לוגו אתר Fresh          
 
 
  אפשרות תפריט  ראשי         אפשרות תפריט  מבזקים     אפשרות תפריט  צור קשר     חץ שמאלה ●●● ברוכים הבאים אל פורום צבא וביטחון ●●● לפני הכתיבה בפורום חובה לקרוא את דבר המנהל ●●● עקבו אחרינו! ●●● חץ ימינה  

לך אחורה   לובי הפורומים > חיילים, צבא וביטחון > צבא ובטחון
שמור לעצמך קישור לדף זה באתרי שמירת קישורים חברתיים
תגובה
 
כלי אשכול חפש באשכול זה



  #1  
ישן 25-03-2007, 02:03
צלמית המשתמש של יוסיפון
  יוסיפון מנהל יוסיפון אינו מחובר  
מנהל פורומי צבא ובטחון, מילואים והלוחות
 
חבר מתאריך: 07.04.02
הודעות: 23,833
Facebook profile Follow me...
כתבה החלוץ - על התפטרות הרמטכ"ל (דדו) בעקבות ממצאי ועדת החקירה (אגרנט) אחרי המלחמה (יו"כ)

החלוץ
רמטכ"ל מלחמת יום הכיפורים, דוד אלעזר, היה בטוח שוועדת אגרנט, לא תחמיר איתו. כשגולדה הראתה לו את מסקנות הביניים המטילות עליו אחריות אישית, הוא התפטר מיד. כעבור זמן קצר הלכו בעקבותיו גם ראש הממשלה ושר הביטחון. ההשוואה מתבקשת
צור ארליך מקור ראשון
16/3/2007
פעמיים נשבר לבו של הרמטכ"ל דוד אלעזר, דדו, ושתיהן בתקופת הפסח. ארבעה ימים לפני פסח תשל"ד (1974) נמסר דוח הביניים של ועדת אגרנט על ההפתעה של מלחמת יום כיפור. נדהם ומופתע קרא דדו כיצד מדלג תיק המחדל באלגנטיות מעל ראשיהם של אחרים, בהם ראשו של שר הביטחון הפעלתן משה דיין שאפילו בבוקר יום הכיפורים לא נטה לערוך גיוס כללי, ומופל היישר על ראשו שלו. דדו הגיש את התפטרותו בו ביום. ולאחר שנתיים שוב. היום הראשון של פסח תשל"ו היה יום חם במיוחד. הרמטכ"ל המודח, איש ספורטיבי בן 51, שיחק טניס, שחה בבריכה ושם לקה בהתקף לב. גם השנה, שבוע לפני פסח, אמור להתפרסם דוח הביניים של ועדת וינוגרד על מחדלי מלחמת לבנון השנייה.

