 |
10-10-2016, 06:58
|
 |
|
|
חבר מתאריך: 06.02.07
הודעות: 2,326
|
|
|
כתבה ישנה על הפלוגה של מנו בן ישי שלחמה כנגד הקומנדו המצרי
הלם. קרב\ מאת טל זגרבה
כשמדברים על הילדים של שנת 73' מתכוונים לילידי הבייבי– בום שלאחר המלחמה • אבל למלחמה ההיא היו גם ילדים אחרים - חיילי פלוגת המסלול של גדוד 890 • אחרי כארבעה חודשים על מדים נשלחו הלוחמים, שטרם סיימו את הכשרתם, דרומה • במקרה הפכה משימת האבטחה הפשוטה שהוטלה עליהם, לקרבות מול הקומנדו המצרי • היום, הם רק רוצים לספר את הסיפור שמעולם לא סופר
36 שנה חלפו, אבל הם עוד הילדים של חורף שנת 73'. הם אותם ה"צעירים" שעד לפני רגע היו בתקופת האימונים שהומרה במהרה בשריקות הצופרים של מלחמת יום הכיפורים. הם אותם הלוחמים שנדחקו לשמור על הדיונות הצחיחות ועל מתקני הנפט החורקים של אבו– רודס ודרום חצי האי סיני, בעוד הקומנדו המצרי נוחת עליהם במסוקים מן השמים. אלו הם חיילי ומפקדי פלוגת מסלול מאי 73' של גדוד 890 של חטיבת הצנחנים, שהיו באופן לא רשמי לציידי כוחות הקומנדו המצרי במרחב שלמה (מרש"ל) שבסיני. לדברי תא"ל (מיל') צורי שינקין (שגיא), מפקד המרש"ל במלחמה, הם שמנעו את כיבוש שארם–א–שיח' והצילו את כלל המרחב מכיבוש מצרי. כל זה, כשהם בקושי סיימו טירונות.
"כתבו הרבה דברים, אבל אף פעם לא כתבו את האמת", מתריס אל"ם (מיל') דוד זרחין, לשעבר מ"מ 1 בפלוגה. "האמת היא שביום שבת, 6 באוקטובר 1973, יום פרוץ הקרבות, שהו במרחב שלמה במשימות אבטחה פשוטות. בן רגע הם הפכו לחיץ האחרון בין המצרים לשארם–א–שיח'. אמנם אומרים שמהרגע שהצנחנים מתגייסים לטירונות זה כאילו שהם הולכים למלחמה, אבל אף אחד לא באמת התכוון לזה שכבר אחרי כארבעה חודשים הם באמת יילחמו. אני זוכר שבבוקר אותו יום שישי ישבנו בסנור שבשומרון וראינו בעיתון כתבה שכותרתה 'התחממות בצפון'. לכן, כשאמרו לנו שאנחנו נוסעים לשדה התעופה בלוד ומשם לשארם–א–שיח', זה נראה כאילו רצו להרחיק אותנו ממקום ההתרחשויות. מבחינתנו, זה היה לרדת לקצה העולם".
"אבל היה בזה היגיון. הרי בקושי ידענו להחזיק נשק", מתייחס אריק זילברמן, מא"גיסט במחלקה 3 של הפלוגה. "כבר ביום השני למלחמה מצאתי את עצמי תלוי חצי גוף מחוץ למסוק עם המא"ג קשור, לחפש מהאוויר עקבות קומנדו מצרי. בשביל חייל במסלול זה היה דבר די מזעזע: הפעם הראשונה במסוק, אני חמוש ומתנדנד באוויר - כמו בסרטים על וייטנאם".
לאורך השיחה עם לוחמי העבר, ניכר תסכול על כך שעל קורות מעלליהם שקע אבק בן ארבעה עשורים. "זה בעצם סיפור שאף פעם לא סופר, וזה חמור", מדגיש ששון סיידוף, לוחם במחלקה 1 של הפלוגה. "לפני כמה שנים הזמינו אותי לטקס שבו פלוגה צעירה מגדוד 890 קיבלה תואר פלוגה מצטיינת בגלל שהיא הייתה רק תשעה חודשים בצבא וכבר חיסלה מחבל או שניים באזור בית לחם. זה הדליק לי את הנורה. אני זוכר שאמרתי לעצמי: 'אנחנו היינו בצבא משהו כמו ארבעה חודשים כשחיסלנו שני גדודי קומנדו מצרי, ואפילו מילה לא אמרו עלינו'. זה הטריף אותי. זה לא שאני מקנא, כן, ואני באמת מפרגן לחבר'ה הצעירים האלה, שבעיניי הם לוחמים א'–א'. אבל אני כן חושב שאנחנו היינו לא פחות טובים מהם ושעשינו לא פחות, ולכן אני מאמין שגם לנו מגיע".
