באשכול זה נשתדל לעקוב אחרי התהוות השיעים, שורשיהם הדבריים (קרי היסטוריים), מתי הצליחו לתפוס את השלטון על דאר-אל-אסלאם (בית האסלאם = עולם האסלאם) ועד ימינו אנו, עת איראן השיעית וארגוניה מאיימים על העולם כולו (ובעיקר על ישראל כמובן).
השיעה (סיעת עלי) קשורה הדוקות לעלי אבן-אבו-טאלב הח'אליף האחרון בסדרת ה-"ח'אליפים הצדיקים", תקופה אליה כל מוסלמי מתגעגע כ- תור-הזהב של האסלאם (למרות שזאת היתה תקופה עקובה מדם), ואשר היתה עת החלו השיעים ליחד עצמם מפני האסלאם הסוני (סונה).
לפני שנתיחס אל השיעה, נתודע טיפין להתהוות האסלאם במכה, עת מחמד גילה עולם ומלואו בתורת היהודים, אותה אימץ ואף התאים אותה לצרכי האוכלוסיה הערבית בחצי-האי-ערב.
עליית האסלאם קשורה הדוקות לגורמים המדיניים שפעלו במאה השישית, וגרמו להתמוטטות המסחר במאה זו. היריבות הגוברת בין מדינות הלח'מים (מדינה ערבית - שבט דרומי שתמך בסאסאנים-פרסים)בדרום והג'סאנים בצפון (אשר תמכו בביזאנטים) גרמה לירידת הבטחון באזור הסהר הפורה. האימפריה הביזאנטית נקלעה לקשיים כלכליים, אשר מוטטו את שוק אגן הים התיכון, אשר אליו זרם המסחר מערב-המאושרת (היא תימן). הממלכה החימיארית בתימן נכבשה על-ידי האתיופים, אשר פעלו עם ביזנטיון כנגד הסאסאנים-פרסים. תהליכים אלו אפשרו את עלייתה של עיר המסחר מכה אשר ישבה במרכז הנתיב המסחרי בין דרום-ערב, לבין מחוזות חפץ המסחר עד עזה ועד ארצות אגן הים-התיכון. על-פי המסורת האסלאמית, נוסד ה'ח'רם' (הוא מקדש הכעבה) במכה על-ידי אברהם אבינו ונוהל על-ידי מספר "שושלות מקודשות", הכעבה. כך השתלטה אחת המשפחות משבט קורייש וקוציי מנהיגה על הח'רם. בראשית המאה השישית היתה מכה מרכז מסחרי מסועף, אך צעיר לימים, ומכה התפתחה לעיר רק מאמצע המאה. המסורת מספרת שארבעה אחים מנכדי קוציי פיתחו קשרים מסחריים כל אחד עם אזור אחר. האשם התמקד בסוריא, אל מטאלב עם תימן, ונוופאל עם עיראק. התפתחות המרכז הובטחה באמצעות קשירת בריתות עם שבטים למען מעבר בטוח של שיירות המסחר למכה וממנה. כך נוצרה יריבות בין נכדי קוציי. מצד אחד משפחת האשם, שנתמכה על-ידי בני אל-מטאלב ומצד שני עבד-א-שמס, היא משפחת אומיה, אשר נתמכה על-ידי משפחות נאוופל ומח'זום. יריבות זו היא השורש ליריבויות באסלאם לאחר מכן. מחמד, כמו עלי בן דודו הם צאצאים ישירים של אותו קוציי.

אבו בכר, עמר אבן אל-ח'טאב ועת'מאן אבן עפאן, היו כולם מה"מהאג'רון" שעברו עם מחמד ממכה
למדינה, אבל עלי היה בן דודו האהוב של הנביא, וגם האיש שנשא לאישה את בתו פאטמה (על שמה
נקראה השושלת הפאטמית).
חסידי עלי רתחו מכעס בכל פעם ש"דולג", ואחד מהם רצח את עת'מאן (אחרי שהוטל מצור על ביתו
במדינה). עלי הוכרז סופסוף כח'ליף, אלא שמשפחת עת'מאן (משפחת אומיה) שלחה את חולצתו
המגואלת בדם, אלא בן המשפחה הבכיר, מעאויה, שישב בדמשק, בתור השליט רב-העוצמה של
סוריה. הדרישה הייתה שינהג כגואל דמו של עת'מאן. עלי אמנם לא היה אחראי לרצח, אבל הגן על
הרוצחים, כך שעימות בין השניים היה בלתי נמנע. בטרם התחולל העימות, נרצח עלי ב661, ומעאויה
הוכתר כח'ליף (והקים את שושלת אומיה).
