"זה היה בוקר קריר,התעוררתי לצלילי המנגינה השקטה שהתנגנה לה בשקט אצל השכנים, הבטתי אל עבר השעון,עדיין רק שמונה בבוקר,אבל לא הייתי עייף לכן החלטתי לקום ולהפוך את היום הזה למועיל. שמי מקסימיליאן קיליגון, אני נער בן 17, אשר גר בבית די גדול בן קומותיים.לבשתי את החולצה שאני הכי אוהב,בחרתי את המכנס הראשון שהיה לי בארון,וירדתי למטה למטבח. הבית היה שקט מאוד,לא צעקות של אמא על בנה הבוגר,לא טלוויזיה רועשת ואפילו לא ציוץ ציפורים...היה זה בוקר שקט ונחמד,במטבח על השולחן היה פתק מאמא שאמר:"מקסי יקירי...אני מתגעגת אלייך,אנחנו נתראה אבל אל תחכה לי..."...או קיי,עכשיו,בגלל שאני הבן היחיד,הבית עמד לרשותי לכל היום! חשבתי מה כדאי לי לעשות קודם ביום שכזה שהתחיל כל כך מוקדם.לקחתי לי אחד מהדיסקים שאני הכי אוהב, ושמתי במערכת,המוזיקה החלה להתנגן לה בקצב איטי כשאני החלטתי שהיום לא מתבזבז לחינם. לקחתי עיפרון ודף, ירדתי למטה לסלון, שם עמד השולחן הכי גדול בבית. פרסתי מלפניי את הדפים הריקים והתחלתי לאט לאט לעשות סקיצות לציורים שעברו לי בראש. כך למשל יצרתי את איש השלג הידידותי,אשר האדם רואה בו אויב, בציור רואים אותו מחייך וצועד אל עבר כפר של בני אדם,בזמן שהם מצידם יורים עליו ומנסים לעצור אותו...עמוק. כך גם נוצר נוף הפנטזיה שלי,אם מלא דברים מזורים ובלתי מוסברים,כמו למשל כוח המשיכה שנראה כאילו ולא היה קיים,או היצורים שלא קיימים על פני האדמה, או אפילו העובדה שלכוכב הלכת הזה יש ארבעה ירחים ושתי שמשות...

כך ביליתי מול הדף אם העיפרון ביד את רוב היום,פשוט,ישבתי וציירתי לי בשקט בזמן שהמוזיקה התנגנה לה ברקע. הבטתי בשעון, השעה הייתה כמעט שתיים בצהריים. עזבתי את הדפים הריקים מלאי הרעיונות ועליתי לחדר שלי. החדר שלי היה מסודר,בדיוק כמו ביום שעזבתי...בפינה עמד הפסנתר שאני כל כך אוהב...פסנתר כנף,לבן ענק.אני כיביתי את המערכת וכעת שוב השקט השתלט על כל הבית.התיישבתי לידו,והתחלתי לנגן את המגנינות שאני מכיר. הצלילים שיצאו ממנו,היו כה קסומים,כה מרגיעים...כשעצמתי עיניי,במשמע צלילם ללו,ראיתי גן עדן,כל כך מושלם,כל כך זוהר! כל כך יפה!!! אך עדיין לא הייתי מוכן ללכת...ניגנתי על הפסנתר שעות על גבי שעות בלי לשים לב שאמי חזרה הביתה. כאשר ירדתי למטה,ראיתי אותה עומדת ליד השולחן ומכינה ארוחה משובחת, אך דמעות היו בעיניה.ואני,אני לא עשיתי כלום,באתי והתיישבתי ליד השולחן בקצהו הרחוק,ופשוט הבטתי באמי מכינה את הארוחה ולאחר מכן שמה את הצלחת מלאת האוכל בקצה השני של השולחן,ומתיישבת לאכול, וכך,החלה לדבר אליי..."מקס,אתה יודע...עבר זמן מה...אבל אני עדיין לא מתגברת על זה..."שוב ראיתי את דמעותיה של אמי נוצצות באור המנורות והנרות שעמדו על השולחן. ואני,אני בתגובה רק שתקתי ונתתי לה לשפוך את הלב...היא המשיכה"מקסי שלי...אתה כבר ילד גדול עכשיו, אבל אני עדיין..."היא לא סיימה את המשפט,ואני בתורי קמתי מן השולחן בלי לומר דבר ופניתי אל עבר הסלון,השארתי את אמי לבד,כאשר מעבר לדלת המטבח שמעתי אותה פורצת בבכי...ידעתי כי אין דבר שאוכל לעשות למענה...אז פשוט נתתי לזה לזרום החוצה בלי לנסות לעצור את זה...עברתי ליד השידה בה עמדו כל הענתיקות שיש לנו בבית...ראיתי שם את התמונה שלי ושל אמא שלי ביחד,כשאנחנו מחייכים,כשאנחנו נהנים ומבלים שעות על גבי שעות כל יום ביחד. ליד התמונה הזאת,ראיתי תמונה שלי,ולידה עומד נר דולק שכמעט נכבה...חייכתי, חזרתי למטבח,אמי עדיין ישבה שם לבדה מכסה את עיניה מלאות הדמעות בידה העדינות,באתי אליה,וחיבקתי אותה במילים"אני עדיין אוהב אותך אמא..." היא לא הגיבה...היא ישבה לה בשקט והדמעות המשיכו לזלוג מעיניה...השעה כעת הייתה מאוחרת,אני עליתי למעלה,נכנסתי לחדרי,ואפילו בלי לסדר את המיטה פשוט נשכבתי עליה,חושב,על כמה שרע לאמא שלי עכשיו, וכמה שרע לי שאני לא יכול לעשות דבר בנדון...המחשבות הללו גלשו אל תוך הלילה,ואני נרדמתי,בבגדים,על המיטה הלא מסודרת...

