בנאלית וצפויה

ישראל נכשלה בלחימה בלבנון בגלל שתוכניותיה, הכנותיה והערכות היסוד שלה היו מנוונות

מאת רון טירה

רשימת הליקויים שהתגלו במלחמת לבנון השנייה אמנם ארוכה, אך עיקר הכישלון במערכה טמון בניוון שעברה התפישה הישראלית לבניין ולהפעלת הכוח הצבאי. מדרגת הניוון הראשונה נובעת מההערכה שרווחה בעשור האחרון, לפיה הסבירות למלחמה עם המדינות שגובלות בה ("המעגל הראשון") נמוכה, ועיקר האיום נובע ממדינות כמו איראן ("המעגל השני") ומהפלשתינאים ("המעגל הפנימי"). לפיכך, הקצאת המשאבים, האימונים ותפישת הפעלת הכוח הוסטו מהמעגל הראשון לשני ולפנימי. אוגדות נסגרו, תוכנית הצטיידות בוטלו ומערך המילואים לא אומן לקראת לחימה בתנאים שרלוונטיים למעגל הראשון.

מדרגת הניוון השנייה נבעה מהמחשבה שאם בכל זאת תפרוץ מלחמה במעגל הראשון, ישראל תהיה מעוניינת לשמר את המצב הקיים ולא ליצור שינוי. לכן, נטען, די לנו בבלימת האויב באמצעות אש מדויקת (הפצצות והפגזות), ואין חשיבות לשטח ולתמרון הקרקעי בעומק שטח האויב. בפרפראזה, מספיקה לנו "משטרת גבולות עשירה בנשק מדויק" ואין עוד צורך בטורי שריון שמבקיעים בכבדות לעבר ערי האויב.

העדפת האש על חשבון התמרון והשטח משתקפת בדו"ח שהגישה השנה ועדה מטעם שר הביטחון בראשות דן מרידור, שדנה בתפישת הביטחון של ישראל. אולם הביטחון, מונח שלקוח מעולם הלוחמה, הוא המשך המדיניות באמצעים אחרים ולעתים מטרתו היא כפיית שינוי או תוצאה מדינית. מי שמעוניין רק בהשמדת טנקי האויב שמתקרבים לגדרותיו עוסק באבטחת המדינה ולא בביטחונה. תפישת ועדת מרידור מוותרת, למעשה, על נטילת היוזמה להשגת תכלית כלשהי. אך ספק אם מערכה שמבוססת על הפעלת אש תביא את היריב לאובדן שיווי משקלו ולתחושת תבוסה, כך שיבקש הפסקת אש או ייכנע.

מדרגת הניוון השלישית היתה אימוץ נלהב מדי של רעיונות ה-EBO- (Effects Based Operations או "מבצעים מכווני תוצא") של צבא ארה"ב. מטרת ה-EBO היא שיתוק היריב - בניגוד להשמדתו - באמצעות פגיעה במפקדות, בתקשורת וברכיבי מפתח אחרים. שיא ה-EBO היה בקמפיין "ההלם והמורא" (Shock and Awe) שפתח את המערכה לכיבוש עיראק ב-2003. אבל צבא ארה"ב השתמש ב-EBO כהכנה לתמרון הקרקעי מול צבא עיראק ולא כתחליף לו. יתרה מזאת, אפילו האמריקאים גרסו שישנם שלושה תנאי סף להפעלת EBO: הראשון, שהאויב בנוי כמערכת; השני, שלמערכת יש צמתים קריטיים, כמו מרכזי תקשורת ולוגיסטיקה; והשלישי, שמערכת האויב וצמתיה הקריטיים מוכרים היטב לצד התוקף.

הרעיונות האמורים גרמו לכך, שהיה מי ששגה באשליות שניתן לנצח במלחמה על ידי הפעלת אש מדויקת בלבד, וללא דם, יזע ודמעות. אך בניגוד לתפישות שלעיל, המלחמה נערכה במעגל הראשון, ישראל ביקשה לחולל באמצעותה שינוי והיא התנהלה נגד כוחות גרילה שאין להם מבנה מערכתי בעל צמתים קריטיים. קלאוזוביץ טען, שאחת המשימות החיוניות במלחמה היא הבנת ועיצוב טבעה הייחודי, שהרי אין שתי מלחמות דומות. בגלל שלוש מדרגות הניוון האמורות, כשלה ישראל בהבנת טבעה של מלחמת לבנון השנייה ובעיצובו.

