מסעות הצלב נחשבים למלחמות דת אבל האם באמת הסיבות להיווצרות המסעות היו דתיות או כלכליות. עד כמה שאני יודע מסעות הצלב שהוכרזו ע"י הכנסייה היו לשם חיזוק מעמדה של הכנסייה באירופה והשגת עוד כוח, ומסעות אחרים יצאו במטרה לפתוח שווקים חדשים לאירופאים בעולם הערבי. הייתי מעוניין אם תוכלו לתרום כדי לראות האם באמת המוני אנשים מתו בתקופה זאת בגלל מצווה דתית או בגלל מאבקי כוח

1. בתוך הכנסייה הקתולית הייתה קבוצה חזקה ששאפה לבצר את כוחה כ"גורם על מדינתי", שעומד
מעל לריבונות של שליטים חילוניים. מהלך חשוב בתחום זה היה כשהאפיפיור גרגוריוס השביעי החרים
את הקיסר היינריך הרביעי, ובעצם הביא לעימות ישיר בין הכנסייה לשלטון החילוני. יורשו של גרגוריוס,
אורבן השני, ראה הזדמנות גדולה בגיוס "כוח רב-לאומי" תחת הצלב, שבעצם יוכיח את עליונות
הכנסיה על השליטים החילוניים למיניהם. סביר גם שקיווה באותה הזדמנות להצליח להחזיר את
הביזנטים (שקריאתם לעזרה היא שהביאה את אורבן לקרוא למסע צלב) אל חיק הכנסיה הקתולית,
ולבטל את פרישת הכנסיה המזרחית, חמישים שנה קודם לכן.

2. חלוקת הקרקעות בין משפחות האצולה הייתה כזו, שבנים צעירים (או בכורים, תלוי באזור) קופחו
בירושה, מחשש שמא תתחלק האחוזה בין יותר מדי צאצאים, וכוחה יאבד. מסע צלב שכזה יאפשר
לבני אצולה נטולי קרקע - לזכות בנחלות פיאודליות.

3. מסע צלב איפשר את פתיחת צירי המסחר למזרח, שנשלטו באופן בלעדי ע"י מסלמים, ואיפשר
השגת ריבונות נוצרית על נמלי האגן המזרחי של הים התיכון (דבר שהיה חשוב ביותר לערים כמו
גנואה וונציה).

4. בל נשכח שעם כל הציניות, גם לאמונה היה מקום חשוב באמת בעניין: האנשים שיצאו למסע
הצלב (בין אם דובר באיכרים, שנשחטו ע"י הסלג'וקים), ובין אם מדובר באבירים (שהצליחו להגיע
לי-ם) - היו קתולים אדוקים, ובאמת ובתמים האמינו בקדושתה של שליחותם.

כמובן שהיו עוד הרבה סיבות...

אני לא מדבר על המוני העם שחשבו שהם נלחמים בשביל האל אלא על אותם מנהיגים שהחליטו להפוך את תאוות הכוח שלהם למלחמה דתית שגרמה למספר גבוה של הרוגים לא רק בקרבות אלא גם בטבח שבוצע נגד מוסלמים ויהודים בירושלים לאחר שנכבשה והפגיעה בקהילות יהודיות שהיו בדרכם של הצלבנים

אני התייחסתי בסיבות שמניתי גם למניהיגים. בדרך כלל יש יותר מגורם אחד, שמניע תהליך כלשהו.
מסעי הצלב אינם יוצאי דופן, וגם להם היו סיבות רבות...

לאורך מסעם של הצלבנים מזרחה, הם פרעו ביהודים בערי אירופה. בחלק גדול מהמקרים, מצאו היהודים מקלט בטירתו של הבישוף המקומי.

לא אמרתי שהמוני העם לא טבחו ביהודים, רק הזכרתי את אחת התוצאות של מסעות "הקודש" האלו

מכיוון שהדת (כל דת) נתונה בידי בני אדם לא תוכל למצוא עילה דתית נקיה וטהורה למלחמה. לרב הדת היא רק כלי שרת.

אחת הסיבות למרד החשמונאים הייתה דיכוי דתי, או שאני טועה?

