משפחת סלית'וורט היא משפחה אמידה. כלומר, יש לה בית, כן, וגם גינה, ובטח שיש לה גם לול. וגם כלב יש לה, חום כזה וגדול. אבל חסר לה משהו, למישפחת סלית'וורט, משהו מאוד בסיסי. במישפחת סלית'וורט אין גבר. כלומר, יש את בילי בן ה- 13, אבל הוא לא ממש גבר, וגם יש את מר דיגט הגנן. אבל אבא אין שם. בילי חי עם אמא שלו ועם אחותו הגדולה לורה, בת ה- 16. לא שיש להם בעיה עם זה, אבל לפעמים בלילה, ממש מאוחר, כשבילי מתעורר והולך לשירותים, הוא שומע את גברת סלית'וורט בוכה קצת.

היה זה בוקר נפלא ליום נהדר, ובילי התעורר כדי לאכול ולחלוב את הפרה. כן, גם רפת הייתה שם, אמנם קטנה אבל שימושית בהחלט. בילי סיים מהר את ארוחת הבוקר ורץ לגינה, לברך לשלום את כל חבריו; מר ארנב, מר וגברת זמיר, ציפי הצפרדע, לינדה הפרה והעגלה הקטנה דידי. כלומר, לבילי לא היו הרבה חברים אנושיים. היה את גרי, הבן של הגנן, אבל הוא לא ממש נחשב כי הוא היה בן 9. זה היה מפני שבילי גר בעיירה בה אין ילדים. יש הרבה ילדים - תמיד היו, אבל קטנים או גדולים מבילי. אין ילדים בגיל של בילי. וגם ככה בילי גר רחוק מאוד מהעיירה.

אז נחזור לסיפור. בילי רץ לעבר השער של הרפת, כששם ליבו למשהו מוזר; השער לא חרק. עכשיו אתם בטח חושבים לעצמכם: "מה מוזר פה?", אבל אתם לא בילי. אתם מבינים, בילי גדל בסביבה שבה שער חייב לחרוק, אחרת הוא לא שער. למעשה, התפקיד העיקרי של שער, הוא לחרוק. ובמיוחד השער של משפחת סלית'וורט, שמחזיק כבר 4 שנים ברציפות בתואר "השער החורק ביותר ב'נאקלטאון'". וגם הפרה לא הייתה שם, וגם לא דידי העגלה. וגם לא מקס, הכלב. הוא הסתובב לאחור, אבל זה כבר היה מאוחר מדי.

GAME OVER

מכשיר הפלייסטיישן המעצבן שוב ניצח אותו. כלומר, שלא תטעו, בילי נשאר אותו בילי, גם משפחת סלית'וורט קיימת, וגם המשק וגם מקס, ואבא עדיין אין. אלא שבילי, כמו שאר הילדים בעיירה, משחק בפלייסטיישן כל שעות היום. אפילו שיעורי-בית הוא כבר לא מכין, ואחותו חייבת לבצע את כל המטלות שלו. פעם אמא החרימה לו את המכשיר, וגם נעלה את בילי בחדר, אבל בילי שבר את הדלת וברח עם המכשיר לשבוע. אמא כמעט התמוטטה לגמרי, כיום אחד חזר בילי עם חיוך גדול והודיע כי הוא "נשאר אצל הבן של הגנן קצת יותר מדי זמן", וגם שלא צריך לחשוש, כי הוא לא שכח ללכת לבית-הספר. חוץ מיום אחד או שניים...

זאת הבעיה של המקום. פעם, הייתה נאקלטאון עיירה כפרית נחמדה. כיום היא עדיין כזו, אלא שאם נשארה לדור הבא טיפה של שכל, היא לכודה בתוך הפלייסטיישן, המחשב, או הטלוויזיה.

באותו בוקר קם בילי כרגיל, אכל כרגיל, צפה בטלוויזיה כרגיל, איחר לבית-הספר כרגיל, ולמד כרגיל. אבל בהפסקה קרה משהו לא רגיל. בילי התיישב לאכול את הכריך שלו לבדו, כשלפתע קלטו אזניו את המילים: "השד של הפל... מפחיד, בחיי...". בילי התקרב יותר אל שני המשוחחים והקשיב:

"אני אומר לך, זה קרה, אני ראיתי את זה! השד של הפלייסטיישן! זה תקף אותי! אבל השתמשתי בשמיכה-רטובה, והוא מפחד מאלה, אז הוא ברח. אני מפחד...!"



אז זה סוף פרק א', סיפור קצת דבילי אבל אם תקראו את הפרקים הבאים תבינו שיש בו הרבה יותר ממה שאתם חושבים, ויש בו גם אינטיליגנציה חבויה.

puzpuz.

עד הפיסקה האחרונה, זה פשוט כתוב מעולה!!
מאוד אהבתי, חלק מהקטעים מצחיקים במקצת... אין לי מה כ"כ לומר חוץ מזה שזה כתוב טוב מאוד, הרבה יותר טוב משציפיתי.

מחכה לפרק 2...

