנו הוא זעקה המהווה ניסיון לעצב תודעה אחרת, תוך נכונות לחטוף את כל בליסטראות הביקורת וההכפשות המוטחות בנו. הפעם החלטנו שלמרות שחיקו של הקונצנזוס הוא חם ונעים, מישהו צריך לקום ולעשות מעשה. החלטנו לבוא לעזרת אחינו הגיבורים בצפון הסובלים קשות בגלל מחדלי צה"ל והממשלה. ("ההסתה בימין מסוכנת יותר מאשר הקטיושות של החיזבאללה", זוכרים? אלוף פצ"ן, בני גנץ, בשנה שעברה...).

כעת אנו מסתובבים כצוות מיפוי, עוברים בין המקלטים (ברובם אין טלפונים ואין קליטה של סלולארי) באופן מסודר לפי רשימות, ומרכזים את הצרכים והדרישות על מנת שצוותים אחרים, מאוחר יותר, יספקו את הדרוש.

אנו מגיעים לשכונת טרומפלדור, רחוב יהודה המכבי ויורדים במדרגות של אחד המקלטים ונכנסים פנימה. במקלט שתי קבוצות. אחת של מבוגרים, נראים קשי יום. המדובר בשתי זוגות היושבים בקצה אחד, מלבושם ניכר שזוג אחד דתי וזוג שני אינו שומר תורה ומצוות (מבוגרים) ובקצה השני יושבת הקבוצה השנייה, קבוצת ילדים הצופה בטלוויזיה.

מספר שניות לאחר שגלגלנו שיחה עם המבוגרים חשנו במשהו מוזר. המבוגרים לא התייחסו כלל לילדים ואף הביעו כלפיהם ניכור, ואילו הילדים החלו לפתע לדבר... ערבית.

מה קורה פה? שאלנו.


אנחה גדולה... ואז החל שלב ההסברים שהדהים אותנו. "תראה, בשכונה הזו ישנם ערבים רבים שעזבו את כפריהם בגליל וקנו כאן דירות. כעת, בעת אזעקה, הם נשארים בבית ושולחים את ילדיהם לבד למקלט", ונקל לשער כיצד מבוגרים יכולים "להסתדר" במקלט קטן עם ילדים ללא השגחה... "המקלט הוא ציבורי ואין לנו יכולת לגרשם ולאלץ את הוריהם לבוא עימם. והאמת, לא ברור כלל שהאפשרות הזו עדיפה... וכך הדבר נמשך ימים שלמים. כאשר מגיעה אספקת האוכל הם לוקחים את ה-כ-ל לבית הוריהם בפראות שלא תשוער, רק תנסה להתנגד ותמצא פה פתאום את כל החמולה...".

תזכורת. זו לא אום אל פאחם ואפילו לא ואדי ניסנאס בחיפה, זו נהריה!

"באחת הפעמים שהגיעה תרומה גדולה של מוצרי שוקולד", סיפרה אחת הנשים, "הגיעה אחת האימהות שלהם ולקחה את הכל, ממש באלימות. כשהערתי לה על כך היא זרקה לי חבילה על הרצפה ואמרה: "קחי כלבה"... וזה עוד כלום לעומת קריאות התמיכה בנסראללה שאנו צריכים לסבול כאן בשכונה".

"ניסיתם לקרוא למשטרה?", שאלנו ונתקלנו בחיוך מריר. הבנו.

יצאנו המומים. והמעט שיכולנו לעשות הוא, לקבל החלטה ולכתוב כאן את הדברים. כדי שלא נגיד שלא ידענו.

האויב בתוכנו, כאן ועכשיו.

נלקח מאתר www.inn.co.il

"זכותנו (על ארץ ישראל) היא נצח, והיא שלמות, ואין עליה ויתור, ואין קיצור דרך לציון, וציון היא כולה שלנו!". (זאב ז'בוטינסקי)