תומכיו של עלי, שגם ככה לא היו מרוצים מהדילוגים על עלי, לא יכלו להשלים עם מצב שבו הירושה
לא רק שלא עברה לבני עלי (נכדי הנביא - המשתייכים למה שייקרא בעתיד בשם "אהל אל-בית"),
אלא הגיעה לידי מישהו שאפילו לא היה מראשוני המתאסלמים, והפך מסלמי רק אחרי כיבוש מכה
בידי מחמד.
התומכים התקבצו סביב בנם השני של עלי ופאטמה, חסין (הבכור, חסן, הסכים לשבת במכה בשקט,
וצאצאיו הוכתרו כשריפים של חג'אז - עד שגורשו משם ב1925 ע"י השושלת הסעודית. הדמות
הבולטת מהם כיום, היא עבדאללה השני, מלך ירדן).
חסין (נהגה כחוסיין) התבסס בדרום עראק של ימינו, בעיר כופא, ומשם ניסה להוביל מרד כנגד
האומיים. בני כופא הבטיחו לו תמיכה, אך כאשר הגיע הצבא האומיי, ביום העשירי לחודש מוחרם,
בשנת 680, הם נטשו אותו, והותירו אותו, לפי המסורת, עם 72 איש בלבד. בקרב נהרגו חסין
ואנשיו, והיום מצויין עד היום כיום ה"עשורא", בו מצליפים השיעים בבשרם כאות לחרטה על
הבגידה שלהם בחסין. אחרי מות חסין, התקבצו השיעים סביב יורשיו, שכונו "אמאמים".
הפלגים השונים נקראים ע"ש האמאם שמאחוריו הם התייצבו.
הזרם הבולט ביותר הוא השיעה התרי עשרית, המאמינה שהיו 12 אמאם, והאמאם השניים עשר
נעלם פעמיים. אחרי ההעלמות הראשונה הוא חזר, ואז נעלם שוב, ועדיין לא חזר. הוא מצופה
לחזור בתור המהדי. זרם זה הוא הגדול והמבוסס ביותר בתוך השיעה, והוא נפוץ בעראק, איראן
ולבנון.
זרם שיעי נוסף, הוא הפלג האסמאעילי, הקרוי ע"ש האמאם הששי אסמאעיל, שיורשיו המשיכו
לכהן כאמאם והקימו ב961 את הח'ליפות הפאטמית במצרים). השושלת איבדה שלטונה במצרים
אחרי כיבוש הארץ ע,י צלאח אל-דין אל-איובי, אבל חלק מיורשיה (הנזארים) עברו לאיראן וקיימו
שלטונם מהרי אלבורג', עד לתבוסתם הסופית בידי המונגולים. הם הנהיגו קבוצה מיוחדת וחשאית
של מחסלים, שהוכרה בתור החששיון. הם היו בעצם המחסלים-המתאבדים הראשונים.
זרם נוסף, הזרם הזידי, נמצא בתימן, והאמאם שלו המשיכו לכהן עד 1962, כאשר מהפכה בתמיכה
מצרית הביאה לנפילת האמאם האחרון, מחמד אל-בדר (שלחם במשך 8 שנים, עד שבמסגרת
הסכם, הוא ויתר על השלטון ויצא לגלות בבריטניה, שם נפטר לפני 10 שנים).

צריך לזכור תמיד שההיסטוריה בסופו של דבר מעוצבת על-ידי בני אדם ויחסי הגומלין ביניהם קובעים את התצורה הסופית. מכיוון שלבני-אדם בסופו של דבר יש את אותם מחשבות, אותן תחושות, אותם אינטרסים אזי ישנם מקבילים משותפים ביניהם, ולכן הדבר נכון גם לדבריהם (קרי ההיסטוריה). אנו נחשוף את כל הלכלוכים שמתחת לפני השטח, את כל המניעים, התרגילים והשטיקים, את השקרים - כלומר את טבע האדם שהוא שקובע לנו הכל, שעל כן ניכנס לפרטי הפרטים - כך נוכל להבין באמת את הדברים.
