[התמונה הבאה מגיעה מקישור שלא מתחיל ב https ולכן לא הוטמעה בדף כדי לשמור על https תקין: http://www.tam.co.il/7_1_2005/images/adin_big.gif]

בראיון האחרון עם השרה לשעבר יהודית נאות ז"ל הוא קטע את הצילומים כדי לסדר בעדינות את הצעיף שעל צווארה, שהסתיר את מכשיר הנשימה
[התמונה הבאה מגיעה מקישור שלא מתחיל ב https ולכן לא הוטמעה בדף כדי לשמור על https תקין: http://www.tam.co.il/7_1_2005/images/roo.gif]
כששוחח עם ויקטור יושצ'נקו, ראש ממשלת אוקראינה שפניו הושחתו, הוא עצר לרגע כי המתורגמן בכה מהתרגשות
[התמונה הבאה מגיעה מקישור שלא מתחיל ב https ולכן לא הוטמעה בדף כדי לשמור על https תקין: http://www.tam.co.il/7_1_2005/images/roo.gif]
ואפילו כשהוא פותח את מהדורת החדשות, מדי ערב שישי, הוא לא מפסיק לחשוב על ארבעת ילדיו ועל אשתו, שמדליקה נרות שבת לבדה
[התמונה הבאה מגיעה מקישור שלא מתחיל ב https ולכן לא הוטמעה בדף כדי לשמור על https תקין: http://www.tam.co.il/7_1_2005/images/roo.gif]
גלעד עדין, מגיש ועורך "האולפן המרכזי" של ערוץ 10, חוגג שנה לפרידה מערוץ 1 ומגלה את מי היה הכי רוצה לראיין בעולם: "את רון ארד. זה יקרה במטוס מגרמניה לישראל"

מאת: אתי אברמוב
צילומים: ריאן

[התמונה הבאה מגיעה מקישור שלא מתחיל ב https ולכן לא הוטמעה בדף כדי לשמור על https תקין: http://www.tam.co.il/7_1_2005/images/adin_big.jpg]

גלעד עדין, השבוע. "לא באתי מהתחום ועד היום אני מרגיש אאוטסיידר בברנז'ה"

השבוע בדיוק מלאה שנה למעברו של גלעד עדין מערוץ 1 לטובת ערוץ 10. בעיתוי כמעט מושלם מבחינתו התפרסם כי "האולפן המרכזי", מהדורת שישי שבעריכתו ובהגשתו, השיגה השבוע רייטינג ממוצע של 8.9 אחוזים והשאירה מאחור את "יומן" - אותה מהדורת שישי של הערוץ הראשון, שג'ו בראל לא נתן לו לערוך באופן עצמאי כמו שחלם לעשות.
כששואלים את עדין הוא מודה שזו סגירת מעגל יפה, אבל משתדל לא להפגין יותר מדי סיפוק. כמו פולני אמיתי, גם ברגעי האושר המקצועיים הוא לא יכול להשתחרר מרגשות האשם שמלווים אותו מדי שישי כשהוא עולה לשידור. "שמונה בערב, יום שישי, זו שעה לא קלה שצובטת לי בלב כל פעם מחדש", הוא מסביר.
למה בעצם?
"באותו זמן בדיוק אשתי מדליקה נרות שבת בבית ואוכלת לבדה עם ארבעת הילדים שלנו. אין רגע במהלך המהדורה שאני לא חושב על אשתי והילדים. עובר לי בראש איך בכתבות של יגאל צור בסוף המהדורה הם בטח מגבירים את הווליום. ואז אני במרוץ לגמור את הישיבה שאחרי החדשות כמה שיותר מהר כדי לעלות הביתה לירושלים, אולי הבנות הגדולות עוד ערות. אבל הן אף פעם לא".

