האתר שלי :
http://sites.google.com/site/amotisrael/home

הצבר הועבר ע"י הספרדים להרבה ארצות, אולי ככה הוא הגיע אל הארץ.

"זכותנו (על ארץ ישראל) היא נצח, והיא שלמות, ואין עליה ויתור, ואין קיצור דרך לציון, וציון היא כולה שלנו!". (זאב ז'בוטינסקי)

• צמח הצבר מוכר לרבים מהמטיילים ממקומות שונים בארץ. כפי שלימדו אותנו הובא הצבר לאזורנו בכדי שישמש כצמח משוכות להגנת הכפרים הערביים, ושמירה על מטעיהם ורכושם. לאחרונה עלתה השערה שהצבר הובא לארץ בכדי לגדל על גבעוליו כנימות, שמהן הפיקו צבע הנקרא "קוצ'ינלה אמריקאית" או "זהורית אמריקאית".1 זהו צבע עמיד, שצבעו הטבעי אדום-סגול נועד בעיקר לצביעת בדים.2 רשימה זו באה לחזק את הדעה, שהצבר הובא להפקת הצבע.
  
  

• מוצא הצבר ושימושיו
  

• מוצא הצבר הוא ביבשת אמריקה, ולא היה ידוע עד גילויה. לאחר הגילוי החלו להתפשט בעולם הגידולים החשובים כמו, תפוחי-האדמה, התירס, העגבניות ועוד. קשה היום להבין מדוע הובא הצבר סמוך להבאת הגידולים החשובים שצויינו, מבלי לספר את סיפור כנימת הצבע של הצבר.
  

• עוד לפני הגעת הספרדים למרכז אמריקה ומכסיקו, עסקה קבוצה קטנה של אינדיאנים משבט הז'פוטקים בהפקת הצבע האדום מכנימת הצבר. הם גידלו את הכנימה על צבר התולעת (נופליאה). הכנימה שהיא כנימת מגן, גודלה כגודל אפונה, והיא נראית כזרע. הכנימה התרבותית סובלת מקור והמגדלים דאגו להגנתה . את הצבע ניתן להפיק מהנקבות בלבד.
  
  

• הפקת הצבע
  

• את הכנימות אוספים מגבעולי הצבר לתוך מיכל בעזרת מברשת. מכניסים את הכנימות למים רותחים בכדי להמיתם ולהוריד מהם את ציפוי השעווה. לאחר מכן, מייבשים אותן במשך מספר שבועות בשמש. בשלב הבא טוחנים אותן באבן טחינה לאבקה. לק"ג אחד של אבקה יש צורך ב150,000- כנימות. לצורך הכנת צבע הקוצ'ינלה מרתיחים מים בסיר, מכניסים את האבקה הטחונה, ומוסיפים חומרים מחזקי צבע. לתוך התמיסה הרותחת מכניסים את חוטי הצמר למשך כשעה וחצי. כשהספרדים הגיעו למכסיקו הם נתקלו בצבעים שונים. אך צבע הקוצ'ינלה היה האדום ביותר והטוב ביותר מכל הצבעים הטבעיים.
  

• בתחילה , הם לא הכירו את מקור הצבע וחשבו שמקורו בזרעים (השם המדעי של הקוצ'ינלה נגזר מהמילה "זרע"). לצבע, שהובא לספרד, הייתה הצלחה, ו ייצור הצבע הוגדל לממדים נרחבים, עד שהפך להיות המוצר השני בחשיבותו לאחר הזהב, שהובא מ"ספרד החדשה".
  

• הספרדים רצו לשמור לעצמם את מונופול הייצור והשיווק של הצבע, ולשם כך גזרו עונש מוות לכל מי שהוציא כנימות חיות ממכסיקו. בשנת 1777 צרפתי, בשם תיירי, הצליח להבריח להאיטי כנימות חיות, וכך החלה תעשיית הצבע של כנימת הצבר להתפשט בעולם. הצבר והכנימה הגיעו לאיים הקנריים, צפון-אפריקה, סיציליה, המזרח-התיכון, הודו ועוד.
  