לעזאזל, הם נלחמים
בימים בהם האיום על "כיבוש אילת" התייחס פחות ל"ואקאנס" הצרפתי ויותר לאימת הדיוויזיות המצריות, לאסטרטג המצרי המצוי לא נותרה דילמה. "כדי להגיע אז לאילת היו שתי דרכים", מציג זילברמן, "או לחצות דרך סיני, מה שגם אומר לעבור דרך כל כוח השריון והחי"ר הישראלי, או לעשות עיקוף מדרום, דרך שארם–א–שיח' ומשם לעלות צפונה עד אילת. בעצם, גם אם המצרים היו מגיעים לשארם זה היה אסון כי היא נחשבה מאוד בעיניהם וכל עוד החזקנו בה, זה היה נורא מכל דבר אחר, מבחינתם".
בבוקר 6 באוקטובר 1973, התחלקה פלוגת המסלול לשני כוחות: הראשון, שכלל את מחלקה 1 בפיקודו של זרחין, התייצב בא– טור, בעוד השני, שהורכב ממחלקות 2 ו– 3 והיה בפיקוד המ"פ, עמנואל (מנו) בן– ישי ז"ל, המשיך צפונה לאזור אבו– רודס. משימת הכוח הייתה לשמור על מתקני הנפט של מדינת ישראל במרחב שלמה, ולסייע ליחידה מחיל הים ולכוח ממערך הנ"מ בהגנת האזור.
לכאורה, משימה חסרת ריגושים, אך באותו יום בצהריים האויב מדרום השמיע קולו. "אני זוכר שהנכד של בן– גוריון שירת אז במרש"ל, ובשעה 14:00 הוא הגיע עם פיג'ו 404 כולו בפאניקה ואמר: 'מפציצים אותנו, התחילה מלחמה'. אף אחד לא הבין מה קורה, כי בגזרה שלנו היה שקט", משחזר משה טלמור (קלמנוביץ'), שהיה אז מ"מ 2 בפלוגה. "באותו ערב, כל מחלקה קיבלה זחל"ם, ואני זוכר שאני והמחלקה שלי ישבנו בזחל"ם בחושך ותצפתנו. לפתע התחילו 'לפידים': המצרים הפציצו את שדות הנפט באמצעות חביות חומר נפץ שהושלכו מהליקופטרים, כשבמקביל הם הנחיתו יחידות קומנדו בכל האזור. אני זוכר שעצרתי את הזחל"ם, היינו בחושך מוחלט, ופתאום הופיע אור גדול. חשבנו לעצמנו: 'סוף– סוף משהו קורה'. ואני, שהייתי אז מ"מ צעיר, אמרתי לחיילים שלי בקול מלא סמכותיות: 'אני מודיע לכם באופן חגיגי שפרצה עכשיו מלחמה'".
בינתיים, מחלקה 1 בפיקודו של זרחין העבירה לילה שקט מאוד בא– טור, מבלי שחזתה ולו בלפיד בוער אחד. "לא היה לי מושג מה עובר עליהם באבו– רודס, והייתי בטוח שהם משתעממים כמוני", נזכר זרחין. "רק ביום שני בבוקר, ה– 8 בחודש, כשנודע לי שהם קיבלו מסוק אחד או שניים והחלו בחיפושים אחר הקומנדו המצרי, אמרתי: 'לעזאזל, מה אני יושב פה כמו גולם בא– טור ושומר על איזה שני פועלים מסכנים, כשהם נלחמים'".
"האמת, הכל התחיל בזה שהופיע אצלנו באבו– רודס מסוק 'בל 252', שאני אפילו לא יודע מי הזמין אותו", מעיד טלמור. "למעשה, יצרנו תורה של מרדפי מסוקים שנכתבה ויושמה ביום אחד. אני לא אשכח את המרדף המוסק הראשון: הייתי עם מנו במסוק, כשהוא פתאום הצביע למטה ואמר: 'שם יש אנשים'. לא ראינו שום דבר, אבל מנו היה החלטי - ונחתנו. לוחמי הקומנדו המצרי הונחתו כבר בלילה הראשון מהליקופטרים, והתמקמו בנקיקים ובערוצים של ואדיות. נחתנו, התפצלנו לשני כוחות, איתרנו את מיקום המצרים והגענו למצב שאנחנו נמצאים גאוגרפית מעליהם - והתחיל קרב. זה היה הקרב הראשון שלי. היום זה מבהיל אותי כמה שזה לא הבהיל אותי אז: אני זוכר שהמצרים ירו עליי מלמטה, והכדורים העיפו לי אבק ליד הרגליים. אך כלל לא התרגשתי. מה שכן, זה ממש לא היה מגבורה, רק מחוסר ניסיון ומטיפשות".