מערכה דלת חיכוך

במבצע "שינוי כיוון" הינחו את ישראל שני רעיונות מערכתיים. הראשון היה שיש לנהל מערכה נגד מדינת לבנון, כדי שזאת תפרק את חיזבאללה עבור ישראל. התברר, והיה על ישראל להעריך זאת מראש, שגם אם תיצור מוטיווציה לכך אצל ממשלת לבנון, אין לממשלה זו את הכוח הפוליטי להתעמת עם חיזבאללה ועם פטרוניותיו, איראן וסוריה. לכן, לחץ על ממשלת פואד סניורה עלול להביא להתפרקותה ולפגיעה באינטרס הישראלי של קידום דמוקרטיה פרו-מערבית בלבנון.

לסניורה ולמנהיגים הסונים בלבנון היתה מוטיווציה להחליש את חיזבאללה עוד קודם למלחמה, בעקבות רצח רפיק אל-חרירי ו"אינתיפאדת הארזים". אולם גורמים אלה מיצו את כוחם הפוליטי ואף נאלצו לשתף את חיזבאללה בממשלה שהקימו. לפיכך, וכן בשל ההסתייגות מהפעלת כוח נגד מדינת לבנון מצד בעלות בריתה ומדינות ערב המתונות, ישראל נטשה בהדרגה את הרעיון המערכתי האמור, אף אם לא הצהירה על כך רשמית.

הרעיון המערכתי השני שאימצה ישראל, היה ניהול מערכה דלת חיכוך ועתירת אש מדויקת נגד חיזבאללה, שמתבססת על רעיונות ה-EBO. אלא שלחיזבאללה מבנה מבוזר, ואנשיו פועלים במרחבים כמעט אוטונומיים, לרוב ללא צורך בהנעת כוחות ואספקה. הלוחמים ואמצעי הלחימה והאספקה היו פרוסים בשטח ונטמעו ביישובים ובמערכות בונקרים מוסווים. הניסיון ליישם את רעיונות ה"מבצעים מכווני התוצא" נגד ארגון גרילה דומה אם כן לניסיון לשבור לאמבה את העצמות - הפעלת כוח שאינה רלוונטית לנסיבות ולטבע המערכה.

הבנאליות של הפעלת הכוח

לכאורה, מערכה שמביאה לשיתוק היריב היתה אמורה לשחרר את ישראל מהצורך לעסוק באיתור ובהשמדה פרטנית של משגרי רקטות. בפועל, האופי המבוזר והאוטונומי של מערך האש של חיזבאללה חייב לבצע "ציד" כזה. אולם עוד לפני תחילת הקרבות היה ידוע לישראל שהמודיעין ומערכי האש של צה"ל נכשלו בציד משגרי רקטות הקסאם בצפון רצועת עזה, שם מדובר בשטח קטן יחסית, מישורי ונגיש. אם כן, לישראל לא היתה סיבה להניח שתגיע לתוצאות טובות, באמצעות אש בלבד, מול מערך הרקטות של חיזבאללה, שהיה פרוס בעומק עשרות קילומטרים בתוך לבנון, בשטח הררי, מיוער ומיושב.

המערכה באש, כלומר על ידי הפצצות והפגזות, כשלה גם במדדים של השמדת האויב ויחס עלות מול תועלת: אלפי גיחות של חיל האוויר ויותר מ-150 אלף פגזים שירה חיל התותחנים הביאו להשמדת עשרות מטרות ערכיות בלבד, ולהריגת 200-300 לוחמי חיזבאללה (בנוסף להרוגי הארגון בקרבות הקרקעיים). כלומר, רוב רובם של הפגזים והגיחות נורו ובוצעו לשווא.

מאוחר מדי בלחימה הוכנסו ללבנון גם כוחות קרקעיים, אך הדבר נעשה בהססנות ובעיקר ללא רעיון מערכתי כלשהו. הפעלת הכוח הקרקעי נעשתה כפשרה בין הגישה שתמכה באי-הפעלתו כלל לבין הגישה של הפעלת כוח מאסיווית. פשרה רעה זו, של הפעלת "קצת כוח קרקעי", גרמה לנפגעים בקרב כוחותינו, אך מלכתחילה לא יכלה להשיג את התוצאות שלמענן יצאה ישראל למבצע בלבנון. ואכן, הכוחות שהוכנסו ללבנון לא הופעלו באופן שיכול היה להביא להסרת איום ירי הרקטות, או ליצירת אפקט מדיני רציני.

