סיפור שלי

אין לו עוד שם, והוא עדיין בתהליכי כתיבה.
הוא קצת ארוך, אבל בבקשה תחזיקו ראש ותאמרו לי מה אתם חושבים.

פרק 1

הריח, זה בעיקר מה שאני זוכר.

מה הקשר לריח, אתה שואל, ובאמת אין קשר. הריח זו מהות, ולא פרט היסטורי. הריח זה המציאות שאליה אתה מתעורר כל בוקר, ואתה חי לתוכו כל היום. הפרט הזעיר והבלתי מורגש ביותר, ושאליו אתה מודע ברמה הגבוהה ביותר בהיעדרו.

ולכן לריח הייתי מודע ביום שבו ירדנו אל בין זרועותיה של האדמה.

את אשר קרה ביום ההוא, אינני זוכר היטב. אני זוכר רעש חזק מאוד, ורעד. הפחד היה באוויר. אני זוכר את נהרות האדם שהתפרעו ברחובות. משולחי רסן, חסרי סדר. ואני זוכר את השמיים יורקים אש.

ואת הריח.

ריח של זיעה, ריח של לחץ. הריח שיש באוויר כאשר אתה מרגיש שדבר עתיד להשתנות לחלוטין, ולעולם לא לשוב. הריח שיש לידיעה שחייך עומדים בפני צומת, ושהדרך מאחוריך הולכת ונעלמת.

אני רואה בעיניך מבוכה. צר לי, שקעתי בזיכרונות. שאלת אותי לגבי ימיה הראשונים של המושבה. את הפרטים הטכניים אני מניח שקראת מהדו"חות הרשמיים המאוחסנים במאגר. ירדנו מאתיים. מאתיים ששרדו. ירדנו בתעלות הענק שנחפרו בתחילת המלחמה, אטמנו אותן בעזרת איש ממשלה שהצטרף אלינו. בשקט ירדנו אל החושך הבלתי ידוע, העתיד להיות לביתנו למשך חמישים השנים הקרובות.

אני הייתי האחרון לראות את השמיים.

"ג'ן!"

התרוממתי אל מעל פגוש המנוע שעליו עבדתי. דרך האדים הרבים שעלו מאזור המתכת, ראיתי את הרילי מנופפת אלי. תוך אנחה, חציתי את האולם האפוף גריז, אדים ומתכת והגעתי אל המקום שבו עמדה. הופעתה הייתה כרגיל- שיערה מסורק לאחור וקשור בקפידה, ולשיער שבפקעתה צורת חצי ירח. לבושה רשמי ועסקי. היא הייתה ידידתי, אבל אני מניח שזה לא דבר חריג מאחר שהיא הייתה האחראית על תקינותה ופעילותה הרצויה של נפשי.

בעבר קראו לזה פסיכולוג. נראה שגינוני הרשמיות לא נעזבו על פני האדמה.

"כן?" שאלתי אותה בנעימות. היא הייתה האחראית להמשך הישארותי באזור המתכת, ומאחר שלא רציתי לעבור אל איזור הבזלת השקט והמשעמם יותר, נאלצתי לנהוג בנועם וברוגע למרות הלחץ הברור שהייתי נתון בו.

"שלומך טוב, אני מקווה?" אמרה בקולה הגבוה. "בוודאי" השבתי. "נוכל לשוחח באזור שקט יותר?" אמרה היא, ואני חשתי את חוסר הנוחות שלה מאזור המתכת הרועש והמיוזע. זהו אינו אזור המתאים לנשים במעמדה.

"כמובן" אמרתי וכיוונתי אותה היציאה מאזור המתכת. שנינו עברנו את בדיקות היציאה הרגילות, אם כי הבדיקה שלי כללה גם שטיפה הגונה. אחרי שהנתונים שעלו מהבדיקה אושרו ונשלחו למאגר, אושרה יציאתנו.