  

• הצבר בעיני נוסעים וחוקרים
  

• נספרו של הנוסע וולני, שביקר באזורנו בין השנים 1785-1783, יש רמז לגידול הצבר וכנימת הצבע: "צמח הזהורית, הגדל לאורך כל החוף ההוא, מזין אולי כבר אותו חרק יקר ערך כמו במכסיקו ובסנט-דומינגו". המידע הברור יותר מובא בספרו של הנרי בייקר טריסטראם, שביקר בארץ-ישראל בשנים 1864-1863: מדרוני עיבל מכוסים עד לגובה מסוים בצבר בלי קוצים, שמגדלים אותו כדי שישמש מזון לכנימה שמפיקים ממנהאת צבע השני"3. מטע הצברים בהר עיבל התפרסם גם בגלל טיב פרותיו, שנחשבו לצברים הטעימים ביותר בארץ-ישראל.
  
  

• פ' כהנוב, שעבר להתגורר בשכם (1884) לצורכי מסחר מספר, שכאשר הבשילו פרות הצבר, הועמדו שומרים לשמור על המטע והגנבים, בכדי שלא יתפסו, התפשטו ערומים ומשכו את גופם בשמן4...
  

• הזואולוג שמעון בודנהיימר, בתיאוריו את החרקים השונים מהם הפיקו בתקופות הקדומות צבעים, כתב: "יש בהן בדרגות הצבע כדי לפתור אחת החידות של הנוף הארצישראלי. בעוד שמין מיוחד של צבר נפוץ במידה רבה בשפלה הדרומית, הרי בהרים הוא מצוי בצורה ניכרת רק בשכם, שבסביבתה מכסה הצבר בצפיפות אחד מורדות ההרים. צמח זה איננו יליד ארץ-ישראל כפי שתכופות סבורים, אלא יליד מכסיקו, והוכנס לארץ במאה הי"ז או הי"ח. על הצבר הזה חי וקיים חרק הצבע המפורסם Dacty Lopius coccus שדחה מפניו את כל שאר הצבעים, החל מהמאה הי"ז ואילך. הוא הובא לשכם, ובגידולו הוחל שם כפי הנראה בתחילת המאה הי"ט, שאז טיפלו בגידולו בצפון סוריה, בדרום אנאטוליה ובמצרים. בכל הארצות האלה נכחד החרק משחדלו לטפל בגידולו. אבל גידולי הצבר הנרחבים בסביבות שכם משמשים עד היום מצבת זיכרון לגידול חומר-צבע מן החי, שהוחנק על-ידי התעשייה הכימית המודרנית"5. את מטע הצבר הנרחב בהר עיבל, ששרד הרבה שנים, מזכיר טוביה קושניר שעבר במקום בעת שחיפש את האירוס השומרוני: "מעל לאזור הבתים (שכם) משתרע הצבר, רצועה ברוחב 360-300 מ' ובאורך רב הגובלת בין העיר וההר"6.
  

• מטע צבר זה, כנראה, ניטע בימי השלטון המצרי בארץ-ישראל (1843-1831) שפיתח במרחב גידולי תעשייה כגון: כותנה, אינדיגו, קני-סוכר ותות. במידע הקיים על שימוש הצבר למשוכות, אין תיאורים על אופן הגעת הצבר לאזור ועל הפעילות להבאתו. אך מעניין שבתקופה מאוחרת יותר, אנשי עמק-הירדן, בחיפושיהם אחרי זנים מובחרים של פרות, "נתקלו" בכנימת הצבע של הצבר. במסע לאיים הקנריים לבדיקת זני בננות הם נחשפו לעובדה שמטעי הבננות החליפו את תעשיית הקוצ'ינלה , שהיוותה את עיקר כלכלתה של האיים, והתמוטטה עם המצאת הצבעים הסינטטיים בגרמניה בשנת 1856. 7 בן-ציון ישראלי, מכנרת, במסעותיו להבאת זני תמרים משובחים הגיע למצרים ושם, בחווה של יהודי, הוא נוכח בגידול צבר עבור כנימת הצבע (1938).
  
