"קצת ציונות"- קטע שהועבר ע"י גולש אלמוני

דמיינו בועה,צבעונית,יפה,מסמלת חלומות ומזכירה נשכחות
עכשיו דמיינו אותה מתפוצצת,וכל מה שבא איתה מתפוגג.
זה בערך מה שקרה לי בשנה וארבע האחרונות.

הכל התחיל עם חלום קטן,חלום שנקרא קרבי.
מאז שאני קטן תמיד הייתה שאיפה כזאת להיות בקרבי
אבל זה תמיד נראה כל כך רחוק שלא ייחסתי לזה חשיבות עד שזה הגיע.

"נסתר מבינתי"

| כיתה יב',הפסקת 12 |
התקהלות קטנה מתרחשת מסביב לאחד מספסלי הישיבה בבית הספר וכטבעו של כל ילדון סקרן בכיתה יא' הצטרפתי גם להמולה.
ההתקהלות הייתה סביב שני אנשים שדיברו על הצבא וניסו לשכנע את החבר'ה שמסביבם להגיע ל"קורס הכנה לצה"ל". תמיד שמעתי עליהם לפניי אבל זה היה מכמה אנשים שלא חשבתי שיהיה לי איתם משהו במשותף אז לא התכוונתי ללכת.
אבל אז בא אליי הבן (שבעתיד שינה לי את החיים) ואמר לי בוא ותנסה, לא תאהב,תעזוב ולא קרה כלום. אמרתי לו שכבר ניסיתי אימון שנה שעברה והיה לי מאוד קשה אז עזבתי ואז הוא אמר לי את המשפט ששינה לי את החיים (בעקיפין או לא) "אז אתה מאלה שפורשים כשקשה ועוזבים אחריי אימון אחד? " הרגשתי שאני חייב להגיע לאימון רק כדי להוכיח לו. רק כדי להראות לו שאני מסוגל.

אכן, זה מה שקרה, הגעתי לאימון, הרגשתי זר לסביבה ולכל האנשים שהיו שם רק משפט אחד הדהד לי בראש המשפט שהאיש ההוא מחצר בית הספר אמר לי וכל פעם שהיה לי קשה במהלך האימון חשבתי על זה.

במהלך האימונים הראשונים עצרתי לכמה רגעים ואז כמו משום מקום באו כמה חניכים ונתנו לי יד ואני אמרתי לעצמי "מה יוצא לו מזה שהוא נותן לי יד, זה לא עוזר לו, זה עוזר לי"!
הילדים האלה שלא רציתי להסתובב איתם בהפסקה פתאום עוזרים לי למרות שלא ייחסתי להם כל חשיבות בזמן בית הספר, ולא הבנתי שהרצון שלהם זה לתת עזרה בלי צורך לקבל תמורה. הופתעתי.
חצי שנה אחרי, הילד השמנמן שהיה מתחבא בשיעורי הספורט עכשיו רץ כמו כולם, ואתם יודעים מה? אפילו יותר טוב מכולם.
הילד שהיה עושה תוצאה של 12 דקות בריצת 2000 עומד על תוצאה של 7:29
ירדתי 12 קילו בלי לשים לב אפילו והרגשתי שאני בעננים ולא הבנתי איך לא ידעתי על המקום הזה עד עכשיו.

"הנה זה קרב ובא"

קרבה לה סיומה של השנה שלי ב"קורס ההכנה לצה"ל" הכרתי שם חברים שכעת הם החברים הכי טובים שלי ואני יודע שעם כאלה חברים אני רוצה להעביר את השירות שלי.
אני ממש מצפה לגיוס,ההורים מתרגשים יותר ממני אפילו עשו הכנות למסיבת גיוס שלי עם המשפחה הכל היה מוכן, עכשיו נשאר רק להתגייס.

|16.11.05-השבוע שלפני|

הלכתי עם חבריי לאותו תאריך לחפש מקום למסיבת גיוס. סגרנו עם המקום והתחלנו להודיע לכולם מאות אנשים באו למסיבת גיוס שלנו וזו הייתה הדרך המושלמת להפרד מכולם.

