 |
30-10-2004, 18:02
|
|
|
|
חבר מתאריך: 24.12.01
הודעות: 4,168
|
|
|
כשהמיתון חוזר, נתניהו הולך
http://http://www.ynet.co.il/articl...2996807,00.html
המשק הישראלי שינה כיוון וכל המדדים מצביעים על כך שהוא נכנס להאטה. "נתניהו החליט לצאת מהאוצר לפני שיתחילו הדיבורים על הכישלון", אומר שר בכיר מהליכוד . "הוא בגד בנו ובגד בעצמו", אומרים בכירים באוצר. "ממילא הכל נהרס", משיב נתניהו. "העבודה תיכנס לממשלה, וזה קץ המהפכה שלי". מותו של ערפאת עשוי להשאיר את נתניהו בתפקידו, אבל גיבוי משרון יהיה לו מעתה עוד יותר קשה לקבל
סבר פלוצקר
עוד לפני שהתחיל הבלאגן האחרון, עם איום ההתפטרות של שר האוצר, היה ברור למי שמחובר לדופק המשק: חולשה שוב מתפשטת באברי הכלכלה הישראלי.
הנתונים אינם משאירים מקום לספק: המדד של בנק ישראל באשר למצבנו הכלכלי, "המדד לבחינת מצב המשק", גולש למטה מאז חודש מאי. זו לא מפולת, אבל שינוי הכיוון ברור: מחיובי לשלילי. באוגוסט ירד המדד של המשק ב-0.2%, ובספטמבר בעוד 0.3%. נרשמה ירידה ביצוא התעשייתי, התעסוקה הפסיקה להתרחב והאבטלה הפסיקה להצטמצם. הגירעון הממשלתי העמיק. משהו השתבש במסלול הגאות: רוח קרה פרצה למשק והקפיאה אותו. לפחות זמנית, המיתון חזר.
בהביטם על נתוני הלישכה המרכזית לסטטיסטיקה הגיעו הכלכלנים באוצר ובמחלקת המחקר של בנק ישראל למסקנה עצובה: ברבע השלישי של השנה היתה הצמיחה שלילית, או לכל היותר אפסית. הרבע האחרון אומנם עוד לפנינו, אבל התקוות להתחדשות מופלאה של הגאות הכלכלית קלושות.
עם זאת, באוצר לא שינו את הנחות התקציב, ועדיין מנבאים שם צמיחה סבירה של 3.8% בשנה הבאה, והתרחבות מהירה יותר, של 5.2%, במיגזר העיסקי.
עד כמה התחזית הוורודה הזו מציאותית, על רקע המדדים המבטאים התכווצות מחודשת של הכלכלה?
האחראים לחיזוי משיבים לשאלותיי במשיכת כתפיים. אנחנו לא אחראים על הפוליטיקה, הם אומרים. אם הרפורמות יושלמו ואם התקציב יאושר בכנסת,
הצמיחה תימשך. אם לא, אף אחד לא יודע מה יקרה. אלוהים גדול ולא צפוי. והוא גדול ולא צפוי. מחלתו הקשה של ערפאת והאפשרות שיילך בקרוב לעולמו טורפות את הקלפים, גם הכלכליים. באין ערפאת, אין צורך בהתנתקות חד צדדית ("תקום הנהגה חדשה, ואולי יהיה לנו פרטנר"), ואפשר שיפוג מעצמו גם האולטימטום של נתניהו לשרון. מתחדשת התקווה להסדר בסיכסוך הישראלי פלשתיני, אחרי שוך הסערה שתתפרץ עם מות הראיס.
תהיה לכך השלכה חיובית מאוד על המשק. ראש הממשלה לא יכול לחלום על מתנה יפה מכך. גם הכלכלה המקרטעת לא.
תרופת הרגעה למתנחלים
בינתיים, די היה להביט בפניהם של בכירי האוצר, כשהציגו שלשום את הצעת התקציב ל-2005, כדי לקלוט את עומק אכזבתם וחרדתם. בשיחות פרטיות הם הביעו באזוני זעם עצום על הבחירה שעשה השר שלהם, כשהעדיף את משאל העם על טובת המשק. "הוא בגד בנו ובעצמו", אמרו לי.
