 |
08-01-2005, 16:52
|
 |
|
|
חבר מתאריך: 05.06.02
הודעות: 21,476
|
|
|
"המצפון הלאומי" יגן על חופש הביטוי של הימין
"המצפון הלאומי" יגן על חופש הביטוי של הימין
יום שבת, 8 בינואר 2005, 17:35 מאת: אביבה לורי, הארץ
האגודה לזכויות האזרח זכתה במשך השנים לתדמית של גוף שמאלני קיצוני. 2005 עשויה לזמן ברית מפתיעה בין הארגון, שבראשו עומד הומו מוצהר, לבין מתנגדי הפינוי ועונדי הטלאי הכתום
עוד בכתבה:
נוגעים בעצבים הרגישים של הציונות»גירוש אנשי החמאס ללבנון בישר את השינוי»"רבין קרא לנו 'האגודה לזכויות החמאס'"»לא מחמיץ אף מצעד גאווה»נגד סירוב סלקטיבי»"אפילו לטרוריסטים יש זכויות"»2005 תהיה סוערת»
לפני עשר שנים עתרה האגודה לזכויות האזרח נגד שירות בתי הסוהר. בעתירה היא ייצגה את אבי גולן, אסיר בכלא אשמורת שנידון על מעשי מרמה וביקש לפרסם במקומון נתנייתי טור עיתונאי על מעלליו בכלא. הסוהרים לא התלהבו מהרעיון, גולן עתר לבית המשפט המחוזי, אך זה דחה את בקשתו. הוא פנה אל האגודה לזכויות האזרח, שהגישה ערעור לבית המשפט העליון, אשר נעתר לבקשת גולן, וערך באותה הזדמנות דיון עקרוני בזכויות אסירים - דיון שקבע משנה סדורה. אסירים זכאים לכל הזכויות שלא נובעות עקרונית מעצם המאסר, נכתב בפסק הדין של השופטים אליהו מצא, דליה דורנר ומישאל חשין, וחייב להיות אינטרס כבד משקל שישלול מהם את הזכויות הללו.
בישיבה שהתקיימה לפני חצי שנה בהנהלת האגודה לזכויות האזרח הוחלט, אחרי שנים של ויכוחים פנימיים סוערים, כולל משבר חמור לפני שנתיים, לקבוע עמדה ביחס לכיבוש כמצב מתמשך של הפרת זכויות האדם. ההחלטה התקבלה ברוב גדול: "האגודה לא נוקטת עמדה באשר להחלטות מדיניות כדוגמת הסדרים כאלה ואחרים ביחס לסיום הסכסוך והכיבוש אלא באשר להשלכותיהם על זכויות אדם ואזרח. הפגיעות בזכויות אדם באוכלוסייה הפלסטינית הנובעות מההתנחלויות הן פרי של משטר כיבוש המקיים שתי מערכות נורמטיביות שונות, הנותנות עדיפות למתיישבים היהודים בשטח הכיבוש על פני התושבים המקומיים, הפלסטינים. מצב זה מנוגד מעצם טבעו לזכויות אדם... לאור זאת האגודה לא רואה בעצם פינוי התנחלויות פגיעה בזכויות אדם ולא תייצג מתנחלים בטענה זו, אלא במצבים בהם יינקטו כלפי מתנחלים, תוך כדי תהליך הפינוי, פעולות פוגעניות שאינן מוצדקות".
בין העתירה בשמו של גולן להחלטה להתייחס מפורשות לכיבוש כהפרת זכויות אדם נפרש אחד העשורים הסוערים בתולדות המדינה, וגם בפעילותה של האגודה לזכויות האזרח. מארגון שנטל על עצמו להילחם נגד עוולת אזרחיות במדינה פחות או יותר מתוקנת נהפכו האגודה וחבריה למי שרואים עצמם מצפן מוסרי של מדינה לגמרי לא מתוקנת - עמדה שמעוררת לעתים קרובות לא רק ביקורת ציבורית רמה, אלא גם מאבקים פנימיים מרים בתוך האגודה. על הפעילות המשפטית של האגודה מנצח בעשר השנים האלה עו"ד דן יקיר, היועץ המשפטי שלה מאז 1995.
זו תקופת הכהונה הארוכה ביותר של יועץ משפטי באגודה שמזוהה עם התפקיד באופן כל כך מוחלט. ד"ר נטע זיו-גולדמן, מנהלת מרכז התוכניות הקליניות בפקולטה למשפטים באוניברסיטת תל אביב, מכנה את יקיר בחיבה "אינסטיטוציה" (מוסד). היא היתה היועצת המשפטית של האגודה לפניו וסבורה שהיום האגודה, במידה רבה, זה הוא, והוא זאת האגודה, על אף שהוא שכיר ואינו חבר הנהלה: "יש אחד ויחיד כזה, במובן האוטוריטה המקצועית, כושר ההתמדה, אוצר הידע והחוכמה".
יקיר, צנוע וקצת ביישן, פעיל באגודה כבר יותר מעשרים שנה, עוד מהתקופה שהיה סטודנט למשפטים. מכיר כל בג"ץ וכל עתירה. הוא, בניגוד לחלק מחברי ההנהלה לא מרגיש שהאגודה שינתה במשהו את המחויבות שלה, או הפכה מיליטנטית יותר ממה שהיתה תמיד. "אני לא רואה במה. אנחנו ממשיכים בפעילות הגנה על זכויות אדם בכלל ובשטחים בפרט, כי שם היקף הפגיעה הוא הגדול והחמור ביותר".