האקדח שלא ירה

יומו האחרון של דוד אלעזר כרמטכ"ל צה"ל החל בשדה-דב. הוא הגיע לשם השכם בבוקר כדי ללוות את עורכי העיתונים בסיור בגולן. ספיחיה של מלחמת יום הכיפורים הוסיפו להתנהל שם על אש קטנה, וצה"ל ישב גם מעבר לגבול, במה שכונה "המובלעת הסורית". בישראל של הזמן ההוא, הממודרת יותר, המתוקשרת פחות, לא ידע איש, גם לא הרמטכ"ל, שבידיה של ראש הממשלה גולדה מאיר נמצא כבר מאתמול המסמך שכל המדינה חיכתה לו. דוח הביניים.
גולדה כבר קראה. הדוח פטר אותה ואת שר הביטחון הכל-יכול שלה מאחריות לכך שכל הסימנים המעידים על היערכות מצרית למלחמה פורשו כרעש מודיעיני. הוא הסיר מהשניים אחריות לעיכוב בגיוס המילואים, ולתוצאות החלטתם לדחות את המלצתו של דדו להנחית מכת מנע אווירית על המצרים. הרמטכ"ל אלעזר זכה לשבחים על הצלחתו להפוך מלחמת מגן נואשת לניצחון צבאי מזהיר, ועל עבָרו כאלוף פיקוד הצפון במלחמת ששת הימים, עת פיקד על הכיבוש המהיר של צפון השומרון והגולן - אך הוטלה לפתחו אחריות אישית, ולא רק אחריות פיקודית-מיניסטריאלית, לכשלים כבדים לפני המלחמה ובתחילתה.
דדו, קבעה הוועדה, לא עשה מאמץ של ממש להגיע להערכת-מפקד מודיעינית משלו, לא שקל כראוי מידע שהגיע אליו, ולא ניסה לחוש בעצמו את הנעשה בחזיתות; הוא לא דאג שתהיה תוכנית צבאית להתמודדות עם מתקפה כוללת שתבוא במפתיע; הוא לא פרס את הכוחות כראוי; הוא לא גייס את המילואים מבעוד מועד; בשעות הקריטיות של תחילת המלחמה הוא עסק בתכנון מתקפת נגד במקום במגננה; והמשמעות המעשית של הפקודות שהעביר ביום הראשון לא היתה נהירה דיה. הוועדה המליצה להעבירו מתפקידו.
"הדברים התנהלו באופן קצת מפתיע", משחזר אבנר שלו, היום יו"ר הנהלת יד ושם ואז ראש לשכת הרמטכ"ל, את היום ההוא, 2 באפריל 1974. "המזכיר הצבאי של גולדה, ישראל ליאור ז"ל, התקשר אלי מוקדם בבוקר ואמר שגולדה רוצה לראות את דדו. שאלתי במה מדובר, והוא גמגם. אמרתי: ישראל, יש לכם הדוח של אגרנט? הוא אמר, כן. שאלתי, אז מה כתוב שם? הוא לא רצה להגיד לי. בכל זאת הוצאתי ממנו את עיקרי הדברים. הגעתי לשדה-דב, ואמרתי לדדו שגולדה מבקשת שיגיע אליה. הוא שאל למה ואמרתי שאני לא יודע. הוא לחץ מאוד, וניחש במה מדובר, אבל התעקשתי ש'אני רק יודע שהיא רוצה לראות אותך'. הוא ויתר על הטיסה, לקח איתו את הנהג ואמר לי 'אני נוסע בעצמי'".
דדו ונהגו הוותיק נעים כהן עלו לירושלים. עורכי העיתונים טסו צפונה בלעדיו. בלשכתה מסרה גולדה לרמטכ"ל חוברת לבנה. זה רע? שאל את גולדה. תקרא, השיבה לו בחרוז. הוא קרא. אני מבין שאני צריך להתפטר, אמר. צר לי, ענתה ראש המשלה, אבל כן.
הוא יצא. נעים הנהג לקח אותו לבקשתו למלון המלך דוד, שבו היו שמורים כמה חדרים לראשי המדינה. דדו רצה לסדר שם את מחשבותיו ולנסח את מכתב ההתפטרות שלו. הוא גם התקשר לאשתו תַלמה, כדי שתדאג ששלושת ילדיהם יהיו בבית ויוכלו לשמוע מפיו את הבשורה.
בכמה מקומות מסופר שלפני שנכנס להתבודד הפקיד את אקדחו בידי נעים, כי חשש פן תתקוף אותו חולשת דעת. אלמנתו, למשל, ציטטה סיפור זה מפיו של נעים בראיון לעמוס נבו בידיעות אחרונות במלאת עשור למלחמה, והדגישה שמחשבת התאבדות לא עלתה על דעתו של דדו. גם אבנר שלו אומר שנעים סיפר כך פעם. הפזמונאי חיים חפר, חברו של דדו עוד מימי הפלמ"ח שליווה אותו בתקופה ההיא, אומר שהנהג הציע לדדו "תן לי את האקדח", אך דדו, "איש חזק" כדברי חפר, העדיף להישאר עם האקדח גם ברגעים הקשים. נעים עצמו, שהסיפור מיוחס לו, אומר על כך עכשיו: "תרדו מזה. לא היה שום דבר עם אקדח".
"זה היה אחד הימים העצובים בחיי, לצד היום שדדו נפטר והיום שאשתי נפטרה", ממשיך נעים. "כי לדדו לא היתה משפחה בארץ. לא היו לו אחים, אמא שלו נפטרה כשהיה ילד, ואביו נשאר לחיות ביוגוסלביה. הבית שלי היה המשפחה שלו. היה בא, נכנס, אוכל, כמו שאני נכנס לבית שלי. התחלתי להיות נהג שלו 17 שנה קודם, כחייל סדיר. גרתי במעברה. האיש הזה דאג לי, חיתן אותי, עזר לי בכל הדברים שאלוהים רק יכול לחשוב עליהם. אז בשבילי הוא היה אליל".