במקום החל קרב קרקע– אוויר בגרסה שספק אם מלמדים בקורס– הטיס. "אנחנו היינו רק שני הליקופטרים, כלומר 16 לוחמים, כשלמטה שכבו עשרות אנשים. היו שם גדודי קומנדו שלמים", ממשיך טלמור. "התחיל קרב בו אנחנו אמנם היינו המעטים, אבל למעשה ידנו הייתה על העליונה בזכות תנאי השטח: גלגלנו אליהם למטה רימונים, וירינו לתוכם בזוקות וררנ"טים. בשלב מסוים הם התחילו להיכנע, זרקו את הנשק ועלו למעלה. פתאום אנחנו מוצאים את עצמנו, קומץ של חיילים צעירים, שרובם עוד לא עבר אפילו תרגיל מחלקה, מול עשרות חיילים מצרים מובחרים ומאומנים שעולים אלינו עם ידיים מורמות. זה היה מחזה מוזר מאוד. אנחנו גמרנו את הקרב הזה עם הרבה שלל, כשאצלנו אף אחד אפילו לא נשרט. אחרי המרדף הזה, זו נקבעה להיות התורה: עולים לאוויר, מחפשים אויב ויורדים עליו מלמעלה".
ובינתיים, בא– טור, עיניו של זרחין כמעט יצאו מחוריהן למשמע הבשורות. "לא האמנתי שהם כבר לקחו שבויים", הוא מספר. "אנחנו בא– טור מתבחבשים בתוך הזבל של עצמנו ולא עושים כלום, ומשה מספר לי בקשר שלא רק שהם עלו על מסוקים, אלא שהם גם נלחמו וערכו מרדפים ולקחו בשבי אנשי קומנדו מצרי. ואני, בעצבים ביום שני בערב, הבנתי שחוץ מהמחלקה שלי, כל המחלקות נלחמות. החלטתי שזהו, עכשיו כבר אף אחד לא יעצור אותי מלהכניס את המחלקה שלי לפעילות".
קור רוח מדהים
בליל יום שלישי, 9 באוקטובר, נטל זרחין את מחלקתו על שלושת זחל"מיה, ושם פעמיו צפונה, לעבר אבו–רודס. עם הגיעו למקום, ביום רביעי לפנות בוקר, פגש בו הסמ"פ, גדי פינקלשטיין, שהפציר בו להתכונן מיד ליציאה למרדף. "לא שתינו, לא אכלנו, לא ירדנו מהזחל"מים ולא הבנו מה קורה, וישר אומרים לי: 'תכין את עצמך למרדף'", אומר זרחין. "בסביבות 09:30 בבוקר עליתי בפעם הראשונה עם המחלקה לאוויר בשני מסוקים, ומנו שאל אותי אם אני רואה עקבות. עניתי לו שלא, כי לא ידעתי אפילו מה לחפש. מנו, שניחן בעין של נץ, זיהה מיד עקבות והנחית את המסוק לכיוונן. לפתע, כל טכניקת הלחימה שדיברו עליה בקשר באה לידי ביצוע: זיהינו את הוואדי, השארנו מסוק אחד באוויר כדי שיירה עם המא"ג, אחד המסוקים הוריד צוות על השלוחה - ומיד טס להביא צוות נוסף מהמחלקה שלי. הכוחות התאספו, ואני, עם העוזי על הצוואר, יישרתי את הגב והובלתי בגאווה את הכוח לתוך הוואדי. הלכתי זקוף כמו במצעד ועשיתי קצת דאווין על המחלקה שלי - עד שלפתע שרק הכדור הראשון.
"מיד נשכבנו מבלי שזכרנו אף תרגולת של תפיסת מחסה, כשהדבר הכי גרוע היה שאפילו לא ירינו", הוא מוסיף. "תוך כמה רגעים תפסתי את עצמי בידיים, פניתי למא"גיסט מאחוריי, ושאלתי אותו: 'למה אתה לא יורה?' אז הוא אמר לי: 'מה אתה רוצה, גם אתה לא יורה'. הייתי כל–כך צעיר ולא מנוסה שלא שמתי לב. רק אז נפל לי פתאום האסימון. בינתיים, מנו התחיל לרדת לתוך הוואדי, בעוד שאנחנו זיהינו את המטרות, העברנו מידע בינינו והתחלנו לירות לכל כיוון. מבחינתי זה היה המרדף הראשון. לא רק ראשון מאז תחילת המלחמה, אלא ראשון שבו אני יורה עם נשק".