נוגעים בעצבים הרגישים של הציונות
העתירה בשם חופש הביטוי של האסיר גולן, שאותה הגיש יקיר, היא דוגמה לפעילות בתחום זכויות אדם קלאסיות כמו שוויון הזדמנויות, חופש פוליטי, זכויות בני זוג, חופש העיסוק והזכות לשוויון. חלק מהעתירות שהגישה האגודה בסוגיות כאלה היה שנוי במחלוקת, אבל רבות קבעו נורמות שהתקבלו באהדה בקרב ציבור רחב, גם אם נתפשו כעתירות של המעמד המבוסס: בג"ץ אליס מילר, הצוערת הראשונה בקורס טיס (1994), מינוי חבר לא אורתודוקסי למועצה דתית (1994), זכות הידועה בציבור להוסיף לשמה את שם משפחתו של הידוע בציבור (1994), עתירה נגד שר החינוך, זבולון המר, שיתיר לשדר תוכנית טלוויזיה על נוער הומוסקסואלי (1997), עתירה לביטול פקודת העיתונות (1996), רישום בת זוג כאם מאמצת של הילד של בת זוגה (1999).
בג"ץ קעדאן, שהגישה האגודה ב-1995 נגד מינהל מקרקעי ישראל והסוכנות היהודית, הוא דוגמה לעתירה שהיתה רחוקה מאוד מהקונסנזוס ונגעה בעצבים הרגישים של הציונות. עאדל ואימאן קעדאן, ושתי בנותיהם, ביקשו לבנות את ביתם בישוב קציר אך נדחו בטענה שהסוכנות היהודית, שהקצתה את הקרקע לקציר ממאגר אדמות המדינה, מיישבת על אדמותיה רק יהודים. בג"ץ בהרכב של חמישה שופטים, כולל הנשיא ברק, קבע ברוב קולות שעל פי עקרון השוויון על המדינה לאפשר לזוג קעדאן לרכוש קרקע בקציר ולהתיר להם להתיישב ביישוב.
"עשינו את זה בהמון הסתייגויות, ואמרנו שאחרי 50 שנה אפשר כבר לחזק את אלמנט השוויון בהתיישבות על קרקע ציבורית", אומר חבר הנהלת האגודה עו"ד דורי ספיבק, מהפקולטה למשפטים באוניברסיטת תל אביב. את קעדאן ייצגו בבג"ץ היועצת המשפטית של האגודה באותה תקופה עו"ד נטע זיו, שהתחילה את המהלך, ויקיר שליווה את הדיונים עד מתן פסק הדין ב-2000.
גירוש אנשי החמאס ללבנון בישר את השינוי
האגודה לזכויות האזרח הוקמה ב-1972 בידי נציגי העלית האקדמית והמשפטית, רובם פרופסורים באוניברסיטה העברית ממוצא אנגלו-סאקסי. השם "זכויות אזרח" שתורגם מהמונח האמריקאי "civil rights", נבחר כברירת מחדל. במקור התכוונו המייסדים לקרוא לארגון האגודה לזכויות אדם, אבל השם היה תפוס בידי ארגון לא פעיל. במקביל פעלה "הליגה לזכויות האדם והאזרח", בה שלטה קבוצת קומוניסטים ואשר התפרקה ב-1990.
המודל האידיאלי בעיני המייסדים של האגודה היה גוף בלתי מפלגתי, דוגמת האיגוד האמריקאי לחרויות אזרחיות (Civil Liberties Union American- ACLU), מוסד ליברלי בעל תפישת עולם הומניסטית. הקבוצה הקטנה שחבריה עבדו בהתנדבות קיבלה משרד קטן בירושלים ושירותי מזכירות מברני רזניקוף, מנהל הוועד היהודי אמריקאי, שהיה פעיל מרכזי בתהליך ההקמה. הנושא הבוער ביותר באותם ימים היה הפגנות הפנתרים השחורים בירושלים.
"ההפגנות היו סוערות והגישה של המשטרה היתה מאוד עוינת. זכות ההפגנה לא היתה מוגנת כמו היום", אומר דוד קרצ'מר, פרופסור למשפטים באוניברסיטה העברית, מדור המייסדים שהיה חבר בהנהלת האגודה ובתקופות שונות גם היו"ר שלה באמצע שנות ה-80 ואחר כך בתחילת שנות ה-90. "בתחילת הדרך לא התקבלנו בכלל", הוא אומר. "לא היינו מוכרים ולא היתה לנו השפעה כלשהי. כל מה שעשינו היה להודיע למשטרה לפני הפגנה שנשלח משקיפים". המשקיפים אכן נשלחו, אבל המשטרה המשיכה לפזר את ההפגנות בכוח מופרז. קרצ'מר אומר שעד תחילת שנות ה-80 ההרגשה היתה שהאגודה היא גוף על הנייר בלבד.
ב-1976 נבחר הנס קלינגהופר, פרופסור למשפטים וחבר הכנסת מטעם הליברלים וגח"ל, לנשיא הראשון של האגודה. כיום, כשזכויות אדם נתפשות כמנדט של השמאל, קשה לחשוב על חבר כנסת מהליכוד מכהן בתפקיד זה. בתחילת שנות ה-80 נכנסה לפעולה "הקרן החדשה לישראל", שהחליטה לטפח ולממן את האגודה לזכויות האזרח, ועושה זאת עד היום.
זה היה קו פרשת המים בין אגודה ירושלמית על הנייר לבין הארגון שנבנה מאז. הכסף סייע לגייס אנשי מקצוע בשכר ולהקים סניפים בתל אביב ובחיפה. אבל את הרוח הגבית החזקה לפעילות האגודה נתן השופט אהרן ברק ב-1988, בפסק דין שבו העניק את זכות העמידה בבג"ץ לא רק למי שנפגע באופן אישי מאחת מרשויות המדינה, ובכך סלל את דרכה של האגודה לייצג אינטרסים כלל-ציבוריים. עם פרוץ האינתיפדה הראשונה בדצמבר 1987 הפכה האגודה לכתובת לטיפול בזכויות אזרח של פלסטינים בשטחים, שעתרה בעניינם פעמים רבות נגד הריסות בתים ועוולות אחרות.