אני ויושצ'נקו
("הופתעתי מהפתיחות")

[התמונה הבאה מגיעה מקישור שלא מתחיל ב https ולכן לא הוטמעה בדף כדי לשמור על https תקין: http://www.tam.co.il/7_1_2005/images/adin_yushchenko.jpg]

עם ויקטור יושצ'נקו. "יש לו ברק של מהפכה בעיניים"
צילום מתוך הטלוויזיה

אחרי שעתיים בחברת עדין, המסקנה המתבקשת היא שאם יש לכם סיפור רגיש למכור לתקשורת, עדין הוא איש הטלוויזיה שככל הנראה תעדיפו לפגוש. גם כמרואיין עדין מתקשה להתנתק מעמדת המגיש הרגיש: הוא עוצר את הראיון כמה פעמים כדי לשאול אם אני רוצה עוד מרק, עוד תה, עוד קפה, ממשיך ב"כדאי לך לאכול טוסט, זה נורא טעים ומשביע", ומקנח ב"מה זה, אין לך מעיל? איך תצאי החוצה בגשם הזה?".
ולמרות שעדין רחוק מלענות על הגדרת העיתונאי הדורסני, הוא חתום על שורת הישגים מקצועיים מרשימים בתקופה האחרונה: הוא האחרון שראיין את השרה לשעבר פרופ' יהודית נאות ז"ל. עדין גם היה מהבודדים שפגשו וראיינו את ויקטור יושצ'נקו, ראש ממשלת אוקראינה שסיפור השחתת פניו הסעיר את העולם.

בשבוע שעבר הציג עדין תיעוד מצמרר מאסון הצונמי של משלחת מטיילים מישראל, שכללה גם את אתי לוי וחמדה כהן ז"ל.
אז איך שכנעת את פרופ' נאות להתראיין?
"אני חייב להגיד שהבחירה שלה בי הפתיעה גם אותי. חשבתי שכאשת ציבור היא תרצה את הבמה הרחבה ביותר כדי להעביר את המסרים, וזה, מה לעשות, ערוץ 2 ולא ערוץ 10. המשא ומתן ארך שמונה חודשים. התחלתי להתכתב איתה ולהעביר לה מסרים. כתבתי לה שבשבילי היא מופת לאיש ציבור ושאני יודע שהיא ממשיכה לעבוד, גם אם רחוק מהעין הציבורית. אחרי שהיא התראיינה, הסבירו לי שהיא העריכה שאהיה הכי הגון, שאאפשר לה להתבטא גם בנושאים אחרים ולא אשאל רק על המחלה. אני בכלל חשבתי לראיין אותה כשהיא חולה ואז לחזור אליה כשהיא תבריא ולדבר על התקופה הקשה שעברה".

הרגשת שהיא הולכת להבריא?
"לא יודע. אני זוכר שהגעתי לראיון בתחושה שאני הולך לראות מישהי במצב קשה, ומצאתי אשה גאה, זקופה, לבושה יפה, מאופרת יפה. לא שבר כלי שמתמודדת שנה עם סרטן. כשהתיישבתי מולה היא באה עם בלוק כתיבה, כי ככה היא תקשרה. אמרתי לה להניח אותו בצד, כי זו טלוויזיה וחשוב לי לראות את העיניים שלה, את הבעת פניה כשהיא מדברת. אמרתי לה: 'דברי כמה שאת יכולה, תלחשי, ואני מקווה שנסתדר'. בהתחלה לא את הכל הבנתי. היו חסרות לי מלים, אבל ככל שהיא דיברה, כך התחלתי להבין ולשאול שאלות, ופתאום עיניה ברקו על כך שהיא מצליחה לתקשר".
עדין ראיין את נאות במשך שעתיים, מהן ערך רבע שעה מצולמת. הראיון היה רצוף הפסקות שנבעו מעייפותה הרבה. "באותו לילה, כשנסעתי מחיפה לביתי בירושלים, לא ידעתי אם אי פעם אחזור לראיין את יהודית נאות ז"ל או שזה הראיון האחרון. מצד אחד הבנתי שהמצב שלה קשה, ומצד שני היא שידרה המון כוח ואופטימיות. יכול להיות שבקשר עם נאות לא לגמרי הייתי עיתונאי. יצאתי ממנה עם דמעות".
וכשהיא נפטרה?
"זה קרה אחרי חודש. דקה לפני שעליתי למטוס בדרך לקייב כדי לראיין את ויקטור יושצ'נקו שמעתי שהיא נפטרה. הופתעתי, כי המוות שלה לא ישב לי בראש".