כמה ימים לאחר מכן הגיע לו היום בו אני אמור להפרד מהקבוצה האהובה עליי, זאת שגרמה לי להאמין בעצמי. נפרד מתקופה כדיי להתחיל תקופה חדשה.
איך לא ידעתי שבאותו אימון יקרה לי הדבר שישבור אותי אם רק הייתה לי דרך לדעת לא הייתי מגיע. הייתי נשאר בבית!

עשינו זחילות מטורפות באותו יום, רציתי להגיע ראשון, נתתי את הכל, ובתנועה אחת לא נכונה יצאה לי הכתף מהמקום. כאבי תופת שלא ניתנים להסבר... שכבתי שם על הדשא והתפללתי שאני אתעלף.
לא רציתי לראות את כולם מסביבי. כולם דאגו, אבל כל מה שרציתי באותו רגע זה פשוט לא לראות כלום.

מיד התקשרו לאבא שלי והוא בא תוך כמה דקות ולקח אותי לחדר מיון. כל החולים נתנו לי להכנס לפניהם,ראו שאני סובל ממש.
ישבתי על הספה של הרופא ואמרו לי שעוד שנייה הוא מתפנה אליי השנייה הזאת ארכה כמו נצח, ראיתי אותו מתקדם לכיווני אבל כל צעד שלו- שעה מבחינתי.
הוא השכיב אותי על מיטת הרופא וניסה להזיז את הכתף שלי לכמה כיוונים על מנת שהיא תחזור למקום.
צרחתי כמו שבחיים שלי לא צרחתי, בכיתי כמו שבחיים שלי לא בכיתי אמרתי לאבא שלי "אבא,תעזור לי" והוא עומד שם, דומע ולא יכול לעשות כלום. תמונה שלא תצא לי מהראש לעולם!
ברגע שאני כותב לכם את זה,דמעות חונקות את גרוני, זה פשוט יוצא לי כשאני נזכר במקרה, ואני לא טיפוס שבוכה,אבל זה פשוט יוצא.
לבסוף בא לעזור רופא נוסף על מנת להחזיר את הכתף אחד משך אותה והשני משך לי את הגוף לכיוון הנגדי. זה כאב, אבל זה הרפה אחריי שהיא חזרה.
הרגשתי הקלה אבל מה שלא ידעתי זה שהנפש שלי עוד תכאב הרבה יותר.

ישבתי על הספה עוד כמה דקות ואז בא אליי בחור ואמר לי "תהיה חזק". כנראה שמע את הצעקות שלי. לאחר מכן ניגש אליי רופא אחר מהמיון ואמר לי,"אתה מתכוון לשרת בצבא עם המצב של הכתף שלך?" אמרתי לו "בוודאי אני אמור להתגייס לקרבי עוד שלושה ימים" ואז הוא אמר לי שאני אצטרך לעבור ניתוח מכיוון וזו לא הפעם הראשונה שפרקתי את הכתף.
אמרתי בשום פנים ואופן אני לא מפספס את הגיוס הזה. הרופא אמר תאר לך שאתה תהיה באמצע מארב ותבוא לזחול ופתאום תצא לך הכתף ואז יבוא איזה מחבל בן זונה ופשוט יחורר אותך כי לא תוכל להרים את היד לקחת את הנשק....דממה הייתה בחדר המיון באותו רגע.
המוח ידע שהוא צודק, אבל הלב, הלב לא איפשר לי לזנוח את החלומות שלי.

התייעצתי עם מיטב הרופאים רובם אמרו לי שאני לא אוכל להיות בקרבי או יותר נכון שאני אוכל אבל עדיף לי לא להיות.
עד שפניתי לפרופסור לכתף שאמר לי שיש סיכון בזה שאני אהיה בקרבי אבל הכל אפשרי ושאני לא צריך להתייאש. הבעיה שההחלמה של הניתוח אורכת שנה לכל הפחות, ואם ברצוני להתגייס עליי לדחות את הגיוס לנובמבר הבא כלומר נובמבר 2006 . חזרתי הביתה מהפגישה עם הרופא ונכנסתי לדיכאון עמוק. לא רציתי לאכול, לא רציתי לשתות, רק ישבתי בחדר ובכיתי. החברים שבאו לבקר אותי ניסו לנחם, אבל הרגשתי שאף אחד מהם לא באמת מבין אותי כי הם מתגייסים עוד יומיים, אני נשאר פה שנה שלמה, לבד.