בתחפושת רב-אלוף

על ההתבודדות במלון סיפרה תלמה לידיעות אחרונות: "הוא סיפר לי שהיה קשה לו לחשוב. מניסיונו למד שבמצבים קשים, תחת לחץ, אין לעשות תוכניות לטווח רחוק. תחליט מה אתה עושה עכשיו, אמר לעצמו, אחר כך תחליט הלאה. היה קשה לו להתרגז. הוא טייל בחדר, פתח את החלון, והביט בעיר העתיקה. דדו אהב את התמונה הזו. היא הזכירה לו את מלחמת השחרור בירושלים".
"גבירתי ראש הממשלה", כתב דדו בחדר המלון, "זה עתה קראתי קריאה ראשונה את דו"ח הוועדה. אני משוכנע שנעשה לי עוול... אין זה מתפקידו של הרמטכ"ל ואף אין ביכולתו להיכנס לפרטי פרטים טקטיים. אני מעיד כי בהיותי אלוף פיקוד צפון, בשנת 1967, הגשתי לרמטכ"ל תוכניות כלליות ולא קיבלתי הנחיות מפורטות... נשגב מבינתי מדוע סבורה הוועדה שהייתי צריך להגיע למסקנה שיש לגייס מילואים ביום ה-5 באוקטובר 1973, ואילו שר הביטחון לא היה יכול להגיע לאותה מסקנה, בעוד שעמד לרשות שנינו אותו המידע, וכאשר לא היה איש במטכ"ל אשר חשב או הציע לגייס מילואים. אין זאת אלא שהוועדה לא התייחסה אל שנינו באותה אמת מידה".
בערב התכנסה הממשלה. לחלק מהשרים נודע על תוכן הדוח רק אז. מפלגת השלטון 'המערך', שניהלה ביד רמה גם את צה"ל, לא היתה מקשה אחת, ורוב פלגיה חשו קרבה לדדו, יוצא הפלמ"ח והשומר הצעיר, וריחוק מדיין הבן-גוריוניסט יוצא ההגנה וסיעת רפ"י (אם כי היה בפלמ"ח בתקופת הקמתו). התהלכו אז טענות ששרים בממשלה סייעו לדדו לנסח את המכתב. בידיעה במעריב של אותם ימים הוכחש הדבר. אבנר שלו אומר שדדו נועץ לאחר הכתיבה בו ובשר ישראל גלילי; גלילי ניסה לרכך את התוכן, שלֵו עצמו ביקש להחריפו, ודדו שמר על דרך האמצע.
ישיבת הממשלה היתה עצובה. "דדו הפסיק לרגע את קריאת המכתב", תיאר שלמה נקדימון בידיעות אחרונות של ערב פסח. "נדמה היה כי המילים נעתקו מפיו. אחדים ראו לחלוחית בעיניו. שר התחבורה, אהרן יריב, שישב לידו, הניח ידו על יד הרמטכ"ל, שהוריד ראשו כשעיניו בוהות במכתב". דדו רצה לצאת מיד לאחר ההקראה, אך גולדה עיכבה אותו והעתירה עליו דברי שבח. יגאל אלון, ידידו מהפלמ"ח, ליווהו החוצה. "פתאום ראיתי את הגב של האיש הזה הולך ונעלם בדלת", ציטט אותו נקדימון. "קמתי מכיסאי. לא יכולתי לחשוב שהאיש הזה ילך מכאן לבדו. הלכתי איתו, ליוויתי אותו עד המכונית". בהליכתם דיבר דדו על דאגתו שילדיו יירדפו בבית הספר, כפי שאירע לבנו של האלוף גורודיש, ואלון הרגיע אותו.
בינתיים נמשכה הישיבה, והשר החדש יצחק רבין קרא להחזיר את הדוח לוועדה משום שהתחמק מנגיעה בדרג האזרחי. במעריב סיפר אורי דן: "כשהתפטר מהממשלה לא מצא דיין לנכון לומר לו (לדדו) אף לא מילה אחת. רק בצאתם מישיבת הממשלה, במסדרון, כשדיין חלף על פני הרמטכ"ל המתפטר, אמר לו שר הביטחון בשקט אירוני: רצית ועדת אגרנט, רצית". שבוע ימים לאחר מכן התפטרו גם גולדה ודיין, שהתקשו לעמוד בלחץ התקשורתי והפוליטי.
אלופי צה"ל קיבלו הודעות טלפוניות לצפות במהדורת מבט לחדשות. כך למדו, יחד עם שאר אזרחי ישראל, על התפטרות הרמטכ"ל. לאחר מכן התכנסו לישיבה לילית קצרה. דדו הלך לאסוף את חפציו האישיים. מעריב סיפר שלאחר ששב מאולפני הטלוויזיה, שם הקריא את פקודת היום במדי רב-אלוף, התלוצץ: "עלי להוריד את התחפושת".
את האווירה בבית משפחת אלעזר בנווה-אביבים בימים שבין ההתפטרות לחג הפסח תיאר העיתונאי אליהו אגרס ב'דבר' כ"תערובת מוזרה של ניחום אבלים ומפגש חברתי". הבית מלא אורחים, כתב, והדלת אינה נסגרת לרגע.

