לא בנוי למלחמה
[התמונה הבאה מגיעה מקישור שלא מתחיל ב https ולכן לא הוטמעה בדף כדי לשמור על https תקין: http://www.haaretz.co.il/hasite/images/0.gif]
מאת עמוס הראל
[התמונה הבאה מגיעה מקישור שלא מתחיל ב https ולכן לא הוטמעה בדף כדי לשמור על https תקין: http://www.haaretz.co.il/hasite/images/0.gif]
לא פחות מ-40 תחקירים שונים נערכים כעת בצה"ל לבדיקת התנהלות הצבא במלחמת לבנון השנייה. הצגתם למטכ"ל בסוף החודש תהיה, כנראה, כתב אישום חריף על תפקוד צה"ל ומפקדיו
[התמונה הבאה מגיעה מקישור שלא מתחיל ב https ולכן לא הוטמעה בדף כדי לשמור על https תקין: http://www.haaretz.co.il/hasite/images/0.gif]

[התמונה הבאה מגיעה מקישור שלא מתחיל ב https ולכן לא הוטמעה בדף כדי לשמור על https תקין: http://www.haaretz.co.il/hasite/images/0.gif]



[התמונה הבאה מגיעה מקישור שלא מתחיל ב https ולכן לא הוטמעה בדף כדי לשמור על https תקין: http://www.haaretz.co.il/hasite/images/0.gif]
אחד מערוצי הלוויין בטלוויזיה שידר השבוע בשידור חוזר את "צה"ל", סרטו הדוקומנטרי של הבמאי קלוד לנצמן. מהראיונות ששיבץ לנצמן בסרט, שצולמו בראשית שנות ה-90, נשקפים צבא ומדינה שונים בתכלית מכפי שהם נראים בחודשים שלאחר מלחמת לבנון השנייה. חלק מהדוברים (מתן וילנאי, אביהו בן-נון, אביגדור "יאנוש" בן-גל, דוד גרוסמן) עודם נוכחים בזירה הציבורית; אבל הטקסטים שלהם עברו שינוי עמוק.

"צה"ל" של לנצמן אפוף תודעה של מלחמת קיום והישרדות, של מחויבות מרחיקת לכת מצד הפרט למדינה. המחלוקות הפוליטיות באותה עת (שלהי האינתיפאדה הראשונה, טרום תהליך אוסלו) כבר היו ניכרות, אבל המרואיינים של לנצמן נשמעים כמו קולות מאותה מקהלה. וילנאי ובן-נון מתארים את המותניים הצרות, המאוימות, של המדינה לפני מלחמת ששת הימים; בן-גל מנתח את דוקטרינת הלחימה של צה"ל הדוגלת בהעברה מיידית של הלחימה לשטח האויב, לנוכח שטחה הקטן של ישראל; גרוסמן, שדבריו מקבלים משמעות מצמררת, מאוחרת, אחרי נפילת בנו אורי במלחמה האחרונה, מספר על 40 ימי המילואים ששירת כל שנה בימי מלחמת לבנון הראשונה, שלה התנגד בכל מאודו.

אי אפשר להתעלם מהנופך ההסברתי של ההצהרות, שנאמרות בתשובה לשאלות שמפנה יהודי-צרפתי שלסרטו הקודם קראו "שואה". ועדיין, מדהים לראות איך המושגים הללו נעלמו מהדיון, בצה"ל ובציבור, בשנים שחלפו מאז. החרדה הקיומית נראתה אנכרוניסטית, לפחות עד להופעתו בזירה של נשיא איראן מחמוד אחמדינג'אד. יתרה מכך: דווקא האיום המובהק לביטחון האישי שעורר הטרור הפלשתיני בשנתיים הראשונות של האינתיפאדה השנייה (2000-2002), הוביל למסקנה הפוכה.

ההתאוששות המהירה יחסית וההצלחה הגדולה של צה"ל והשב"כ בדיכוי האיום הזה, ממבצע "חומת מגן" ואילך, יצרו בציבור תחושת ביטחון מוגזמת, כאילו כך ייראו המלחמות שבפניהן יעמוד צה"ל בעתיד. היעדר תחושת איום קיצונית, ולצדה חידוד הוויכוח על הכיבוש בשטחים, הפכו את הדיבורים מהסרט על מחויבות ושירות לנחלתן של רק חלק מהקבוצות, האידיאולוגיות והחברתיות. השינויים הללו משמעותיים להבנת מה שהתחולל כאן בקיץ האחרון.

כשצה"ל מנתח את כישלונותיו במלחמה האחרונה, הוא לא עוסק בדרך כלל בדיונים כאלה. הניתוח נושא אופי הרבה יותר מקצועי וממוקד. אבל בהתבטאויות הפומביות של בכירי צה"ל ושל האלופים במילואים שמונו לתחקר את המלחמה, נשמעים הדים של הסבר דומה: שכחנו, הם אומרים, איך נראית מלחמה אמיתית. אפילו המלחמה המוגבלת שניהלנו מול חיזבאללה, שחרף מיומנותו הוא בסך הכל ארגון גרילה קטן, התבררה כגדולה עלינו. המלחמה נוהלה כפעילות ביטחון שוטף, הושפעה יתר על המידה מלקחי העימות עם הפלשתינאים בשטחים ולא יצרה את תחושת הדחיפות הראויה בקרב המפקדים והחיילים. התוצאה: צה"ל כשל במשימתו. הוא לא הצליח לצמצם את איום הקטיושות וגם לא לקצר את משך הלחימה, שהופסקה לבסוף בהתערבות מדינית מבחוץ.

