השופטת התרשלה - המדינה תשלם: תפצה תובעת ב-230 אלף שקל בשל התרשלות השופטת רות טלגם
השופטת רות טלגם לא בחנה היטב מסמכים שהוצגו בפניה, ובכך איפשרה לנוכל למשוך במירמה כספים שהופקדו בקופת ביהמ"ש * השופט אריה אטיאס קבע כי מדובר ברשלנות רבתי של טלגם, וחייב את המדינה בפיצוי בשל אחריותה השילוחית

[התמונה הבאה מגיעה מקישור שלא מתחיל ב https ולכן לא הוטמעה בדף כדי לשמור על https תקין: http://www.globes.co.il/serve/images/convert_author.gif]
נועם שרביט 7:28 28/2/07

לראשונה בישראל, בתי המשפט שמים באמת סוף לחסינות השופטים. לפני שש שנים בדיוק, קבע בית המשפט המחוזי בירושלים בהחלטה תקדימית ("הלכת פרידמן"), שניתן להגיש תביעת נזיקין נגד המדינה, בשל אחריותה השילוחית לרשלנותו של שופט. זאת, "במקרים קיצוניים מאוד של רשלנות בוטה מאוד". השבוע התקדים הזה מיושם לראשונה. בפסק דין ראשון, חייב בית משפט השלום בת"א את המדינה לפצות אזרח, בשל רשלנות רבתי של השופטת בדימוס רות טלגם, במסגרת תפקידה כשופטת.

טלגם (75) מונתה לשפיטה ב-1980.ב-1996 היא מונתה לסגנית נשיא בית משפט השלום בבת-ים, וקידמה את נושא התביעות הקטנות בשלום בת"א. שלוש שנים אחר כך פרשה לגמלאות. באותה תקופה (1993-2000) שימש בעלה, השופט משה טלגם, כסגן נשיא המחוזי בת"א.

התיק שבמרכז הפרשה עסק בזכויות הנוגעות לנכס מקרקעין בת"א. ב-91' הוגשו תביעות ותביעות שכנגד ע"י בעלי הנכס מצד אחד, וע"י אליהו בר-לב (שתובע כאן את המדינה) ומשה פרץ מצד שני. לנכס מונו כונסי נכסים שהשכירו את יחידותיו והפקידו את כספי הכינוס בקופת בית המשפט בבת-ים. ב-96' נדחתה תביעת בעלי הנכס ונמחקה התביעה הנגדית של בר-לב ופרץ.

במקביל להליכים בתיק העיקרי, התנהל גם הליך בוררות בו חויבו בעלי הנכס בתשלום סכומים שונים לבר-לב ופרץ. בהמשך, התנהל הליך בוררות נוסף בין בר-לב לפרץ, בו נקבע שבר-לב זוכה ברוב תביעתו ונדחתה עיקר התביעה הנגדית של פרץ. בד בבד, החל להתנהל הליך בוררות ביחס לשאלה כיצד יחולקו הכספים המופקדים בקופת בית המשפט.

אותו פרץ הצליח למשוך במירמה את כספי הכינוס מקופת בית המשפט, תוך ביצוע מעשים פליליים. במסגרת זאת, פתח אדם בשם אורי כהן תיק הוצל"פ נגד פרץ ובמסגרתו הגיש בקשה להטלת עיקול לפני מתן אזהרה על כל הכספים של פרץ שבקופת בית המשפט. משהוטל עיקול, הגיעו כהן ופרץ להסכם פשרה, לפיו אין לפרץ התנגדות שכהן יקבל את הכספים המעוקלים. כהן פנה לבית משפט השלום בבת-ים בבקשה דחופה להורות לגזברות בית המשפט לקיים את הסכם הפשרה לפי החלטת ראש ההוצל"פ.

הבקשה הועברה לשופטת טלגם, שהורתה על העברת הכספים לזוכה כהן. בהתאם להוראתה, נמסר לכהן צ'ק בסך 135 אלף שקל ע"י גזברות הנהלת בתי המשפט. כשהתברר שכל הסכסוך בין כהן לפרץ היה פיקטיבי, הועמדו השניים לדין. פרץ הורשע במירמה בסוף 2003 ואילו כהן נפטר. ב-98' פנה פרקליטו של בר-לב למזכירות בית המשפט בבת-ים, ואז התברר לו שמקופת הכינוס הוצאו 135 אלף שקל.