כל הכבוד!!

לא הייתי בטוח אם להמשיך את זה... עכשיו אני בטוח!

תודה!
puzpuz.

כשאתה כותב סיפור (או כל יצירה) אל תכתוב "סיפור דבילי". השקעת על זה. זה כבר הופך את זה ללא דבילי. אנשים נכנסים, קוראים שהכותב בעצמו כתב שזה דבילי ומחליטים שאם הוא בעצמו כתב את זה, זה בכלל לא שווה קריאה. רק סתם משהו לעתיד

ואל תפחד מביקורות של אחרים. אולי כתבת את זה מחשש לביקורות "קוטלות"? אני מבין את ההרגשה. לעבוד הרבה זמן על סיפור ואחרי זה לחשוב שהכל לחינם זה לא כל-כך נעים.

ביקורת הקהל היא השיעור הטוב ביותר. בהצלחה בהמשך!



ואני באמת מחכה לפרק 2

סיפור מאוד יפה בהתחלה חשבתי שזה בכיוון של דברים עתידים או כדומה , אבל הברר להפך ו יש לי רק הערה אחת והיא בסיפור כשכתבתה " אז נחזור לסיפור." זה לא נשמע מחובר בגלל שהמשפט שלפניו היה קשור ובכך לא היה צורך בזה, אבל זה לא כולך קריטי.

מחכה לפרק 2 ! ובהצלחה

בזכות אנשים כמוך וכמו NVJ אני מוציא את פרק 2!

puzpuz.

זה סיפור, זה לא מכתב ולא פסק דין. לא ראיתי סיבות להפסיק את שטף הכתיבה ולעצור את הקורא, לגרום לו לקרוא שוב ולוודא שלא פספס כלום.
אין שום סיבה לעצור כל ארבע מילים, למרות שעברית "מעדיפה" משפטים קצרים על ארוכים.
אין סיבה לכתוב כל פעם "כן, גם רפת הייתה להם", בטח לא אחרי נקודה.
חבל, הכתיבה שלך השתפרה, אוצר המילים והדימויים טוב, תן לקורא לקרוא בשטף, אל תשים מכשולים לפניו, כמו עצירות יזומות ללא סיבה.

מסכים עם מה שכתבו לך, אל תקרא לדברים שכתבת דבילים. יתר על כן, אל תזלזל בקוראים שלך, זה יפחית את החשק לקרוא, ואני מדבר על: "אבל אם תקראו את הפרקים הבאים תבינו שיש בו הרבה יותר ממה שאתם חושבים, ויש בו גם אינטיליגנציה חבויה".
אם יש - אנחנו נמצא, אם אין - לא נדע שהייתה אמורה להיות.

בהצלחה בהמשך, הולך לקרוא את חלק ב'.

מנהל איור ותלת-מימד
My DeviantArt
פרוייקט הגמר שלי - Dark Gold

ובקשר לקיטועים - אני מאוד אוהב שהעלילה נקטעת כל שתי דקות והגיבור מתקן את דבריו ככה, בהיסוס.

puzpuz.

קראתי את שני הפרקים, וכל מה שאומר כאן תקף לשני הפרקים.

מתחת אותי! אני מתה לדעת מה יקרה הלאה!

כתוב מצויין.

אני לא יודעת אם כתבת את הסיפור במקור באנגלית ותירגמת לנו או שפשוט אתה חושב בעברית בסיגנון אנגלי. אני מהמרת על האפשרות השנייה. אם היה צריך לכתוב חיבור בסגנון כתיבה בשפה האנגלית אני הייתי נותנת לך עשר פלוס.

אהבתי מאוד איך יצרת מתח (הקטע של השער שלא חורק) ובבת אחת קטעת אותו ועברת לסצינה שקטה אחרת, בדיוק כמו שעושים בסרטים. מצויין!

יש מעבר מאוד יפה בין התיאורים הקשורים לבילי ולפלייסטיישן שלו לבין בית הספר ומה שקרה שם.



אבל!

ההמשך שבו אתה מספר על מה שבילי שמע בבית הספר גורם לקטע של השער שלא חורק להיראות תלוש, לא מקושר לכלום, למרות שכולם יודעים שהוא קשור. בהתחלה חשבתי שכדאי לשבץ אותו במקום אחר – אולי בסוף הפרק, אבל זה הורס את מה שעשית – לצבור מתח ולהוריד אותו בבת אחת.

אז הבנתי שהבעייה היא לא שם. הקטע של בית הספר הוא זה שהורס וגורם לקטע של השער להיראות תלוש ולא קשור. כי בקטע של בית הספר אתה שוב מתחיל לנסות לצבור מתח. וזה מה שמפריע. כבר יש לנו מתח שנצבר מקודם (=השער), אז מה נעשה איתו עכשיו?



נ.ב.

הסיפור בכלל לא דיבילי. לא יודעת למה אתה חושב כך.

gvip
玛丽尔
כל מקרה הוא נס אלוהי
אני לא מבולגנת, אני פשוט חושבת שכאוס זה הסדר של היקום...