המעבר מאזור המתכת אל אזור המעבר היה תמיד חד וקשה בשבילי. אחרי שמתרגלים אל האזור הרועש והבלתי רשמי ביותר במושבה, גם פעולה פשוטה כמו הליכה באזור שקט, נקי ורשמי הופכת לכמעט בלתי נסבלת. מסדרונות השיש, המרופדים היטב על מנת למנוע רעש לא רצוי, המנורות הלבנות המפיצות אור עדין סימלו בעיני נשיות וחולשה. הייתי זקוק לברזל המוצק ולאור הצהוב שסיפק אזור המתכת. אזור המעבר היה האזור הישן, העדין ותלותי. אזור המתכת הוא סמל החלוציות- חזק וחוצב בתוך הסלע החי. העדות החזקה ביותר לעובדה שאנשים שרדו את השואה שאירעה, ושהם יעשו הכל כדי להמשיך ולשרוד.

אזור המעבר היה חסר ריח.

הלכנו בשתיקה. הדיבור באזור המעבר הינו הפרה של חוקי ההתנהגות הראויים שנקבעו מספר שנים לאחר הירידה כאמצעי ריסון לטבעו ההפכפך של האדם. השהות באזור המעבר מוקדשת להגות ולמחשבה אישית, ולא לפריצה אל תוך מחוזות קיומו של האחר. על האדם להקדיש שהות לעצמו ולרגשותיו, על מנת למנוע כשל רגשי, המוביל אל נתק רגשי ושכלי- שעלול להתבטא ברצון לפרוק מתחיים אישיים על בן אנוש אחר.

כלומר, לפגוע בבני אדם אחרים. מכבסת המילים פעלה גם בחוקי ההתנהגות היטב.

הרמתי את מבטי. ראיתי שהגענו אל אחת מהדלתות המסתובבות של היציאות מאזור המעבר. העיגול אומץ כצורה הרשמית, לאחר שמחקרי המועצה הראו שחדות גורמת לאי שקט ולאקטיביות יתר. הרילי הניחה את ידה על העיגול שהוצג על גבי העמוד הדק שעל יד הדלת. הדלת הסתובבה חרישית, הבהבה והתהדקה אל הקיר. המנעול השתחרר, והדלת נפתחה בפנינו. שום דיבור לא היה נחוץ, שום פעולה של ממש. אחרי שהדלת תסיים לשרת אותנו היא אוטומטית תחזור אל אזור המעבר, שם תמתין בדממה לנוסעים נוספים.

חוסר החיות הזה הכעיס אותי.

תחושת הכעס היא שהובילה אותי אל הרילי מלכתחילה. הייתי אז פועל באזור הפלסטיק, תפקידי הסתכם במיון ניירת ובפיקוח מתמיד על מכונות הייצור, בתקווה שיתקלקלו יום אחד. אירוע משמח כזה, כמובן, לא קרה מעולם. חוסר המעש וחוסר הפורקן למזגי הסוער, הובילו אותי להתפרצויות חמורות, וקלקולה המוחלט של מכונת המיון הראשית של האזור. הפנו אותי מיידית לטיפול ושיקום תפקודי, שם פגשתי את הלירי. שם היא ריפאה אותי ממזגי הסוער וההרסני.

או לפחות כך היא חשבה.

יצאנו מעבר לדלת אל חדר קטן. החדר, המרוהט בפשטות, היה אטום לרעש לחלוטין, ומרוהט בטעם טוב.

והאור הלבן!

הרילי סימנה לי לשבת על גבי הספה הסמוכה, שכמובן הייתה נוחה ומרופדת היטב, כאילו החליט החדר עצמו להוציא אותי מדעתי. היא התיישבה על הכורסא שמשום מה תמיד הייתה בכל הפגישות שלנו.

"המועצה חוששת לך" פתחה הרילי בהיסוס. נחרתי בבוז. דברים הנוגעים לקבוצות קטנות עניינו את המועצה מעט. ענייני אנשים בודדים לא עינינו את המועצה כלל. "איך זה ייתכן? הרי לא חל שום שינוי, גופני או נפשי, בי או בדרך חיי. הבדיקות שלי יצאו טובות. מה קרה לי שאני לא יודע?" שאלתי. "זה לא זה." היא ענתה, "חוששים להמשך חייך". "למה את מתכוונת?" שאלתי בדאגה. רק זה חסר לי. שיחזירו אותי לאיזה אזור משעמם ושקט.

"הועד לך תפקיד חדש" שמעתי את המילים מהן חששתי. "למרות שעבודותיך באזור המתכת הניבו תוצאות יפות, ובריאותך הכללית מעולם לא הייתה טובה יותר, המועצה רוצה..." היא היססה, "להשתמש בכישרונותיך."