חיזבאללה הפעיל בדרום לבנון כמה מאות לוחמים בלבד, ולא היה מסוגל לעמוד במאמץ שנמשך כמה ימים ובכמה מוקדים. אבל ישראל שיחקה לידיו בכך שהפעילה את כוחות הקרקע שלה בדירוג ותוך עצירות. כך התאפשר לחיזבאללה לנוח, לרכז כוחות, ליזום ולהפתיע. בכלל, הפעלת עיקר הכוח הקרקעי נעשתה באופן בנאלי וצפוי. חיזבאללה אולי הופתע מהעילה שבגינה יצאה ישראל למלחמה, אך משהחלה פעולת צה"ל, היא נעשתה ברובה בשיטה ובמקום להם נערך הארגון.

הפעלת הכוח התמוהה ביותר נעשתה ב-60 השעות האחרונות ללחימה. כוחות קרקעיים הוטלו ללחימה אחרי שהסתיימה המערכה המדינית, כלומר הפעלתם לא היתה לשם השגת מטרות מדיניות. הם העמיקו את החדירה לשטח לבנון, אך לא פעלו להריגת אנשי חיזבאללה שנמצאו באותו השטח. לצה"ל היו הרוגים רבים בשטחים הסמוכים לגבול, שבהם כמובן נערך חיזבאללה בצורה הטובה ביותר. בנוסף, עם כניסתה לתוקף של הפסקת האש, כוחות צה"ל נמצאו בסמיכות לכוחות חיזבאללה, דבר שהיקשה על העברת אספקה אליהם.

צה"ל חשב במערכה במונחי מטרות וכוח אש, ולא הפעיל את כוחות הקרקע בדינמיות שהיקנתה לו ניצחונות בעבר: זיהוי חולשות היריב, הפתעה, הונאה, תמרון בעומק שטח האויב, הוצאת היריב משיווי משקלו, ניצול הצלחה והתמדה בלחץ. נכון, לא ניתן להקיש מקרבות נגד צבאות סדירים על הלחימה מול ארגון שמורכב מתאים אוטונומיים, אך לכל מערך, גם של גרילה, יש נקודות תורפה.

הווייטנאם של ישראל

האסטרטג הסיני סון טסו טען, שמטרת המצביא היא לכפות על יריבו את אופי המלחמה שבו יש לו יתרון יחסי, ולא להיגרר למלחמה בה יתרון זה הוא בידי היריב. אם הדבר אינו ניתן לביצוע, טען סון טסו, יש להימנע מהקרב. ישראל שיחקה לידי חיזבאללה וניהלה מערכה שבה באו לידי ביטוי היתרונות היחסיים שלו, כך שמלכתחילה כמעט ולא יכלה לנצח בה.

כדי לשרוד ולנצח במלחמה הבאה, על ישראל לבצע תחקיר אמיתי של המערכה האחרונה ולפעול מיד לשיקום כוחו ותפישת הפעלתו של צה"ל. אם נטייח וניתן לחדות הכישלון להתעמעם עם הזמן, אזי לא נלמד, לא נשתפר ונפסיד גם במלחמה הבאה. בפרפראזה על דברי האלוף שמואל גורודיש, עלינו להישיר מבט אל האמת, עד שתשפיל מבטה.

ייתכן שדווקא מלחמת לבנון השנייה היתה הווייטנאם של ישראל. כמו בווייטנאם, ישראל ניסתה להכריע ארגון גרילה באמצעות הפצצות והפגזות, ללא תמרון מאסיווי; היא הפעילה כוח בהדרגתיות מתגלגלת; כוח הרצון הציבורי נשבר לנוכח מספר הנפגעים; והמדינה לא נלחמה בלב שלם ומתוך מחויבות לנצח. החדשות הרעות הן שנכשלנו. החדשות הטובות הן שכוחותינו, הסדירים ובמילואים, הם טובים ואמיצים. הפעם הם נבנו והופעלו בדרך לא נכונה. ישראל התעוררה לצלצול השכמה מהמציאות וקיבלה הזדמנות שנייה לתחקר ולהשתפר.

