סיפור חסידי
פרקים בתיאולוגיה
[התמונה הבאה מגיעה מקישור שלא מתחיל ב https ולכן לא הוטמעה בדף כדי לשמור על https תקין: http://www.haaretz.co.il/hasite/images/0.gif]
מאת דורון רוזנבלום
[התמונה הבאה מגיעה מקישור שלא מתחיל ב https ולכן לא הוטמעה בדף כדי לשמור על https תקין: http://www.haaretz.co.il/hasite/images/0.gif]

מבין הרבים שציפו בנשימה עצורה לפסק דינו של חיים רמון בפרשת הנשיקה, לא היה איש מתוח יותר מגרשוני ("גרשוני", היה ממהר להטעים, וסיבותיו עמו) - פטריוט, סב גאה, מתנגד-הינתקות ובעל חנות לאסלות ואביזרי אמבטיה באחת מערי גוש דן. ואמנם, מה שהיה לגבי האחרים פרשה רכילותית עסיסית - היה לדידו של גיבורנו רגע של מבחן אמונה, פרשת דרכים תיאולוגית.

אולי נגזים אם נאמר שזיכויו של רמון היה ממוטט את תשתית אמונתו של גיבורנו: זו עמדה במבחנים קשים לאין ערוך, מבלי שתזוז ממקומה כמלוא הנימה. ובכל זאת, היה בכך כדי לשבש במשהו את עולמו הפנימי. היה זה עולם מסודר ממש כמו המדפים בחנותו - צייקני ומסוגף משהו, כמו קיטונו של נזיר: כל בלגן, מבוכה, ספק ודיבלול - כולל תקופות היסטוריות אמביוולנטיות - סולקו מהתודעה. כל גוני-ביניים, פקפוק וספקנות אוחסנו אי שם, מחוץ לתחום הראייה. בתודעתו של "גרשוני" (כינוי שאימץ לעצמו לאחר "גירוש" גוש קטיף, אף שרגלו מעולם לא דרכה שם) התקיימו רק שלושה אירועים היסטוריים, כולם "מכוננים" בעיניו במידה שווה: השואה, אוסלו וההינתקות.

"במידה שווה" אמרנו? נכון יותר לומר: בסדר עולה. "השואה", וליתר דיוק, אפיזודת צ'מברליין והסכם מינכן שקדמו למלחמת העולם, היתה לדידו בעיקר מקור השראה בלתי נדלה לדימויים, היקשים והשוואות מסמרות-שיער לאירועי ההווה: תוכנית רוג'רס, טיסת אייבי נתן למצרים, העלאת "מלכת אמבטיה", הסכם ההפרדה, הסכם וואי, צירוף פולין לגוש האירופי, ההסכם בין ועד הבית ובין מנקה חדר-המדרגות, כולם היו לדידו "צ'מברליניים" בדרכם האומללה. שלא לדבר על "אוסלו" - הסכם שנראה לו כל כך נורא, שלימים האפיל בעיניו אפילו על המקור המינכני.

עד ההינתקות.

מאמינים מדתות שונות ידעו משברי אמונה מול קטסטרופות שאותן התקשו להסביר: התפרצות הווזוב, המגיפה השחורה, פרשת שבתי צבי, השריפה הגדולה של לונדון, השואה. לצד אלה התייצב לא-מכבר הזעזוע שעבר על ידידנו, ולא רק עליו, עם "המרתו" של אריאל שרון, משיח ההתיישבות שהכזיב את חסידיו השוטים.

יש להבין: עשרות שנים האמין "גרשוני" בלב שלם באינרציה הציונית - התיישבות, ביטחון - וגם בה ראה רק איצטלה, או כלי, למשהו עמוק בהרבה: ביטוי לרצונו המפורש של אלוהים. כן, אלוהים עצמו.

רבים וטובים נאכלו במשך השנים על ידי עש הספק, ונשמטו לצדי הדרך. לא כן ידידנו, שהמשיך להתחלחל בכל נימי נפשו נוכח כל עיכוב, הפרעה או בדל-ויתור בדרך ליישום תוכנית הפרצלציה של האדריכל האלוהי: זו המופקדת לביצוע בידי קבלני גוש אמונים.

רבות היו האכזבות בדרך הסיזיפית. בעיקר כאשר גם לקיצונים שבחסידי ההתיישבות היתה תכונה מוזרה: למתן פלאים את עמדתם בהגיעם לעמדות כוח, ואחר כך לחזור אל גינוני הפנאטיות בכל פעם שעברו לאופוזיציה. וכך, בבושת פנים, חזר ידידנו לנהות אחרי אותם ביביסטים שרק אמש כינה אותם "בוגדים", ובאותה משטמה הוקיע כ"בוגדים" את אלה שרק אמש נראו לו כמשיחים, וחזור חלילה. קשים, קשים חייו של המאמין.