עייפתי התחמקויות ומהרמזים שלה. היא הייתה התוצר הטוב ביותר של החינוך של המועצה- החלטית ונחושה ועם זאת, עקיפה ואמצעית. היא בהרבה מובנים מסמלת את כל מה שאני שונא בחיי. "תסבירי את עצמך" אמרתי.

"המועצה מתכננת את הקמת אזור השיקום החדש ליד אזור מגורים 2275ב'. כל הדרישות הטכניות נבדקו ואושרו. כל כוח האדם הנחוץ כבר גויס לצורך הפרויקט." היא הסבירה, בעודה מרווחת בכורסא שלה. "אז מה את רוצה ממני?" שאלתי. "אני בעל תפקיד טכני, ואת אמרת שהצד הזה מכוסה."

"אנחנו לא רוצים את המיומנויות הטכניות שלך," היא המשיכה, "אלא את הניסיון שלך. תבין, אתה בין היחידים שעברו שיקום וחזרו לאורך חיים פעיל."

"ואיזה תועלת הניסיון שלי יביא למועצה?" שאלתי.

"אנחנו רוצים שתדבר עם המשוקמים. תנסה לעזור להם לחזור לחייהם ולעבודתם. כיום הסטטיסטיקה של המשוקמים בהחלט לא מלהיבה במיוחד"

"מהי?" התעניינתי.

"לפחות עשרים אחוז מכל מחזור בוגר שהמאגר מחליט ככשיר לעבודה, חווה טראומה פסיכוטית או כשל בתפקוד הנפשי במהלך תפקידם. הבן, לאדם הממוצע, שנולד מתחת לאדמה, וחי בבטלה שהמכונות מאפשרות לנו, המעבר לחיי עמל איננו קל. רבים מסיימים בקושי את יומם הראשון. לרובם יש מנגנון הסתגלותי יעיל, דבר המאפשר להם להמשיך הלאה. לאחוז לא מבוטל, לצערנו, יש קשיים להסתגל; מתוכם יש מעט שמופנים לשיקום. איש מהאנשים שהופנו לשיקום לא חזר אל אזורי העבודה."

"אבל איך זה ייתכן?" לא הבנתי. "אם אלו התוצאות, מה הטעם בשיקום?"

"התשובה פשוטה" היא ענתה, "השיקום מאפשר לאנשים לחיות מתחת לפני האדמה בשלום. השיקום מטפל בכשלים הפסיכולוגיים הנובעים מקלסטרופוביה ומחיי עמל ומאפשר חיי נוחות ושלווה. השיקום מחזיר בני אדם אל מצב שמאפשר חיות ברמה הבסיסית ביותר: אכילה, שינה, וקשר בין אישי פשוט. השיקום איננו מאפשר החזרה לחיי פעילות מתקדמת יותר- עבודה, משפחה וניהול. לחיים כאלה ניתן להגיע רק עם החלטת המטופל עצמו."

"למה את מתכוונת? הם לא רצו לחזור לחיים בעלי פעילות מתקדמת? למה?"

"אנחנו לא יודעים. המחקר של אזור הפסיכולוגיה מתקשה לחדור להלך מחשבתם של המטופלים באזורי השיקום. הם לא נוטים להיפתח בפני זרים בקלות."

מעניין, חשבתי לעצמי. זה בדרך כלל מה שהמועצה מנסה להשיג, לא? חוסר תלות בזרים? מדוע הרילי נשמעת לא מרוצה? לא, זה יותר מלא מרוצה...

היא מתוסכלת.

היא נשמעת כמו אדם שעובד על פרויקט זמן רב, וביום ההגשה הפרויקט נעלם משולחנה.

מה זה אומר?

"... וכאן אתה משתלב", היא כנראה המשיכה לדבר בזמן שאני חשבתי, "בתור היחיד שחזר לאזורי העבודה אחרי שיקום, המועצה מבקשת ממך לדבר עם המטופלים. שיפתחו את ליבם ודעתם בפניך. נסה להבין מה מטריד אותם, וכך נוכל להחזיר אותם לאורך חיים מספק וטוב יותר- להם ולמושבה כולה."

"אני עדיין לא מבין. מדוע שהמועצה תיקח מנהל משני באזור המתכת בשביל עבודה אקדמאית? עד כמה חשוב לפעול למען האחוז הקטן הזה מתוך האוכלוסייה?"