המקורבים ביותר ניסו, לשווא, להניא את נתניהו מהצבת האולטימטום, שבועיים בלבד לפני ההצבעה הראשונה בכנסת על תקציב המדינה. הם דיברו על ליבו בשם הרפורמות שבדרך ובשם הדרך עצמה. לחינם. נתניהו השיב להם, כפי שהשיב גם לי: "ממילא הכל נהרס. לממשלה אין כבר רוב, והיא זקוקה למפלגת העבודה כדי לשרוד. צירוף העבודה או תלות בה בהצבעות התקציב, פירושם מסירת מפתחות המשק לידי הצמד פרס ופרץ. זהו קץ המהפכה הכלכלית חברתית שלי, כך או אחרת. לא אתן לזה יד".
נתניהו טוען שבחירתו נובעת משברון לב: אני לא רוצה להיות שותף לממשלה שהולכת לקרוע את העם, הוא אומר. הוא מצדד, לדבריו, בהתנתקות "מודרגת ומותנית בהפסקת הטרור". הוא רואה בעיני רוחו את האיום הנורא שההתנתקות, כפי שמוביל אותה שרון, מטילה על היציבות והלכידות של החברה היהודית בישראל. הוא חושש מאלימות. מדם ברחובות. לכן הוא דבק ברעיון משאל העם, כ"תרופת הרגעה" לרוחם הסוערת של המתנחלים. לא, בשבילו עזה איננה חלק בלתי נפרד מישראל, אבל "בשבילם כן", הוא אומר, ולא מפרט מיהם ה"הם".
והוא מחפש דרכים לאחות את הקרעים. זה הכל. "שום אינטרס אישי. רק הקרבה שלי", אומר נתניהו. הוא נפגע מהתנפלות התקשורת עליו "כשדיברה בקול אחד כמו במישטר טוטליטרי".
אחד האנשים הקרובים לו ביותר בקרב המתנחלים אומר: "נתניהו סוף סוף הבין שגורל המדינה חשוב מגורל הרפורמה בשוק ההון ובנמלים".
אבל יש בקהילה הכלכלית לא מעט אנשים, המשוכנעים שההתנהגות של נתניהו מונעת לא על ידי אידאולוגיה אלא על ידי סטטיסטיקה. ביבי, הם אומרים, כבר הריח שהנס הכלכלי שלו מתפוגג, שהמיתון חוזר, שהאבטלה לא מצטמצמת. הוא הגיע למסקנה שזה הזמן לפרוש מהאוצר – בשיא, או קרוב לשיא.
"נתניהו החליט לצאת מהאוצר לפני שיתחילו הדיבורים על הכישלון", אומר שר בכיר מהליכוד. להערכתו, נתניהו "נלחץ מההאטה במשק, נלחץ מההישגים האחרונים של עמיר פרץ ונלחץ מהעימות עם הבנקאים, שמבחינתו לא מוביל לשום מקום ורק מעצבן את חבריו באמריקה. ההפרטה שלו צולעת, האמינות שלו בעיני בוחריו לא מתאוששת. להיפך – בשביל הציבור שתמך בו בעבר נחשב כיום ביבי, המקצץ הגדול בקיצבאות, מוקצה מחמת מיאוס.
"אז נניח שבעבר מחאו לו רבים בקהיליית העסקים כפיים, ועכשיו, כשהוא מתייצב נגד שרון, הם פגועים ממנו, חושבים שירק בפרצופם ונותנים לו גט – אז מה, כמה הם? שני בלוקים בקטמונים".
על פי דעה זו, נתניהו רק חיפש תירוץ לעזוב את האוצר ולהתמסר למאבק גלוי על ראשות הממשלה, ועל כן אין מה להתרגש מעזיבתו. עובדה: הבורסה והדולר לא זזו מאז שנתניהו הניח את ההתפטרות שלו לפתחו של שרון.
