20-08-2006, 04:06
|
|
|
|
חבר מתאריך: 11.07.06
הודעות: 253
|
|
|
מאין מכתב התאבדות... נא להגיב בבקשה!
כמה אירוני... רק לפני כמה ימים שאלתי את עצמי מתי היום הזה יבוא....
והנה, היום הזה ניצב מולי מחכה לי רק שאתן את הסימן ושיתחיל במלאכה!
עוד בילדותי חשבתי על היום הזה, היום בו אעבור צעיף כלשהו, היום בו אעבור לשלב הבא,
היום שבו סוף סוף אהיה מעל לכל בני האדם הקיימים בעולם הזה-
מעל לכל החכמים ביותר, מעל לכל רבי העצמה והכוח, הנה היום הזה מגיע.
והנה, אני ניצב בלי שום פחד, עם החלטה ביד שלי!
אבל כמה רגעים לפני, ישנה רוח שמלטפת לי השיער, רוח מציקה מעוד
הרוח הזאת הביאה איתה תמונה קטנה מזיכרון הילדות שלי...
ובכל שניה ושניה שעברה, ממש כמה רגעים לפני שאני עובר לשלב הבא
עולה לי התמונה שחוזרת לראשי שוב ושוב:
היה זה עוד יום חורפי, אפור ואביך.
אימי בדיוק החזירה אותי מהגן והחליטה שלפני שנחזור הביתה כדאי שנטייל קצת.
וכך, ביום חורפי, אימי אוחזת בידי, מזילה דמעות, ושנינו מטיילים ליד גן ילדים קטן.
אמא נעצרה וישבה על ספסל שהיה בדרכנו, ישבה ובכתה.
פחדתי לשאול את אמא מה קרה ולמה היא בוכה כי בתודעה הפנימית שלי ידעתי שאמא אישה מאוד סגורה
ושאין סיכוי שתענה לי.
ישבתי לידה והבטתי בה כשהיא יושבת ובוכה.
לפתע, אמא לקחה את ידי הקטנה ואמרה לי:
"אולי באחד מן הימים בחייך, תחשוב שאף אחד כבר לא איתך, שאף אחד כבר לא אוהב או מעריך אותך,
רציתי שברגעים אלו תמיד תזכר ביום הזה, כי היום אני לומר לך תודה! ושאני תמיד אעריך אותך, אכבד ואוהב ואותך!
לא רק בגלל שאתה הבן שלי אלא גם בגלל שהענקת לי את השעה הכי יפה בחיים שלי!"
עכשיו, אני ניצב מול השער לסוף החיים וכמה רגעים לפני שאני צועד אל תוך השער אני לוחש בליבי:
"אמא, תודה רבה לך שהערכת אותי ואהבת אותי ותודה רבה על השעה הכי יפה בחיים שלי,
אולי נפגש מתישהו, ואני מבטיח לך שהפעם נטייל ליד גן ילדים ביום אביב נעים- אוכלים גלידה ונהנים"
התקדמתי עוד צעד ועוד צעד אחד קטן, נכנסתי אל תוך השער ואמרתי שלום לעולם.
שלום עולם יקר, שלום.
"הרי זה דבר ידוע- שבאהבה נברא עולם,
שום דבר אינו קבוע- והנצח לא נמדד בזמן."
|
ראשי
צ'אט
מצב כלאיים