|21.11.05| -הגיע יום הגיוס

התחבטתי בשאלה האם ללכת לבקו"ם, האם ללוות את החברים שלי למרות שברון הלב?. החלטתי שכן אלך כי בכל זאת אלה החברים הכי טובים שלי.
עשיתי להם הכי שמח שאני יכול למרות שנקרעתי מבפנים לאחר שהם עלו לאוטובוס,רציתי למות, המאמן שלי,שלעולם לא הראה רגש באימונים פתאום חיבק אותי ואמר לי שהכל יהיה בסדר.
רצתי לאוטו ונסעתי הביתה, כל הדרך חזרה בכיתי וגם כל היום וגם כל הלילה.
נכנסתי לדיכאון עמוק, לא אכלתי כמעט ולא דיברתי עם אף אחד, שלא נדבר על לצאת מהבית.
באו אליי כל חבריי הטובים וניסו לעודד אותי, אבל הרגשתי שאף אחד לא מבין אותי.

|18.12.05|-כמעט חודש לאחר מכן.

קיבלתי את זה שאצטרך לעבור ניתוח וכבר התחלנו לחפש רופא חבר של המשפחה המליץ על מומחה לכתף ולאורטופדיה וזו גם הזדמנות לשבח את שמו ולהודות לו על העבודה הנפלאה ועל הטיפול המסור.
ד"ר אריאל אורן, תודה לך.
נקבעה לי פגישה איתו והוא הסביר לי את הסיכונים ואת מהלך הניתוח.
ניתוח כזה צריך להקבע כמה חודשים מראש, הוא הסביר לי שאני אהיה צריך לחכות שנה לפחות על להחלמה מלאה ובגלל שהייתי עתיד להתגייס עכשיו בנובמבר 06 הייתי צריך לעשות את הניתוח כמה שיותר מהר זה היה כמעט בלתי אפשרי אבל בזכות ההורים המדהימים שלי הניתוח היה שבוע אחרי הפגישה איתו.

|24.12.05|-יום הניתוח הגיע.

אני לא זוכר מתי התעוררתי,אבל קמתי מוקדם כולם מתרגשים לקראת הניתוח כי זה כביכול יוביל לחיים יותר טובים אבל בשבילי,בלב, זה היה סוף העולם.
בשבילי עשיית הניתוח הזה היא הכרזה על כך שסופית אני לא אתגייס עם כולם או אפילו בסמוך לתאריך שלהם.
הגענו לבית החולים בו ייערך הניתוח, נפגשתי עם הרופאים והם הסבירו לי מה הולך להיות במהלך הניתוח למרות שכבר עברתי על ממצאי ניתוחים של פציעות כתף בבית על מנת לא להגיע לניתוח כשאני לא יודע מה עושים לי שם.

נכנסתי לחדר שבו צריכים לגלח לי את כל איזור בית השחי והחזה,בחזה לא היה מה לגלח אבל הרופאה (שזה הזמן לציין, נראתה טוב!) התעקשה לגלח גם שם.
ניקיתי את עצמי והלכתי לפגישת היכרות עם הרופא המרדים (שזה מומלץ לכל אחד לעשות אפילו אם לא מציעים לו את זה) הוא שאל אם הסבירו לי את מהלך הניתוח והציג את עצמו.
השלב הבא היה כבר להכנס לחדר הניתוח. השלב שקדם לזה היה להפרד מההורים, למרות שהיה לי קשה ניסיתי לעשות את זה בצורה הומוריסטית בכדי לשחרר את האווירה ואמרתי להם "אבא ,אמא שתי דקות אני חוזר,אתם צריכים משהו מלמטה?" הם חייכו חיוך מודאג (אני מקווה שזה לא בגלל הבדיחה כי בעיניי היא הייתה מצחיקה) והלכתי לדרכי.

נכנסתי לחדר הניתוח ונשכבתי על שולחן המנתחים עטוף בכל מיני בגדים ירוקים "עוד יחשבו שאני הרופא" חשבתי לעצמי.
לאחר דקות שנמשכו כמו נצח נכנס הרופא המרדים ואמר לי "אתה תרגיש דקירה קטנה עכשיו" הוא החדיר לי את המחט לווריד והחל להחדיר את החומר האנסטטי,החומר הזה שרף!
הוא אמר לי תספור עד עשר לאחור בשבילי, ניסיתי להחזיק עד עשר ניסיתי להאבק ולראות לכמה אני יכול להגיע אבל כבר נפלתי לידי הסכינים שלהם כבר בשלוש. הייתי בעולם החלומות.