הרילי קמה. "אנחנו נפגוש ונתדרך אותך בהמשך" אמרה היא, מתעלמת מדברי. "בבקשה, התייחס לדברי ברצינות. אנשים אומללים אלו זקוקים לעזרתך." למה שיהיה אכפת לה ממיעוט זה? למה למועצה אכפת? ו

נזכרתי בדבריה של הרילי. 'המועצה חוששת לי' למה? הרילי לא התייחסה לפרט זה בדבריה, אבל היא לא נוהגת לומר דברים חסרי משמעות.

מה קורה כאן?

היא סימנה לי לבוא איתה. יצאנו מהדלת אל אזור המעבר, ושם נפרדנו.

פרק 2

אלו מאורעות שקרו בשנה החמישית לירידה. המושבה התחילה להסתגל לחיים מתחת לפני האדמה, והחיים חזרו למסלולם. שיעור הילודה היה גבוה, המוראל הכללי היה גבוה. לעזאזל, אנחנו שרדנו! היינו קבוצה צעירה וממושמעת, נחושים וחולמים.

הטכנולוגיה שהוטמנה שימשה אותנו, אחרי שניתחנו את אופן פעולתה בעזרת המאגר. המועצה הוקמה בשנה זו, והחליפה את הוועדות הקטנות שהיו עד אז. הם קבעו את חוקי הייסוד, סדרי היום והחיים ותכננו את המשך הבנייה של המושבה. המועצה הקימה את אזור הפיקוח ואזור הטיפול והשיקום שנוספו אל אזורי המתכת, הפלסטיק, המגורים והלימוד שהיו קיימים אז. אחרי מספר שנים הוקם אזור המעבר כדי להקל ולזרז את המעבר בין האזורים השונים במושבה, שכמעט שילשה את גודלה.

המועצה ראתה את הצורך בתרבות ובסדר החברתי- מותרות למי שכבר יישם את הצורך הראשוני ביותר, שרידה. המועצה קבעה את חוקי ההתנהגות, והקימה מרכזי תרבות ופעילות. אז עוד הייתה פעילות ציבורית, אבל מהר מאוד הם הפרידו את הציבור, וחילקו את הפעילויות וערבי התרבות לקהלים קטנים יותר- של עשרים בערך, כל אחד.

היו כללי התנהגות ענפים, חוקי סדר וענישה.

הדבר שעמד בראש מעייניה של המועצה היה למנוע את הישנותה של השואה. הם הגיעו למסקנה שיש לרסן את טבעו הפרוע של האדם דרך בידוד יחסי, ותרבות של שקט ומחשבה.

משטר של שקט שולט כאן.

נפגשתי עם המטופלים מספר ימים אחרי המעבר שלי מאזור המתכת.

הם הוחזקו במבנה חצוב היטב- כלומר חצוב בסלע רך מאחר והמועצה קבעה כי קשיות האבן משפיעה על הלך רוחו של האדם, ומעוצב במעגליות. הם היו שקטים, ולא הביטו בי כלל כשנכנסתי. כל אחד מהם היה שקוע בעולמו.

אז מה הבעיה כאן?

הרילי תדרכה אותי: "אתה צריך להגיע אליהם. להצטרף לקבוצה שלהם. הם לא רוצים לחזור אל אזור העבודה, ואנחנו זקוקים להם. עליך לברר מדוע, ואנחנו נחשוב איך לרפא את האנשים אומללים האלו."

מאחר ושקט והפנמה הייתה המטרה המקובלת של החינוך שהנהיגה המועצה, הסקתי שקורה סביבי דבר חריג מאוד. הרגשתי שנעשים סביבי דברים גדולים.

ושנאתי את זה.

אני לא אוהב להיות תלוי באנשים אחרים, בעיקר לא במידע. מבחינה זאת המועצה הצליחה מאוד בחינוכי- העדפתי לעשות דברים בעצמי, מאשר שאחרים יעשו אותם בעבורי.

פניתי אל המטופל הקרוב אלי. הוא היה לבוש במכנסיים לבנים וחולצה לבנה מהסוג שאינו מתכלה ואינו מתלכלך, וגופו טופל היטב- הוא היה נקי ומסורק.