[התמונה הבאה מגיעה מקישור שלא מתחיל ב https ולכן לא הוטמעה בדף כדי לשמור על https תקין: http://www.tam.co.il/7_1_2005/images/yehudit_naot.jpg]

יהודית נאות ז"ל
צילום: אלעד גרשגורן

אני והילדים
("בבוקר הם קופצים עלי")
עד כמה שיישמע מוזר, עד גיל 27 גלעד עדין לא ידע כלל מה הוא רוצה לעשות בחיים. גם עכשיו, אם שואלים אותו, הוא לא בטוח שיחגוג יום הולדת 60 כעיתונאי.
הוא נולד בחיפה לפני 38 שנה לאם גיאוגרפית ולאב פרופסור מומחה למים. בשל עבודת האב נדדה המשפחה בין ישראל לארה"ב, עד שהשתקעה בירושלים. בדומה לשני אחיו האקדמאים, מחזיק עדין בתואר בכלכלה ומינהל עסקים ובתואר נוסף במינהל עסקים.
את ההכרות עם התקשורת עשה באחת מחופשות הלימודים, כשאת עינו לכדה מודעה מטעם בית הספר לקולנוע וטלוויזיה סם שפיגל המבשרת על פתיחת קורס לכתבי חדשות בהנחיית חיים יבין, דוד ויצטום, עמנואל הלפרין ושאר יהלומי ערוץ 1. בעקבות הקורס החל ידין לעבוד בערוץ. "לא באתי מהתחום ועד היום אני מרגיש אאוטסיידר בברנז'ה", הוא אומר, ולשם המחשה אף מוסיף ש"גלי צה"ל שמעתי לראשונה כשהייתי חייל במוצב בחרמון".
משפחתו, מעיד עדין, לא השלימה בקלות עם המעבר שעשה מעולם האקדמיה למה שנתפס בעיניהם כעולם הזוהר. "יש לי משפחה פולנית, כזו שאבא ואמא רוצים שהבן יהיה מהנדס. אני מניח שאם אפרוש היום מהתקשורת ואלך לטכניון, הם יעודדו את זה. לקח הרבה זמן עד שהצלחתי לשכנע אותם שבתחום השטחי הזה של הטלוויזיה אפשר לעשות עבודה מעמיקה. לקח להם הרבה שנים להבין ולהתגאות בהישגים שלי".
בשנת 95' נערך סקר על ידי "ידיעות אחרונות", ובו, תאמינו או לא, נבחר עדין לגבר השווה ביותר על מסך הטלוויזיה. הוא השאיר מאחור את אלון בן דוד וגדי סוקניק.
עדין, תושב שכונת מלחה בירושלים, נשוי לחני, בוגרת האקדמיה למחול בירושלים ובעלת סטודיו משלה, ואב לארבעה: ענבר (10), מעין (7), רועי (4) ורון (2). בשעות הפנאי הוא אוהב לבלות במועדון האומן 17.
איך מסתדר לך להיות אב לארבעה ילדים ולעבוד בכזה מקום עבודה תובעני?
"זה שבבוקר קופצים עלי ארבעה זאטוטים וכל אחד בו זמנית מנסה לספר לי משהו אחר שקרה לו במשך היום - אם זה מבחן בחשבון או לטאה שהילד מצא - נותן לי המון כוח להצליח בעבודה. כשאני חוזר מלילות של פיגועים אני עובר מיטה מיטה, מכסה אותם, מנשק אותם, למרות שהם ישנים ולא מרגישים כלום. העיסוק בחדשות נותן לך להעריך כל רגע שבו כולם בסדר".