כשהתעוררתי הייתי על המיטה מובל לחדר ההתאוששות ההרגשה הייתה נוראית,הרגשתי שהכתף שלי שוקלת חצי טון
לא יכולתי להוציא מילה חוץ מ-"תביאו לי את אמא שלי" כאבים בלתי נסבלים הגיעו מכיוון הזרוע שלי והרגשה של סחרחורת איומה מכיוון הראש, ייחלתי לעוד מנת חומר מרדים.

כשהגעתי לחדר ההתאוששות חיכו לי שם אמא ואבא נרדמתי לאחר כמה דקות ,קמתי כאשר רק אבא שלי שם ואמא שלי הלכה הביתה לדאוג לאחיי הקטנים.

כבר שעת לילה מאוחרת של אותו היום וידעתי שלאבא שלי יש עבודה בבוקר אמרתי לו "אבא זה בסדר, אני מרגיש מצויין" וחייכתי חיוך מזויף.
הוא הלך לאחר שיכנועים ונשארתי לבד, עם עוד אמא ובנה שהיו מיטה לידי. הלילה הזה עבר לי כלילה הכי ארוך בחיים שלי לא יכולתי להרדם וכשכבר נרדמתי קמתי לאחר כמה דקות.
כעסתי על אבא שלי! כעסתי שהוא הלך! זה לא היה נכון לכעוס כי אני אמרתי לו ללכת,אבל בכל זאת כעסתי.

באמצע הלילה ניסיתי לזוז קצת כי שכבתי על צינור האינפוזיה שלי. לא יכולתי, כל הגוף היה משותק וגם אם הייתי מזיז באותו רגע את הבוהן זה היה מגיע איך שהוא לכתף.
ואז האמא שישנה ליד בנה קמה ממיטתה ועזרה לי. אמרתי לה תודה וניסיתי לחזור לישון.

ב-4 בבוקר קמתי שוב אחרי שתי דקות שינה והייתי חייב ללכת לשירותים, השלפוחית שלי כבר לא עומדת בעומס. הייתי בדילמה האם להעיר את האם הישנה ליד בנה או להתאפק עד 7 בבוקר.
ואז נזכרתי שיש לידי כפתור מצוקה,לחצתי עליו ותוך כמה שניות הגיעה אחות. כשהאחות הגיעה, הופתעתי.
האחות דיברה במבטא ערבי, אבל בחמימות של אם יהודייה כאילו לא משנה לה אם אני יהודי או ערבי, העיקר לעזור לי. הרגע הזה גרם לי לגשר על הפערים ולהתעלם מהגזענות השוררת בארץ, הודתי לה מקרב לב והבטחתי שלעולם לא אשפוט מישהו על פי גזעו.

שבע בבוקר באותו יום, הגיעה ארוחת הבוקר ואיתה אבא שלי, אמרתי לו- אבא בוא נוותר על הארוחה, אני רק רוצה לחזור הביתה.
נסענו הביתה ועליתי ישר לחדרי, לנוח.

עברו כמה שבועות מאז שבהם בכל שבוע שעובר אני צריך לשמוע מהחברים את כל החוויות שלהם על הצבא את כל הדברים שהם עשו ואני לא הספקתי בגלל הפציעה המחורבנת הזאת כל כך קינאתי, אבל חייכתי כאילו כלום לא קרה.
נשברתי מבפנים אבל הראתי חוזק של סלע.

הזמן חלף לו,עברתי רצף של בדיקות בהן היו עליות ומורדות ולפעמים לא הייתי בטוח שהדרך שעשיתי שווה את המטרה.
חודשים של פיזיותרפיה קשה מאוד כאבים בלתי נסבלים וכך עברה לה שנה,השנה הקשה בחיי.

