"איפה היו המומחים הצבאים של התקשורת כשהיה מקום לחקור ולא להרפות במתרחש מתחת לאפינו בלבנון? מדוע הם נטעו בנו תחושה שיטתית שנסראללה הוא מקסימום קוריוז מדליק?" רוני אלוני על בדק הבית של התקשורת התקשורת מעלה בתפקידה רגע לפני מינוי ועדת החקירה, כבר מתלהט לו הויכוח התקשורתי סביב השאלה - מי אשם במחדל הגדול ביותר בתולדות בטחון ישראל? מי באמת אשם בכך שבגבולנו הצפוני עומד מערך צבאי בהיקף ובאיכות המסכנים סכנה של ממש את קיומנו?

הבמה לדיון זה מתקיימת באולפני הטלוויזיה ומעל עמודי העיתונים - בחלוקת תפקידים מרגיזה לפיה הטובים, הנייטרלים, הם העיתונאים, הפרשנים, העורכים והמנחים. הם המטיחים שאלות קשות באנשי הצבא מחד ובשרי הממשלה מאידך. אף לא לונדון או קירשנבאום אחד לרפואה לא קם מתוך הגילדה התקשורתית, מרכין ראש ומודה: "בעניין לבנון חטאנו בעבודתנו העיתונאית לאורך השנים". איפה היו המומחים הצבאים של התקשורת כשהיה מקום לחקור ולא להרפות במתרחש מתחת לאפינו בלבנון? מדוע הם נטעו בנו תחושה שיטתית שנסראללה הוא מקסימום קוריוז מדליק, תמהוני וגרוטסקי, במקום להדגיש ברצינות את קשריו לאיראן, את היקף ההתחמשות?

עלינו להאמין לרמטכ"ל הטוען שכל המידע על ההיקפים והעוצמה הנאגרת בלבנון הועבר כל הזמן לדרג המדיני. עלינו גם להאמין שראשי ממשלה כמו רבין, נתניהו, ברק, שרון ואולמרט הבינו והפנימו, אך משהו גדול ומאיים הרבה יותר מחיזבאללה עצר אותם מלפעול בלבנון בנחישות ובכוח. מה מפחיד יותר את המדינאים שלנו אם לא התקשורת?

בועדת החוץ והביטחון של הכנסת, הציג הצבא פעם אחר פעם את המצב לאשורו. העיתונאים נהגו בשיטתיות לדווח לנו שהיום עלה נושא כזה וכזה בפני הועדה ואז נדחף המיקרופון לשמוע את דעתו של אחד מאנשי הימין שיגיד כמה זה מדאיג ומחייב תגובה. מדוע לא ראינו אף פעם מיקרופון נדחף לפיו של שריד או ביילין ששמעו את אותו הדיווח בוועדה? אולי מפי רודפי השלום היינו שומעים שיש מקום לצאת לפעולה צבאית כבר לפני שנתיים. הבחירה למי לתת להגיד מה היא תמיד הבחירה של התקשורת.

לכן, הגיע העת להעמיד לדין ציבורי דווקא את התקשורת הישראלית, שנתנה במשך שנים רוח גבית למתנגדי הפלישה ללבנון, שהאשימה מנהיגים כאריאל שרון ברצח והורידה את מנחם בגין ביגון שאולה. התקשורת היא שטיפחה את המועמדים הפוליטיים שהבטיחו לצאת מלבנון, והריעה לאהוד ברק על הנסיגה החלמאית שלו ועודדה את ארגוני ההתנגדות והאדירה עד כדי מיאוס את ארבע האמהות.

התקשורת, כשמה היא - תפקידה לקשר בין הציבור התם שאינו יודע את העובדות והנתונים ובין הדרג הצבאי והמדיני שיודע הכול, אך נזקק לתקשורת כדי להציג את הדברים לציבור. אבל כשהתקשורת כמעט כולה וכמעט כל הזמן נוטה לפציפיזם מוחלט, אוי לו למדינאי ש"יפחיד" את העם. תראו מה עשו לנתניהו כשרק לפני 4 חודשים תיאר בדיוק את מה שקורה כאן היום.

התקשורת היא שניתחה באולפנים את הקמפיין שלו כמבוסס על הפחדה והטלת אימה. האם לא היה עליה לנקוט איזון רב יותר ולחדול לנסות לנהל בעצמה את המדינה ולחזור לתפקידה המקורי - רק לסקר, רק לקשר, רק להביע עמדות כאלה ואחרות באיזון ולחדול להתנהג כרשות שופטת הפוסלת "מחרחרי מלחמות" וממליכה "רודפי שלום".
http://www.scoop.co.il/scoop/article.html?id=3268

.