הכותב היה בעבר ראש מדור בלהק המודיעין של חיל האוויר וכותב כיום תחקיר על מלחמת לבנון, במסגרת "מרכז יפה למחקרים אסטרטגיים" באוניברסיטת תל אביב

http://www.haaretz.co.il/hasite/pag...SubContrassID=0

Diplomacy is about surviving until the next century - politics is about surviving until Friday afternoon
Sir Humphrey Appleby

לזירה הדרום לבנונית מספר מאפינים יחודיים שמכתיבים פרמטרים יחודיים להתמודדות בה. הכותב שוגה בשימוש שהוא עושה בבעיות שעלו במערכה האחרונה בזירה זו בכדי לתקוף תפיסות אסטרטגיות נכונות במהותן: צמצום במספר אוגדות המילואים, הקטנת מספר הטנקים, תפיסה של קרב שחיקה והשמדת תשתיות במטרה למוטט את השלטון המרכזי.

חלק גדול מהכשלים, הרבים, שהתגלו במערכה בלבנון הם ברמה האירגונית וברמה הטקטית (תו"ל) וסביר להניח שיתוקנו בתהליכים פנימים של הצבא.

שאר הבעיות הן, בהגדרה, תוצר של התפיסה הפוליטית של הצדדים בויכוח.

לגבי הרמה האסטרטגית של המערכה חלק לא מבוטל ממה שמתואר ככשלים נעשה על בסיס של תפיסה פוליטית. דוגמא ברורה לכך הוא נושא הגיוס המילואים. הסיבה העיקרית לכך שגיוס בוצע רק שבועיים לאחר פתיחת המערכה נעוצה בתפיסה הפוליטית של ממלשת אולמרט - פרץ. גם עם בעיני רבים מהצד הימני של המפה מדובר בכשל הרי שלממשלה יש לגטימיות לממש את תפיסתה הפוליטית דוגמא נוספת היא השימוש המוגזם מאוד, בעיני, בירי ארטילרי ובהפצצת תשתיות. אחרים יאמרו שלא נעשה די בתחום. זו נקודת מחלוקת שההחלטה לגביה היא פוליטית במהותה ולא צבאית טהורה עקב במשמעיות שיש לשימוש בכוח אש בזירה הינלאומית.

"במידה רבה, הודות למאמרי הארץ הוקמה ממשלת הליכוד הלאומי ונתמנה משה דיין כשר הבטחון. הארץ דרש תגובה צבאית על האיום המצרי שבועיים לפני המלחמה, ואף דרש את תפיסת הרמה הסורית ימים אחדים לפני הפעולה".
(הארץ מפרסם את עצמו, 22 ביוני 1967)


המדריך לשביל ישראל, מאת יגיל הנקין ויעקב סער. מהדורה רביעית, 2020
גלריית התמונות שלי

ציטוט:

במקור נכתב על ידי מוטומבו [.........] תפיסות אסטרטגיות נכונות במהותן: צמצום במספר אוגדות המילואים, הקטנת מספר הטנקים, תפיסה של קרב שחיקה והשמדת תשתיות במטרה למוטט את השלטון המרכזי. [.........] דוגמא נוספת היא השימוש המוגזם מאוד, בעיני, בירי ארטילרי ובהפצצת תשתיות. [..........]

רצוי לבדוק קודם את עצמך (ראה למעלה את שני המשפטים המצוטטים), לפני שמחפשים "שגיאות" אצל אחרים.

אז אם משמידים אותם בהפצצות - זה "שימוש מוגזם", שוב כדברך, במשפט השני שצוטט?
קולט?

גם אם תופסים האופן עקרוני את השמדת התשתיות במדינה האויבת כיעד אסטרטגי וכחלק הכרחי בתהליך ההכנעה שלה עדין יש מקום לדבר על מינון. המינון רלוונטי בשני פרמטרים. האחד, כמה צריך להרוס בכדאי שהאויב יגיש את הפגיעה והשני, מה יהיה ביום שאחרי. כשמדובר בזירה הלבנונית, שני הנקודות האלו מאוד מהותיות בעיקר בגלל שהלחימה לא התבצע מול כוחות ממשלת לבנון. הריסת התשתיות כאן לא היתה מלאה בכוונת מכוון. תפיסת המוצא הישראלית כיונה לשימור כוחה של ממשלת לבנון בעיקר מתוך מחשבה על היום שאחרי ולכן שאלת המינון רלונטית עד מאוד.

