בעוד כשבוע אני יוצאת למסע בפולין, וזה קטע שכתבתי ושאולי אקריא בטקס באחד ממחנות ההשמדה.
אשמח אם תתנו דעה וביקורת. תודה מראש.

צלקת זיכרון

זכוכית זיכרונותיך מתנפצת על רצפת האריחים ולכל שבר פנים ושם ורגע.

צעד.

שבבים זעירים חודרים לעורך וכעת את ניצב שוב מול הגופים העירומים, המוטלים צפופים כבדלי השעווה בחפיסת נרות השבת.

ריח מאפה החג של אמא, עם קולה המזוקק עדיין חי כנגד עיניך המתות. אתה נאחז בו במפרקי ידך המלבינים.

צעד נוסף,

ודמעת דם זולגת מן הפצע הטרי, מחזירה אותך לשם.

המעיל הכבד של אבא כיסה את שניכם, ובדברי תפילה דלים אתה מבקש שגם הבוקר הזריחה, כמו מטה קסמים תפקח את עיניה השקועות.כמריונטה המתעוררת לחיים. אך כעת גופה המזוות שכוח ונטוש יחד עם שאר בובות הסמרטוטים בארגז המוות הגדוש. והמעיל של אבא כה כבד על כתפיך.

צעד נוסף,

והכאב קשה מנשוא ובעיניך, הגיהינום לובש שמלת כפור יפהפייה, והארץ מתעטפת באדרתה הצחורה ומסיתה ממך את מבטה התכול והאכזר כאשר ניגר הדם מידיה.

אתה נופל.

והצלקות כבר נחרטו בנפשך לעד, והשנים ננעצות בבשרך ולא מרפות.

אין מנוס.

לדעתי.