17-09-2006, 05:09
|
|
|
חבר מתאריך: 17.09.06
הודעות: 6
|
|
סוגיית השבויים
על ישראל להחליט לאן פניה: או שהיא מודיעה שאינה מנהלת מו"מ על שחרור אסירים, כפי שהודיע אולמרט ברברבנותו עם פרוץ המלחמה, ואז יידעו כל חייל וכל אם ישראלית שהממסד הישראלי יפקיר אותם לאנחות. "הכל" פירושו תשלום מחיר. אין דרך אחרת.
הסרט הלבנוני על השבויים הישראלים שהוקרן בשבוע שעבר הציב מראה מול החברה הישראלית. פתאום היה אפשר לראות, שהורים חרדים ואוהבים יש משני צדי הגבול ואין כל הבדל ביניהם. לא רק בישראל המשפחות בוכות, גם בלבנון ובשטחים הפלסטיניים הכבושים, ובאותו כאב נורא.
ישראל חטפה וממשיכה לחטוף אזרחים לבנונים. אם האזרחים הלבנונים לא היו נחטפים בעבר כדי לשמש "קלפי מיקוח", על פי ההגדרה הישראלית, שלא הועילו בכלום, אולי גם שלושת החיילים הישרלים עומר סואעד, עדי אביטן ובני אברהם לא היו נשבים. ואילו שוחרר סמיר קונתאר מכלאו בעסקה הקודמת, אחרי 27 שנה בכלא הישראלי, אולי לא היה חיזבאללה שובה את גולדווסר ואת אלדד רגב.
סוגיית האסירים הפלסטינים אינה אמורה לעלות לדיון רק בקשר לשחרור החיילים הישראלים. יותר מ-9,000 פלסטינים כלואים היום בישראל; זה מספר מעורר בלהות. מי שמכיר את השב"כ ואת מערכת המשפט הצבאית בישראל יכול להניח שחלק לא מבוטל מהם כלואים על לא עוול בכפם. החברה הישראלית אפילו אינה שואלת בגלל מה כלואים רבים כל כך. כ-750 מהם כלואים חודשים ושנים בלא משפט, עצירים מינהליים - עניין שערורייתי בפני עצמו. גם מספר הקטינים מבהיל: כ-300 ילדים ונערים פלסטינים, כמחציתם לא נשפטו.
כיום אין כמעט משפחה פלסטינית שבניה לא ישבו בכלא. ואין עוד צעד היכול לשנות את האווירה במהירות כמו השחרור המיוחל של אסירים. לכן יש לתבוע עכשיו מהממשלה הישראלית לשחרר אסירים פלסטינים רבים, לא מפני שזו מחווה אלא אנטרס ישראלי שיביא לשחרורם של החיילים
|