אני ובראל
("בלי הבלגן הייתי נשאר")
אחד מהישגיו הגדולים של עדין בערוץ 1 היה משדר הבחירות של 2003 בהנחייתו, שנחשב למדויק ביותר מבין כלל הערוצים. באותה תקופה היה עדין מחליפו הקבוע של חיים יבין, הגיש את "מבט" פעם בשבוע והיה העורך של מהדורת "שבע וחצי".

[התמונה הבאה מגיעה מקישור שלא מתחיל ב https ולכן לא הוטמעה בדף כדי לשמור על https תקין: http://www.tam.co.il/7_1_2005/images/jo_barel.jpg]

ג'ו בראל
צילום: אלכס קולומויסקי

זמן קצר אחר כך, לאחר שהופסקה עבודתו של עורך "יומן" אלישע שפיגלמן, החליט מנכ"ל רשות השידור, יוסף (ג'ו) בראל, למנות את עדין לעורך תוכנית הדגל של ערוץ 1. עדין היה אמור לערוך את "יומן" במתכונת חדשה שנקבעה לו מראש: דן שילון וגאולה אבן מגישים, אורי דן ואמנון זכרוני מפרשנים. עדין העדיף שלא להיות עורך ללא מלה, ואף ביקש להסיר את שמו מקרדיט העורך.
אחרי חודשיים החליט עדין לעזוב, ובמקביל קיבל מהערוץ הצעה להחליף את רפיק חלבי כמנהל חטיבת החדשות. תוך כדי גם ערוץ 10 נכנס לתמונה, והציעו לעדין לקחת על עצמו את משדר שישי, שהוגש עד אז על ידי רינו צרור.
היענותו של עדין להצעה גרמה לטלטלה בערוץ 1, שסבל גם כך מנטישה המונית באותם ימים. "כשעזבתי נכנסו אלי עובדים ובכו", הוא נזכר. "זה ריגש והחמיא. פתאום הסתכלתי אחורה ואמרתי: 'וואו, עשר שנים גדלתי פה. הגעתי ילד בתחילת הדרך, ובסוף ערכתי את 'מבט''. אם לא היה קורה כל הבלגן, כנראה שהייתי נשאר".
בתוכניות הראשונות בערוץ 10 זכתה מהדורת "האולפן המרכזי" לרייטינג ממוצע של 2.5 אחוזים, נתון שלדברי עדין הגביר את האמביציה שלו להצליח. עדין מספר כי רק אחרי המעבר לערוץ 10 החל לעקוב אחרי נתוני המדרוג.

המעבר לטלוויזיה המסחרית היה הלם תרבות מבחינתך?
"בערוץ 10 דווקא נורא נוח. נותנים לך מסגרת של זמן שידור ותקציב וזהו. לא אומרים את מי לראיין, מי יפרשן ועל מה לעשות כתבות. בערוץ 1, כדי שירון דקל יקפוץ מוושינגטון לניו יורק צריך אישורי מנכ"ל. פה אני שולח כל שבוע כתבים מסביב לעולם. כשביקשתי מרוני קובן לעשות כתבה על שרית חדד, הוא אמר לי: 'צריך למהר, כי בשבוע הבא היא נוסעת לצלם קליפ ברומניה', אז אמרתי לו: 'סע איתה', ותוך יומיים הוא היה על המטוס. במשא ומתן עם יושצ'נקו לא התייחסתי בכלל לצד הטכני. ברגע שקיבלתי או.קיי, אמרתי למפיק: יש אישור, תארגן לי את הנסיעה, ולמחרת כבר הייתי על מטוס. הכל כל כך פשוט, כל כך קל, שאני אומר לעצמי: רק תחלום, תציב יעדים ואתה יכול לממש אותם".
מי המרואיין שהוא חלום חייך?
"הכי הייתי רוצה לראיין את רון ארד. כבר יש לי את כל השאלות בראש. זה יקרה במטוס בין גרמניה לשדה התעופה בעובדה. אני אהיה העיתונאי היחיד שיישב לידו, ואעזור לו לשחזר את העברית שהוא בטח שכח".