הגנרלים ניצחו את המשפטנים

דדו הכיר בכך שהפתעת יום הכיפורים היתה מחדל, וידע שגם לו היה חלק בו. כיצד אם כך קרה שההמלצות נפלו עליו בהפתעה, ממש כמו המלחמה עצמה? נראה שדדו צפה את כל התרחישים: שיציינו אותו כמי שתִפקד נכונה בהתחשב בהערכות המודיעין השגויות והשאננות שסופקו לו, או לכל היותר ינזפו בו; שיטילו עליו אחריות פיקודית, ואז ישקול להתפטר; ושאם יוסקו מסקנות אישיות, הן יופנו קודם כל כלפי שר הביטחון. רק את התרחיש שהתקיים לא צפה.
הסופר חנוך ברטוב, מחבר הביוגרפיה של דדו: "שני דברים הכאיבו לו במיוחד. ראשית, ההפרדה בין הדרג הצבאי לדרג המדיני. במלחמת ששת הימים ייחסו את הניצחון לשר הביטחון דיין, שמונה רגע לפני המלחמה ולא היה לו שום חלק בהכנת צה"ל - ואילו ביום כיפור פטרו את שר הביטחון דיין מאחריות לאסון, על אף שעד לרגע פרוץ המלחמה שום דבר בעל משמעות, כולל גיוס המילואים, לא הוכרע לפני שהובא לדיין. הדבר השני שכאב לו היה שסגן הרמטכ"ל וראש אג"ם (ישראל טל, "טליק") עבר את הוועדה בשלום, למרות שכל מה שנטען נגד הרמטכ"ל, ראש אמ"ן ואלוף פיקוד הדרום (שהוועדה המליצה להדיחם) היה נכון גם לגבי סגן הרמטכ"ל שהיה מופקד על בדיקה וביצוע של פקודות הרמטכ"ל. הוא חשב שטליק הצליח לתמרן את הוועדה. הם היו חברים טובים מאוד, ובזה כנראה הסתיימה החברות, וזה נורא כאב לו".
במבט לאחור, דדו יכול היה אולי לנחש את הצפוי לו בוועדה ברגע שהוכרז על הרכבה. אולם לשם כך היה צריך לדעת ששלושת המשפטנים, שהיו הרוב בוועדה - נשיא בית המשפט העליון שמעון אגרנט, שופט העליון משה לנדוי ומבקר המדינה יצחק נבנצל - יהיו שם פסיביים למדי, בעוד המבינים בענייני צבא, הרמטכ"לים לשעבר יגאל ידין וחיים לסקוב, יכתיבו את המהלכים. לסקוב, טוענים מבקרי הדוח, היה מחויב לשר הביטחון דיין, שכן שימש אז נציב קבילות החיילים, והיה לפיכך עובד משרד הביטחון. לפי עדות שברטוב מצטט בספרו 'דדו', דיין העמיד את מינויו של לסקוב כתנאי להסכמתו להקמת הוועדה. לסקוב וידין היו, כמו דיין, יוצאי ההגנה, וגם לכך היתה אולי משמעות.
"דדו היה שונה מכל האחרים שנחקרו בוועדה, שעסקו בהישרדות, לקחו עורכי דין, כתבו עבודות", טוען אבנר שלו. "הוא לא לקח אף פעם עורך דין. הוא לא התעסק בחומר. הוא אמר לנו להעביר לוועדה את כל החומר שישנו, וכך עשינו. אם שאלו שאלות ענינו תשובות ענייניות לפי העובדות, ובזה נגמר העניין. לא הלכנו להיוועץ בעורכי דין. האחרים עשו את זה באינטנסיביות בלתי רגילה. ואת העקבות של זה ראינו בדוח".
אפשר לקשר זאת לכך שהוא היה אדם אופטימי, כפי שניכר היה במלחמה?
"הוא היה ריאליסט. הוא ידע שתרומתו האישית להפתעה של פרוץ המלחמה קטנה מזו של האחרים, והאמין שיכירו בכך. נקודה נוספת: הוא אמר לי שבגלל שהעומסים והאחריות עליו כל כך כבדים הוא לא יבקש שנת רמטכ"לות רביעית, ויסיים את תפקידו בסוף 1974. הוא השקיע את כל זמנו ואת כל מרצו במה שקראנו שיקום הצבא. רק בזה. לא נתן אפשרויות להתעסק בדברים אחרים. הוא אמר - ועדת אגרנט, בבקשה, ניתן להם את החומרים ובזה נגמר העניין. האם זאת גישה נאיבית? בדיעבד יש בזה משהו".
"הנושא לא הטריד אותו במידה רבה", אמרה תלמה אלעזר בָּראיון לידיעות ב-83'. "חברים אמרו לו מדי פעם, דדו, תיזהר. רוצים את הראש שלך. אבל הוא לא שם לב לדברים. הוא היה אולי קצת תמים".
נעים כהן, הנהג, הסיע את דדו גם בתקופת הוועדה. "הוא היה נותן לי מכה על הכתף ואומר לי: נעים, תדע לך שתמיד הצדק מנצח. אני נורא התרגזתי, כי הוא היה אופטימי מדי. הוא היה משוכנע שוועדת אגרנט לכל היותר תאמר לו נו-נו-נו".