כעבור חמש שנים, בדצמבר 1992, הורה ראש הממשלה יצחק רבין באישון ליל על גירוש 400 אנשי חמאס ללבנון. "זה היה האירוע שבישר על השינוי בנושאים שבהם האגודה עוסקת", אומר יקיר, שהיה אז עורך דין במחלקה המשפטית של האגודה. "בזכות העתירה שלנו התקבל צו ההגנה הדרמטי. בלילה התחילו להגיע שמועות על גירוש המוני. לאה צמל ואנדרה רוזנטל קיבלו טלפונים ממשפחות מודאגות והגישו עתירות פרטיות. השופט ברק היה התורן באותו לילה, והם התחילו לרוץ אליו הביתה עם שמות המגורשים. בשלב מסוים לאה צמל ביקשה צו כללי שיעצור את הגירוש. חיפשנו את יהושע שופמן, היועץ המשפטי של האגודה באותה עת, אבל הוא היה בהרצאה, ורק ב-11 בלילה הצלחנו לתפוס אותו.
"הוא נסע למשרד, שירבט בכתב יד עתירה לעצור את הגירוש בשם העמותה, רץ לברק הביתה וחיכה בחדר המדרגות. ברק התקשר לרשם בית המשפט העליון ושאל בכמה אנשים מדובר, וכשהתברר שמדובר ב-400, הוציא צו ביניים לעצור את האוטובוסים שכבר התקרבו לגבול לבנון וקבע דיון לפניו, ל-11 בבוקר ביום למחרת", מספר יקיר. "אבל בשלוש בבוקר העירו אותי, ואמרו שהדיון יתקיים בחמש לפנות בוקר. האגדה מספרת שרבין צילצל לשמגר, שהיה נשיא בית המשפט העליון, וביקש להקדים את הדיון. נסעתי לירושלים, הייתי בדיון יחד עם יהושע. פסק הדין היה אחד הכישלונות המהדהדים שלנו".
"רבין קרא לנו 'האגודה לזכויות החמאס'"
"בג"ץ הרגיש כנראה שזה מעבר לכוחו המוסדי לעמוד מול הממשלה והצבא. ובאותו לילה רבין התבטא בחריפות וקרא לנו 'האגודה לזכויות החמאס'. כמו שהוא אמר, אחרי שערפאת חזר לעזה, 'כמה טוב לו בלי בג"ץ ובלי בצלם'. זה עורר התרגשות באגודה. היו ששאלו איך נוכל להמשיך לפעול, אני מיד אמרתי שזה מאוד משמח אותי כי מעמדנו עולה ומתחזק".
האגודה רשומה כעמותה עם קרוב ל-1,000 חברים ו-40 עובדים בשכר, שמונה מהם ערבים. היא מעסיקה 12 עורכי דין, מהם שלושה ערבים, בשלושה משרדים בחיפה, תל אביב וירושלים. בהנהלת האגודה 12 חברים, מתוכם שלושה ערבים. תקציב האגודה השנתי הוא 1.5 מיליון דולר, מהם רק 5% מקרנות, חברות ותורמים פרטיים בישראל. כ-22% מהתקציב מקורם בקרנות פרטיות באירופה, בעיקר הולנד, שווייץ ובריטניה. השאר, 73%, בא מארה"ב: כמחצית מ"הקרן החדשה לישראל" והיתר מקרנות פרטיות של יהודים ליברלים שתומכים אידיאולוגית בפעולות האגודה. "בישראל אין תרבות של נתינה למטרות כאלה", אומר יקיר, "אנחנו מנסים לגייס, אוספים דמי חבר מחברי העמותה, יש לנו מופע התרמה שנתי, אבל זה שולי מאוד".
נשיא האגודה בשלוש השנים וחצי האחרונות הוא הסופר סמי מיכאל, לראשונה בתולדותיה, לא משפטן. באגודה פעילות כמה מחלקות אך הגדולה והתקשורתית מכולן היא המחלקה המשפטית שאת רוחה ואופיה מעצב יקיר כבר כמעט עשר שנים. "קשה לתאר את דן בלי האגודה ואת האגודה בלי דן", אומר חבר הנהלת האגודה, ד"ר אייל גרוס מהפקולטה למשפטים באוניברסיטת תל אביב. "בכל שאלה משפטית, קטנה או גדולה, אומרים אצלנו, 'נשאל את הכהן הגדול'".
לא מחמיץ אף מצעד גאווה
הכהן הגדול נולד בחיפה לפני 45 שנה. ילד אמצעי בין אח בוגר לאחות צעירה. כמו הוריו לפניו הוא למד בבית הספר הריאלי, וזוכר את עצמו מגיל צעיר לוחם לזכויות צדק בסיסיות ומתקומם נגד עוול. אבל יותר מהכל, הוא זוכר, רצה להיות שחקן תיאטרון. "הייתי בחוגים דרמטיים, שיחקתי במחזות בבית רוטשילד והיה לי רק דבר אחד בראש. משחק".
בצבא הוא שירת בחיל הים, בסטי"לים, כמו אביו ואחיו לפניו. במהלך הצבא הוא נרשם לחוג לתיאטרון באוניברסיטת תל אביב. "אבל הם עשו לי טובה ולא קיבלו אותי", הוא אומר, "הייתי די מופנם. עשיתי בחינות. עשיתי קטע קומי וקטע טרגי, עברתי לשלב השני ובקטע שאתה צריך להציג מה אתה עושה כשאתה נתקע מעלית, נתקעתי ולא הצלחתי לבטא את עצמי וקיבלתי הודעה שלא התקבלתי. גם לגל"ץ לא קיבלו אותי. הריאלי המליץ עלי כקריין, היה לי קול רדיופוני, הייתי תמיד מקריא בעצרות של הריאלי, 'יזכור' בימי זיכרון באיצטדיון. נשלחתי לבחינות, הקראתי חדשות, אבל לא התקבלתי.