כאן יצוין, בהערת אגב, שיותר משרחש ידידנו חיבה להתנחלות עצמה (שכן, כאמור, כף רגלו בקושי דרכה מחוץ לקו הירוק) גיבש משטמה-שכנגד: כנגד כל הנהנתני, הפשרני, שוחר-הפתרון, שואף הנורמליות. נקל לשער מה התרחש בלבו של "גרשוני" כאשר הפציעה בו ההבנה, שההינתקות אינה טריק ואינה שטיק, אלא הצהרת כוונות; וכאשר זו התגשמה - כמו ירד מסך הן על אוסלו, הן על מינכן, ונפתחה מבחינתו ספירה חדשה בתולדות היקום: לפני ואחרי פינוי (מה פינוי? "גירוש", "השמדת", "שואת") גוש קטיף.

אם סברתם שלאחר אירוע אסכטולוגי זה תיסדק אמונתו של ידידנו, יתעוררו בו איזו נימה של ספקנות או בדל הרהור-כפירה - הרי טעות בידכם. אמונתו רק התחזקה; אלא שאת הלהט הכמו-ציוניסטי החליפה מעין מאגיה כתומה: את מקום הייחול לגושי התיישבות תפסה הציפייה המפעפעת, הארסית, לקרישים, לגושים, לבצקות, להדחות, לכתבי-אישום, לקלבוש, ובקיצור: לעונשם של האחראים לחורבן קהילות ישראל בקטיף.

תיאולוגיה חדשה נוסדה איפוא, מבוססת כול-כולה על הנקם והשמחה לאידה של "המדינה" - נבחריה, מוסדותיה, מנהיגיה, צבאה; וידידנו - אף שלא נמנה אישית עם המגורשים - הצטרף אליה בהתלהבות: מעתה, לא פריחת היישובים מעבר לקו הירוק היתה הוכחה לרצון האל, ולעצם קיומו - אלא כל אסון שאירע למי שאחראי לפינויים.

מבחינה זו, מעולם לא התחזקה אמונתו של "גרשוני" כמו בשנה וחצי האחרונה: כל קסאם הקפיץ את לבו, ולאו-דווקא מחרדה; כל הידרדרות ביטחונית רק אישרה לדידו - בצהלה סמויה, לא בלתי-דומה לזאת של נסראללה ומשעל - את גודל העוול, הטפשות והכסילות שבהינתקות. כאשר לקה שרון בשבץ הראשון - ראה בכך אצבע אלוהים; בשטף הדם ובתרדמת כבר היה בטוח: לא אצבע - אלא יד, יד אלוהים.

מכאן והלאה לא נותר לידידנו אלא להגשים את הפסוק "רק בעיניך תביט, ושילומת רשעים תראה": ואמנם, הם צנחו בזה אחר זה כמו ברומן בלשי של אגתה כריסטי - מחלת שרון, התפטרות הרמטכ"ל חלוץ, הסתבכויות קצב, אולמרט, הירשזון, פרץ...

הכול יד אלוהים, אמר בלבו, והיא עוד נטויה. אין זה משנה, שמדי פעם השתבש החשבון בגלל מחלתו, מותו או ביש-מזלו של איש ימין שהתנגד להינתקות; או שלעתים ידידנו קצת התבלבל בין תמיכה אינסטינקטיווית בקצב (בגלל הדתיות) או במופז (בגלל הימניות) ובין הציפייה לעונשם כשותפי ההינתקות. אבל לפי עיקר-העיקרים של הדת הכתומה איש לא יינקה: כולם ייענשו. גם אם לא יישאר איש ממערב לקו הירוק.

מכאן יובן מדוע התרגש כל כך ידידנו לפני שבוע, בציפייה לפסק דינו של חיים רמון. הרי מדובר באחד מיועצי הסתרים ומצדדי ההינתקות הבולטים ביותר. האם אלוהים - שעשה נס וזימן לרמון זה לשון ענקית, וזימן לאותה לשון פה של חיילת, וזימן את החיילת לאותה לשכה - האם אלוהים כתום זה יכזיב ברגע האחרון? האם רמון ייצא זכאי, וכל התיאולוגיה החדשה תתמוטט כאבני דומינו?

עם הישמע פסק הדין החמור חש "גרשוני" בהקלה רבתי, כאילו קיבל אות משמים: יש! אולי אין גוש קטיף, אבל יש אלוהים.

דורון רוזנבלום פשוט גאון! איך הקטע הזה מתאים למה שיותר מדי ימנים חושבים על הפגיעות באנשי ההתנתקות.

טוב שלום מארץ ישראל השלמה!

לצאת מהשטחים למען ישראל!

אך האם לא מוזר לך שכל השמאלנים תומכי בית המשפט העליון במתכונתו הנוכחית החלו פתאום כמו מקהלה יוונית לדבר נגדו כאילו היו הבבונים מהימין?
הגיע הזמן שתבין שבצד השמאלי של המפה הפוליטית יש כמות דומה של תוכים שלא מסוגלים לחשוב בעצמם.
בבונים, תוכים וסתם מטומטמים יש ברוך השם למכביר בעם ישראל ולא חשוב אילו דעות הם מעלים.