אני והביקורות
("משהו מתחיל לקרות")
למרות שהיה מבקר טלוויזיה שהשווה בין הכריזמה הטלוויזיונית של עדין לכריזמה של כיסא, מסתבר שהעובדה שהאיש על המסך בפריים טיים עושה את שלה. בכניסה לבית הקפה, כשאני שואלת את המלצרית אם גלעד עדין כבר הגיע, היא עונה בשאלה: "מי, זה שהיה בערוץ 1 ועבר לערוץ 10?". בהמשך ניגש לשולחן איש לא מוכר, ומספר לעדין שהתרגש מאוד מהראיון עם יושצ'נקו.
"אישית, הייתי מתבייש לעשות זאת", הוא אומר, "אבל יש משהו באופי הישראלי שמרגיש פתוח לבוא אליך, להגיב. הכי מפתיע אותי כשאנשים מצטטים משפטים ושאלות שלי מתוך כתבות. זה מאוד עוזר לי בשעות שאני יושב בחדר העריכה, לדעת שאנשים צופים ומסתכלים על הפרטים הקטנים".
אתה מקבל היום יותר תגובות מאשר כשהיית בערוץ 1?
"דווקא לא. בהתחלה רוני (יובל, שותפתו להגשה - א.א) היתה מתקשרת אלי ביום ראשון: 'תשמע, קיבלתי תגובות טובות על התוכנית. ואתה - שמעת משהו?', וכל מה שעניתי לה היה: 'לא, בדיוק יצאתי מהסופר והשומר שאל לאן נעלמתי'".
ואז נצבט לך הלב ואמרת: אולי עשיתי טעות כשהלכתי לערוץ 10?
"לא, כי זה לא הפתיע אותי. בשבוע לפני שעליתי הרייטינג היה 0.9 אחוז. ידעתי שלא רואים את הערוץ, לפחות לא בימי שישי.

[התמונה הבאה מגיעה מקישור שלא מתחיל ב https ולכן לא הוטמעה בדף כדי לשמור על https תקין: http://www.tam.co.il/7_1_2005/images/adin_yoval.jpg]

עם רוני יובל. "בשבוע לפני שעליתי הרייטינג היה 0.9 אחוז"
צילום מתוך הטלוויזיה

אמרתי לעצמי: אולי אנשים יזפזפו ויישארו, או שהשמועה שמשהו טוב קורה תעבור מפה לאוזן. והנה, זה עבד. נהג מונית דיבר איתי היום על הקלטת של תאילנד, והשומר של המערכת תחקר אותי על יושצ'נקו. אז אם זה מחלחל ומגיע, לא רק לצפון תל אביב אלא לנהגי המוניות ולשומרים, כנראה שמשהו מתחיל לקרות".
שנינו יודעים שאי אפשר להימנע מהשאלה הבאה: מי יותר טוב, אתם או ערוץ 2?
"אני לא אשמיץ את המתחרים ולא אעביר עליהם ביקורת. שום דבר לא ייקח את הערכתי לאהוד יערי או אמנון אברמוביץ', שעבדנו יחד שנים. אני זוכר שאמנון עבר אלינו מהעיתונות הכתובה, והיינו יושבים הרבה יחד וחושבים איך להעביר את המסר שלו לטלוויזיה. אמנון רצה ללמוד, ואני מפרגן לו ושמח שהיום הוא 'שוחה' בטלוויזיה כמו דג במים. גם הוא מרים אלי טלפון ומפרגן על ההצלחות שלי פה, למרות שאנחנו שעה מול שעה".