"אני לא זוכר מאיפה צץ נושא המשפטים אבל כבר היה מאוחר, אוגוסט 1980, איחרתי את ההרשמה והפופולריות והפריחה של הפקולטה למשפטים כבר התחילה והיה קשה להתקבל. אז אבא שלי, שמעולם לא קיבל לא כתשובה, אמר: 'נלך לפקולטה, ניפגש עם הדקאן ונסביר לו את העניין'. וכך היה. הלכנו לפקולטה למשפטים באוניברסיטת תל אביב, דיברנו עם המזכירות והן אמרו לנו להיכנס לפנינה הררי, ראש מנהל הפקולטה, אחותה של דורית בינייש, לא ידענו שהיא בעצם מנהלת את העניינים. הסברנו את המצב, ובאותה תקופה הציון של הפסיכומטרי היה סוד כמוס. היא הרימה טלפון למרכז למרשם וביררה את הציון ואמרה לאבא שלי שאם היה לה בן עם ציון כזה בפסיכומטרי - עד היום אני לא יודע מהו - והוא היה הולך ללמוד תיאטרון, היא היתה תולה אותו עם הרגליים למעלה. הגשנו בקשה מיוחדת לוועדת לחריגים והתקבלתי ועברתי לגור בתל אביב".
את ההתמחות עשה יקיר אצל השופט משה טלגם ולאחר מכן במשרדו של עורך הדין בועז רוה, והתאהב בחוויית ההופעה בבית המשפט, שהיא בעצם תיאטרון לכל דבר. "יש תלבושות, תפאורה, טקסטים, קהל - וכללי משחק ברורים שבתוכם מאלתרים", הוא אומר, "ואני מאוד נהנה מזה".
ב-1982, בשנת הלימודים שנייה, ראה באוניברסיטה מודעה שמחפשים סטודנטים מתנדבים לאגודה לזכויות האזרח. כעבור כמה חודשים, "האגודה הוציאה ספר והזמנתי אותו ופרופסור רות גביזון, שהיתה אז היו"ר האגודה, באה לבקר את אמה בחיפה והביאה את הספר לבית הורי. נפגשנו בבית קפה שכונתי, היא באה עם הכלבה שלה, דיברנו, הכלבה אכלה גלידה, וזמן קצר אחרי זה התחלתי להיות רכז הסניף התל אביבי של האגודה, בשדרות בן ציון, משרה חלקית בשכר. אחר כך הפכתי ליו"ר סניף תל אביב.
"ההנהלה היתה מתכנסת פעם בחודש בירושלים וביקשו מכל סניף לשלוח נציג ואף אחד מתל אביב לא רצה לנסוע לירושלים אז אני התחלתי לנסוע. הייתי מתלבש חם, שני זוגות גרביים, ונוסע. שם פגשתי את כל הגדולים: קרצ'מר, שופמן, מרדכי קרמניצר, כולם פרופסורים למשפטים".
באותה תקופה האגודה התלבטה בשאלת מאיר כהנא. היתה התנגדות עקרונית להתייחס להתבטאויות שלו כאל עבירה פלילית. "אני אמרתי שצריך לגנות את זה ולהתמודד בשוק הדעות", אומר יקיר, "אבל לא להפוך את זה לעבירה. אחרי שהוא נבחר לכנסת, הדעות באגודה התהפכו ותמכנו בתיקון לחוק הסתה לגזענות".
ב-1988 קיבל יקיר מלגה מ"הקרן החדשה" ללימודי תואר שני באוניברסיטה האמריקאית בבירת ארה"ב, וושינגטון. המלגה היתה לשנתיים וכללה לימודים והתמחות בארגון לזכויות האזרח באמריקה ושנה של עבודה באגודה בארץ. באותה תקופה הבין יקיר שנושא זכויות אזרח בוער בעצמותיו והמלגה איפשרה לו להצטרף לאגודה כעורך דין מן המניין. עד היום הוא זוכר את החוויה האמריקאית כחוויה מעצימה, מסיבות רבות. העיקרית היתה יציאתו מהארון. "עבדתי בסניף של הארגון לזכויות אזרח בניו יורק בסמסטר הקיץ, ובעקבות החוויה הניו יורקית, כולם היו הומואים, מהמזכיר ועד ראש הפרויקט, יצאתי חלקית מהארון, סיפרתי רק למשפחה".
יקיר אומר שהרגיש שהוא הומוסקסואל כבר בגיל 13, אבל שמר את הגילוי לעצמו. "קשה לי לשחזר מה בדיוק ידעתי ומה חשבתי, זאת היתה תקופה אחרת מהיום, אבל היה לי ברור שאני הומו, ולא היו לי יסורי מצפון".
איך ילד בן 13 מתמודד עם סוד כזה?
"היה לי ברור שיש עם הגילוי הזה בעיה חברתית, לכן לא סיפרתי לאיש, אבל אף פעם לא חשבתי שאני לא נורמלי או לא בסדר. מההתחלה הרגשתי שלם עם עצמי".
איך בעצם ידעת?
"הרגשתי משיכה לבנים, חברים לכיתה, מורים. בתיכון היתה מישהי שהייתי מיודד איתה והיא רצתה שנגדיר את עצמנו כבני זוג. אני היססתי, ונעתרתי, אבל לא היה בינינו שום דבר, ושנים אחרי זה היא השתוממה למה לא התנשקנו. בגיל 23 סיפרתי להורי, וכמה שנים אחרי זה לאחי ולאחותי ולכמה חברים קרובים, אבל רק כשחזרתי מהלימודים בוושינגטון יצאתי מהארון. היום נושא זכויות הומואים חשוב לי, ובכל פעם שזה עולה, אני מופיע בתקשורת ואומר שגם אני הומו.