לא חלף זמן רב עד שהתברר מקום המסתור של המצרים. "לפתע מנו אמר בקשר: 'יש כאן מערה מתחת, והכדורים לא חודרים'. למרבה הפלא, ממש במקרה גיליתי חור באדמה, שהתברר שמוביל למערה", ממשיך זרחין, "אמרתי לכולם להוציא רימונים ולשלוף נצרות. והחיילים, שבחיים לא זרקו רימון, השליכו בקור רוח מדהים את הרימונים פנימה וגרמו לבהלה גדולה בתוכה. המצרים התחילו להרים ידיים. התברר שבמרדף הזה הרגנו 25 מהם ולקחנו 20 שבויים. הבעיה הייתה שהמחלקות של הקומנדו המצרי היו בנויות מכפולות של 17 - כלומר, היו צריכים להיות שם 51 לוחמים. מנו תחקר את הקצינים המצרים, והסתבר שנהרגו להם לפני כן עוד כמה חיילים, ביניהם המג"ד".
בתום הציד המוצלח, שבו הצנחנים עם שללם למפקדה הפלוגתית באבו–רודס. זרחין והמ"פ התיישבו לשיחה נוקבת באחד הבניינים, כאשר יתר החיילים פוזרו בין הבתים הסמוכים. סמוך לשעה 18:00 בערב, על מצע רך של שקיעת אוקטובר, הקיצו מן האופק מספר צלליות זריזות: היו אלה מטוסי 'סוחוי 7' מצריים. "אני לא אשכח את זה: זה היה אחרי ארוחת הערב, וזרחין הורה לנו ללכת למנחת", מתאר סיידוף. "המטוסים המצריים הגיעו בגובה נמוך מאוד - כל–כך נמוך שאם תושיט את היד, תפיל אותם. זה נשמע כאילו שהמטוס נחת אצלך בבית. פתאום קלטתי אותם זורקים עלינו פצצות, ואחד מהם ירד על שני בתים שלנו. אני זוכר את המא"גיסט יורה בטירוף, ולפי דעתי הוא פירק שם ארגז תחמושת שלם על אחד המטוסים. ובאמת, אחד מהם צלל אחרי זה למים".
זרחין: "אני, מרוב טמטום, נכנסתי ישר לתוך הבית עם התחמושת".
זילברמן: "ממש במזל נשארתי בעמדת נ"מ שהייתה על גג בית אחר מזה שהמטוסים הפגיזו - בו נהרגו שבעה חבר'ה מהמחלקה שלי".
זרחין: "תוך 5–10 דקות כבר יצאנו מההלם, ירדה החשכה והבנו שיש לנו חיילים מתחת להריסות. התחיל שלב הפינוי, כשבסופו התברר שהמכה לפלוגה היא קשה מאוד: שבעה הרוגים ממחלקה 3, ואחד ממחלקה 2".
טלמור: "הגעתי למקום, וחלק מהבית היה הרוס. התחלנו עם הידיים לפנות את הסלעים והאבנים כדי לחלץ את האנשים, אבל הרוב כבר היו ללא רוח חיים. אלה היו הנפגעים הראשונים של הפלוגה שלנו. זו הייתה מכה אדירה לפלוגה צעירה, שחייליה התגייסו רק לפני חודשים ספורים".
משפחה בלי אבא
המכה אמנם הייתה קשה, אך כבר ביום המחרת שבה הפלוגה להילחם. "אתה מצטייד ומתארגן מחדש - והרבה מזה עם ציוד מצרי משוכלל שלקחנו מהשבויים ומההרוגים", מודה זרחין. "פתאום, אחרי כל לחימת המסוקים הזו שכולנו חווינו בפעם הראשונה, אתה שואל את עצמך: 'מה זה, איפה אני נמצא? מה אני סטלון או משהו? אני במלחמה עם חיילים שבקושי יודעים להחזיק נשק, אני מ"מ צעיר לגמרי, וכולם פה מאמינים בי'. לא יכולתי להתייאש".
ביום רביעי, 10 באוקטובר, גדוד 890 בפיקודו של איציק מרדכי ירד לשמש כוח חסימה באבו–זניימה שמצפון לאבו–רודס, על מנת למנוע מהמצרים להגיע לשארם–א–שיח'. במקביל, המשיכו הפטרולים המוסקים של הפלוגה כסדרם, ואט–אט התחוור כי מרבית הכוחות המצריים בשטח משתייכים לגדודי הקומנדו 153 ו–158 - שאיבדו חלק ניכר ממצבתם ואף יצאו מתפקוד.
