תפקיד הצבא הוא להוציא לפועל ולהגן על המדיניות הפוליטית של המדינה אותה הוא משרת. נכון מימי עבר המנהיגים הפוליטיים הם אלה אשר עמדו בראש הצבא והנהיגו אותו אך אסטרטגיה זו הוכיחה עצמה כלא יעילה לטווח הארוך וכהוכחה אף אחת מאותן אימפריות לא שרדה לעד.
המציאות בארץ בה מפקדי הצבא מושפעים מדעתם האישית שלהם ובוחרים לפרש את המצב הגיאופוליטי לנוחיותם הביאה את צה“ל לשפל שלא היה כמותו. איפה הימים בהם נלחמנו כאריות? כבשנו כל יעד? השגנו כל מטרה? איפה הימים בהם החיים של החבר בשוחה לידינו היו חשובים יותר משלנו ולקיחת אחריות הייתה עניין שלא חשבנו עליו פעמיים.
אני אחד המאמינים הגדולים בניהול כאוטי שכן בתוך הכאוס מסתתר סדר, תנועה של כל האובייקטים בתבנית אחת לעבר מטרה אחת. אך מה קורה כשקשרי הגומלין בין אותם אובייקטים לוקים בחסר? יד ימין לא רק שלא יודעת מה יד שמאל עושה היא כלל לא מודעת לקיומה שלא לדבר על שאר חלקי הגוף, התוצאה מספר לא מבוטל של ”גנרלים“ וכאלה שאינם מגמגמים פקודות, מעבירים מסרים כפולים, סובלים ממחלת השכחה ובסוף במין קונצנזוס של שימור עצמי מאשימים את הש“ג.
כן רמטכ“ל, לא רמטכ“ל, רבותי חייל אחד לא מנצח מלחמה, מלחמה מנצחים החיילים! ואותם בתוך הדו-קרב הפוליטי/שימורי שאתם מנהלים פשוט שכחתם. יופי של דוגמא נתתם למתגייסים החדשים ולאלה שכבר נמצאים בתוך התופת שלא לדבר על אלה שידעתם לנתק אותם ממשפחותיהם (ולא את כולם החזרתם הביתה). ”אם אין אני לי“ לא עובד בתוך מערכת צבאית שם הקודים של כבוד, מנהיגות, נחישות צריכים להוביל. ועכשיו גם תגידו שעושים לכם עוול.
רמטכ“ל לא בוחרים בגלל קשרים אלא ע“פ קישורים.
המציאות בארץ משתנה ללא הרף, יותר מחמישים שנה ונראה שאנו הולכים ומתרחקים מהמהות האמיתית שלשמה הוקמה המדינה. לאורך ההיסטוריה של העם היהודי ושל מדינת ישראל כוכב אחד תמיד זהר – הלוחמים, אותם אלא שחרפו נפשם, שהקריבו. לא בגלל פקודה אלא בגלל אהבה, של החבר לידם וזה שכבר לא, של אלה שישנים בבית בתל אביב או באריאל. אותה האהבה, אותו הלב עשה את צה“ל, אל תשברו להם אותו, אל תערבו אותם במאבקים שלכם והכי חשוב אל תשכחו שגם אתם הייתם פעם חיילים.
בכל מקום בעולם כששני ישראלים נפגשים ישנה מין אחוות לוחמים שכזו, חום שמגיע ממקום של גאווה, ממקום של כבוד וזהות עצמית. אל תתנו לזה להעלם.
ראשי
צ'אט
21-01-2007, 07:58
מצב כלאיים