גם למחמד היו אינטרסים ברורים, ומכיוון שידע הוא שבסופו של דבר משנתו אינה מקורית, אלא הושאלה מתורת-ישראל, שעל כן חשש מאד מהשבטים היהודיים אשר התגוררו מאות בשנים בערב. לתושבי מכה לא היו רעיונות מחמד חדשים, שכן הכירו את היהודים לפחות מאז חורבן הבית השני, עת שטפו היהודים במנוסתם את ערב. חששו של מחמד נבע מהסיבה הפשוטה, שהיהודים יכלו לחשוף את טעויותיו של מחמד והיו הרבה יותר משכילים (מחמד לא ידע אפילו קרוא וכתוב, אך נראה שהיה לו זכרון מיוחד ותבונה רבה), שעל כן לאחר שברח לית'ריב (היא אל-מדינה), ושם חיו היהודים, ואף הם אלה שהקימו את ית'ריב עצמה ובזכותם שגשגה כמו שחיו בשלום ובאחווה עם השבטים הערבים במקום, דאג ראשית דבר לסילוקם. היהודים לא הספיקו להגיב לטענות מחמד (בדבר היותו שליח אללה), אך סירבו לקבל את בשורתו, שעל כן ולמרות ברית הדמים בין השבטים (היהודיים והערביים) זמם מחמד בתככיו להשמיד ולגרש שבטים אלה, ולאסור דריסת רגל יהודית בארץ ערב. ואכן כך עשה, וזאת באמצעות העהד-אל-אומה (חוזה האומה המוסלמית).
לאחר שמחמד הצליח להכריע את כל אויביו, היהודים, אנשי מכה שנכנעו לפניו וכו'... ניצח האסלאם את תושבי ערב (פחות או יותר), ובשנת 632 מת מחמד (יש אומרים שהרעל על-ידי אשתו היהודיה (שנלקחה שלל משבט יהודי שהושמדו אנשיו)).
מות מחמד היה הלם למוסלמים החדשים, שלא ידעו לעכל זאת מכיוון שמחמד עצמו לא הותיר צוואה אחריו ולא ידעו מי יחליפו וכך נוצרה מחלוקת ראשונה באסלאם. המחלוקת היתה בין שלוש קבוצות באסלאם, בעקרון: אנשי המוהאג'ירון (מלשון הג'רה = הגירה, לאחר שמחמד נאלץ לברוח לית'ריב), אלה אשר הלכו אחרי מחמד באש ובמים בחיתולי האסלאם עת גורש בבושת פנים ממכה ואף חייו היו תחת איום, וביניהם הראשון במעלה עלי אבן-אבו-טאלב בן דודו. אנשי האנצ'אר, אלה אנשי ית'ריב אשר קיבלו בסבר פנים את מחמד ותורתו, ואף כינו את ית'ריב בשם אל-מדינה (עירו של (מחמד)), לכבודו. ואנשי מכה, אשר מלכתחילה גרשו את מחמד בבושת פנים ממכה עיר הולדתו, אך קיבלו את תורתו לאחר שניצח, והיו אנשים מהחשובים והעשירים בערב, שעל-כן סלח מחמד לקשיות ערפם.

השורש העיקרי למחלוקת הראשונה באסלאם היה הבנת יתרונותיו של האסלאם: שליטה, כח וממון, כמו בגיוס מתמיד של אנשים לצבא האסלאם. החוזה החדש ה-"עהד אל-אומה" (ראה לעיל), חוזה אשר ביטל לכאורה את היריבויות האין-סופיות בין השבטים הערביים, יצר גוף חדש ועצום הוא דאר אל-אסלאם, האומה האסלאמית.