באמצעות עו"ד ענת וקסלבאום הוא תבע את המדינה בגין אחריותה השילוחית, וטען שבמעשיהם ובמחדליהם איפשרו עובדי בית המשפט לכהן לקבל את הכספים שהוחזקו בקופה, וכי השופטת טלגם התרשלה התרשלות בוטה בתפקידה וגרמה בהחלטתה להוצאת הכספים מקופת בית המשפט.

רשלנות בוטה

המדינה ביקשה לדחות התביעה על הסף, בשל התיישנות ומשום שהוגשה בשיהוי כבד שגרם לה נזק ראייתי. השופט אריה אטיאס דחה את הטענות, וקבע שמירוץ ההתיישנות יחל מהמועד בו בר-לב למד על הנזק שנגרם לו ועל עילת התביעה שנולדה לו. זאת, משום שהוא "לא יכול היה לדעת ואף לא צריך היה לדעת, כי כהן ופרץ עשו יד אחת לרמות את בית המשפט ולהוציא מקופת בית המשפט את כספי הכינוס". באשר לשיהוי, הוא קיבל את טענת בר-לב, לפיה העדיף להמתין לסיום משפטו הפלילי של פרץ בטרם יגיש התביעה האזרחית.

עיקר פסק דינו של אטיאס נגע לשאלת החסינות השיפוטית, שבסעיף 8 לפקודת הנזיקין, ולפיה לא ניתן לתבוע בעל תפקיד שיפוטי "על עוולה שעשה במילוי תפקידו השיפוטי". המדינה טענה, שמדובר בחסינות מהותית וכי שופטים אינם בגדר "עובדים" לעניין אחריות שילוחית.

שני הצדדים הפנו ל"הלכת פרידמן" של השופטים ורדי זיילר, יהודית צור ודוד חשין מ-2003, בו נקבע כי "החסינות בסעיף 8 איננה חוסמת כליל הגשת תביעה נגד המדינה באחריות שילוחית בשל רשלנות שופט", וכן ש"לשון החוק איננה מונעת הגשת תביעה נגד המדינה ובנסיבות אלו ניתן וצריך לאפשר הליכה בנתיב זה במקרים קיצוניים מאוד של רשלנות בוטה מאוד".

המדינה טענה, שהלכת פרידמן לא הפכה להלכה מחייבת, ולראייה הביאה החלטה של השופטת דיאנה סלע מהשלום בחדרה, שדחתה תביעה נגד המדינה בנימוק שאין מדובר בהלכה מחייבת. המדינה הסתמכה גם על פסקי דין והחלטות נוספות שאימצו עמדה דומה, או קבעו שאין להחיל את ההחלטה בנוגע לאחריות שילוחית של המדינה, אלא במקרים בהם הפעולה נעשתה בכוונת זדון וכדי לגרום נזק ממש.

פרקליטת התובע טענה, שפסיקת המחוזי מנחה את השלום והיא מחייבת משום שלא היתה פסיקת מחוזי אחרת שסטתה ממנה. השופט אטיאס ציין, ש"הלכה למעשה שורה של פסקי דין שניתנו בבתי משפט השלום אימצו בפועל הלכה זאת", ובהם השופט שמעון שטיין מאילת, דוד מינץ מירושלים, תמר שרון-נתנאל מחיפה, כאמלה ג'דעון מחיפה ומיכל וולפסון מאשדוד.

אטיאס הוסיף, שהשופט אהרן ברק העיר בבג"ץ פנחסי, אגב התייחסות לנושא החסינות העניינית של חברי הכנסת, שמהותה של הזיקה ("עוולה שעשה במילוי תפקידו השיפוטי") בין העוולה לבין מילוי התפקיד השיפוטי תיקבע על-פי הטעם המונח ביסוד מתן החסינות לשופט מפני אחריות בנזיקין, שעניינה בין היתר השמירה על העצמאות השיפוטית. זאת, כשהתכלית האחת (של דיני האחריות השילוחית) שונה מהאחרת (של חסינות השופט) ובעקבות זאת גם הזיקה הנדרשת בין העוולה לבין התפקיד תהא שונה בשני המקרים.