שהיהודים לא יתווכחו

קרב הבלימה של דדו החל באיחור: לאחר דוח הביניים. "מיטב עורכי הדין בארץ, שחשו שנעשה עוול נורא, התנדבו לעזור לו להתמודד עם הוועדה", אומר אבנר שלו. "הוועדה קיבלה את המכתבים שלהם ולא הגיבה. זרקה אותם הצידה. הם כתבו בעניין סעיף 15 לחוק ועדות החקירה (שדורש להזהיר אדם שעלול להיפגע מהמסקנות, להציג בפניו את הראיות נגדו ולאפשר לו להגיב; אי-בהירות שהיתה אז בלשון הסעיף אפשרה לוועדה למנוע זכויות אלו מדדו. צ"א). הם ציינו גם שבידי המודיעין היו ידיעות שלא הובאו לידיעתו של דדו לפני המלחמה, ושאילו היה רואה אותם היה ודאי יודע שתהיה מלחמה. הוועדה לא התייחסה לזה בכלל. הם אמרו שהם רצו להתקדם, רצו לקצר, כל מיני הסברים".
דדו הכין תזכיר ארוך לממשלה, חוברת שלמה, ובו השגותיו על הדוח. דעת הקהל היתה לטובתו. "כולם חשו שנעשה אי צדק רב", אומר היום אברהם אדן ("בְּרֶן"), חבר המטכ"ל בימי דדו. "הוא נחשב למי שניהל במצביאות בולטת את המלחמה הקשה, למרות תנאי הפתיחה ולמרות מלחמת הגנרלים. והוא ניהל אותה בקור רוח ובהחלטות נכונות ובהטלת מרות כשצריך - בזה נוכחתי בעיניי, במפגשים בחזית".
"חיילים ואזרחים אלמונים כתבו לו שהם אוהבים אותו ומחזקים את ידיו", סיפרה תלמה לידיעות אחרונות. "נכנס סתם יהודי ואמר לדדו: באתי רק לחבק אותך. ברמזורים צעקו לו: דדו, אנחנו איתך". אך למרות כל האהבה, תחושתו היתה קשה: בדידות, עוול, נבגדות. "דדו דיבר על המסקנות בכעס רב. הן היו הפוכות מהאמת. הוא דיבר בצעקות. מעודי לא ראיתי אותו כך בבית. זה לא היה אופייני לו. הוא לא נרדם. לפעמים, באמצע הלילה, הוא היה מעיר אותי מהשינה ואומר: בואי, תלמה, נוסעים. דדו לקח את המכונית, וכך נסענו שעות ברחובות תל-אביב, ללא מטרה. בכבישים אין נפש חיה, ורק שנינו נוסעים ומדברים, נוסעים ומדברים". בראיון אחר, לשבועון 'כותרת ראשית' מ-1.2.82, סיפרה זאת כך: "יותר מהכעס היתה לו תחושה של חוסר אונים... דדו היה פוסע הלוך ושוב פה בחדר, כמו אסיר, ונוהם".
לדבריה, הוא סירב ללכת למסיבות פרידה שביקשו לערוך לו בצבא, כי חשש שזו מחאה נגד פיטוריו ולא רצה להכניס מחלוקת לצבא. את הכעס על דיין ועל אנשי הוועדה הוא "צבר עמוק בתוכו". פעם הגיע הזוג לטקס צבאי, ומאחר שמקומו המסומן היה בין לסקוב וידין העדיף דדו לעמוד. עם גולדה הוא המשיך לשמור על קשר, אך התאכזב כשסירבה, מתנצלת, לאשר בכתב שבישיבה הגורלית בבוקר יום הכיפורים לחץ דדו לגיוס מילואים מלא.
נעים כהן, הנהג, המשיך ללוות את דדו בשנתיים האחרונות לחייו. הצבא השאיל אותו לחברת צים, שבה שימש דדו יו"ר מועצת המנהלים מדצמבר 74'. "לא ראו עליו", מספר נעים, "אבל בפנים הוא כעס מאוד. בכל פעם שהיינו באוטו לבד היה לנו מין ויכוח. כל הזמן אמרתי לו, למה אתה לא מדבר? והוא היה אומר לי, נעים, תשמע, אסור שיהיו עכשיו ויכוחים בין היהודים".

