לא מצליחה לצייר את דמותך. כל הצלליות מתערבלות והופכות להוויה כואבת ושחורה גם בימים של סיפוק ושמחה מוצאת במוחי שיירים של דמותך בראשי מציירת ורושמת מילים על גבי מילים שאטיח בך-אולי ביום מן הימים. כמעט בכל יום בכל הרגעים ובין כל הפנים אתה הדמיון האחרון שנותר אתה הטעם בפי-כל כך מתוק כל כך מר. ועכשיו- יושבת במנוחה העולם הוא סך הכל רוגע ושלווה אך עדיין לא מצליחהלצייר ולהבין את דמותך כל הצלליות הפכו להוויה כואבת ושחורה.
בעט קריאת השיר לא עלה בי שם רגש, רק מילים שחור-על-גבי-לבן, מה שבדרך-כלל לא קורה לי... יש פה מסר, בהודעה שלי, מסר חשוב, מקווה שקלטת! מצטער אם פגעתי, puzpuz.