"היום הגורלי"

היום זה היום,היום אוכל לדעת אם אקבל את אישורו של הרופא לשרת בקרבי כי רק עם זה אוכל להגיע לאן שאני רוצה עליי לציין כי במהלך דחיית השירות הפרופיל שלי ירד ל24 רפואי ונאמר לי שלאחר תקופת ההחלמה של שנה פלוס פיזיותרפיה אינטנסיבית יעלה לי הפרופיל ל82 ללא סעיפים.
יצאתי מהפגישה עם הרופא! הוא אמר כן! שמחתי מכל הלב כמו שבחיים לא שמחתי.

לאחר כמה ימים הרמתי טלפון ללשכת הגיוס במטרה להגיד להם שיתנו לי עוד וועדה רפואית כי הגיעו ממצאים חדשים.
ואז הפקידה שם אמרה לי דבר שכמעט שבר אותי "לא, הפרופיל שלו ישאר כמו שהוא ולא ניתן לערער עליו". אפילו לא רצו לזמן אותי לוועדה! רק לראות שהכל בסדר ושאני לא משקר בקשר למצבי הרפואי!
רציתי להרוג אותה,פשוט ללכת לשם ולקרוע לה את התיק הרפואי בפנים.
אמא שלי חיזקה את ידי ואמרה שאנחנו נלחם ביחד להשיג מה שאתה רוצה.
ובאמת כך היה.

אמא שלי פנתה לכל הגורמים בצורה אובססיבית- היא כתבה מכתבים למיט"ב, לרמטכ"ל דאז דן חלוץ,לשר הביטחון עמיר פרץ ואפילו לראש הממשלה.
קיבלנו תשובות מלשכת הרמטכ"ל וממשרד הביטחון בטענה שהם עובדים על זה וינסו לעשות משהו בנידון.
שוב ימים רבים חלפו וכל שבוע אמא שלי משגרת מכתב אחר לגורם אחר. לפעמים חשבתי שהיא רוצה את זה יותר ממני.

היינו בקשר תמידי עם עוזרת מפקד מיט"ב שעזרה ותמכה בנו לאורך כל הדרך. יש לציין שכבר קיבלתי תאריך גיוס של ג'ובניק כיביכול עד שאוכל להעלות את הפרופיל ובפועל,הם לא נתנו לי אפילו וועדה רפואית והתאריך של הגיוס הג'ובניקי רק התקרב .

"יום הגיוס הפיקטיבי"

כמה ימים לפני התאריך גיוס שלא רציתי (שכבר הספיק לפרוח לגמרי מזיכרוני) יצאתי לסדרת שטח מקורס ההכנה לצה"ל שכל כך אהבתי.
ביום האחרון לסדרה אני מקבל טלפון לחוץ מאמא שלי ושאמרה לי משהו כזה "התקשרו מלשכת גיוס ואמרו שמחר אתה צריך לבוא להתגייס"- חרב עליי עולמי. הרגשתי שאני מתמוטט.
להתגייס בתאריך של ג'ובניק? אני? שהייתי הכי מורעל ותמיד סחב והרעיל את כולם באימונים.

חזרתי הביתה מבאר שבע ואמרתי לאמא שלי שאני לא מתכוון ללכת, היא אמרה אתה חייב ללכת ככה עוזרת מפקד מיט"ב אמרה לה, היא אמרה לה שזה אף פעם לא טוב לא להגיע ואז אמא שלי אמרה לי "אל תדאג,אני לא אתן לך ללכת למשהו שאתה לא רוצה".
זה חיזק אותי,חיזק אותי מאוד.
וכך היה,באותו הבוקר קמתי עם הרגשה שאני הולך לעשות 3 שנים בתור משהו שאני לא רוצה.

הגענו ללשכת הגיוס תל-השומר, אמא שלי פנתה לאחד השומרים בכניסה ללשכת הגיוס ואמרה לו שאני לא מתפנה בלי לראות וועדה רפואית ובנוסף אמרה לו שהיא דיברה אתמול עם עוזרת מפקד מיט"ב.
איכשהו זה השפיע והכניסו אותי לוועדה רפואית הייתה לי הרגשה רעה, הייתה לי הרגשה כאילו לא הולכים להעלות לי את הפרופיל.