והוא לא הביט בי.

"שלום" אמרתי בקול, בתקווה שאשמע חביב וחפץ בשיחה, אם כי לא פולשנית מידי, כמובן.

הוא לא הגיב.

"אני רוצה לדבר איתך" אמרתי בטון נמוך יותר. "אולי נעבור לחדר אחר?..."

ניסתי לתפוס בזרועו ולהוביל אותו בעדינות לכיוון החדרים הצדדיים, אבל שרוולו החליק וזרועו נחשפה.

ואז ראיתי את זה.

דבר קטן לכאורה, אם לא יודעים מה לחפש אין סיכוי להבחין בו. אבל אני, ששהיתי סמן רב באזור השיקום, ידעתי מיד מה משמעות הדבר.

בידו היו שלושה נקבי מחט קטנים. נקבים היוצרים את שלושת קודקודיו של משולש.

אז מה באמת קורה כאן?

לרוב האנשים שהגיעו אל אזור השיקום הספיקה שהות בחדרים גדולים ומוארים ופעילות תרבותית שקטה כדי לחזור לחייהם. מעט מתוכם נזקקו לשיחות עם האחראים על תקינותה ופעילותה הרצויה של נפשם. מיעוט שבמיעוט נזקקו לבידוד ולתרופות.

ומעולם לא נרשם מקרה של צורך בדיכוי ישיר. מעולם.

כל מטופל יודע שקיימת אפשרות כזאת כשהוא נכנס לאזור השיקום. הרילי אמרה שכדי שלא יבואו אנשים עצלנים לאזור השיקום היה צורך בהפחדה.

באזור השיקום קראו לזה דיכוי ישיר- דיכוי של התודעה בעזרת סמים ומעט עינויים פיזיים. כלי זה, אחראי השיקום היו מסבירים, הינו בשימוש במקרים חריגים בלבד. בחלק מהמקרים אין די בטיפול נפשי רגיל, וכדי להחזיר את האדם לתלם נדרשים אמצעים קיצוניים וחריפים יותר.

אבל אין סיבה שאתם תזדקקו לזה, כמובן, הם היו מחייכים.

אבל לנגד עיני ישב אדם שעבר טיפול כזה.

לפתע הרגשתי צורך עז לברר מה קורה מסביבי. הרמתי את המטופל בעדינות, והבאתי אותו לחדר צדדי למרות מחאותיו השקטות. הושבתי אותו בזהירות על הכסא המתקפל שהיה שם, והתיישבתי על הרצפה, כורע על ברכי מולו ומניח את ידי על כתפיו הצנומות מעט.

"מה קורה כאן? למה עברת דיכוי ישיר?" שאלתי בתקיפות והרמתי את סנטרו, כופה עליו להביט בי. זוג עיניים חלביות הביטו בעיניי. או, מדויק יותר לומר, לא הביטו בי כלל.

האיש היה עיוור.

להעביר אדם עיוור דיכוי ישיר? בלתי נתפס.

"למה הם דיכאו אותך? מה עשית? מי אתה?" הידקתי את אחיזתי בכתפיו. הוא נאנק תחת אחיזתי הנוקשה.

"מדוע אתה חוצה את גבולות הטיפול שלי?" אמר הוא. היה לו קול נמוך ודיבור איטי, כמי שלא נזקק ליכולת הדיבור שלו זמן רב. "אני נידונתי לבידוד. הנח לי"

"מדוע?" שאלתי בשקט ועזבתי אותו. "ספר לי בבקשה". הייתי צריך לדעת!

"שמי איננו חשוב. פשעי בלתי ניתן לתיאור. עונשי הולם ובלתי ניתן לשינוי"

"מה?"

"אמרתי את כל אשר אני מסוגל לומר"

"ספר לי! מה עשו לך? אסור להם להתעלל בך! ספר לי!"

"אני לא יכול"

"למה? אתה מפחד? אני לא אלשין עליך. אני אומנם בתפקיד כאן מטעם המועצה, אבל אני לא עובד שלה. אני לא אפליל אותך."