"ב-1992 עבר בכנסת התיקון לחוק הזדמנויות בעבודה. כשניסחתי את ההצעה לתיקון לחוק, הוספתי גם נטיות מיניות, וזאת היתה הפעם הראשונה שבכנסת, בוועדת העבודה והרווחה בראשות אורה נמיר, דנו בזכויות של הומואים ולסביות. היה לי ברור שאין שום סיכוי שהתוספת הזאת תתקבל, אבל היה לי חשוב שהנושא יעלה בכנסת וייפתח דיון ציבורי, ואולי בעוד דור או שניים נגיע לזה. להפתעתי התיקון זכה לתמיכת הממשלה והתקבל יחסית מהר וקל".
המצב בישראל מבחינת זכויות הומואים ולסביות טוב יותר מבמדינות רבות, אבל יקיר אומר כי הוא בכל זאת נתקל לא פעם בגילויי הומופוביה. מדי שנה הוא משתתף פעיל במצעד הגאווה וזוקף לזכותו זכות ראשונים. "מאז הכינוס הראשון בגינת שנקין ב-1993 לא החמצתי אף מצעד גאווה, חוץ מזה שהיה ביום הלווייתו של אבא שלי, לפני שנתיים וחצי. כל שנה משובבת נפשי מחדש לראות את אלפי האנשים צועדים בגילוי ובגאווה באבן גבירול".
לא, אין לו כרגע בן זוג קבוע, ועל אף הבייבי בום האדיר בקהילה, הוא לא חושב להביא ילדים לעולם. "אלי באופן אישי זה לא מדבר", הוא אומר.
נגד סירוב סלקטיבי
את הקו החדש שהתוותה האגודה בשנה החולפת הובילו חברי הנהלה צעירים יחסית. דור חדש של פעילי זכויות אדם המייצגים זרם מיליטנטי ביחס לכיבוש, בהם גרוס וספיבק. "אני חשבתי שצריך להתייחס לכיבוש עצמו", אומר גרוס, "שצריך לרענן את הזיכרון של האנשים, כמו שכתב אלבר קאמי ב'הדבר', שלפעמים צריך להזכיר ששתיים ועוד שתיים הם ארבע. בעיני זאת אמירה שהיתה צריכה להיאמר קודם, והיא איננה אמירה פוליטית. ההחלטה התקבלה ברוב גדול מאוד. קדמו לזה ויכוחים וחילופי דברים בדואר האלקטרוני עד שלבסוף הושגה נוסחת הפשרה. היו חברי הנהלה שהשוו את הכיבוש לאפרטהייד בדרום אפריקה. תארי לך שפעיל ארגון זכויות אזרח בדרום אפריקה יגיד שהוא מתייחס רק להפרת זכויות בתוך האפרטהייד אבל לא מתייחס לתופעת האפרטהייד עצמו".
וספיבק מוסיף: "הגיע הזמן לומר שההתנחלויות עצמן מביאות להפרת זכויות אדם, מעצם קיומן בתוך האוכלוסייה הפלסטינית ודרך הכבישים העוקפים. הרבה זמן חששו באגודה לומר את זה, כדי להימנע מזיהוי פוליטי, אבל אני חושב שאין מנוס אלא לומר דברים ברורים".
כאשר מעמתים את יקיר עם כך שבשנים האחרונות גוברת האי נחת בציבור על כך שהאג'נדה של האגודה שמאלנית מדי, הוא אומר: "כל הפעילות שלנו הנוגעת בזכויות אדם בשטחים צובעת אותנו, למרבה הצער, בצבע שמאלני-פוליטי. זהו חוסר הבנה ל'אני מאמין' שלנו, למנדט שלנו. זה נובע מההנחה המוטעת שזכויות אדם בשטחים הן עניין פוליטי, ושמי שמתנגד לנוכחות ישראל בשטחים, הוא בעד הפלסטינים, ומי שתומך בהמשך הכיבוש, הוא בעד לפגוע בפלסטינים. אנחנו לא הפכנו ליותר פוליטיים אלא שבאינתיפאדה השנייה, מצב זכויות האדם בשטחים נעשה גרוע ביותר וזה חייב אותנו להערכות חירום בגלל היקף הפגיעות וחומרתן".
המנדט שלכם כאגודה ישראלית איננו להגן על זכויות אדם של ישראלים?
"לא. המנדט שלנו הוא להגן על זכויות אדם בכל מקום שבו הן נפגעות על ידי רשויות ישראליות. בכל מקום שבו ישראל נמצאת, אנחנו נמצאים. אחת העתירות החשובות שהגשתי, ב-1999, ביחד עם תמר פלג מ'המוקד להגנת הפרט', היתה נגד החזקת עצורים בכלא אל-חיאם בדרום לבנון והעינויים שהם עברו במשך שנים ארוכות בלי משפט. הדיון בבג"ץ התרכז בשאלה אם דרום לבנון היא חלק מהשטחים. השופט ברק טבע את המושג שהחייל הישראלי נושא בצקלונו בכל אשר ילך את המשפט החוקתי ואת המשפט הציבורי הישראלי - ולכן בשטחים הוא כפוף לחוק הישראלי, ואנחנו טענו שהוא הדין בדרום לבנון, שישראל החזיקה בשליטתה. הפרקליטות טענה שישראל לא כובשת את דרום לבנון.
"היה דיון גדול, ובג"ץ חשש מאוד להיכנס לזה וביקש מאיתנו להגיש ראיות על גבי ראיות בתחום הסמכות. הבאנו היתרי תנועה שצה"ל הוציא ללבנונים והדיון נמשך קרוב לשנה אבל הנסיגה מדרום לבנון ייתרה את המשך הדיונים. בכל מקרה הרגשנו את הקשיים שהיו לבית המשפט לדון בסוגיה כל כל סבוכה ומורכבת".
אתם עוקצים את בג"ץ במקומות הרגישים ביותר?