נכנסתי לחדר של הרופאה הראשית הסברתי לה שאני כבר שנה מחכה לגיוס הזה ואני כשיר על פי כל המלצות הרופאים
ואמרתי לה שמאז שאני קטן אני רוצה להתגייס ליחידה קרבית.
היא אמרה לי שהיא מוכנה להעלות לי את הפרופיל אבל רק ל-72 אמרתי שזה לא מספיק לי כדי להגיע לאן שאני רוצה וטחנתי לה את השכל על אהבת המולדת וציונות לשמה.
כנראה שזה עזר והיא הסכימה להעלות לאחר שציינתי את שמו של הרופא המנתח שלי.

אך עדיין בטרם יציאתי מהחדר,נשארה בעיה אחת. הם רצו עדיין שאני אתגייס היום בגלל שאני כבר גדול והם לא יכולים לדחות לי את זה לנובמבר בטענה ש"כל המקומות כבר תפוסים".
התחננתי על נפשי, אמרתי לה שכל החברים שלי מתגייסים בנובמבר ושזו כבר פעם שנייה שאני מפספס גיוס עם החברים.
היא ניסתה לדבר עם איזה בחור שאחראי על הגיוס, הוא אמר לה לא,במפורש.

שאלתי אותה אם אני יכול לדבר איתו בעצמי כדי לנסות לדבר אל הלב שלו, הרופאה אמרה אם אתה רוצה תרד לדבר איתו הוא למטה. וכך היה, הלכתי לדבר עם הבחור אך הוא לא הסכים לשים אותי בנובמבר לא משנה כמה התחננתי, אך עם זאת, ישנה נקודת אור- הוא אמר שאם אני מוכן הוא ישים אותי בתאריך גיוס של מרץ.
אמרתי שאני אקח את זה על מנת שיהיה לי זמן לתמרן עם איזה גוף והוא יוכל להכניס אותי בנובמבר אתם קולטים? בן אדם שהיה אמור להתגייס בנוב' 05 מתגייס עכשיו במרץ 07.

שיחררו אותי לדרכי מלשכת הגיוס ואז שוב נכנסנו לרונדלים מטורפים וניסינו לדבר עם כל הגורמים שהזכרתי מקודם בעניין הפרופיל.
לא מצאתי נחמה ואף גורם לא יכול היה לסדר משהו לאדם שכל רצונו היה לשרת בצבא ההגנה לישראל.
תאריך הגיוס של נובמבר 06 הגיע לא התייאשתי עד היום האחרון אך אף אחד לא יכול היה לעזור לי!
חברים שלי שוב התגייסו,בלעדיי!
נכנסתי לדיכאון עמוק,לא דיברתי עם אף אחד לא רציתי לראות אף אחד.
ושלא יחשבו שלא קלטתי את הלחשושים "אני במקומו לא הייתי מתגייס,אני במקומו כבר הייתי בורח להם"...
אלה החיים שלי לעזאזל! תנו לי להחליט בשביל עצמי מה טוב!

אז כן, חייתי גם עם הדיבורים האלה.
חייתי גם עם כאלה שלא הבינו למה אני עושה את זה.
יש אנשים שפירגנו ויש כאלה שבזו מעט על הגישה הציונית הזו אך המשכתי ללכת בדרכי ועוד זמן לא רחוק,תאריך הגיוס הנוכחי שלי מתקרב.

אני מאחל לכל החבר'ה שהצבא עושה להם בעיות ויש להם קשיים,לא לוותר,תמיד תציבו לכם מטרה ותחתרו אליה לא משנה כמה הגלים חזקים.

תאמינו בעצמכם וביכולות שלכם ואם תרצו משהו אז באמת ומניסיון,אין זו אגדה.

ואגב,בקשר לבועה ההיא מקודם? התנפחה מחדש בתקווה לשוב לגודלה המקורי.

-----------------------------------------------------------------------------------------------------------------

תודה לגולש על השיתוף!

לקריאה על פרוייקט "קצת ציונות" לחץ כאן

כלי אשכול	חפש באשכול זה
הצג גירסת הדפסה שלח דף זה ב E-Mail	חפש באשכול זה: חיפוש מתקדם
מצבי תצוגה	דרג אשכול זה
עבור למצב לינארי מצב כלאיים עבור למצב משורשר	דרג אשכול זה:

הדף נוצר ב 0.08 שניות עם 10 שאילתות
צור קשר - Fresh - למעלה