אבו בכר היה המנהיג הטבעי והראוי ביותר לרשת את מחמד מתוך גילו נסיונו וחכמתו, זאת במיוחד לאור המחלוקת בין אנשי המהגירון ואנשי האנצ'אר, שהרי בשבטי ערב היו בוחרים יורשים על-פי חוק הבכירות ולא על-פי חוק הבכורה. אך אבו בכר לא היה ממשפחת "הנביא", היא משפחת האשם, שעל כן טרח להוריד את המשפחה מגדולתה שהרי עם נצחונות מחמד התעשרה האחרונה וכבודה עלה. למעשה בחירת אבו-באכר היתה מחטף של עמר אשר היה הראשון להציע לו את המנהיגות, שכן שמע שאנשי האנצ'אר פתחו בישיבה לבחירות, אך היו בינם ובין עצמם מסוכסכים עוד מתקופת הבערות, ולא הסכימו לגבי יורש השלטון. עלי עצמו היה עדין צעיר ותמים ועדין לא חשב כלל על השלטון, מה גם שלא היה מתאים, כמו שעל פי המסורת השיעית, היה עסוק בהכנת גופתו של מחמד לקבורה - ברחיצתו וטהרתו. שעל כן בחירת אבו בכר נפלה כרעם ביום בהיר, ואילו אבו בכר עצמו, לא המתין שמתחריו יתאוששו, ופעל למען חיזוקו מצד אחד ומצד שני להחלשת אהל-אל-בית ומחנה האנצ'אר.
גדולתו של אבו בכר התבלטה לעין מיד, שכן התעקש להכניע את המורדים באומה החדשה, שבטים ערבים בצפון ערב ומרכזה, וזאת בלי פשרות - מאבקי הרידה. משהצליח אבו-בכר לישר את כל ארץ ערב על-פי רוח האסלאם לא היה עוררין לשלטונו.
בעוד אבו-באכר התייחס לאנשי מכה, אשר היו עד-זה-לא-מכבר אויבי האסלאם, בחשדנות, העלה עמר עם עלייתו לשלטון את קרנם, כמו שהמשיך בהעדפת אנשי המוהאג'ירון על-פני כולם. לאנשי האנצ'אר לא נותר הרבה מקום בעולם החדש מלא האפשרויות והעושר, עם כיבושי עומר את עיראק, סוריא, ארץ-ישראל ומצרים. כיבושים אלו היו תוצאה של הצורך בסיפוק צרכי האסלאם מצד אחד, והצלחתם נבעה מהיחלשות שתי המעצמות הסאסאנית והביזנטית אשר הקיזו את דם רעותה במאה ה-7, מצד שני. לסוריא שלח עמר את חברו הוותיק אבו-עובידה ואת סעד-אבן-ווקאץ שלח לתפקיד מפתח בעיראק. בין בני מכה העלה את משפחת אומיה - יזיד ומעאויה בני אבו ספיאן - ומצד שני הוריד את קרנם של בני משפחת מח'זום אשר קודמו על-ידי אבו-באכר - ח'לד אבן אל-וליד, אשר זכה לכמה נצחונות מזהירים ועכרמה אבן אבו-ג'הל. כלומר שעומר חילק תפקידים לבעלי הסאביקה הגבוהה יותר - על-פי הקדימות האסלאמית. עם זאת לאנשי האנצ'אר לא נותר מקום, כמו שאישים שהיו לפני הגעת האסלאם בעלי שררה וכבוד בשבטיהם ירד מעמדם קשות ואנשיהם לא מצאו שפה משותפת עם השליטים החדשים מהחיג'אז. כיבושים אלו הצריכו העברת אוכלוסין מערב, כדי לחזק את מעמד האסלאם, ולווה ייסוד ערי מצב כגון פסטאט במצרים, ואל-כופה בעיראק. הג'זירה סופחה לידי מעאויה שליט דמשק באמצעות הח'ליף עתמאן ויושבה באופן שונה מאשר בעיראק. הארץ חולקה לנפות על-שם השבטים המיושבים, כגון דיאר באכר, דיאר מצ'ר וכו'. בניגוד ליישוב עיראק יושבו בג'זירה שבטים צפוניים, אשר לא נטשו את אורח חייהם הנוודי כמו את התרבות המסורתית, שכן שוכנו אלה בשטחים לא מיושבים, הרחק מהערים.