תהליך התחקיר הפנימי בצבא אמור להסתיים עד סוף החודש, עם הצגת כל התחקירים המרכזיים לפורום מטכ"ל. מדובר בלא פחות מ-40 תחקירים שונים שמתנהלים, בהם עשרה תחקירים שעוסקים בנושאים מרכזיים. מיד אחר כך, יכונס סגל הפיקוד הבכיר בצה"ל (מדרגת אל"מ ומעלה) לדיון בלקחים. מכאן, אמור הצבא לצאת לדרך חדשה של אימונים והכנות, כשפניו לתאריך יעד: הקיץ הבא, שבו עלולה להערכתו להתלקח מחדש החזית הצפונית.

מבין התחקירים המרכזיים, לקחי שישה הוצגו לתקשורת או דלפו לה באופן חלקי: דו"ח דורון אלמוג על חטיפת שני החיילים, דו"ח אודי שני על תפקוד המטכ"ל, דו"ח עמירם לוין על פיקוד הצפון, דו"ח יורם יאיר על קרבות אוגדה 91 (בפיקוד תא"ל גל הירש), דו"ח אבי מזרחי על מערך המילואים ודו"ח ניר מאור על פגיעת הטיל בספינה אח"י חנית. מה שכבר פורסם מאפשר לגבש מאזן ביניים של כמה מהלקחים העיקריים:

1. השטחים לפני הצפון. שש שנות האינתיפאדה הפנו את מרבית הקשב של צה"ל לשטחים, שהועדפו על פני הנעשה בזירה הצפונית. גבול הצפון קיבל פחות משאבים, פחות כוחות ופחות פיקוח מטכ"לי. ההנחיה המרכזית היתה למנוע התפרצות חזית שנייה בצפון ולהבטיח את שלום התיירים בצימרים. שילוב של אמצעים וכוחות מצומצמים עם שאננות מסוימת ואי קיום הנחיות שגובשו באוגדה 91 בדרגי השטח אפשרו את החטיפה. חיזבאללה גם ניצל את מדיניות ישראל, שאפשרה לו להקים עמדות לאורך הגבול ולהכות בכל עת שירצה.

בעקבות החטיפה, כשהצבא יצא למלחמה, הוא עדיין חשב במונחי השטחים (פעילות ביטחון שוטף מול אויב חלש) ופעל בהתאם. יכולתו של חיזבאללה הפתיעה את צה"ל ואפשרה לו לפגוע בנקודות תורפה, למשל באמצעות פגיעת טיל הנ"ט בטנקים ובכוחות החי"ר. הכוחות, בסדיר ובמיוחד מילואים, לא היו מאומנים כהלכה למשימתם, משום שהאינתיפאדה הביאה לקיצוץ בתקציב האימונים (וכשכאלה כבר נעשו, הם התמקדו בהכנות ללחימה בשטחים). האלוף לוין, בראיון לערוץ 10: "צה"ל נחלש בכוחו להילחם. הכיבוש הממושך בשטחים פגע בתרגילים, בתרגולות, בטכניקות הקרביות. היתה גם פגיעה מנטאלית".

2. היוהרה האווירית. על הכורח הולבשה בהמשך גם אידיאולוגיה. חולשת כוחות הקרקע, שלא התאמנו מספיק והורגלו ללחימה פשוטה יותר בשטחים, תרמה להעדפת השימוש בחיל האוויר. בתוכניות צה"ל ניתן משקל יתר למרכיב האש בעוצמה הצבאית, על חשבון התמרון. זו תפישה שנולדה בימי הרמטכ"ל הקודם, משה יעלון, וצברה תנופה אצל יורשו דן חלוץ, איש חיל האוויר. לוין מגדיר זאת כ"תפישת לחימה שגויה של הסתמכות יתר על נשק מדויק, בעיקר מהאוויר".

אלופים במטכ"ל הנוכחי בוטים יותר. הפיקוד הבכיר, הם אומרים, חטא ב"יוהרה אווירית" וגילה אמון מופרז בהנחה שאת הסיפור בלבנון ניתן יהיה לסיים באמצעות הפעלת כוח אווירי בלבד. זו התפישה המרכזית שביסוד הכשלים במלחמה. בדו"ח שני נטען שחלוץ דבק ללא הצדקה ברעיון של הכרעה מהאוויר, הסתייג מפעולה קרקעית נגד הקטיושות גם בשלב שבו היה ברור שאין די בחיל האוויר ודחה בעקביות את היציאה למהלך קרקעי.