התפטרות נתניהו, אם תתממש, לא צריכה לזעזע את אושיות הכלכלה. אם הוא יוחלף על ידי מאיר שטרית, למשל, לא צפויה סטייה מהיסודות שעליהם השעין נתניהו את מדיניותו: תקציב מרוסן, הפחתת מיסים, קיצוץ קיצבאות ופירוק המונופולים והקרטלים. לשטרית השקפת עולם קפיטליסטית מגובשת ותקיפה לא פחות מזו של ביבי. מה שישתנה הוא הסגנון, ותונמך להבת העימותים האישיים עם עמיר פרץ מצד אחד, ועם ראשי הבנקים מצד שני. הרפורמות ימשיכו להתבצע בגיבוי מלא של שרון, רק שאת הגיבוי הזה כבר לא יקבל ביבי.
בהציגו את האולטימטום, בהניחו רימון רסס פוליטי על שולחנו של שרון, חצה נתניהו את קו הגבול בין שיתוף פעולה עם ראש הממשלה לבין קריאת תיגר גלויה על מנהיגותו. הוא החליט להתמודד מולו – בגלוי.
המאבקים הפוליטיים ביניהם ילוו מעתה את המדיניות הכלכלית, ויחבלו בסיכוייה. כשראש הממשלה ושר האוצר שלו כה עוינים זה את זה, עתיד המשק קודר. אחד מהשניים צריך ללכת.
הנפט – והנגיד
גם ההווה לא משהו, וסימני ההאטה ניכרים, כאמור, היטב בשטח. בחודשים אחרונים נוספות לשוק העבודה רק משרות חלקיות, שאין בהן כדי לקיים את המועסק בכבוד. מספר השכירים במשרות מלאות אפילו ירד.
עוד התפתחות שלילית, המדכאת את ההתאוששות, היא התחדשות הירידה בשכר הריאלי. כשהשכר עולה, עולה גם כוח הקנייה של השכירים ומתחזקים הביקושים המקומיים. כדאי לייצר יותר ולהעסיק יותר – זהו שמן טוב על גלגליו התקועים של המשק. כשהשכר נשחק, קורה ההיפך – הביקושים נחלשים והמיתון רק מתעצם, איש לא מרוויח מכך.
נתוני היצוא אומנם מבולבלים ומבלבלים, בגלל השביתה בנמלים, אבל המגמה אינה שנויה במחלוקת: בשלושת החודשים האחרונים ירד יצוא הסחורות מישראל בכ-6%. יצוא ההיי-טק המשיך להתרחב, אף כי בקצב איטי. יצוא התעשיות המסורתיות פחת בשיעורים ניכרים. תעשיות אלו הושפעו לרעה לא רק מהנמלים המושבתים, אלא גם מהתחזקות השקל מול הדולר. בחלוקה גיאוגרפית בולטת הירידה החדה ביצוא תעשייתי לאירופה. אין לה הסבר כלכלי, ולא מן הנמנע שזו השתקפות של חרם צרכנים בלתי מוכרז.
שובו של המיתון מוצא ביטוי בשובה של הדפלציה, או מה שמכונה אצלנו "אינפלציה שלילית". להפתעת האוצר, בנק ישראל והחזאים הפיננסיים, מדדי המחירים בחודשים האחרונים יורדים ולא עולים. מדוע זה קורה? משום שלאזרחים אין כוח קנייה ולפירמות אין כוח תימחור. כשהאינפלציה השלילית נעשית לתופעת קבע, כפי שקרה בישראל, זו סכנה ממשית לבריאות הכלכלה ולתיפקוד המיגזר העיסקי.
למחלת האינפלציה השלילית יש תרופה בדוקה: הפחתת ריבית על ידי בנק ישראל. הריבית האמיתית בישראל גבוהה מאוד, ולחלוטין לא מתאימה לחברה עם אבטלה של 11%. אבל הנגיד סירב לשקול הורדת ריבית, ולשר האוצר לא היה חשק להתעמת איתו. עכשיו יהיו לו עוד פחות.