אבל זה לפחות מבהיר שקיים כזה דבר סיבה דתית והשאלה היא עד כמה הסיבה הזאת משפיעה על התהליך שכביכול נוצר ממנה. במקרה של מסעות הצלב אחת הסיבות הייתה כיבוש ירושלים ע"י המוסלמים אבל זאת הייתה סיבה זניחה שאני לא בטוח אם לאפיפיור באמת היה אכפת ממנה.

הסיבה הישירה למסע הצלב הייתה רצונו של הקיסר הביזנטי אלכסיוס לצאת לאופנסיבה כנגד
התורכים הסלג'וקים (שנחלשו מאוד אחרי מות הסלטאן טוגרול, והמלחמות הפנימיות בין יורשיו
הרבים), ופנייתו לאפיפיור אורבן, שישלח אבירים לעזרתו. אורבן, כפי שציינתי, היו סיבות משלו
להיענות בחיוב לפניית אלכסיוס - ולהפוך את מסע הסיוע, למסע כיבוש/שחרור ארץ הקודש...

"למען שחרור קבר ישו"XD... נראה לי שלמוסלמים באותה תקופה הייתה יותר אמונה דתית

איך מודדים רמת אמונה?
אתה אולי מתכוון פחות סובלנות דתית, וזה היה נכון חלקית - בטח לא במימדים שהצדיקו את
ההתרגשות באירופה (עד להתחלת מסע התעמולה המצויין מטעם האפיפיור).

אותה איגרת בקשת עזרה שנשלחה על-ידי הקיסר הביזנטי - הגיב עליה האפיפיור באיחור רב וכבר כאשר בעיות האימפריה הביזנטית נפתרו בעקרון עם הסלג'וקים, ולא היתה מעונין עוד בהתערבות האפיפיור. אותו אפיפיור הסית את ההמון כנגד המוסלמים בכך שטען שהאחרונים מחללים את הקודש ויש להשמידם. הוא טען שהכופרים הרסו את כנסיית הקבר ורוצחים בנוצרים בארץ הקודש. שקר זה יסודו היה בארוע של נחלת העבר בתקופתו של אל-חאכם (המשוגע) משליטי הפאטמים השיעים במצרים - האחרון, בתקופתו, הציק לכל נתיניו -נוצרים, יהודים, ומוסלמים-סונים. הוא אף הרס בתי-כנסת וכנסיות שלא נבנו בהיתר על-פי החוק המוסלמי (שאומר שאסור לבנות מבני תפילה חדשים ואף לא לשפצם), וביניהם אף את כנסית "הקבר הקדוש" בירושלים, ובעקבות כך הסתכסכו הפאטמים עם הביזנטים (שיחסיהם היו טובים לפני כן). אך כאמור זה היה נחלת העבר, והפאטמים הספיקו לישר את ההדורים עם הביזנטים ואף כרתו ברית עימם כנגד הסלג'וקים, כמו שהכנסיה נבנתה מחדש ואף הותר לביזנטים לבנותה הם בפאר רב.
האפיפיור הכיר אירועים אלה אך מכיוון שהיה ממולח ואיש רב-מזימות הסית את ההמון הנוצרי לצאת למסע הצלב ו-"להציל את ארץ הקודש" מידי הכופרים. ובכך התיר לעבדיו להרוס את כל הנקרה בדרכם ולגרום לשממה ולדם להישפך כמים, וכל זה בעבור מילוי תאוות האפיפיור.

ועל בסיס אמונה זו, הולכים להלחם. ייתכן שמישהו משקר להם - אבל מבחינתם הם הלכו להלחם למען
מה שהם מאמינים...

בוודאי שההמונים עשויים להאמין בכך שמנהיגיהם פועלים בשם ציווי אלוהי, שאם לא כן לא היה קיום לדתות ממסדיות בעולמנו. לעומתם למנהיגים הפועלים בשם הדת (שאינם תמיד אנשי דת אגב) יש שיקולים אחרים נוספים, לעתים הדת עצמה היא חלק מהשיקולים, אבל אני סקפטי מאד לגבי מרכזיותה. זה בכל אופן דיון פילוסופי על הדת עצמה.

אבל גם אם נתרכז בהמונים נדמה לי שציווי אלוהי לא יספיק ברב המקרים וצריך שתתלווה אליו תחושת איום או פיתוי לרווח כלכלי או אחר.