לאור פסיקת המחוזי והערתו של ברק, פסק אטיאס, "ישנם מקרים בהם נוכח שיקולים הנוגעים לפיזור הנזק יש מקום לקבוע את אחריותה השילוחית של המדינה לעוולות הנעשות גם ע"י שופטים. הדברים נכונים במיוחד ביחס לאותם מקרים, בהם הליך משפטי רגיל (כגון ערעור על החלטה נגועה ברשלנות חמורה של שופט) לא יוכל לתקן את הנזק שסבל הניזוק כתוצאה מהחלטה זאת".

אחריות שילוחית

המבחן לקיומה של רשלנות רבתי בפעולת השופטת טלגם ועובדי המזכירות הוא "אם נמנע (המזיק) מלנקוט אותם אמצעי זהירות שאפילו רשלן היה נוקטם", כאשר "על מעשה העוולה לחרוג במידה רבה מנורמת התנהגות סבירה בנסיבות העניין"".

אטיאס קבע, כי לא הוכחה התרשלותם של עובדי בית המשפט, אולם השופטת טלגם בהחלט התרשלה התרשלות רבתי. "שורה של פעולות ומעשים היו יכולים למנוע את הוצאת הכספים, ובכלל זה בחינה בתיק העיקרי ממנו ניתן היה ללמוד את הנסיבות בהן הועברו הכספים לקופת בית המשפט; אבחנה כי כספי קופת הכינוס שייכים לגורמים נוספים מעבר לפרץ; בקשת תגובה לבקשתו של כהן ובכלל זה מהתובע, כמי שהיה בעל זכויות בכספים שהופקדו בקופת בית המשפט.

"אי-ביצוע של כל אחת מהפעולות הנ"ל נחשבת בעיניי להתרשלות. אי-ביצוע של כולן גם יחד נחשבת בעיניי להתרשלות רבתי. התובע טען, כי השופטת טלגם לקחה חלק גם בדיונים שקדמו לבקשה האחרונה ונגעו לתיק. תצהיר התובע כולל בקשה להחזר הוצאות מקופת כינוס הנכסים, שלפי כותרתה היתה אמורה להיות נידונה בפני השופטת טלגם. טענות אלה לא הוכחשו ולא נסתרו ע"י המדינה. גם כיוון שכך וכיוון שנושאים הנוגעים לתיק זה כבר הונחו בפניה של השופטת טלגם קודם להחלטתה נשוא דיון זה, סבור אני כי מדובר בהתרשלות רבתי". המדינה חויבה לשלם 230 אלף שקל (שהם הסכום שנגנב מקופת הכינוס בתוספת הפרשי הצמדה וריבית) וכן הוצאות משפט בסך 20 אלף שקל. מעניין לציין, שהמדינה נאלצה ב-2002 לשלם 2,000 שקל פיצוי בגלל רשלנות רבתי מצד... אריה אטיאס, שהיה אז ראש ההוצל"פ בת"א. זאת, למרות שהחוק מקנה לראשי הוצל"פ חסינות הדומה במהותה לזו של השופטים. בימ"ש השלום בירושלים קבע אז, כי אטיאס הסתמך על דברי זוכה שנאמרו בע"פ ומבלי לברר את העובדות לאשורן, למרות שבליבו עלו ספקות. (ת.א. 64666/04).

http://www.globes.co.il/serve/globe...?did=1000187311

אם ימשיכו בקו הזה, התוצאה תהיה שהשופטים וראשי ההוצל"פ יתחילו לקרוא את החומר שמוגש להם ולא יתייחסו אליו כלאחר יד

על המתדיינים להמשיך ולתבוע את אלו היושבים על כס המשפט והמדינה תשלם את הנזקים שעשו עובדיה בדין ובצדק הוא לעשות כך.

בעוד שאני מסכים, שהשופטים צריכים לגלות מידה רבה יותר של אחריות, מקצועיות וכיו"ב וצריכה לחול עליהם ביקורת שיפוטית, הרי שפרשות מעין אלו הן עוד סדקים בהילה סביב כס השיפוט (שכבר עתה פגומה ביותר). ואם השיפוט יהפוך בזוי בעיניי הציבור (כמו שהפוליטיקאים הפכו כבר מזמן להיות)...יהיה פה עוד יותר ברדק...

האמור לעיל אינו מהווה ייעוץ משפטי/כלכלי ואין להסתמך על המידע הנמסר בשום דרך.