"כן, זה התפקיד שלנו. למול עינינו זכויות האדם, ואם אנחנו מגינים על פלסטינים, זה במנדט שלנו כי הם נפגעים על ידי רשויות ישראליות. אבל חשוב לראות את זה בספקטרום הרבה יותר רחב. אני מאמין שבסופו של יום אנחנו נותנים שירות לחברה הישראלית".
למה לכם לטפל בנושא שהוא ייחודי ל"בצלם", למה שלא תתרכזו בהפרות זכויות אדם בתחומי הקו הירוק?
"מסיבות היסטוריות. כשהאגודה הוקמה לא היה 'בצלם', ואחרי שהוא קם, הם טיפלו בעיקר בתיעוד ואיסוף מידע, ואז עוד לא היו ארגוני זכויות אדם אחרים בשטחים".
אבל עכשיו יש.
"עכשיו הפגיעות בזכויות אדם בשטחים הן כל כך חמורות שאני לא רואה אפשרות שאנחנו נפסיק לטפל בהן".
תטפלו עכשיו בזכות הסירוב של המתנחלים?
"לא. אבל נטפל בחופש הביטוי שלהם. לגבי סרבנות העמדה המסורתית של האגודה היא שזכותו של האדם לסרב לשרת בצבא מטעמים פציפיסטיים. האגודה לא מכירה בזכות האדם לסירוב סלקטיבי, למשל לשרת בלבנון או בשטחים. לסרב לפקודת ההתנתקות, הוא סירוב סלקטיבי, שלא מוכר כזכות אדם. אותנו למשל מאוד מדאיג העליהום נגד פנחס ולרשטיין שאמר שיהיה מוכן ללכת לכלא ולא להתפנות. רבנים מחב"ד ביקשו במכתב ליועץ המשפטי לממשלה לפתוח בחקירה נגד ראש הממשלה מפני שהוא משתף פעולה עם 'הנאצים' בעניין תוכנית ההתנתקות. זה בסדר, לדעתנו, שהפרקליטות הודיעה להם שהיא לא רואה טעם לפתוח בחקירה, אבל זה מדאיג שנאמר להם שיזהרו בדבריהם כי יש חשש לפלילים. לדעתנו, זהו חלק מחופש הביטוי הפוליטי הלגיטימי. הסתה לאלימות היא עבירה פלילית רק כאשר יש חשש ממשי שכתוצאה ממנה תתבצע אלימות".
כשצועקים מוות לערבים במגרשי כדורגל?
"זו הסתה לגזענות, אבל אני לא חושב שמישהו באמת חושש לחייו כתוצאה מזה. לעומת זאת כשמנהיג, במהלך הפגנה, קורא מוות למגזר כלשהו, יש פוטנציאל ממשי שהמון מוסת יעשה משהו בעקבות כך, וזאת הסתה לאלימות".
הטלאי הכתום הוא מבחנו של חופש הביטוי, אומר יקיר, עם כל ההבנה לקושי הרגשי הגדול לאנשים רבים, הוא אינו רואה בכך עבירה על שום חוק. להיפך. האגודה פנתה לח"כ יולי תמיר, בעבר חברת הנהלה של האגודה, במחאה על הצעת חוק שהיא הגישה לכנסת בעקבות פרשת הטלאי, שמטרתה לקבוע כעבירה פלילית כל שימוש בדימוי מהשואה.
באופן יחסי, את מניין אנשי הימין שהאגודה הגנה על זכויותיהם אפשר לספור על אצבעות יד אחת. "אחרי הרצח במערת המכפלה ב-1995, כשנועם פדרמן נעצר מעצר מינהלי, ייצגתי אותו בהליכי הערעור נגד המעצר", אומר יקיר, "ביום השחרור מהמעצר המינהלי הוא וחבריו הכהניסטים קיבלו צווי הגליה מירושלים. באותו יום בצהריים ראיינו אותי ברדיו ואמרתי שזאת פגיעה חמורה בזכויות אדם, ומיד אחרי השידור התקשר אלי אחד מהם, ברוך בן יוסף, וביקש שאייצג אותו. אני חושב שהוא לא באמת האמין שאסכים, אבל עוד באותו יום, אחרי הצהריים, הגשתי עתירה בעניינו לבג"ץ. הדיון הסתמך על חומר חסוי, כמו במקרה של נועם פדרמן, ולכן העתירה נדחתה".
אחרי המקרה הזה אפשר היה לצפות שאנשי ימין יעמדו אצלכם בתור?
"זה לא קרה, אני חושב שמסיבות אידיאולוגיות, העיסוק שלנו בשטחים יוצר אצלם רתיעה והסתייגות מאיתנו, ולא היה להם נוח לפנות אלינו. זו בעיה שהימין לא רואה בזכויות האדם ערך אוניברסלי".
"אפילו לטרוריסטים יש זכויות"
לפני שנתיים התחולל באגודה משבר אידיאולוגי ופרסונלי, תוצאה של מתחים בין חברים בהנהלה, לבין העובדים בשכר, ובין הערבים לישראלים על רקע האינתיפאדה והפיגועים. היו חברים בהנהלה, בהם אייל גרוס וחדרה רדובניץ, שתבעו להגדיר את הכיבוש כפגיעה בזכויות אדם. אחרים, כמו היו"ר, ד"ר נעמה כרמי, חשבו שזו העת להתלכד ולהפגין מעט פטריוטיות. המתיחות הגיעה לשיאה באפריל 2002 אחרי תחילת מבצע "חומת מגן". האגודה נקטה עמדה ברורה נגד הפרות זכויות אדם מצד כוחות צה"ל בשטחים ופירסמה מודעה גדולה בעיתון "הארץ", שנוסחה בחריפות רבה ועוררה זעם בציבור: "מבצע חיסול זכויות אדם", נכתב שם בהתייחס למבצע במחנה הפליטים ג'נין. "פשעי מלחמה מבוצעים על ידי כוחות צה"ל בשטחים".