חתונה מתריסה

ציר המאמץ העיקרי של דדו לטיהור שמו היה הכנת ספר על תפקודו לקראת המלחמה ובמהלכה. "הוא לא במיוחד רצה, אבל הסביבה שלו דחפה אותו לכך מאוד", אומר אבנר שלו. דדו פנה לחנוך ברטוב שיעזור לו בכתיבה, לאחר שקרא מאמר של ברטוב במעריב בגנות מסקנות הוועדה.
"הכרנו מאירועים חברתיים, אבל לא היינו חברים ולא דיברנו על נושאים צבאיים", מספר ברטוב. "אמרתי לו שאני רק סַמל, אבל הוא אמר, את הצד הצבאי תשאיר לי. הוא ניגש לאסוף את החומר. תקופה ארוכה הוא וראש הלשכה שלו אספו מסמכים. בכל פעם היה אומר התקדמתי, אבל שום דבר. הגיע ערב פסח 76', ועמדתי לטלפן אליו לומר לו חג שמח, אבל הוא הקדים אותי, טלפן ואמר, חנוך, אני את שלי גמרתי, ואני מציע שנקבע פגישת עבודה ראשונה. קבענו ל-19 באפריל, נדמה לי, אבל למחרת הסדר הוא מת. מצאתי עצמי במצב שכאילו בשיחה האחרונה הוא ציווה עלי לא להרפות. בערב התכנסו חברים אצל אלמנתו, ואני באיוולתי אמרתי: יהיה ספר".
כך נולד 'דדו' בעל שני הכרכים, שבחצי השנה שלאחר הופעתו מכר 50 אלף עותקים - מה שאומר כנראה שהתמיכה הציבורית בדדו היתה גבוהה מלכתחילה. בניגוד לדיין, שההערצה שרחשו לו הישראלים לאחר ששת הימים התנפצה ביום כיפור, דדו שמר על תדמיתו. האיש יפה הבלורית והתואר, שהמגזין 'את' הכתיר ב-1972 כ"גבר הפופולרי בישראל", נשאר כזה לאחר הדחתו ולאחר מותו. רק נוסף פן לדימוי שלו: "השה לעולה", כפי שמכנה אותו ידידו הנאמן חיים חפר. חפר הקדיש לו פזמון המתאר את יום ההתפטרות שלו, ואת התבודדותו במלון אל מול ירושלים העתיקה. "לאט לאט הפנה הוא את גבו/ ולבדו נשא הדין על הכתפיים./ היה היה חייל אשר נשבר ליבו/ וצעיפים כיסו חומות ירושלים". דובי זלצר הלחין, ויהורם גאון, זמר הבית של סיירת מטכ"ל שעל ערש הקמתה עמד דדו, שר.
"בתקופה שאחרי אגרנט הוא לא ראה את חייו כאילו הם הגיעו לקצם", ממשיך ברטוב. "אני זוכר שאחרי שהוא התפטר התחתנה בתו הילה, והוא, כמין התרסה אני חושב, עשה חתונה גדולה מאוד במלון אכדיה, ובאו כולם. כלומר, ועדת אגרנט לא היתה שם". הילה נישאה לדורון כהן, כיום בעל משרד עורכי דין גדול, אחיה של נאוה ברק. ובכל זאת, מתחת לקליפה של העניינים-כשורה בקעו סימנים של תסכול נורא. ברטוב: "קיבלתי הדים מאנשים אחרים שנפגשו איתו בימים הרעים ההם. סיפר לי חבר, איני יכול לנקוב בשמו, שפגש אותו בבוסטון, והם הלכו יחד לאיזו מסעדה או מועדון, ודדו דיבר איתו והתחיל לבכות. הוא לא היה חבר קרוב שלו. זה לא פשוט. האמן לי".

לשמור על הקבר של אבא

המינוי ליו"ר הדירקטוריון של חברת הספנות צים הסיח חלקית את דעתו של דדו מההדחה. "הוא התמסר לתפקיד", אומר אבנר שלו. "הוא היה קרוב מאוד לראש הממשלה דאז רבין, והיה יועץ לא פורמלי שלו בענייני ביטחון. רבין התייעץ איתו באופן שוטף בנושאים הביטחוניים הגדולים. דדו סיפר לי על כך".
"הוא קיבל את התפקיד בצים ומיד הפך לדבר אחר לגמרי", מפליג נעים כהן. "הוא החליט להזניח את הכול, התחיל ללמוד את תחום הספנות ותחומים נוספים כמו ספרדית. בינתיים גם מוטה (גור, הרמטכ"ל שהחליף אותו) נתן לו תפקיד של מפקד אוגדה במילואים, כדי שיהיה בפנים, שלא יזרקו אותו".
תמרה לנדמן היתה ראש הלשכה של דדו במשרדי צים בחיפה. "הוא השקיע את כולו כדי להיכנס לנושא ברוח טובה, ללמוד אותו ביסודיות ולקחת אחריות", היא אומרת".
הייתם משוחחים על ההדחה שלו?