עת'מאן הח'ליף לא השכיל להבין את המצב לאשורו לאחר רצח עומר, ושינה את המדיניות כמו שהעלה את אנשי שלומו על-חשבון אנשים אחרים כגון עמר אל-עאץ כובש מצרים ומושלה, אותו פיטר. כפי שכבר הוזכר הוא הציב את מעאויה קרובו כמושל דמשק. כך נסתייעה ברית-מקופחים בראשות עלי ועאישה ואנשי הקראאה אשר היו מוותיקי האסלאם אשר בכופה. האחרונים התנגדו לעת'מאן אשר ביקש לרכז את השליטה בידיו. כך דאג שעודף הכנסות המיסים יועברו לאל-מדינה ולא יוותרו במחוזות, ועורר תסיסה באל-כופה ואף באל-מדינה. תנועה עממית התומכת בעלי קמה ראשית באל-כופה ובראשה אנשי קראאה אשר קראו להסרת הח'ליף עת'מאן מכס השלטון ולתמיכה בעלי. כך החלו מהומות במצרים בבצרה ובאל-מדינה, על-מנת ללחוץ על הח'ליף להתפטר. עלי אמנם ביקר בחריפות את מדיניות עת'מאן ואת חוסר תפקודו אך מצד שני נזף באלה מתומכיו אשר ניסו להוריד מערך אבו-באכר ועומר. שעל כן נרצח עת'מאן בשנת 656, ואנשי עלי העלוהו על כס הח'ליפות. עם זאת נתגבשה קואליציה חדשה נגד עלי בראשות מעאויה, מה גם שעלי לא נבחר פה-אחד כמקובל. כך נוצרה ה'פתנה' הראשונה בדאר-אל-אסלאם, "מלחמת-האחים" חברי ה'עהד-אל-אומה'. בקרב ציפין בשנת 657, היתה ידו של עלי על העליונה, אך הוא הסכים לבוררות לפי תביעת מעאויה מתוך תמימות, שהרי באמת ביקש את תמיכת הכלל, את הבסיס וההכרה החוקיים לשלטונו. כך יצא וידו על התחתונה שכן מצד אחד איבד את אנשי הקראאה, וותיקי האסלאם אשר התנגדו לבוררות בכל תוקף שכן השכילו להבין את תכסיסי מעאויה, ותמכו בעלי אך ורק מתוך רצונם בשלטון הם, ולא היו מתומכיו האופייניים. מצד שני הבוררות לא העלתה דבר אך אנשי מעאויה ניצלו את התנאים הקיימים והמעמד הציבורי להמליכו. עלי הבין את טעותו מאוחר מדי ופרק את תסכולו באנשי הקראאה אשר כונו 'ח'אריג'ים', הפורשים, בהם הוא ערך טבח איום בנהרוואן. עלי נרצח בשנת 661 על-ידי ח'אריג'י אשר ביקש לנקום את רצח אחיו. עלי סירב לקבוע יורש בהיותו פצוע אנושות, אך אל-חסן בנו הבכור נכד מחמד הוכר כיורש ללא עוררין. אל-חסן אמנם ויתר למעאויה על המלוכה, אך זאת רק על בסיס חוזה אשר התנה חנינה כללית ובטחון חיים-ורכוש לסיעת-עלי, ואשר מנע ממעאויה את הזכות להעמיד יורש לעצמו. על-פי גרסה אחת קבע החוזה שאל-חסן יהיה יורש מעאויה בשלטון, על-פי גרסה אחרת, יבחר הח'ליף באמצעות ה'שורה', שקבע הח'ליף עמר. אל-חסן הורעל, על-פי החשד באמצעות אשתו המוסתת על-ידי מעאויה. השיעה פנתה עתה לאל-חוסיין אחי חסן, אך הלה סירב לפעול כל עוד מעאויה בשלטון, כנראה מתוך הכרתו בחוקיות החוזה שנחתם עם מעאויה. כך נסתימה תקופת הראשידון בפילוג האסלאם לשלושה ראשים: סיעת עלי - השיעה - אנשי 'אהל-אל-בית', הם תומכי 'משפחת הנביא' אשר רואים בראשידון את גוזלי-השלטון, הח'אריג'ים - התובעים להציב על כס הח'ליפות את "המוסלמי הטוב ביותר" והקבוצה השלטת אשר תנכס לעצמה את הסונה'.