ההתקפות על האגודה לא איחרו לבוא. היועץ המשפטי לממשלה באותה עת, אליקים רובינשטיין, השתלח באגודה בהרצאה באוניברסיטת בר אילן, ואמר שאינו מבין מדוע נטענו נגד צה"ל, במהלך הלחימה, טענות על גירוש והריסות בתים.
בתגובה קרא סמי מיכאל ליועץ המשפטי להתפטר מתפקידו. "אני לא חושב שהדף שהוא כתב בתולדות המשרה שלו כיועץ, היה דף מפואר", אומר כעת מיכאל, "הוא היה מוטה משיקולים פוליטיים שהעיבו לא פעם על מה שדורשת המשרה שלו, וזה חרה לי. תפקידו היה לעמוד על המשמר, ולא פעם הוא עצם את שתי עיניו ואטם את שתי אוזניו. לא היה רווח בינו לבין הממסד. זאת היתה הזדהות גורפת וזועקת לשמים. אני מקווה שהיועץ החדש יהיה יותר אובייקטיבי".
"גם כשעתרנו נגד גירוש ה-400 ב-1992, תקפו אותנו באופן די חריף, כולל ראש הממשלה", אומרת פרופ' רות גביזון שהצטרפה לאגודה עוד באמצע שנות ה-70, כיהנה גם כיו"ר וגם כנשיא, ופרשה ב-1999. "כך שעניין הביקורת הוא חלק בלתי נפרד, דבר טבעי בארגונים מהסוג הזה, במיוחד בעיצומו של סכסוך פוליטי כל כך חריף. בשנים הראשונות, האנשים שעמדו בראש הארגון מאוד הקפידו על ניתוק חזק בין זכויות אדם לבין עמדות פוליטיות. לכן מאוד שמחנו כשהיתה לנו הזכות להגן על נאמני הר הבית ב-1983 בסוגיית חופש הביטוי, או כשטיפלנו במשמרות המחאה ליד הבית של בגין אחרי מלחמת לבנון - גם של הימין וגם של השמאל.
"מצד שני נמנענו מהמלצות ופתרונות מדיניים כמו 'די לכיבוש'. לא ראינו את הכיבוש כהפרה של זכויות אדם, אלא כעמדה פוליטית. יכול להיות שהיום, בגלל השינוי הפרסונלי בהרכב ההנהלה והפעילים, חל באגודה שינוי בהדגש, ואם חל שינוי בהדגש אני מצרה עליו. אני חושבת שזאת טעות ושזה מסוכן אם מנהלים מאבקים פוליטיים בשם זכויות אדם. לאידיאל זכויות אדם אין מונופול על צד זה או אחר במפה הפוליטית".
האגודה מזוהה פוליטית יותר מבעבר?
"אני מרגישה שיש פחות נכונות להבחין בין עניינים של זכויות אדם לבין פוליטיקה. יש מגמה כזאת, לדעתי, והיא מגמה לא רצויה. טבעי בחברה כמו החברה הישראלית שארגונים מהסוג הזה עוברים תהליך של רדיקליזציה. אני מקווה שיימצאו שם כוחות מאזנים כי זה משהו שצריך להיזהר ממנו, אחרת תיפגע האמינות של הארגון".
יקיר לא מסכים עם קביעתה של גביזון. "אני לא חושב שאנחנו השתנינו", הוא אומר, "זאת רות גביזון שהשתנתה, בתחומים מסוימים. יש באגודה מחלוקות מה הם הנושאים שאנחנו צריכים לטפל בהם, אבל בכל מקרה הם אינם פוליטיים".
בסופו של המשבר ב-2002 פרשו כמה בכירים באגודה, ובראשם היו"ר נעמה כרמי, על רקע מתחים אישיים בינה לבין העובדים הערבים ותחושה של היעדר גיבוי מצד חבריה בהנהלה. יקיר אומר שהכל היה לטובה. "היה לזה אפקט חיובי, למרות שהתהליך היה כואב וקשה. הוא תרם לבירור הפנימי שעשינו עם העובדים וחברי ההנהלה, לגבי היחסים הבין-אישיים".
האם אבירי המצפון של המדינה זזו מירכתי הקונסנזוס עוד יותר שמאלה? תלוי את מי שואלים. יהיו שיאמרו שהם אף פעם לא היו שם. אחרים יאמרו שלנוכח הצטמקות השמאל הישראלי נהפכו פעילי זכויות האדם לשק האגרוף של הציבור, ובאקלים כזה קשה לעשות את העבודה בלי להיחשב, בחוגים מסוימים, לפוסט-ציוני או חמור מזה, למשת"פ.
פרופ' איל בנבנשתי מהפקולטה למשפטים באוניברסיטת תל אביב, היה חבר הנהלת האגודה בשנות ה-90 ואף שימש יו"ר בשנים 1998-1994. הוא פרש מפעילותו באגודה לפני המשבר הגדול. "דעתי היתה שלא צריך להגדיר את הכיבוש כהפרה של זכויות אזרח. האמת שזה היה אחד השיקולים שבגללם הפסקתי לעקוב באופן שוטף אחרי מה שקורה באגודה. קשת הדעות היתה יותר מיליטנטית מבעבר, ואני הנחתי שיש באגודה קולות אחרים, יותר רדיקליים, והחלטתי שאולי אני שמרן מדי בשביל האגודה. כיבדתי את רצונם ועזבתי. בין היתר, היתה אז שאלה אם להצטרף לעתירות בנושא חלוקת הקרקעות של 'הקשת המזרחית'. אני חשבתי שזה לא עניין של זכויות אדם".
בתקופת הפיגועים, למשל, חשבתם לא לטפל בזכויות האזרח של הפלסטינים?