  

• הצבר כמזון לבקר
  

• סיבה נוספת לתפוצת הצבר, חוץ מאשר לצבע, היא האפשרות להשתמש בו כמזון לבקר. כשם שלגידול כנימת הצבע היה צורך בזנים דלי קוצים כך גם להאבסת בקר יש צורך בזנים כאלה. גם לארץ הובאו צברים דלי קוצים. במושבה האמריקנית בירושלים גידלו צבר שפותח על-ידי המטפח האמריקני הנודע בורבנק בחוותו בסנטה-רוזה. אהרון אהרונסון, במסעותיו בסוריה, פגש בזן דל-קוצים. בחוותו בעתלית ערך נסיונות בהאבסת פרות בצברים דלי קוצים וכיצד זה משפיע על איכות החלב.
  
  

• פרות הצבר
  

• גידול פרות הצבר לצורך שיווקו בארץ וליצוא, לא היה מקובל בדורות הקודמים. יוצא דופן הוא סיפורו של יצחק חיותמן (מראשוני מטולה ותל-אביב): "השולטן עבדול חמיד בכבודו ובעצמו מחבב את פרי הצבר ונתיניו והנאמנים בגליל, שולחים לו מדי יום פרי צבר טרי בארגזים עם קרח שכורים אותו בהר "החרמון".8
  

• בשנים האחרונות (יחסית) החלה התעניינות בגידול פרות איכותיים המתאימים ליצוא ושיווק מודרני. המטפח אפרים סלור טיפח זן דל קוצים בשם "עופר". בנגב מגדל נועם בלום שטחים גדולים של טיפוסים שונים.
  

• כיום, מגדלים בעולם את כנימת הצבע של הצבר בממדים קטנים. יש דרישה לצבעים טבעיים שאינם מסרטנים. הצבע משמש לקוסמטיקה, צבעי-מאכל, תרופות, וצביעה טבעית. בגלל בעיות של כשרות הוא בעייתי בארץ. היו מספר ניסיונות לחדש את גידול כנימת הצבע של הצבר בארץ, אך הם לא קיבלו את אישור גורמי הגנת הצומח.
  

• הערות
  

1. צ' קורן, "צבעים וציבעונים – אריגים קדומים", ח' שורק, א' איילון (עורכים) צבע מהטבע,
   תל אביב תשנ"גף עמ' 60-58.
2. מ' שטרנליכט, "הכנימה והצבע". מדע, כ"ג / 5 (1979), עמ' 230-228
3. ה"ב טריסטראם, מסע בארץ-ישראל, ירושלים 1977
4. פ' כהנוב, "מן השמור בזכרוני", א' דרוינוב (עורך) מימים ראשונים, כרך ב' 1935, עמ'
   179.
5. ש' בודנהיימר, החי בארצות המקרא, כרך ב', ירושלים תשט"ז, עמ' 313.
6. ט' קושניר, מחקרי טבע ומכתבים, תל-אביב תש"ט, עמ' 37.
7. ילקוט ש' סטולר, ספרית השדה, תל אביב 1960, עמ' 88, 89.
8. ז' חיותמן, עם יצחק חיותמן מיסוד מתולה ותל אביב, חיפה תשכ"ח, עמ' 151.

נדמה לי שנתקלתי ברשימה שעסקה בהבאת הצבר לצורכי גידול כנימות גם בעת-מול [מאז שיש אינטרנט הכל מתבלבל לי ואיני זוכר היכן ראיתי את מה] - אבדוק כשאגיע הביתה

המאמר זהה כמעט למאמר האינטרנטי שהבאתי [המקור אינו 'טבע וארץ' כי אם עיבוד של המאמר מעתמול לאתר של מט"ח]

הרעיון הכללי - כנימות ששימשו ליצור צבע הקונצק'ילה והיו מוצר יצוא ספרדי חשוב [עד כדי עונש מוות על הברחתם ממקסיקו] הועברו להאיטי ב1977 ומשם התפשט גידולם לאגן הים התיכון. הצבר הוא הצמח עליו גודלו הכנימות ויתכן וזו סיבת הבאתו ארצה. מוזכר בספר המסע של וולני 1783 כצמח ה'זהורית'.

אבי שמידע שמהווה מקור רציני - אינו מציין את עניין הכנימות וגורס כי הצבר הוכנס לארץ במאה ה18 כצמח גדרות

נסים קריספיל [שבאופן אישי נראה לי פחות מדייק בד"כ] מוסר כי הצבר הוכנס לארץ במאה ה15-16 ושורה אח"כ מביא מובאה 'על הצבר' מפי אסף הרופא [מן המאה השישית..]