פעם ברנש לא מוכר הגיע אליי. שאל אותי מה אני אעשה בחופש הגדול, אחרי שסיימתי את כיתה י"ב. אמרתי לו שאני מתגייס לצבא תוך שבועיים. ואז הוא שאל אותי: "אבל, למה? אתה לא מתכנן איזה משהו לעשות בשבועיים האלה,לפחות?". לא ידעתי מה לענות לו...
במשך כל השבועיים האלה חשבתי מה ההגדרה שלי לחופש. איך אני יכול למצוא את החופש שלי...?
לאחר התעמקות רבה בנושא החלטתי לבצע נתק מוחלט מהכל וללכת לטייל קצת בארץ. נשארו לי בדיוק שלושה ימים לגיוס. אז קפצתי על ההזדמנות, ניתקתי את הפלאפון ואמרתי לאמא שאני לא אהיה זמין ביומיים הקרובים ושאני אחזור יום חפני ההתייצבות בשביל לסדר את התיק וכל זה...
יצאתי מהבית עם התיק בי"ס אחרי שדחפתי בו חולצה מכנסיים תחתונים וסיגריות ויצאתי לדרך. הגעתי לכביש היציאה מהעיר (ירושלים). עליתי על טרמפ עם שני בחורים שהיו בסביבות גיל שלושים והתחלתי את המסע הקטן שלי לחיפוש החופש.
כשחזרתי אחרי יומיים הביתה- כי המסע היה יותר מדי מסובך בשביל לכתוב עליו- נכנסתי לחדר שלי והתחלתי לרשום את החוויות שעברתי. וכתבתי על אנשים שפגשתי בדרך. אבל, בעיקר, רשמתי על הגילוי שלי.
גיליתי שאני אוהב את השקט העצמי שלי יותר מרעש של מסיבות. שיש רגעים שאני צריך את הלבד, כדי להתגעגע ל"ביחד". ועוד כמה דברים קטנים כאלה.
בקיצור, בשבילי חופש זה נחת, שקט ושלווה עם נתק מוחלט מכל הסובב אותך. אבל רק לזמן מוגבל. כי אם הופכים את זה לדבר קבוע,אתה נהיה עצלן וזרוק מדי. וכל אחד צריך את השקט שלו...
אני מאחל שתמצאו את הזמן השקט שלכם. ובעצם, את החופש שלכם מכל החומריות שלעתים מאוסה.

"אינני מוכן להודות בכך, אך אנסה לנסח זאת בבהירות מוחלטת: אנוכי הוא אנוכי. אתה הוא אתה. כל העובדות אשר נוכחות בשטח לא קיימות מבחינתי!"

נחמד נורא, ודרך אגב המחשבה אליה הגעת נקראת "עייפות החומר", מצב שפשוט עייפים מהחומריות שבעולם ומחפשים גם את ההגשמה העצמית ומה שמעבר.