ימי מעאויה חלפו בשקט יחסי ובהתרחבות האסלאם לאפריקה ועד ספרד, אך מעאויה כפי שכבר נראה היה מחרחר ריב ונקמן באופיו, שעל-כן עורר מהומה נגדו בהוציאו להורג כמה נכבדים שיעים בכופה. מעשה זה נועד למחוץ את המחנה הכמוס נגד השלטון האומיי. בנוסף, הורה מעאויה תוך הפרת רוח החוזה בינו לאל-חסן, אם לא מילה-במילה שלו, ליד-ימינו באל-כופה, אל-מוג'ירה אבו-שובה, לקלל את עלי מעל בימת המטיף במסגד, בתפילת יום השישי, ולעמוד על-כך שיהיו נוכחים מספר מנהיגים שיעים באירוע. כך עורר מהומה-רבתי באל-כופה וזיאד, ממלא-מקום אל-מוג'ירה ניצל תקרית זריקת גולות על סגנו במחאה על הקללה שהוטלה על עלי, לתפוס כמה נכבדים שיעים. נכבדים אלו סירבו לקלל את עלי, שעל-כן הוצאו להורג. תקרית זאת במקום למחוץ את מחנה-ההתנגדות לבית אומיה, הדליקה חומר נפיץ בשיעה בכופה.מעאויה החליט בכל מחירלמסור את השלטון בידי בנו יזיד. דבר זה עמד בניגוד למקובל עד עתה וכך צפו חזרה כל מתנגדי בית אומיה. אל-חוסיין, נסוג למקום-מבטחים במכה מאל-מדינה ביחד עם כמה אנשי כבודה מוסלמים, מתוך חששם להיות נאלצים להשבע-אמונים ליזיד אבן-מעאויה. חוסיין בן עלי התפתה להגיע לאל-כופה, שם הובטחה לו תמיכה, אך נלכד על-ידי אנשי מעאויה ונטבח ביחד עם עוד כ-20 אנשים ממשפחת אהל-אל-בית בכרבלא בשנת 680. מכאן ואילך איבדה השיעה את תמימותה, מורידה את ראשה ונוהגת כארזי-הלבנון ולא כאלוני-הבשן. כך פיתחה השיעה את ה-'ת'קיה', ההסתתרות, השיעה הרואה-ואינה-נראית.
על-מנת לחדד את המושג 'משפחת הנביא', נחזור אל "הנביא" ומשפחתו. מחמד ועלי היו מבני משפחת האשם, מחמד היה אבן עבדאללה ועלי היה אבן-אבו-טאלב. משמת מחמד ועלה אבו-באכר, הפקיע האחרון את רכוש "הנביא" שכן רכוש זה היה מורכב מה'קומס' חמישית שלל-המלחמה שניתנה למנהיג, וה'פאי', רכוש שנפל בידי האסלאם כבדרך-אגב, כגון האדמות.בכך ירדה 'משפחת הנביא' מגדולתה ואיבדה את חלקה בשלל זה. משפחת האשם מיחתה לשוא כנגד התפתחויות אלה ולכן סרבה להשבע אמונים לאבו-באכר. שלילת הזכויות של "משפחת הנביא", היתה המניע העיקרי להתפתחות ה'שיעה'. עם זאת משפחת האשם לא מסתכמת בשני אלה והיו עוד בני-משפחה כגון בני אל-עבאס שהיה דודם של מחמד ועלי כאחד. אמנם עלי הוכר כמנהיג משפחת האשם בדרך-כלל שהרי היה קרוב אל "הנביא" מאד ואף היה נשוי לבתו פאטמה, אך מצד שני תמיכת השיעה הקדומה לא חייבת היתה להיות אך-ורק לעלי אבן-אבו-טאלב. כך היתה מודעות רחבה בזכויות משפחת האשם כולה כפי שאנו רואים בשירת אל-קומייט - 'האשמיות' או 'משפחת האשם'. התמיכה נחלקה גם על בסיס מקומי, כגון בבצרה צאצאי אל-הארית' אבן-עבד-אל-מטאלב אבן-האשם זכו לתמיכה מכיון שחיו שם. עלי וצאצאיו זכו לתמיכה בכופה, שכן שם היה מרכזם. מכאן נובעת המסקנה שתביעת בני אל-עבאס לא היתה "בלתי חוקית",בעיני השיעה הקדומה.עלי עצמו הבהיר שהוא מחשיב את "משפחת-הנביא" בלבד כמקור חוקי יחיד לשלטון, כל עוד ישנו אחד מתוכה שמסוגל לדקלם את הקוראן, ושמכיר את ה'סונה'. על-כן הבחנות בסיסיות אלו באמונת השיעים, מחזירה אותנו אל עלי כמייסד השיעה. עובדה זאת היתה למורת רוחה של ההיסטוריוגרפיה הסונית שכן עלי נחשב גם על ידי הסונים, שעל-כן הפיצה את דמותו של עבדאללה אבן-שבעה היהודי תימני האכזר, כמייסד ה-'שיעה'.על פיה, הוא היה הראשון לעורר את המרד נגד עת'מאן והמציא את ה-'רג'עה' (היעלמות) של עלי, ואת חזרתו לתחיה. רק עובדה אחרונה זאת, רעיון הרג'עה, יש לה בסיס היסטורי כלשהו בהיסטוריוגרפיה הסונית דלעיל, למעשה הטבח בכרבלא הוא שהפך את השיעה ל-'שיעה'.