"לא היה ראוי לדסקס איתו את הנושא, אבל זה כמובן היה אצל כל אחד בתודעה. הוא היה איש נעים מאוד, מאוד חיוני, והיה תענוג לעבוד איתו. איש חם שיודע תמיד לומר את הדבר הנכון במקום הנכון. הוא לא הפגין מצב רוח רע, אבל הרגישו שהאדם הזה עבר משהו".
בשנה וחצי שהספיק לעבוד בצים לא פסקו השמועות, חלקן נכונות, על תפקידים אחרים הנתפרים למענו. 'העולם הזה' טען ששר המשטרה שלמה הלל ניסה לשכנעו להיות מפכ"ל המשטרה. הופיעו גם ידיעות שהוכחשו על כך שרואים בו מועמד לראשות עיריית חיפה. לקראת סוף שנת 75' הופיעו בעיתונות ידיעות על הכוונה למנות את דדו לשגריר בארצות הברית. מעריב אף טען שדדו הביע את התעניינותו במשרה כבר לאחר הדחתו, אך גולדה המליצה להמתין משום שהדבר יתפרש כהודאה בכך שדדו הודח - שכן גם הרמטכ"ל המצרי המודח סעד א-דין שאזלי מונה לשגריר בלונדון. צים הכחישה את כל הסיפור, בשם דדו. עם מותו התפרסם כי יומיים קודם לכן אישרו האמריקנים את מינויו לשגריר, לאחר שערכו תחקיר ביטחוני, שכן דדו היה יליד מדינה קומוניסטית, יוגוסלביה, ובעל קרובי משפחה שם.
"גולדה וחבריה חיפשו דרך להחזיר לו את כבודו האבוד, ולכן ניסו לסדר לו את התפקיד", אומר ברטוב. "אני יודע זאת גם מהיסטוריון אחד, מומחה לארצות הברית, שסיפר לי שדדו התקשר איתו וביקש ללמוד ממנו. היו להם שיחות ארוכות, ודדו ביקש ממנו שיעבוד בשגרירות כשהוא ייכנס לתפקיד. כך שזה היה כבר דבר מעשי".
גם את פעילותו הספורטיבית הגביר דדו לאחר פרישתו מצה"ל. כך סיפר עוזי כרמי, שהיה שותפו למשחקי טניס. בחג הראשון של פסח תשל"ו, 15.4.76, יום של חמסין, שיחקו דדו וכרמי במגרש ברמת-אביב. לאחר מכן קפצו לבריכה ושחו בצוותא. באמצע הבריכה ה-23 דדו לא הוציא את ראשו מן המים. כרמי משה אותו והוא הובהל לבית החולים, אך לשווא. האבחנה היתה התקף לב.
אולי גם שברון לב? אבנר שלו משער שכן. "הבנאדם תפקד באופן מלא. הוא היה חזק וגאה. היה בו יסוד של אופטימיות. הוא עשה דבר לא אחראי: זה היה יום חם, הוא שיחק חזק מאוד טניס, והגוף שלו היה אנרגטי ומחומם והוא קפץ לבריכה של מים קרים. והתוצאה היתה התוצאה. כעת לך תבדוק. ודאי שהיה בזה ממד של שברון לב". נעים כהן מסכים. "אין לי ספק שזה היה שברון לב. הוא לא דיבר על זה, ומי שראה אותו ולא הכיר אותו כמוני לא חשב שדדו במשבר, אבל זה לא נכון".
בזמן ההלוויה הציבה המשפחה שמירה על הבית, כי חששה שייגנבו מסמכים מהמלחמה שהיו שמורים שם. לאחר שלושה שבועות, ביום הזיכרון לחללי צה"ל, ביקש הבן גידי חופשה מהצבא כדי לשמור על קבר אביו, פן ינסו בני משפחות שכולות זועמים לחלל אותו. "אבל אנשים הפתיעו", סיפרה תלמה ל'ידיעות'. "הם ניגשו לקבר של דדו, הניחו עליו אבנים קטנות ולחצו את ידיו של גידי". ונעים מספר שעד היום, כשהוא הולך לקניותיו הקבועות בשוק התקווה, אנשים שמזהים אותו אומרים: "הרגו אותו, הה?"


_____________________________________
אני כותב רק מה שאני יודע, או שאני חושב שאני יודע ואם אין לי מה להוסיף - אני שותק, מקשיב ולומד!
תמונה שהועלתה על ידי גולש באתר ולכן אין אנו יכולים לדעת מה היא מכילה
© יוסיפון - על כל האמור בהודעה זו חלים כל כללי זכויות היוצרים הקבועים בחוק. לשם קבלת הרשאה להעתקה או לשימוש במידע יש לפנות אלי לדוא"ל yossifoon@fresh.co.il

תגובה ללא ציטוט תגובה עם ציטוט חזרה לפורום
  #2  
ישן 01-10-2008, 00:13
  strong11 strong11 אינו מחובר  
 
חבר מתאריך: 26.11.04
הודעות: 2,110
ראיון מבמחנה עם חנוך ברטוב מלפני שנתיים, במלות 30 שנה למותו של רא"ל דוד אלעזר ז"ל
בתגובה להודעה מספר 1 שנכתבה על ידי יוסיפון שמתחילה ב "החלוץ - על התפטרות הרמטכ"ל (דדו) בעקבות ממצאי ועדת החקירה (אגרנט) אחרי המלחמה (יו"כ)"