אין זה בלתי אפשרי, שבאחד החודשים הקרובים תירשם שוב קפיצה חד-פעמית במדד המחירים, כתוצאה מהתייקרות חריגה במוצרי הנפט. כמובן שלא יהיה בה כדי לבשר על "זינוק באינפלציה" ולבטח לא על מיפנה לטובה. ייקור הנפט כבר קשר אבן ריחיים לצוואר המשק, אם כי משקלה עדיין נסבל – כ-800 מיליון דולר, זו התוספת לחשבון היבוא השנתי של הנפט והפחם. אגב: גירוש עובדים זרים חסך למשק הישראלי סכום דולרים דומה.
הנפט היקר אינו עניין של מה בכך. אם יתמיד, הוא יעיק על הכלכלה העולמית. המשק האמריקני, שכבר עכשיו מייצר גירעונות ענקיים במאזן סחר החוץ, יחטוף מכה נוספת. שער הדולר יירד, כושר התחרות של היצוא הישראלי בשוק האמריקני ייפגע, והביקוש יתכווץ. השנה היתה ארה"ב הקונה הנמרץ ביותר של סחורה ישראלית לסוגיה.
האטה בכלכלת ארה"ב בלתי נמנעת, בין אם ייבחר לנשיאות בוש ובין אם קרי. למיתון הישראלי יצטרף משב צונן מהמיתון העולמי.
נקודת המוצא לתקציב 2005 הרבה פחות נוחה מכפי שרצה נתניהו. "אז ביבי לקח רגליים וברח", מסכמים פקידיו הממורמרים.
החשש מפני עמיר פרץ
במצב של טישטוש נאמנויות פוליטיות, מועט הסיכוי להפעיל מדיניות כלכלית עקבית. המעידה הגדולה הראשונה כבר נעשתה, כששר האוצר הסכים להגדיל את הגירעון בתקציב, על מנת לממן את דמי הפינוי למתנחלים מעזה, וכשראש הממשלה הסכים להפקיע את הסעיף הזה מהצעת התקציב ולהביאו להצבעה נפרדת בכנסת.
שני המהלכים היו בלתי תקינים: התשלומים למפונים הם הזרמה של כסף ציבורי לקבוצת אזרחים, וחובה לממן אותם על ידי מיסים או על ידי קיצוצים בסעיפי הוצאה ממשלתית אחרים. יתרה מזו: סביר להניח שהסכומים הנקובים בחוק הפינוי-פיצוי, 2.2 מיליארד שקלים בשנה הבאה, אף יגדלו. אם הממשלה תחוש שניתן לקנות פינוי שקט תמורת עוד חצי מיליארד דולר, היא לא תהסס להקציבם. התקדים הרי כבר נוצר.
נילחם על אישור התקציב ל-2005 כאילו ימיו של נתניהו באוצר אינם קצובים, אומר מנכ"ל האוצר ד"ר יוסי בכר. הבטחה אמיצה, אבל בלתי מעשית בעליל. אין בתקציב לשנה הבאה גזירות גדולות, אך אלו שישנן, ושחיוניות לו, נופלות כולן על כתפי השכירים, ובמיוחד על השכירים במיגזר הציבורי.
כדי לעמוד ביעדי התקציב ולהפעיל את הרפורמות בנמלים, בחשמל, בבנקים ובמינהל הציבורי זקוק האוצר להסכמה של יו"ר ההסתדרות, עמיר פרץ – או לחלופין לגיבוי בלתי מותנה של ראש הממשלה בקרב מול פרץ. האופציה האחרונה ירדה מהפרק. האוצר יצטרך להתפשר לגבי מיסוי קרנות ההשתלמות והיקף הקיצוצים בשכר עובדי המדינה. מדובר ב-3 מיליארד שקלים, שבלעדיהם מתרסק המבנה התקציבי כולו.
נתניהו, החתום על התקציב, אומר שהוא לא נסוג מיעדיו – אבל מימושם "הפך ממילא לבלתי אפשרי". סיפרתי לו שפגשתי אנשים רבים המבקשים להעביר לו מסר: ביבי, הישאר! הוא הסתכל עלי בפליאה, וחייך בעצבות לא אופיינית. הוא לא היה זחוח. נכון לאתמול, הוא לא התכוון להישאר. הוא נדרך לקרב מול שרון.
נכון להיום, הכל פתוח. |
|
ראשי
צ'אט
מצב כלאיים
