ב-29 באוגוסט 2005 הכתה סופת ההוריקן "קתרינה" בעיר ניו-אורלינס שבדרום ארה"ב. הסופה החלה כשקע טרופי באזור איי בהאמה והוגדרה תחילה כבעלת דרגה נמוכה, אולם לאחר שחצתה את פלורידה התחזקה אט אט, עד שסווגה לסופה בדרגה 5, הדרגה החזקה ביותר. היה מדובר בסופת ההוריקן השישית בעוצמתה שפגעה בארה"ב מאז החלו למדוד את עוצמת הסופות, בשנת 1851.

הסופה הציפה את הרובע הצרפתי של העיר ומים בגובה של שני מטרים החלו להציף את הרובע התשיעי של ניו-אורלינס. כ-100,000 תושבים חסרי אמצעי תחבורה נותרו בעיר, והם הועברו למחסות מאולתרים מפני הסופה.

המשלחת, לאחר הנחיתה. צילום ארכיון: דובר צה"ל

בימים הבאים שלחו מדינות רבות מרחבי העולם צוותי סיוע לניו אורלינס. גם מדינת ישראל נרתמה לעזרה, ומשלחת סיוע הומניטארי ורפואי בת חמישה אנשים יצאה לדרכה ב-7 בספטמבר, על גבי מטוס מטען מיוחד שהכיל כ-80 טון מנות מזון, מזון לתינוקות, חיתולים, מיטות, שמיכות, גנראטורים, וציוד נוסף אשר נתרמו מגופי הממשלה, צה"ל, ומגופים אזרחיים נוספים. תכולת המטוס, יש לציין, נבחרה בתיאום עם ממשלת ארה"ב.

"קיבלנו התראה אולי 24 שעות לפני שיצאנו", משחזר אלוף-משנה יובל קמחי מפיקוד העורף, ששימש כראש משלחת הסיוע המדוברת, במלאת שנה לאירוע. "הגענו במהירות לנתב"ג, שם ריכזנו את כל הציוד והתעסקנו בארגון שלו. לפנות בוקר המטוס הועמס ויצאנו לדרך. המטרה הייתה להגיע למקום כמה שיותר מהר".

"כל מי שלקח חלק במשימה הרגיש תחושה של שליחות", ממשיך אל"ם קמחי. "הייתה הרגשה שמדובר במשימה מיוחדת, שונה. כשנחתנו מהטיסה הארוכה התקבלנו ע"י מפקד הבסיס באתר בו נחתנו, בצורה מאוד מכובדת. האמריקאים החלו לפרוק את הציוד בצורה יעילה ואנחנו המתנו. אני זוכר שהייתה שם משלחת גדולה של יהודים מעיירה באזור, שבאו עם הרב הראשי של הקהילה, וגם עם אחד מרבני חב"ד. הם שהו איתנו בשדה התעופה בו נחתנו, ומאוד התרגשו כשראו אותנו".

צילום ארכיון: דובר צה"ל

"היו גם קבוצות של אנשים מקומיים שבאו כדי להביע תודה והערכה מאוד עמוקה לעצם זה שהגענו לתת כתף ועשינו את כל הדרך מישראל", מוסיף אל"ם קמחי, "ולזה שאנחנו נרתמים באסונות. לנו היה ברור לכל אורך הדרך שכמות הציוד שהבאנו, למרות שמדובר במטוס שלם, הייתה כטיפה אחת בים, יחסית לממדי האסון, אבל הרגשנו שיש לנו חובה מוסרית להגיע ולתמוך. בכל זאת, ארה"ב היא בעלת ברית אמיצה שלנו, ובכלל, מבחינה הומניטארית אנחנו מרגישים חובה לעזור לאזרחים שנפגעים בכל מקום בעולם. אבל הדבר המרגש ביותר היה בעצם זה שבכל מקום שהלכנו וראו אותנו, היה לאנשים ברור לשם מה הגענו ועם מה הגענו, והתודות העמוקות שהם הביעו, הייתה לי הרגשה שזה מגיע ממקום אמיתי בלב, מתוך הקרביים ממש. לא מהפה והחוצה".

לא היה מדובר במשלחת הראשונה בה לקח חלק אל"ם קמחי. "אני עוסק במשלחות סיוע משנת 92' למעשה", הוא מספר. "ומכל משלחת אתה יוצא עם דבר אחר. אתה תמיד חש שהפעולה שעשית היא פעולה נכונה. היא תורמת גם למי שאתה מושיט לו את העזרה, וגם לך. היא תורמת לך בשתי צורות: אתה צובר ניסיון, וגם מעצם זה שגישה של נתינה ועזרה לזולת מעניקה לך הרבה מאוד כוחות. וכשאנחנו מדברים על סוגייה של אסונות, אז המראות שאתה נתקל בהם, וההיקף של הנזק, הן בחיי אדם והן ברכוש, הוא לא אחד שקל לתאר אותו במילים. וכשאתה לוקח חלק בניסיון להשיב משהו לקדמותו, בלשנות משהו כדי לשפר אותו, מדובר בהרגשת סיפוק אדירה. וכל זה מעבר לכך שאתה נושא את דגל ישראל ומדי צה"ל במקומות שונים בעולם. אצלנו בפיקוד העורף מחנכים את הקצינים והחיילים לבצע חילוץ והצלה ללא גבולות. גבולות לא רק בהיבט של מהו גבולך הגיאוגרפי, אלא של בכל מקום ובכל מצב. השמחה שלי היא שאנחנו לא רק מדברים, אלא גם עושים. עושים הרבה".

http://www1.idf.il/dover/site/mainp...t=1&bScope=True