שימו לב לצירוף המקרים האירוני - הראיון עם ברטוב, שכתב את הביוגרפיה האפית של דדו, נערך אך מספר חודשים לפני מלחמת לבנון השניה, שבסופה הודח רמטכ"ל שני בצה"ל. שימו לב כיצד (לפחות לטענת ברטוב) דרש דיין ללא בושה למנות את רא"ל מיל' לסקוב, סגנו ויורשו כרמטכ"ל, לחבר הועדה ובכך להטות את הדו"ח מהדרג המדיני לדרג הצבאי. כזכור 30 שנה בדיוק לאחר מכן נכשל ניסיון דומה למנות את האלופים במיל' עברי ויערי לחברי ועדת וינוגרד לחקר כשלי מלחמת לבנון השניה ובסופו של דבר פסל אותם היועץ המשפטי לממשלה לטובת האלופים עינן ונדל (בדיעבד קשה להבין כיצד שני אנשים ישרים יקרים והגונים כאלו הסכימו מלכתחילה למינוי).


תמונה שהועלתה על ידי גולש באתר ולכן אין אנו יכולים לדעת מה היא מכילה תמונה שהועלתה על ידי גולש באתר ולכן אין אנו יכולים לדעת מה היא מכילה תמונה שהועלתה על ידי גולש באתר ולכן אין אנו יכולים לדעת מה היא מכילה
תגובה ללא ציטוט תגובה עם ציטוט חזרה לפורום
  #3  
ישן 02-10-2008, 22:23
  צנחן77 צנחן77 אינו מחובר  
 
חבר מתאריך: 06.07.08
הודעות: 665
בתגובה להודעה מספר 2 שנכתבה על ידי strong11 שמתחילה ב "ראיון מבמחנה עם חנוך ברטוב מלפני שנתיים, במלות 30 שנה למותו של רא"ל דוד אלעזר ז"ל"

ציטוט:
שימו לב לצירוף המקרים האירוני - הראיון עם ברטוב, שכתב את הביוגרפיה האפית של דדו, נערך אך מספר חודשים לפני מלחמת לבנון השניה, שבסופה הודח רמטכ"ל שני בצה"ל. שימו לב כיצד (לפחות לטענת ברטוב) דרש דיין ללא בושה למנות את רא"ל מיל' לסקוב, סגנו ויורשו כרמטכ"ל, לחבר הועדה ובכך להטות את הדו"ח מהדרג המדיני לדרג הצבאי. כזכור 30 שנה בדיוק לאחר מכן נכשל ניסיון דומה למנות את האלופים במיל' עברי ויערי לחברי ועדת וינוגרד לחקר כשלי מלחמת לבנון השניה ובסופו של דבר פסל אותם היועץ המשפטי לממשלה לטובת האלופים עינן ונדל (בדיעבד קשה להבין כיצד שני אנשים ישרים יקרים והגונים כאלו הסכימו מלכתחילה למינוי).


יש הבדל גדול בין ועדת אגרנט שהיתה ועדת חקירה משפטית, בעלת סמכויות מלאות, שמסקנותיה אמנם מעוותות ומזיקות מאד, אבל בעלת "שיניים".
ואילו, ועדת וינוגרד היתה סתם ועדת טיוח, שנועדה לטייח ואכן עמדה במשימתה במלואה...

גם לא ניתן לומר שועדת וינוגרד הדיחה את דן חלוץ, הוא התפטר (בצדק כמובן) אבל במועד ובתנאים שהוא בחר לעצמו, ובשום אופן לא הודח.
"הכבוד" הזה היה רק מנת חלקו של של דדו.
תגובה ללא ציטוט תגובה עם ציטוט חזרה לפורום
תגובה

כלי אשכול חפש באשכול זה
חפש באשכול זה:

חיפוש מתקדם
מצבי תצוגה דרג אשכול זה
דרג אשכול זה:

מזער את תיבת המידע אפשרויות משלוח הודעות
אתה לא יכול לפתוח אשכולות חדשים
אתה לא יכול להגיב לאשכולות
אתה לא יכול לצרף קבצים
אתה לא יכול לערוך את ההודעות שלך

קוד vB פעיל
קוד [IMG] פעיל
קוד HTML כבוי
מעבר לפורום



כל הזמנים המוצגים בדף זה הם לפי איזור זמן GMT +2. השעה כעת היא 02:47

הדף נוצר ב 0.32 שניות עם 10 שאילתות

הפורום מבוסס על vBulletin, גירסא 3.0.6
כל הזכויות לתוכנת הפורומים שמורות © 2018 - 2000 לחברת Jelsoft Enterprises.
כל הזכויות שמורות ל Fresh.co.il ©

צור קשר | תקנון האתר