3. החלטות מוטעות בצמרת. התפישה ובעקבותיה חוסר הבנת המצב בשטח לאשורו תרמו לקבלת שרשרת החלטות מוטעות במטכ"ל: אי הכנת האפשרות הקרקעית במועד, דחיית גיוס אוגדות המילואים (חלוץ מודה היום שטעה כשלא לחץ על הממשלה לאשרו בשלב מוקדם), פעולות בשיטת ה"סלמי" - הכוחות מתקדמים, משתלטים ולאחר מכן יוצאים מהשטח מבלי שהדברים מתאחדים למאמץ מרוכז מול חיזבאללה. פערי ההבנה התגלו גם בתפקוד חיל הים. מפקד החיל, האלוף דודו בן-בעש"ט, אמר בדיעבד שראה באפשרות שטיל חוף-ים איראני יימצא בידי חיזבאללה, תסריט "דמיוני ומופרך". הוא מודה שבזמן הפגיעה בסטי"ל, יומיים וחצי אחרי החטיפה, בחיל עוד לא הבינו ש"מדובר במלחמה".

4. טעויות בשטח, בעיות ערכיות. אלה נחשפות בכל הדרגים. המטכ"ל, קובע שני, לא פעל כמפקדה עליונה והחלטות חשובות התקבלו בפורומים מצומצמים, מבלי להפעיל כמקובל את ה"בור". אלופים במטכ"ל שברו את ההיררכיה המקובלת, כשהנחיתו בטלפון עצות ופקודות על מפקדי אוגדות ומח"טים בחזית, מבלי שהדבר יירשם באופן מסודר. לוין מדבר על חוסר אסרטיוויות בפיקוד הצפון, שהוביל לבסוף לכך שהפיקוד נכשל לדעתו במשימתו, הגנה על יישובי הצפון.

הדו"חות של אלמוג ויאיר מצאו פערים קשים באוגדה 91 (שניהלה את חלק הארי של הקרבות) בין תכנון לביצוע ומתחו ביקורת על שפה מקצועית חדשנית, שלעתים קרובות לא הובנה כהלכה בדרגים הנמוכים. יאיר (ומחברי דו"חות אחרים בעקבותיו) תקף בחריפות ליקויים שתיאר כ"ערכיים" והקיפו את כל האוגדות ורבות מהיחידות: אי הקפדה על עמידה במשימה, היעדר נחישות מספקת, אי חתירה למגע, התעלמות מהמרכיב המכריע של הזמן בלחימה.

כמו אחרים, יאיר הסתייג מהחלטת רוב המח"טים להישאר מאחור בחמ"ל במקום להוליך את אנשיהם לקרב. התוצאה הסופית של כל אלה מתוארת אצל שני ולוין: ירי הרקטות נמשך עד לשעת הלחימה האחרונה, מבלי שצה"ל הצליח לצמצמו.

קיים, כמובן, חלק גדול של התמונה שהדו"חות בקושי נוגעים בו, והוא תפקוד הדרג המדיני במלחמה, שאמור להיחקר לעומק בידי ועדת וינוגרד. ההיבט הבולט ביותר הוא חוסר הניסיון הביטחוני של ההנהגה המדינית. האנשים שקיבלו את ההחלטה לצאת למלחמה ב-12 ביולי ידעו מעט מדי על מצבו האמיתי של צה"ל, הקיצוצים שנעשו בשנים האחרונות והסיכונים שנלקחו. סוגיה מכרעת נוספת נוגעת לקבלת ההחלטות לאורך המבצע: מההחלטה להמשיך במלחמה אחרי השבוע הראשון ועד למהלך האחרון, מרובה האבידות, בניסיון ההתקדמות הכושל לליטאני.

הפרסום של עיקרי דו"ח שני השבוע אמור היה לחולל זעזוע. נדמה ששנים כבר לא הותקפו רמטכ"ל ומטכ"ל כך בדו"ח צבאי רשמי, מה עוד שמחברו היה חבר הפורום הזה בזמן המלחמה. זה לא קרה. הדו"ח התקבל כמעט באדישות. מרוב דו"חות ותחקירים, כבר קשה למצוא את הידיים והרגליים. חלוץ, בסבלנות ראויה להערכה, ממשיך לדון בלקחים מדי שבוע ומוסיף לספוג חבטות מכוונות מהאלופים במילואים. לא תמיד הרמטכ"ל נשאר חייב. הוא סירב לאמץ חלק ממסקנות אלמוג, לוין ושני.

ועדיין, כבר בשלב הזה, אפשר להגיע למסקנה שהדו"חות מתחברים לכתב אישום חריף על תפקוד הצבא והרמטכ"ל בראשו, במלחמה. הכישלון כאן רחב, חוצה דרגים ופיקודים. זו מסה קריטית של מסקנות ועדויות. כשאלה פני הדברים, לפחות בעניין תפקוד צה"ל, אין סיבה להמתין להכרעת הדין של ועדת וינוגרד. נדמה שכאשר חלוץ, לפני כחודשיים, העניק לצבא שלו ציון "בינוני" במלחמה, הוא נקט גישה נדיבה יתר על המידה.

http://www.haaretz.co.il/hasite/pag...SubContrassID=0