"לא אמרתי שאני לא רוצה. אמרתי שאני לא יכול"

"חסמו אותך?" שאלתי בתדהמה. אם הידיעה שהוא עבר דיכוי ישיר הממה אותי, ידיעה זאת ריסקה את עולמי. החסם על ההכרה היא בבחינת טאבו מוחלט. השד שהאדם הוציא מהבקבוק לפני השואה, כאמצעי בקרה ושליטה על האנשים הכפופים לו. התלות השליליות ביותר באנשים. תלות של דיקטטורה.

"זה לא יאומן" מלמלתי לעצמי והתרחקתי ממנו. "זה לא יאומן. עינוי ברמה השפלה ביותר. אני לא יודע מה קורה, אבל אני מהר מאוד אדע"

יצאתי במהירות מהחדר הצדדי, ועברתי דרך האולם הראשי. יצאתי מאזור השיקום אל אזור המעבר, משם יצאתי אל אזור המגורים שלי. בכניסה הייתה נקודת חיבור אל המאגר. ניגשתי אליה, והתחברתי. הרגשתי את הרעד המוכר, האת הסריקה שעובר על כל תא בגופי. מגששת, חוקרת ומאמתת.

כניסתי למאגר נחסמה.

הבטתי אל מסך הכניסה של המאגר. 'כניסה לא מאושרת'. אדום על גבי שחור.

משהו לא בסדר. משהו מאוד מאוד לא בסדר.

הלכתי בדממה אל חדרי. התיישבתי על מיטתי ועצמתי את עיניי. עלי לחשוב על כך. המועצה חוששת לי. מפנה אותי, היחיד שחזר לתפקוד פעיל אחרי שיקום, לנסות לדובב מטופלים, שמשום מה אינם רוצים לחזור לאורך חיים פעיל. מטופל עיוור שעבר דיכוי ישיר. מטופל עיוור שעבר חסימה הכרתית. מניעת כניסתי אל המאגר.

'ננסה לחשוב על זה כך', חשבתי וקמתי מהמיטה. התיישבתי ליד שולחן העבודה הקטן שלי והנחתי עליו דף. שלפתי את העט שלי וניסיתי לסכם לעצמי את הדברים.

המועצה חוששת לי- סיבות אפשריות: מצב נפשי מעורער? לא, מצבי טוב, וגם אם הוא לא היה זה לא היה מעניין את המועצה . המועצה רואה את תחילתו של תהליך שאני לא מודע אליו? אולי .

מעבירים אותי מתפקידי כדי לדובב מטופלים- הרילי טענה שזה בגלל שהמועצה זקוקה להם . צריך לברר בדיוק מי הם המטופלים האלו .

ולמה הם לא רוצים לחזור אל אורך חיים פעיל?

מטופל שעבר דיכוי ישיר וחסימה- לברר מי הוא ומה פשעו. מה יכול להביא לעונש של דיכוי וחסימה???

חסימת כניסתי אל המאגר- התשובה ברורה . המועצה לא מעוניינת שאני אראה את הנתונים . למה?

הפסקתי לכתוב ונשענתי אחורה. זה לא מובן כלל. צריך לחשוב.

המועצה רוצה את המטופלים האלו. לא, המועצה רוצה שהם יחזרו אל אורך חיים פעיל. זה מעניין. אפשר להתחיל מהנקודה הזאת. אבל אם המועצה רוצה את חזרת של המטופלים אל אורח חיים פעיל, למה היא העבירה מטופל חסימה ודיכוי ישיר? איזה מטרה זה משרת?

'חשוב על המטרה הכללית של הדיכוי והחסימה' חשבתי לעצמי.

דיכוי ישיר הוא טיפול שנועד להחזיר אנשים לתלם. אדם שרוצה לשבור את המסגרות המגוננות של החברה, חייב להפנים היטב שחיותו תלויה במסגרות האלו. תלות האדם הוטבעה בנו היטב- השורדים מהשואה. פעמים רבות אמרו לנו שבתור השורדים, מוטלת עלינו האחריות להישאר בחיים, והחיים אינם יכולים להתקיים ללא סדר, ללא משטר.

כלי אשכול	חפש באשכול זה
הצג גירסת הדפסה שלח דף זה ב E-Mail	חפש באשכול זה: חיפוש מתקדם
מצבי תצוגה	דרג אשכול זה
עבור למצב לינארי מצב כלאיים עבור למצב משורשר	דרג אשכול זה:

הדף נוצר ב 0.06 שניות עם 10 שאילתות
צור קשר - Fresh - למעלה