רסיסי הכוחות המצריים שעוד נותרו בשטח החלו להתנקז למקומות בעלי מאפיינים גאולוגיים וגאוגרפיים מובהקים - הבולט בהם היה אזור מכרות המנגן "אום בוגמה". ביום שבת, 13 באוקטובר, יצאו הצנחנים הצעירים למרדף אחרון ודרמטי במיוחד. "זה לא התחיל בתור משהו מיוחד", מעיד טלמור. "היינו שני מסוקים באוויר, והמצרים התחפרו בתוך ערוץ דקיק. אני והכוח שלי ירדנו מהמסוק על שלוחה אחת, ומנו והכוח שלו ירדו על שלוחה מקבילה - הכל לפי התרגולת הידועה.
"היה שם מסתור או מערה שהמצרים התחבאו בה, והקליעים פשוט לא הגיעו אליהם", הוא מוסיף. "מנו ביקש נשק נ"ט, אז הוא קרא לאר–פי–ג'יסט שייתן לו את הנשק שלקחנו מהקומנדו המצרי. ראיתי את מנו שם את האר–פי–ג'י על הכתף, מתרומם כדי לירות לתוך המערה, ושנייה לפני הירי הוא פתאום נשכב, כאילו הלך לנוח. הוא חטף צרור בחזה ומת במקום. הגעתי בריצה מהצד השני, והבחנתי שמנו שוכב ושהאר–פי–ג'יסט עושה תנועות שהוא נפגע ברגל. לפתע התקרב אליי חייל מצרי, נעמד חמישה מטרים ממני, וזרק עליי רימון. הרימון התגלגל הצדה, ובאותה שנייה שנינו שלפנו את הנשק. למזלי יריתי ראשון.
"בסיום הקרב הבאתי כמה חיילים שיפנו את מנו ואת האר–פי–ג'יסט להליקופטר, וספרנו שם תשעה מצרים הרוגים ועוד 24 שלקחנו בשבי", הוא מסכם. "למעשה, רק בסיום הקרב הזה הבנו באמת מה זו מלחמה: אמנם היו לנו קרבות, מרדפים ואבידות, אבל זה היה הקרב הראשון שבו נהרג לנו המ"פ. בעצם נותרנו כמו משפחה בלי אבא".
("במחנה", 23.09.2009)
_____________________________________
"לא חוזרים עד שמבצעים"(המוטו של גדוד 890 של הצנחנים, כפי שניסח אותו מפקדו אריק שרון)
"איפה האופניים שלך עכשיו? תאר לעצמך, שאתה יורד עכשיו למטה, למקום הרגיל, אבל האופניים לא שם. עצור את עצמך ברגע הזה, בשנייה שאתה מגלה שהאופניים לא שם, ותכפיל את הרגע הזה פי אלף. זאת המלחמה." (מתוך הספר "גוף שני", מאת עפר שלח, "זמורה ביתן", 1989, עמוד 92)
"סבלנות התמדה ולעיתים כדור בין העיניים" (סיסמת המארינס לללוחמה בטרור, אותה אימץ בשעתו מפקד גדוד 890 של הצנחנים, אמיר ברעם, כמוטו גדודי)
"המבחן שלנו כצבא הוא מבחן היכולת ולא מבחן הכוונה." (מתוך ההרצאה שנשא האלוף גדי איזנקוט "מאפייניו של עימות אפשרי בזירה הצפונית ובעורף" בסמינר לזכר חללי מלחמת לבנון השנייה שנערך באוניברסיטת חיפה ב־30 בנובמבר 2010)
"אני חושב שצנחנים מחזיקים מעצמם כמחויבים למשהו שכולם מחויבים אליו, אבל הם רוצים קצת יותר. זה לא שאנחנו פועלים מאחורי קווי האויב - אנחנו לכאורה כמו כולם. אז מה בעצם ההבדל? זה שצנחן עושה הכול וקצת יותר. זה מחייב אותך ביוזמה, בהובלה, בדוגמה אישית בקרב - וגם בקימה בפני שיבה באוטובוס." (הרמטכ"ל בני גנץ על השירות בצנחנים. מתוך הכתבה "מסיבת גנץ" מאת יוני שנפלד ונועה הורוויץ, "במחנה", 6 בינואר 2011)
|
|
ראשי
צ'אט
מצב כלאיים