מסע הצלב הראשון הורכב בעיקר מאיכרים שחיפשו דרך להשתחרר מאדוניהם, אז כן נראה לי שגם המוני העם לא היו עד כדי כך אדוקים

האפיפיור השועל הבטיח לסלוח לכל המצטרף למסע על כל החטאים שהיו ושיהו בתקופת המסע, והרבה האמינו בכך בלב שלם (זו היית תקופה שבה דעות קדומות נחשבו מציאות), ועל כן הצטרפו אלפי אנשים איכרים פשוטים וכו' למסע.

האספסוף המדובר חוסל באסיה הקטנה. הגל העיקרי, זה שכבש את אנטיוכיה וירושלים, הורכב מלוחמים של ממש.

.

ואני מניח שאת הלוחמים המקצועיים האלו לא הניעו הרצון לשחרר את כנסיית הקבר ואהבתם הגדולה לנצרות...

ולכן ככלל אצבע אני משתדל שלא לקבוע זאת כעובדה עבור אנשים אחרים ובתקופות אחרות. אין שום ספק שהיה גורם משיחי במסע הצלב הראשון. האם העובדה שמישהו שרוצה לשחרר את הקבר הקדוש רוצה בו זמנית גם להרוג, לאנוס, לבזוז ולצבור תהילה, מפחיתה מעובדת היותו מסור מלכתחילה למטרה הדתית - זו שאלה פילוסופית ששייכת לזמנינו ולא למאה ה-11. מימינו ניתן בקלות לקבל דוגמאות כמו משה דיין שכלפי חוץ ייצג קו אינטרסים ישראלי לאומי-יהודי אולם כלפי פנים היה מונע משלל דחפים ברמה אישית, לאומית ואגו עד כדי כך שקשה בכלל למצוא קשר בין דיין הרישמי לדיין שהיה כותב יומן אישי. איזה דיין הוא המציאותי? שניהם מציאותיים!

.

אבל רוב הלוחמים המקצועיים היו שכירי חרב או שאני טועה? אולי כדאי לפתוח אשכול בנושא ההיסטוריה של שכירי חרב...

בקצרה: צבאות מקצועיים של שכירי חרב באזורינו שייכים בעיקר לתקופה ההליניסטית (אלכסנדר ינאי והורדוס לדוגמא). הלוחמים הצלבנים המקצועיים לא היו שכירי חרב במובן המלא של המילה.

.

לוחמים אלה לא היו שכירי חרב במובן של "לחימה תמורת שכר בכסף", אבל בהחלט רובם ציפו לקבל
אחוזות פיאודליות בארץ הקודש...

אז כסף הם לא ציפו לקבל אבל שטחים כן? זה עדיין נשמע כאילו הם יצאו למלחמה בשביל שכר (ואני לא מדבר על שכר דתי כלומר מחילה וכדומה)

לא צריך לזלזל או להתייחס בציניות לעוצמת הרגשות הדתית המעורבת, ואל לנו לשכוח כי הצלבנים לא היו קבוצה הומוגנית. ללא ספק היו כאלו שחיפשו הרפתקאות, שכר, שטחים או כל דבר חומרי אחר שיכלו להוציא ממסעות הצלב, אך הרגשות הדתיים המעורבים היו אותנטים ברבים מהמקרים, ואף היו כאלו שעבורם זה היה הגורם המשמעותי ביותר. מסדר אבירי המקדש (הטמפלרים), למשל, הוקם ב 1119 על מנת להגן על עולי הרגל לירושלים וחבריו נהגו בספגנות יתרה, תוך אמונה דתית אמיתית. מאוחר יותר, כמובן, צבר הרבה כוח והשפעה, אך זו לא היתה מטרת המקימים ובטח שלא היה שכרם בשנים הראשונות לקיומו של המסדר.

"Perpetuo vincit qui utitur clementia"

לא אמרתי שכולם היו תאווי בצע ואני מניח שגם לחלק הזה היו גם סיבות דתיות אבל את המסעות לא פתחו מסיבות דתיות טהורות.

הצלחתה של הכנסייה ליצור מצג מוחשי של גן העדן והגהינום בעבור ההמונים, הייתה ברמה כזו
שבהחלט יכולה להצדיק קביעה שעבור ההמונים האמונה הייתה המניע המרכזי (ובעבור לא מעטים,
גם היחיד) ליציאה המופרכת למסע גדול - למרות שכמובן שניתן לטעון שגם הבטחה למחילת עוונות
והגעה לגן עדן יכולה להיות מוגדרת כהבטחה לפרס חומרי...
באשר למנהיגים - להם אכן היו מניעים נוספים (למרות שאני חושב שגם באמונה שלהם לא צריך
לזלזל).