"זכויות אדם ניתנו לכל אדם. אפילו לטרוריסטים יש זכויות מסוימות, כמו תנאי מעצר הוגנים. האגודה לא יכולה להגיד שהיא לא משתתפת במשחק. אני כאיש אקדמיה רואה את זה כהצגה. לכל אחד יש תפקיד במשחק. לשב"כ, למשטרה, לממשלה, לצבא ולאגודה לזכויות האזרח, להשמיע את הקול של אלה שאין להם יכולת להתבטא. אגודה לא מגנה על טרוריסטים, אלא על אותם אנשים שחשודים כטרוריסטים או על כאלה שנחשדים שיש להם קשר עם טרוריסטים, כמו בני משפחה. הדרך להילחם בטרור צריכה להעשות בהליך הוגן, כדי למנוע ממני וממך להישלח מחר לכלא. האגודה מגנה על פלסטינים מפני טעויות שלטוניות ופרוצדורליות ולא על פלסטינים בגלל שהם פלסטינים".
2005 תהיה סוערת
בג"ץ הטלטולים היה אחד ההישגים המרשימים של האגודה וגאוותו של יקיר. העתירה הוגשה ב-1995, לאחר מותו של עבד אל סאמד חריזאת, כתוצאה מטלטולים, בעת חקירת שב"כ. העתירה תבעה לאסור על השב"כ להפעיל את שיטת הטלטולים בחקירת חשודים בטענה לפגיעה בזכותו של אדם לחיים, לשלמות גופנית ולכבוד. העתירה הצטרפה לזאת שהגיש אביגדור פלדמן שנה קודם לכן מטעם הוועד הציבורי נגד עינויים בדרישה לבטל את השימוש בכוח פיסי בחקירות שב"כ.
בג"ץ התמהמה בפסיקתו, וב-1997 שלח יקיר תזכורת מקורית. במסיבת עיתונאים שערכה האגודה לקראת פרסום הדו"ח השנתי שלה, נשא יקיר דברים ואמר שבית המשפט העליון אסר לאחרונה לטלטל תנין אך נמנע מלאסור לטלטל אדם. שבועיים קודם לכן נתן העליון פסק דין, לבקשתה של עמותת "תנו לחיות לחיות", שאסר טלטול תנינים במופע בחמדת גדר.
לבג"ץ נדרשו עוד שנתיים לשקול את החלטתו. ב-1999 ניתן פסק הדין האוסר על השב"כ את השימוש בטלטולים ובעינויים פיסיים אחרים בחקירותיו. "למרות האווירה הציבורית הקשה, קיבל בג"ץ את ההחלטה האמיצה היחידה הראויה שאין להתיר במדינה מתוקנת שימוש בעינויים בחקירות", אומר יקיר.
כיום אחת הסוגיות שבהן מתלבטת האגודה היא כיצד להרחיב את פעילותה גם לזכויות חברתיות. זכויות אסירים, חייבים להוצאה לפעול, מוגבלים, קיום אנושי בכבוד, זכויות קשישים. "יש טענה, שלפיה איזה משמעות יש לזכויות אדם למי ששוכב מתחת לגשר ואין לו קורת גג והוא רעב ללחם", אומר יקיר. "איזה משמעות יש לחופש הביטוי ולזכות הפרטיות שלו. לקח לאגודה זמן להפנים את זה ולהשתנות ולהרחיב את מנדט הטיפול שלה, ובשנים האחרונות זה הנושא המרכזי שבו אנחנו עוסקים. הזכות לחינוך, לעבודה, לדיור, לבריאות. זה קורה במקביל גם באירופה. שם התבססה התפישה שאלה חלק בלתי נפרד מזכויות האדם".
בנבנשתי מתנגד לדעה הזאת. הוא מאמין שהמושג זכויות אדם ואזרח, אינו אמור באופן אוטומטי להכיל זכויות חברתיות. "ככל שמרחיבים את מושג, מחלישים אותו. כשמרחיבים את זה לזכויות לבריאות, לחינוך, לדיור, ולקיום בכבוד, ברגע שהאגודה אומרת שהכל זכויות אדם, סימן שיש לה מה להגיד על כל דבר. כמו שאנחנו לא רוצים שבית המשפט יהיה ממשלת-על, ככה אנחנו לא רוצים שהאגודה לזכויות אזרח תהיה ממשלת-על".
לעומתו, סבורה זיו-גולדמן, היועצת המשפטית לשעבר של האגודה, שבעניין הזכויות החברתיות יקיר מייצג תפישה מעט שמרנית, של זכויות אדם קלאסיות, הנאמנה לערכים היסודיים, הראשוניים של האגודה. "דן הוא ציר מאוד חשוב, הוא התפתח ביחד עם האגודה, הראייה שלו נמשכת משנות ה-90 ועד היום, אבל במובן הזה, יש כוחות שמושכים לכיוונים אחרים".
העתיד נראה ליקיר מעניין לא פחות מן העבר. 2005 תהיה ללא ספק שנה סוערת, הוא אומר, לפחות מבחינת גבולות חופש הביטוי וזכות המחאה. "נעמוד על המשמר כדי להבטיח את חופש הביטוי הפוליטי ואת הזכות להפגין", הוא אומר. "סתימת פיות היא דרך פסולה להתמודד עם אירוע קשה וטראומטי כמו זה שישראל עומדת לפניו. יש לאפשר לאוכלוסייה להביע את רגשותיה ואת התנגדותה להתנתקות". כשיקיר מסתכל אל האופק, הוא לא רואה גבולות לכהונתו, לפחות לא ככל שזה תלוי בו. אם יאפשרו לו להמשיך ולמלא את שליחותו, הוא ישאר בתפקידו, כך נראה, לנצח. "אני עדיין מאוד מאוד נהנה מעבודה ומרגיש פריבילגיה גדולה לעבוד במשהו שקרוב ללבי ושאני שלם איתו".
|
|
ראשי
צ'אט
מצב כלאיים