לדעתי, ביחס למטרה המינון היה מוגזם עד מאוד.

לגבי הירי הארטילרי, אני רואה אותו כאלמנט טקטי ולא אסטרטגי. ברמה הטקטית, השימוש בארטילריה היה בזבזני, רשלני, בעל אפקטיביות מאוד נמוכה וככל שהדבר נוגע בשימוש במצרר גם מזיק.

כך שגם יפגע וגם שישמר וכו' וכו'. קצר מרוח, לא?
לא יותר פשוט לקרוא שוב את המאמר של רון בצנעה? הוא נותן נימוקים לכך שהמכה על התשתיות בלבנון זה לא משהו מהותי, כפי שהגדרת בפסקנות כל כך נחרצת. פגענו בתשתיות (ולא שיתקנו אותם לגמרי, כפי שאתה מציע עכשיו) ומה יצא? בקושי "נצחון בנקודות".

למוטט את השלטון המרכזי במדינת אוייב זו או אחרת לא נשמע לי כמו רעיון מוצלח במיוחד, במיוחד כאשר מדובר במדינות אוייב השכנות לישראל (רמז - יש על שמה זן של זיתים, והמנהיג שלה דומה קצת לעכבר משופם) - אמנם זה יצטלם נורא יפה למוספי סוף השבוע שאחרי, אבל קצת אח"כ כל מה שיתקבל יהיה המון נשק שמסתובב חופשי בידי כל מיני קבוצות מפוקפקות, שמפגינות את תביעותיהן לבכורה בזירה הלאומית על ידי ירי שלו אל מעבר לגבול.

שהיו צפויות מזה לגבי המלחמה בלבנון. בפסקה השניה המצוטטת למטה מדובר על תחקיר שהמחבר כותב עכשיו. אבל, הרי הקסאמים ממשיכים כבר כמה שנים, לא טובות.

ציטוט:

במקור נכתב על ידי G_Zhukov בנאלית וצפויה ישראל נכשלה בלחימה בלבנון בגלל שתוכניותיה, הכנותיה והערכות היסוד שלה היו מנוונות מאת רון טירה [................] אולם עוד לפני תחילת הקרבות היה ידוע לישראל שהמודיעין ומערכי האש של צה"ל נכשלו בציד משגרי רקטות הקסאם בצפון רצועת עזה, שם מדובר בשטח קטן יחסית, מישורי ונגיש. אם כן, לישראל לא היתה סיבה להניח שתגיע לתוצאות טובות, באמצעות אש בלבד, מול מערך הרקטות של חיזבאללה, שהיה פרוס בעומק עשרות קילומטרים בתוך לבנון, בשטח הררי, מיוער ומיושב. [.................] הכותב היה בעבר ראש מדור בלהק המודיעין של חיל האוויר וכותב כיום תחקיר על מלחמת לבנון, במסגרת "מרכז יפה למחקרים אסטרטגיים" באוניברסיטת תל אביב http://www.haaretz.co.il/hasite/pag...SubContrassID=0

קראתי כבר לא מעט פרשנים ומביני עניין. מבין הטובים ביניהם: ד"ר חיסדאי ורון בן ישי. אבל עכשיו נראה לי שרון טירה הוא החד מביניהם, והרושם הוא שהוא מחובר לנעשה במערכת הביטחון.

אם התמונה שהוא מתאר אותה היא נכונה, אז היה לנו משהו הרבה יותר גרוע מאשר תקלות טקטיות, כמו הפעלת שריון באזורים קשים מול נ"ט ודומה לאלה. אפשר להבין ממנו שהייתה אסטרטגיה לא מתאימה לחלוטין, וזה לא משהו שניתן ליחס רק לחוסר מזל/כשרון, אלא זה משהו שניתן ליחס אותו לטמטום ממש, כי אסטרטגיה בונים מראש על בסיס ניתוח, וזה לא כמו לפתור בעיות טקטיות לוחצות בזמן קרב.
איפה כל החכמה, איפה? אולי הופרטה ויצאה לשוק במצוד אחרי מנעמי 4X4?

אולי למישהו פה יש הסברים יותר טובים?