במקרה המדובר, לאפיפיור היה ידוע מראש שארץ הקודש אינה במצב רע, ושהנוצרים שם חיים טוב מאד תחת חסותם של הביזנטים, תחת השלטון הפאטמי-שיעי. הפאטמים עצמם קיבלו שגרירות ביזנטית קבועה במצרים. המחקר כבר הוכיח שהאפיפיור הטעה במכוון את ההמון (וגם את הלוחמים מרחבי אירופה), ושכנעם שארץ הקודש בסכנה על-יד הכופרים (המוסלמים). הביזנטים עצמם ראו בעין רעה מאד את מסע הצלב, ואף סרבו לפתוח את שערי העיר (קוסטנטינופול). המכתב שנשלח על-יד הקיסר, כבר לא היה ריאלי לזמן זה. למעשה מבחינה פוליטית הכנסיה התחזקה בסופו של דבר עשרות מונים לעבר גוף עצום כח שלא היה ידוע עד אז (כגוף דתי), השולט על מרחביה העצומים של רומא. ניתן לומר בוודאות שזה היה פרי מעללי האפיפיור גרגוריוס.

גרגוריוס השביעי החל בכך, ואורבן המשיך. עם זאת, לא חושב שניתן לבטל את כל שאר הגורמים.
הפאטמים אכן היו ביחסים טובים עם הביזנטים, אלא שהכנסיה המערבית בין כה לא התלהבה
מהביזנטים ומסעי הצלב היו כלי מצויין לחדש ריבונותה על המזרח (הנוצרי והלא-נוצרי)...

לכאורה מלכתחילה נראה שמסעות הצלב, ולאחר מכן הצלבנים, סייעו בעקיפין מאוחר יותר, לפאטמים להמשיך ולאחוז בשלטונם במצרים. אמנם ברור שהפאטמים איבדו אז את אחיזתם כליל בארץ ישראל (למעט מספר ערי חוף שעדין אפשרו לממלכה להתקיים ולהחזיק בעושרה המסחרי), אך מצד שני אויביהם הקשים ביותר, אלה ששמו לעצמם מטרה לחסל את האימפריה הפאטמית - הסלג'וקים, נוטרלו על-ידי הצלבנים שהיוו כחיץ בין שתי המעצמות (הסלג'וקים ומצרים הפאטמית). אך למעשה חוסר התוחלת שגילו הפאטמים מול הצלבנים (ואינני חושב שהם רצו בכך), שכנע את העולם המוסלמי בכללו שהפאטמים עבר זמנם מהעולם. כך עלה בסופו של דבר על-ידי צ'אלח-אל-דין, לשחרר בקלות את מצרים מאחיזת הפאטמים, וללא התנגדות מצד תושבי מצרים (שלמרות שהיו ברובם המכריע סונים, עדין נהנו מפירות האימפריה הפאטמית - שהיתה התקופה העשירה והמוצלחת ביותר בכל הזמנים במצרים (מאז הפרעונים)), ובכך לשים קץ לזוהר האחרון של השיעים בשלטון.

הם ראו עצמם כממשיכי השושלת, וחוללו מהומות בכל האזור במשך עשרות שנים (עד הגעת
המונגולים)

הבנת תופעת החשישין (מכאן באה המילה assasins=מתנקשים) קשורה עמוקות בהבנת תולדות האיסלאם בכלל מתחילתו, והשיעה בפרט, ולפרטי פרטים את פלג האיסמאעיליה שממנו באה השושלת הפאטמית. אך זה אני חושב אינו קשור לנושאנו לעיל, למעט העובדה שבעת שהמערב שקע בשינת דובים עיקרת - הנצרות, האיסלאם התפתח והתעצם מעבר לניתן לחלום עליו מאז שהתעורר מוחמד בשנת 632. על כך במקום אחר.

קוראק

החששיון באו לעולם רק אחרי חורבן הפאטמים. לולא חורבנם, סביר שלא הייתה באה לעולם תופעת
הנזארים העצבניים...
ברנרד לואיס כתב על זה ספרון מצויין, שתורגם לעברית.