אם ברוממה נחשב עדין לכתב צעיר שלומד מטייקונים דוגמת חיים יבין, הרי שבערוץ 10 היה עליו להיכנס לנעליים אחרות לגמרי. "כולם פה כל כך צעירים", הוא צוחק, "בגלל זה אני אוהב לשבת במזנון עם קירשנבאום ולונדון".
כשאתה מסתכל על הכתבים, יש בך תסכול שהם הגיעו לאן שהגיעו הרבה לפניך?
"אולי לא באתי עם הביטחון של מי שמגיע מגל"צ, אבל כשאני יושב עם כתב בחדר העריכה, הוא מקבל את הערותי. הוא יודע שאני לא מישהו שהוקפץ לעמדת העורך אלא אחד שפעם היה כתב, ממש כמוהו".
אתה נתקל ביהירות אצל צעירים? בשחצנות שמחפה על חוסר ניסיון?
"לפעמים אני נתקל בחוסר ענווה של כתבים, בעיקר כשהם כותבים קריינות. יש רצון להקצין, להאדיר, לחדד. ואני בא ומעדן אותם".
ואז הם צועקים עליך שאתה הורס להם את היצירתיות?
"אני בטוח שכשהם יתבגרו הם יעריכו את זה".

אני והמוסר
("רייטינג זה לא הכל")
למרות הנוף התחרותי סביבו, עדין לא חושש להצהיר בגלוי כי "להיות אנושי יותר חשוב לי מרייטינג" וכי "רייטינג זה לא הכל". כך, למשל, את צילום הראיון עם נאות ז"ל הוא קטע באמצע, כדי לסדר בעדינות את הצעיף שעל צווארה, שהסתיר את מכשיר הנשימה.
כשהציג את תיעוד קבוצת המטיילים הישראלים שנקלעה לצונמי בתאילנד הוא הקפיד להרחיק את המצלמות מבני משפחתה של אתי לוי, אחת מקורבנות האסון, ברגע שבו התבשרו על מותה. "כשהיו קטעים מאוד קשים, בחרנו לא לשדר", הוא מעיד. "למשל, לא הקרנו את הקטע שבו הבן התקשר להגיד שכנראה יש זיהוי, פניהם נפלו והם קלטו שאמא שלהם איננה. לא חשבתי שצריך לשדר את זה. בסוף הם יצאו, חיבקו אותי, אמרו תודה רבה. לא הבנתי איזה כוחות יש להם. להגיד תודה רבה שעזרתם לנו ברגע הכי נורא בחיינו? לי לא נותר מה לעשות מלבד לחבק אותם".
יהיו שיחלקו על יכולתך המקצועית. אתה, כעורך, לא משדר את הדם, את תמצית הרייטינג?

"החוש העיתונאי זה לתת לצופה האינטליגנטי תחושה שמדובר ברגע דרמטי בלי לפגוע בכבוד של המצולם. אני בהחלט בתחרות מול האחרים, אבל ברגע שאשיג את המרואיין, אין שום סיבה להביך אותו רק כדי שיהיה לי רייטינג של 8.5 אחוזים במקום 8. יכולתי להגיד בסוף השידור: לפני דקות אחדות קיבלנו את הבשורה שזיהויה של אתי ודאי. אבל לא אמרתי אף מלה, למרות שכשיצאנו מהאולפן בדיוק הודיעו לנו שאפשר לפרסם. אז נראה כאילו פספסנו, אבל אני ישנתי טוב באותו לילה. יכולתי להגיד משהו קורע לב וכל הצופים היו אומרים 'וואו', אבל אני הייתי מתהפך במיטה".
מה דעתך על ההחלטה של הערוץ שלך לשלם לעזאם עזאם?
"זו החלטה שהטרידה אותי, אני מודה. אבל אחרי שראיתי את הראיון הייתי שלם עם ההחלטה. עזאם עזאם, בכל אופן, לא סחט אף אחד. הוא החליט להרוויח כסף מהראיון, כמו שהערוץ הרוויח מזה. אני במקומו לא הייתי דורש כסף. אבל את לא שואלת עליו, את שואלת האם אנחנו היינו בסדר - והיינו".
אתה, ב"אולפן המרכזי", תשלם כסף?
"אני מעדיף שלא".

[התמונה הבאה מגיעה מקישור שלא מתחיל ב https ולכן לא הוטמעה בדף כדי לשמור על https תקין: http://www.tam.co.il/7_1_2005/images/adin_closeup.jpg]