התעוררתי,זה היה בוקר קריר,התעוררתי לצלילי המנגינה השקטה שהתנגנה לה בשקט אצל השכנים.הבטתי אל השעון,עדיין רק שמונה בבקור,אבל לא הייתי עייף,לכן החלטתי לקום ולעשות היום משהו שונה...משהו מיוחד.לבשתי את בגדיי הרגילים וירדתי למטבח...על שולחן האוכל היה פתק מאמא:"מקסי יקירי,אני מתגעגת...אנחנו נתראה אבל אל תחכה לי...".חייכתי חיוך קטן והלכתי לשולחן הענק שעמד בסלון,הדפים הפרוסים והלבנים,הריקים מכל עדיין היו שם,לקחתי את העיפרון ביד,והתחלתי לצייר סקיצות של ציורים שעברו לי בראש באותו הרגע...לאחר מספר שעות עליתי לחדרי המסודר,כמו שהיה מאז שעזבתי. התיישבתי ליד הפסנתר הלבן שלי,והתחלתי לנגן..ניגנתי את המנגינות האהובות עליי...בלי לשים לב שאמא חזרה. ירדתי למטה וראיתי אותה,מורידה את המעיל החם,אך לא מוריד את נעליה,היא לבשה מעיל אחר,אחד שמגן מפני גשם כי בחוץ השתוללה סערה ממש. לקחה מטריה וכובע,הסתכלה רגע על המדרגות עליהן עמדתי,ויצאה לרחוב...אני הלכתי אחריה, כשהתקרבתי אליה ראיתי שוב דמעות על פניה,אך הגשם שטף אותן,היא לקחה איתה מטריה,אך לא השתמשה בה,היא בטח חשבה כך עדיף,פשוט לתת לגשם לשטוף את הדמעות מפניה,ואולי אפילו את הכאב...הלכנו לנו בשקט בלי להוציא מילה,בזמן האחרון,אני ואמא לא דיברנו ממש.רוב הזמן זאת היא שמדברת,וזה אני שמקשיב...הלכנו ככה בשקט,ורק הגשם ירד ולא פסק,העננים נראו שחורים ונראה כאילו הסערה לא תיגמר בקרוב,זה היה ערב קר, הרוח נשבה קלות וייבשה את דמעותיה של אמא. אנו הגענו למקום אפל ומוזר,מקום שלא אהבתי במיוחד,מקום שהעביר בי צמרמורת בכל גופי כל פעם שראיתי אותו. הלכנו בין קברי אנשים,עד שהגענו לקבר, שהיה כמעט בסוף השביל,אמי התמוטטה על ברכיה ופרצה בבכי אדיר,ואני,אני חיבקתי אותה ואמרתי,אמא...אני עדיין אוהב אותך!!! אך היא לא הגיבה...היא המשיכה לבכות ואז החלה לדבר אליי..."מקסי שלי...אני כל כך מתגעגת אלייך...אין לך מושג כמה שאני רוצה שוב לדבר איתך...לשמוע את קולך הנעים והשקט,המרגיע! אני רוצה שוב לראות אותך...אני אוהבת אותך ילד שלי!!!" במילים הללו היא נעמדה,והמשיכה לעמוד ליד הקבר עוד כמה דקות טובות אם עיניים סגורות, ואני,אני בתורי שתקתי ולא אמרתי דבר,רק עקבתי אחרי מעשיה של אמי עד שהיא נישקה את הקבר והחלה להתרחק, אז אני התקרבתי אל הקבר. התיישבתי לי בנחת,בגשם,על האדמה הרטובה, ודמעות החלו לזלוג מעיניי...התחלתי לדבר..."איך יכולת לנטוש אותה לבד? איך היית מסוגל???".אך הניצוץ של השמש שזרחה מבין העננים השחורים גרם לי להפסיק. קמתי על רגליי...הסתכלתי על הקבר...

והתחלתי להתרחק לאט לאט,ורק אותיות שנצצו מההשתקפות של השמש, אותיות מזהב הזכירו לי כמה בעצם חלומות,יכולים להיות מסוכנים לעיתים...

שמו של מקסימילאן קיליגון נצץ בקרני השמש המחממים...





התעוררתי אל בוקר חמים...ירדתי למטה...חיבקתי את אמא...

ולחשתי לה באוזן"אל תדאגי...למרות שאני לא פה...אני בחיים לא אעזוב..."

היא בתורה לא הגיבה...רק המשיכה לשבת בכורסא ולבהות אל החלל הריק והאפל שנוצר בין שתי הקירות והתקרה...והיא דיברה לעצמה"מקסי שלי..אני אוהב אותך.אני יודעת שאתה פה ושאתה שומע אותי...אז רק שתדע שאני נורא מתגעגת ואני רוצה לראות אותך.."

שמתי את ידי על ידה...

"אני עדיין אוהב אותך אמא...עדיין אוהב..."

לכדי דמעות הבאת אותי, בחור. אתה מדהים בלכתוב סיפורים נוגעים-ללב ומרגשים, ועם זאת גם מעציבים.

התעצבתי מאוד (זו אמורה להיות מחמאה...)
puzpuz.

איכשהו מזכיר לי את החוש השישי