לגבי הקרב שציינת בו נרצחו בני עלי,
נקרא גם "קרב כרבלא", או בפי אנשי שיעת עלי "טבח כרבלא".
ביום ה"עשורא" הם נוהגים ללבוש לבן ולהכות עצמם עד זוב דם, מגיעים למצב של אקסטזה ותחושת רוחניות עילאית.

יש להוסיף לגבי הפילוג-
מקורו פילוג דתי לכל דבר לאחר שהוחלט באופן שרירותי כי יורשו של מוחמד יהיה צאצא לשבט קורייש בלבד...
אט אט הפך הפילוג הדתי לפוליטי. השיעה התנתקה מהאסלאם פילוג פוליטי לחלוטין, תוך כדי פיתוח חוקים, הלכות משל עצמם. (ניתן לראות לרוב הקצנה של החוקים הקיימים בסונה).


נ.ב.
אני חדש בפורום, ואני מאוד נהנה לקרוא ולהתעניין. כל הכבוד למשתמשים.

השיעים קיבלו את העקרון שרק צאצאי הנביא דרך בתו פאטמה (ומכאן, צאצאי עלי), יכולים לשמש
כח'ליפים, אך שאר האסלאם קיבל עקרון מקל שאפשר לכל משפחות השבט להוציא מתוכן ח'ליפים.
כאשר העבאסים קראו תגר על האומיים, הם גייסו את השיעים באמצעות הטיעון שעבאס היה
אחי-אביו של מחמד, בעוד שהאומיים באו מבית-אב רחוק בהרבה (בני דודים מדרגה נמוכה). זה
אמנם לא צאצא של הנביא, אבל קרוב אליו בהרבה, והדבר סייע לתמיכת השיעין בעבאסים, לפחות
בתחילת דרכם.
השיעים הכניסו ומכניסים חידושים הלכתיים לאורך כל הדרך (באסלאם הסוני ננעלו שערי ה"אג'תהאד"
לפני כאלף שנה - ומאז הפרשנות היא רק על מה שכבר נכתב), אבל קשה לטעון שהאסלאם השיעי
הוא חיקוי קיצוני של זה הסוני (קשה לראות כיצד השיעים באיראן יכולים להיחשב כקיצוניים יותר
מהטאלבאן הסונים של אפגניסטאן, בני האסכולה החנבלית).

לא מזמן יצא ספר של ואלי נאסר (אמריקאי ממוצא איראני) בשם: The Shia Revival: How Conflicts within Islam Will Shape the Future. לא קראתי את הספר עדיין, אבל ראיתי כמה ראיונות עם הכותב שעשו עלי רושם טוב. עיקר התזה שלו היא שהפלת משטר סדאם פרצה למעשה את הסכר שעצר עד כה את הנהר השיעי, ושרגשות ההשפלה האינהרנטיים של הזרם הזה, ביחד עם שאיפות התפשטות וצורך להתחרות בארגונים סוניים כמו אל קאעידה יובילו לתחיה שיעית. הוא צופה עימותים הולכים וגוברים עם הסונים ועם המערב ומתאר תרחישים אפשריים לכך שחלקם כבר התאמתו (לבנון).

סדאם היה, קשה להגיד את זה, גורם מייצב באזור (נכון הוא פושע נגד האנושות אבל זה לא הפריע לאמריקנים בעבר להשתמש באנשי אס.אס.) תחת משטר סדאם הסונים והשיעים היו יותר מדי עסוקים בלפחד מסדאם בכדי לרצוח אחד את השני.